הבלוג של אורי הייטנר

הח"כ המוביל היום את חוק הלאום, שראש הממשלה הבטיח לקדם, הוא השר לשעבר אבי דיכטר, חבר סיעת הליכוד. אולם מי שהוביל את הצעת החוק המקורית לפני שתי כנסות, לא היה איש הליכוד, אלא דווקא חבר בסיעת "קדימה". היה זה ח"כ ... אבי דיכטר.

כאשר דיכטר הציע אז את הצעת החוק, חתמו עליה ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומ"קדימה", ובהם נחמן שי, מאיר שטרית ואחרים. אך מי שהתייצבה נגדו בתוקף ובלמה אותו, הייתה יו"ר "קדימה" ציפי לבני.

הדברים הללו מוכרים וידועים. מה שפחות ידוע, הוא שדיכטר לא היה הראשון שאמור היה להעלות את החוק. אמנם הצעת החוק המקורית אמורה הייתה לצאת מאותה סיעה, "קדימה", אך לא דיכטר היה המוביל שלה. הובילה אותה ... ציפי לבני. היא, ולא אחרת.

איני מספר זאת כרכילות וגם לא כשעשוע טריוויה פוליטית, אלא כיוון שעובדה זו מטילה אור על מהות הצעת החוק, ומכאן, על הכיוון שלטעמי ראוי להמשיך בו עתה.

חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, נולד וקודם במכון לאסטרטגיה ציונית.

הפניה הראשונה להובלת החוק הייתה לציפי לבני, ולא בכדי. יוזמי החוק ראו חשיבות רבה בכך שהוא לא יתויג כחוק "ימני", אלא כחוק שמבטא את הקונצנזוס הלאומי של מדינת ישראל. מעבר לחשיבות שבעצם החוק – עיגונה בחוקה של זהות מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הייתה להצעת החוק חשיבות נוספת. המחלוקת ההולכת ומעמיקה בין "שמאל" ו"ימין" סביב סוגיית גבולות המדינה וההקצנה של כל מחנה, הנגרר אחרי הקיצונים בשוליו, הינה איום חמור על החברה הישראלית. שיח הקצוות הזה עלול למוטט את החברה ולהביא לקרע לאומי. לנוכח סכנה זו, ראוי לבחון יחד מה המכנה המשותף של הזרמים הציוניים השונים; מה מחזיק אותנו יחד, על מה אנו יכולים לשלב ידיים, להתעקש, להיאבק, להילחם יחד, גם כאשר אנו חלוקים בינינו בשאלת הגבולות. עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה, ויש בה שמות פרטיים שונים – ציונות דתית וציונות חילונית, ציונות סוציאליסטית וציונות רוויזיוניסטית וכן הלאה. החוק נועד לגבש את המשפחה סביב המכנה המשותף שלה, המאפשר את קיומה, בלי לטייח את המחלוקת על הגבולות.

כאשר הוצע לציפי לבני להוביל את החוק, היא הרימה את הכפפה בשמחה. היו לה הערות שונות ותיקונים מסוימים, אך רוח החוק הייתה מקובלת עליה. הרי מה משותף למחנה שלתוכו גדלה וממנו פרשה ולמחנה אליו הצטרפה, אם לא ההסכמה על החזון הציוני, בדבר קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל?

הרגליים הקרות שקיבלה ציפי לבני, שלפתע מיאנה להוביל את החוק, היו אות מבשר רע. בהמשך הדרך ראינו שלא היה זה מקרי – לפתע הצעת חוק שנועדה לבטא את התשתית האידיאולוגית הציונית המשותפת לכולנו, ברוחה של מגילת העצמאות, הייתה לסלע מחלוקת קשה ומרה בין המחנות.

המחלוקת הזאת יצרה דילמה קשה. הימנעות מחקיקת החוק, תנציח את המצב האבסורדי, שבו חוקתה המתגבשת של המדינה (חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת בהדרגה) אינה מעגנת את מהותה של מדינת ישראל וזכות קיומה – היותה מדינת הלאום של העם היהודי. הימנעות מחקיקת החוק, מנציחה את המצב, שאין בחוקה הישראלית ביטוי לליבת הכרזת העצמאות: אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. יתר על כן, הימנעות מחקיקת החוק אחרי שהוא עלה על סדר היום והיה בראש סדר היום הלאומי – כמוה כהצהרה ישראלית נגד מהותה של המדינה. כאשר המלחמה הערבית הבלתי פוסקת נגד קיומה של ישראל נובעת משלילת זכותו של העם היהודי למדינת לאום עצמאית במולדתו – חוסר יכולת של מדינת ישראל לעגן זאת בחוק, הוא שבר לאומי ומכה אסטרטגית קשה למדינת ישראל. מצד שני, חקיקת חוק הלאום על חודו של קול, תוך התנגדות קשה וחריפה, בתוך מחלוקת הקורעת את החברה, אף היא נזק אסטרטגי חמור. אני יודע שיש בין אנשי הימין מי שחפצים בהליכה עם הראש בקיר והמשך החקיקה כמות שהיא, דווקא כדי שהחוק יבליט את השסע ויחריף אותו, והם יוכלו להציג בצהלה את השמאל הציוני כאנטי ציוני. אולם כיוון שאני משוכנע בציונותו של השמאל הציוני, אני מעדיף דרך אחרת, שתממש בצורה קצת שונה, את הכוונה היסודית של החוק, לבטא את הקונצנזוס הלאומי. לצערי, הרעל הפוסט ציוני חלחל לתוך השמאל הציוני והוא משפיע עליו, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפולמוס על חוק הלאום, אך היסודות הציוניים לא התערערו, והיכולת לגבש מחדש את החוק כחוק קונצנזואלי חיוני גם כדי להציל את תנועת העבודה ומה שקרוי "שמאל-מרכז", מהמדרון החלקלק לעבר מחוזות הפוסט-ציונות.

****

אני מבחין בין שני סוגים של התנגדות לחוק הלאום. ישנה התנגדות עקרונית לזהותה של ישראל כמדינה יהודית. מאמרי המערכת של "הארץ" והכותבים המרכזיים של עיתון זה, הם ראשי המבטאים את הקו הזה. הם רוצים את ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" – הגדרה שקרית, שכוונתה לבטא בשפה נקיה את ביטול הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.

התנגדות מסוג אחר, היא באמירה שהחוק, העוסק אך ורק בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, מפר את האיזון שבין מדינה יהודית ודמוקרטית. אלה שמבטאים את הטענה הזאת, מאמינים שישראל צריכה להיות מדינת לאום יהודית, אך חוששים שחקיקת החוק בלי להגדיר במקביל את צביונה הדמוקרטי, הוא מזיק ואינו מיטיב לבטא את מהותה הרצויה והאמתית של המדינה.

בעיניי, אין הצדקה לביקורת הזאת. חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את אופיה הדמוקרטי של המדינה ולו בסעיף אחד מסעיפיו. הוא פשוט לא עוסק בכך, ואין סיבה שיעסוק בכך, כי עיגון אופיה הלאומי של המדינה אינו זקוק לבייביסיטר צמוד – הגדרתה הדמוקרטית. יתר על כן, חוקי היסוד של ישראל מעגנים את צביונה הדמוקרטי של המדינה, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. מן הראוי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית בחוקי יסוד נוספים: חוק יסוד זכויות חברתיות וחוק יסוד חופש הביטוי. אולם אין בחוקה כל ביטוי להיותה של ישראל מדינה יהודית, והחוק נועד לתקן את המעוות.

כאשר כתבתי על הרעל הפוסט-ציוני שחלחל לשיח הישראלי, התכוונתי בדיוק לכך – למצג השווא על פיו קיימת סתירה כלשהי בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וכאילו יש צורך בפשרה ובאיזון בין השתיים. אין לכך שחר. אין חפיפה בין השתיים, פה ושם עלול להיווצר מתח בין ערך דמוקרטי זה לערך לאומי אחר, אבל בוודאי שאין ביניהם סתירה מהותית. אדרבא, ניתן וראוי לחזק במקביל, ככלים שלובים, הן את היותה של ישראל מדינה יהודית והן את היותה מדינה דמוקרטית. הרעל הזה חלחל גם לימין הישראלי, והדבר התבטא באמירות מזיקות של דוברי הימין בפולמוס על חוק הלאום, על פיהן החוק נועד לאזן את הצד היהודי במשוואה של ישראל שנוטה מידי לצד הדמוקרטי, שאך חזקו את החששות בשמאל ואת ההתנגדויות לחוק, כאילו הוא פוגע בדמוקרטיה הישראלית.

במצב שנוצר, את הדיון על החוק כמות שהוא, החליף דיון על דימוי שגוי שלו, כחוק הפוגע בדמוקרטיה. במצב שנוצר, אין מצב שניתן יהיה לחוקק את החוק בהסכמה רחבה. אם חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי יתקבל ברוב מצומצם ותוך מחלוקת קשה, נזקו עלול להיות גדול מתועלתו; דווקא כיוון שהוא בעיקר חוק הצהרתי.

לפיכך, ראוי לחשב מסלול מחדש. תחת חוק הלאום, יש לחוקק חוק יסוד המבטא את חזונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ויהיה המבוא לחוקה. חוק זה יגדיר לראשונה בחוקה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, את ההמנון, הדגל והסמל כסמליה היהודיים של המדינה, את מחויבותה לעם היהודי בתפוצות הגולה, את מחויבותה לפעול לעליית יהודים לישראל, את מחויבותה החוקתית לחוק השבות ואת כל עיקרי חוק הלאום. ובמקביל, הוא יעגן בחוקה את צביונה הדמוקרטי של המדינה, את מחויבותה לשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומגדר, את מחויבותה לזכויות הפרט האוניברסליות, והכל - ברוח מגילת העצמאות.

סביב חוק זה ניתן יהיה לגבש קונצנזוס לאומי רחב ביותר, ולחוקק את חוק הלאום החיוני כל כך, בלי שהוא יעורר פחדים, שבלאו הכי אין להם אחיזה במציאות. 

* "שישי בגולן"

* לאידו של ארדואן – בעימות בין רוסיה לתורכיה, בין פוטין לארדואן, אין צדיקים. רוסיה אמנם נלחמת בדאעש, אך היא לוחמת להצלת הרודן אסד, בברית עם איראן וחיזבאללה שאינן טובות יותר מדאעש. תורכיה כביכול שותפה למערב במלחמה בדאעש, אך מצד שני היא מסייעת לו ומשתפת עמו פעולה. ובכלל, בכל מה שקשור למלחמה בסוריה, אין שם צדיקים.

גם באשר לעימות עצמו, אין באמת צד טוב וצד רע. זכותה של תורכיה להגן על ריבונותה וליירט מטוס החודר לשטחה. מצד שני, ניתן לצפות ממדינה לנסות להימנע מיירוט מטוס שאינו של אויב, וסביר להניח שחדר בשוגג לשטחה, ואילו כאן דומה שהיה ניצול הזדמנות להפיל מטוס רוסי.

אולם מעבר לכל האמור עד כאן, אני מודה ומתוודה שאני שמח לאידו של ארדואן. אני נהנה לראות אותו מתפתל, מצטדק, מתקרב לאט לאט להתנצלות. ארדואן, הדיקטטור התורכי, הוא איש "האחים המוסלמים" וציר מרכזי בציר הרשע של הקנאות האסלאמית. תורכיה הייתה בעלת בריתה של ישראל ושותפתה האסטרטגית עד עלייתו לשלטון של ארדואן, והוא הפך אותה לאויב מר של ישראל. ארדואן אובססיבי בפעולתו נגד ישראל, בניסיונותיו לפגוע בישראל, להשפיל אותה. הוא האיש האשם בפיגוע מרמרה, ולאחר מכן הוא סחט התנצלות ישראלית משפילה על תוקפנותו נגדה וכמובן שלא קיים את החלק שלו בעסקת ההתנצלות הצינית.

ארדואן היהיר, הציני, חוטף, ואין סיבה שלא נהנה מכך.

* איך אומרים אוסלו בתורכית? – והרי התחזית. ההסכם בין תורכיה לאיחוד האירופי בנושא הפליטים יתקיים במתכונת הסכם אוסלו. כלומר, תורכיה תקבל 3 מיליארד דולאר מהאיחוד האירופי. תורכיה תצורף בצורה זו או אחרת לאיחוד, וכך תגביר את השפעתה, בהתאם לחזון של ארדואן על אודות תחיית האימפריה העות'מאנית. והפליטים מסוריה ימשיכו לזרום לאירופה בהמוניהם.

* שלום עם אבו דאבי – השר לאיכות הסביבה יוסי שריד ערך ביקור מקצועי בגולן. רוב הביקור התמקד בסוגיות המקצועיות, אך כמובן היה זה ביקור טעון מאוד, כיוון ששריד היה מהגרועים שבין מחרחרי הנסיגה מהגולן וחורבן מפעל ההתיישבות בגולן.

הביקור הסתיים בקיבוץ אורטל. שריד התקשה להסתיר את התפעלותו מהחדשנות של רפת הצפון, באורטל, בנושא האקולוגי ומחזור השפכים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאותה תקופה (לפני 21 שנים). ולאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ לשיחה בסוגיות המדיניות, עם ראשי המועצות וראשי ועד יישובי הגולן.

שריד נשא נאום בו הסביר למה הוא "סוריסט", כלומר הוא רואה בשלום עם סוריה, שמחירו נקוב – נסיגה מכל הגולן, כדבר החשוב ביותר, אף יותר משלום עם הפלשתינאים. הסיבה לכך היא שסוריה היא המפתח לשלום במזה"ת. אם יהיה שלום עם סוריה, הדבר יוביל לשלום בין ישראל לבין מדינות ערב כולן. לעומת זאת "משלה את עצמו מי שמאמין שניתן להגיע לשלום עם ירדן, בלי להגיע קודם לשלום עם סוריה", גזר בפסקנות של מי שכידוע לעולם אינו טועה, ואוהב לספר בענווה אופיינית עד כמה "נמאס לי כבר לצדוק תמיד".

הביקור נערך ביום רביעי. בשבת לפנות בוקר חלבתי באותה רפת, ושם שמעתי בחדשות את ההודעה הסנסציונית על הפגישה הפומבית הצפויה לרבין וחוסיין בוושינגטון, שבה יסוכמו פרטי חוזה השלום. בלי לסגת קודם מהגולן...

נזכרתי בכך השבוע לנוכח ההישג הגדול של פתיחת נציגות ישראלית פומבית באבו-דאבי. כמה הררי מלל קראנו ושמענו על כך שתנאי הכרחי להתקדמות ביחסי ישראל עם מדינות ערב (אלה שטרם התפרקו) הוא הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 49', ואיזו החמצה היסטורית וכו' וכו'. והנה, בלי התקדמות עם הפלשתינאים, הגענו להישג הזה.

בדומה לסיפור הירדני, גם במקרה של אבו-דאבי, פריצת הדרך היא מתן פומבי ליחסים הדוקים מתחת לפני השטח לאורך שנים.

* שוברים – רס"ן במילואים עמית דרי הוא ראש המכינה הקדם צבאית למנהיגות חברתית תבור ומ"פ קרבי במילואים – אדם המקדיש את חייו לחינוך ולביטחון, מקדיש את חייו למען החברה הישראלית.

וכעת הוא יוזם מהלך חשוב, עצומה של קצינים במילואים הקוראת למדינה לשים קץ לאבסורד, שבו היא מסייעת לארגון הגיס החמישי "שוברים את מדינת ישראל" או בשם החיבה השקרי שלו "שוברים שתיקה". הארגון הזה, הממומן בידי גורמים עויינים ומשמש חוד החנית במסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וקיומה, פועל בעיקר בעולם כדי להכפיש את ישראל ולהעליל עלילות דם נוראיות על צה"ל. הם עוברים מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מעלילים ומשמיצים ומספקים את ליטרת הבשר למממנים שלהם.

האבסורד הוא שהארגון הזה מוזמן להופיע בבתי ספר (!), בצה"ל, בבית הספר לקצינים (!) והחמור ביותר – עריקים מצה"ל משרתים בו על חשבוננו במסגרת... שירות "לאומי" (!!! למען איזה לאום בדיוק?). את האבסורד הזה מנסים דרי וחבריו לתקן.

* האם הם עומדים בתנאי הרישיון? – בינתיים "הארץ" עורך קידום מכירות להרצאה של הארגון בפאב בת"א. הוא מספר שהמשטרה "הטרידה" את מנהלי הפאב, בכך שיום לפני ההרצאה היא הגיעה לבדוק האם הפאב עומד בתנאי רישיון העסק שלו. כאילו אין זה מתפקידה לבדוק זאת. בעיני "הארץ" זהו אקט של "סתימת פיות".

הטענה של בעלי הפאב ושל השופר שלהם זהה לטענה של בעלי מועדון הזימה באלנבי 40, שהעירייה והמשטרה מטרידות אותן בכך שלאחר מקרה האונס הקבוצתי החלו לבדוק האם הם עומדים בתנאי רישיון העסק ולהטריד אותם. וכבר התחלתי לקרוא בפייסבוק אנשים רציניים, שאני מכבד ומוקיר, שנפלו בפח וכתבו שאמנם הם מתנגדים לפעילות של "שוברים שתיקה" אבל יש להגן על חופש הביטוי והתנהגות המשטרה היא שערוריה וכו'. כך הצליחו "שוברים שתיקה", בעלי הפאב ו"הארץ", במניפולציה אופיינית, גם לקדם את ההרצאה וגם לקדם את האג'נדה על סתימת פיות.

* עדיף שיערקו – בכל פעם שאני מבקר את "שוברים שתיקה" קופץ מישהו ומזכיר לי שהם היו חיילים. כלומר, העובדה שבגיל 18 הם היו שונים והתגייסו לצה"ל וליחידות קרביות נותנת לגיטימציה למעשיהם הנואלים היום...

ובכן, אני מעדיף עריקים ומשתמטים, על פני חיילים שבאמצע ההסתערות מפנים את נשקם לעבר חבריהם.

* מיניסטריון ה"אמת" – תגובות שכיחות לביקורת שאני מותח על "שוברים שתיקה", הן אמירה שהארגון מציג עובדות אמתיות, וכמעט לא נמצא בדבריהם שקרים.

יש "אמת" שהיא גרועה משקר. הנה אמחיש אמירת "אמת". מחבלת נוטלת סכין, יוצאת לרחוב ורוצחת שני ישראלים. שוטר מגיע למקום, יורה בה והורג אותה. מי שמתאר את האירוע כך: "שוטר ירה בנערה פלשתינאית והרגה", אמר אמת? הרי כל העובדות נכונות. זאת ה"אמת" נוסח עדויות כנופיית שוברים.

* יאכלו את הכובע – קרוב פיענוח אחד ממעשי הטרור הנוראים שבוצעו בידי בני עמי שבחרו בטרור. מעניין לשמוע את ההתפתלויות של אלה המזנבים מאז הטבח בגורמי אכיפת החוק בישראל, בהסתה ובעלילה שאינם מנסים לתפוס את הרוצחים; טענה שנועדה להציג את ישראל כמדינה התומכת בשריפת תינוקות ומשפחות. ומעניין יהיה לשמוע את התפתלויותיהם של אלה שבנו תיאוריה בנויה לתלפיות על כך שבעצם המשפחה הציתה את עצמה. הרי הם ערבים וערבים אוהבים להצית את עצמם ולכתוב בעברית "תג מחיר". ומעניין יהיה לשמוע את צקצוקי הלשון של המצקצקנים המקצועיים נגד המעצרים המנהליים.

דבר אחד בטוח. התנצלות לא נשמע מאף אחד מן הנ"ל.

* בן גביר בלחץ – עוכר הדין בן גביר בלחץ. אנו רגילים לראותו בזחיחותו, יהירותו ושחצנותו. אך כשהוא כותב "בשב"כ ובמשטרה אלופים בלחגוג בטרם עת. נתפלל ונקווה שגם הפעם יסתבר כך", קשה לו להסתיר עד כמה הוא מבוהל ומפוחד. מה שמוכיח, שכנראה מדינת ישראל באמת שמה את ידה על המחבלים הרוצחים.

* תג ללא מחיר – פשעי השנאה הגזעניים המכונים בשם החיבה הציני "תג מחיר" מוצגים כמעשי נקם, כביכול. אם כן, ניתן היה לצפות לעליה דרסטית במפלס הפשעים הללו בעקבות מתקפת הטרור. המציאות הפוכה – יש ירידה דרסטית במפלס. לתשומת לבם של המצקצקים נגד המעצרים המנהליים.

* פרס לטרור – שלוש שנות מאסר, זה העונש המגוחך שקיבל המחבל הכהניסט, יצחק גבאי על הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים. הפרקליטות ביקשה עונש כפול בחומרתו.

כאשר שני חבריו הצעירים, פעילי להב"ה – קו-קלוקס-קלאן הישראלי, נדונו על הפשע לשנתיים וחצי מאסר, הם יצאו מבית המשפט צוהלים ואמרו: "היה שווה את המחיר". אכן, פרס לטרור.

בית המשפט קיבל את טענת פרקליטו של המחבל, עוכר הדין בן גביר, לאפליה בעונש שביקשה הפרקליטות, לעומת העונש שקיבלו המחבלים, מציתי בית הכנסת בגבעה הצרפתית. ואכן, כפי שכתבתי בשעתו, גם העונש הזה היה מגוחך, פרס לטרור.

השאלה היא האם בית המשפט, בשם האיזון הקדוש, חייב להנציח את הביזיון. בקרוב ייגזר דינם של המחבלים שהציתו את הכנסייה בטבחה, ו... מה אז? יהיו לבית המשפט כבר שני תקדימים של עונשים מגוחכים, שיש לדבוק בהם?

גם בתי המשפט צריכים למלא את חלקם במלחמה בטרור. כך אין נלחמים בטרור.

אני מקווה שהפרקליטות תערער על קולת העונש. בינתיים עוכר הדין מערער על ... "חומרת" העונש.

* אחראי למעשיו – חוות דעת פסיכיאטרית חדשה מעכבת את הרשעתו של המחבל יוסף חיים בן דוד, רוצחו של הילד אבו חדיר, שבית המשפט כבר פסק שהוא האיש שביצע את המעשה.

איזה אבסורד. אדם המסוגל לתכנן רצח לפרטי פרטיו, לגייס שני נערים כשותפים למעשה, לתכנן דרכי מילוט, לדאוג אפילו להשליך את הטלפון הנייד של הנרצח בעוד מועד כדי להקשות על גילוי הגופה באמצעות האיכון, אינו אחראי למעשיו?!

אם בית המשפט יקבל את הטענה הזאת, יהיה זה ביזיון חמור של מערכת המשפט והצדק הישראלי.

* מעשה ראוי – התפטרותו של ינון מגל מן החיים הפוליטיים ומחברותו בכנסת היא מעשה ראוי ומתבקש. בשבוע שעבר, בעקבות כל מיני אמירות שקראתי, לפיהן הפרשה רק תקדם את הקריירה הפוליטית שלו, הרי הוא "בימין" וכו', הערכתי שזה מה שהוא יעשה, והוספתי "גזרו ושמרו". באותה הערה התייחסתי גם לטענה ש"אורן חזן יגיע רחוק". חזן אינו ינון מגל. הוא לעולם לא יתפטר, לא יתנצל, לא יביע חרטה. אבל בהגיע הפריימריז הוא יחווה מפלה משפילה, למגינת לבם של המפנטזים שימצאו מולם את חזן בצמרת ה"ימין".

* איפה הוא, איפה הם – איפה ינון מגל ואיפה משה קצב, איציק מרדכי וחיים רמון?

* מותר האדם – קול הנשמע בשיח על אודות ההטרדות המיניות, תוהה – מה רע בכך? האין זה טבעי שגבר יחשוק ב"ציצי ותחת"? האם אנו רובוטים, מכונות? האם אין באמת מתח מיני במפגש בין גבר לאישה?

התהיות נכונות, אך מחמיצות את העיקר. השאלה אינה היצר או החשק, אלא התרבות. מהי תרבות? היכולת של אדם להציב גבולות ורסן על חשקיו ויצריו. כלומר, השאלה אינה מה עבר בראשו של ינון מגל, אלא מה יצא מפיו ולאן נשלחו ידיו. התרבות, יכולת הריסון העצמי, היא מותר האדם מן הבהמה.

כך אני מפרש את "לא תחמוד". האם "לא תחמוד אשת רעך" פירושו איסור על הגירוי, על החשק? לדעתי, לא. האיסור "לא תחמוד", הוא על הצעד הבא: תרגום החשק לכוונות ביצוע, למחשבה מעשית איך אני מממש את תאוותי. מהמחשבה הזאת, סלולה הדרך למעשה. החוק האנושי מתייחס למעשה. הדיבר האלוהי מציב סייג מוקדם יותר.  

* מתיחת האחריות המשותפת לכדי אבסורד – עקרון האחריות המשותפת הוא עיקרון יסודי בקיומו של ממשל תקין, אך האיסור של היועץ המשפטי לממשלה על השר גבאי להביע בפני ועדת הכלכלה של הכנסת את התנגדותו לעסקת הגז, מותחת את העיקרון הזה לכדי אבסורד. זו החלטה בלתי סבירה.

משמעות האחריות המשותפת, היא שהשר אחראי על כל החלטות הממשלה, גם אם התנגד להן. כלומר, התנגדותו של השר גבאי לעסקת הגז, אינה פוטרת אותו מאחריות עליה. אם שר אינו יכול לחיות עם החלטה מסוימת, הוא רשאי להתפטר. אם לא התפטר, הוא נושא באחריות.

שר אינו יכול להצביע בכנסת נגד עמדת הממשלה או להימנע. זו פגיעה מהותית בעקרון האחריות המשותפת ולהצבעה כזאת ראוי להתייחס כאל התפטרות. שר אינו רשאי לעלות לדוכן המליאה כדי לבטא את עמדת הממשלה, ובמקום זאת להשמיע את דעתו הפרטית, המנוגדת לה. שר אינו רשאי לתקוף את הממשלה ואת החלטותיה.

אולם מן הראוי שוועדת הכנסת תוכל לשמוע את עמדתו הפרטית של השר, גם כאשר היא מנוגדת לעמדת הממשלה. מן הראוי שישמר חופש הביטוי של השר והוא יוכל להביע את עמדתו. מן הראוי שהציבור ישמע גם את דעת המיעוט בממשלה.

אין כל פסול בכך שוועדת הכלכלה של הכנסת, הדנה במתווה הגז, תשמע את דעת המיעוט בממשלה.

החלטת היועץ המשפטי היא דרקונית, כיוון שהיא מנוגדת למסורת הנהוגה בישראל. מאז ומתמיד, שרים הביעו את דעתם, גם כאשר היו בדעת מיעוט. כל עוד הם אינם יוצאים נגד הממשלה בה הם חברים ואינם תוקפים אותה, אלא מביעים את עמדתם האישית, אין בכך כל פסול. יש הבדל בין דיבור על "שוד הגז" לבין הבעת דעה עניינית נגד המתווה.

ומדוע היועץ המשפטי כתב את חוות הדעת הזו לשר גבאי, ולא כתב חוות דעת דומות לשרים אחרים, שהביעו את דעותיהם הפרטיות? כי השר גבאי הפנה ליועה"מ שאלת קיטבג.

* חוקי המלחמה וירי על צנחנים – בצרור ההערות הקודם סיפרתי שבקורס הצניחה למדו אותנו שעל פי אמנת ז'נבה אסור לירות בצנחנים בעת צניחתם.

להלן תגובה שקיבלתי מפרופ' אסא כשר: "זוהי אגדה שהדין הבינלאומי אוסר לירות בצנחנים בשעת צניחה במהלך מלחמה. הם חיילי אויב במהלך פעילות צבאית ולכן בגדר מטרות לגיטימיות. לעומת זאת, טייסים צונחים הם בגדר מי שיצאו מן המלחמה ולכן אסור לירות בהם".

אסא כשר הוא מומחה בעל שם עולמי לאתיקה, ובכלל זה לאתיקה צבאית, וחזקה עליו שהוא מכיר את חוקי המלחמה על בוריים.

כפי שסיפרתי, כשלמדנו את ה"חוק", התייחסנו אליו כאל "הלכה ואין מורין כן", כלומר כחוק יבש, על הנייר, מנותק מן המציאות. מהבהרתו של כשר אני למד, שיש קצת היגיון בשיגעון הזה.

            * ביד הלשון

ר"ת בתוך ראשי תיבות – השפה הצה"לית, כידוע, עשירה בראשית תיבות. ויש בה אף ראשי תיבות, שחלק מהתיבות שבהן, הן עצמן ראשי תיבות. למשל – נמ"ר: נגמ"ש מרכבה. נמר"ש – נגמ"ש מרגמה שמונים. ראשי התיבות של נגמ"ש – נושא גייסות משוריין. 

* "חדשות בן עזר"

נהוג להגדיר אותי כ"דעתן". אני מודה באשמה. אולם דווקא בסוגיה המסעירה בשנתיים האחרונות את השיח הגולני, טרם הצלחתי לגבש דעה – סוגיית קידוחי הנפט.

אני שומע את עמדות שני הצדדים, ומוצא צדק רב כאן וכאן. אני מזדהה עם המוטיבציות של מחפשי הנפט ושל מתנגדי המיזם ואני שומע טיעונים משכנעים מאוד מכאן ומכאן (בדברי על טיעונים משכנעים, כמובן שאין כוונתי להכפשות האישיות, שרק מזיקות למכפישים, אלא לטיעונים הענייניים).

התחנכתי בבית של חברי החברה להגנת הטבע. כבר כילד צעדתי בהפגנות של החברה לאורך הירקון, נגד זיהום מימיו. כנער השתתפתי בצעדות לגבעת האירוסים בשמורת פולג ליד נתניה, נגד בניה במקום והרס חמדת הטבע הזאת. השתתפתי בהפגנות וצעדות נגד הרס גבעות הכורכר על חוף הים התיכון. וגם כאדם בוגר, הייתי בין הפעילים המובילים של מאבק נגד הפגיעה בירדן ההררי (לפני כמעט 30 שנה), השתתפתי בהפגנות ופעילות למען שמירה על חוף אשלים (דיאמונד) בכינרת, רתמתי את המתנ"ס בראשותי למאבקים למען שמירה על חופי הכינרת ולפעילות חינוכית ומעשית למען הגנת הסביבה. בהיותי מנהל מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, רתמתי את ארגונִי לשיתוף פעולה עם "מגמה ירוקה" בקמפוס בפעילות למען הסביבה, כאשר הארגון שלי העניק את התוכן היהודי לפעילות. במשך למעלה מעשור, הנחיתי מדי שנה סדר ט"ו בשבט לצד מורי ורבי עזריה אלון, חתן פרס ישראל, "מר ארץ ישראל", הכהן הגדול של הגנת הטבע בישראל, וזכיתי ללמוד ממנו המון. נושאי איכות הסביבה והגנת הטבע קרובים מאוד ללבי.

וכאשר מתקיים מאבק סביבתי למען ניקיון המים, הקרקע והאוויר בגולן, שעלולים להיפגע כתוצאה מקידוחי הנפט, אני חש הזדהות נפשית עם המוחים וקשה לי שלא ליטול חלק במאבקם. הרי הם נאבקים למען עתיד האזור שבו בחרתי להקים את ביתי ואת משפחתי, ושחלומי הוא שבו יחיו בעתיד ילדיי, נכדיי וניניי.

עם זאת, למדתי מניסיוני, שכמו בכל נושא בחיים, ראוי להיזהר מקיצוניות וחד-צדדיות. החיים מורכבים, המציאות אינה שחור לבן, ואין זה נכון לקפוץ באופן אוטומטי לקול תופי הטאם-טאם המזעיקים למאבק; לא בנושאים לאומיים, לא בנושאים חברתיים ולא בנושאים סביבתיים. תמיד ראוי לבחון, לשקול, לשמוע גם את הצד השני ולדעת שלא כל החוכמה ולא כל הצדק מצויים בצד אחד. ותמיד ראוי ללמוד מה עומד מנגד ומי עשוי להרוויח מכך.

דוגמה לכך היא כביש 6, כביש חוצה ישראל. אחד המאבקים המרכזיים של ארגוני איכות הסביבה בדור האחרון היה נגד כביש 6. בראש המאבק עמד קצין בגדוד המילואים שלי, והכרתי היטב את טיעוניו. ולמרות שמסיבות מדיניות חשבתי שמוטב להשקיע בכביש 90 ככביש מרכזי – כביש השדרה המזרחית מהגולן, דרך בקעת הירדן בואכה אילת, לא התחברתי כלל למאבק נגד כביש 6, כיוון שהבנתי שאין זה מאבק להגנת הטבע והארץ מפני תאוות הבצע של כמה כרישי נדל"ן, הרוצים להשתלט על שכיית נוף כדי להתעשר ממנה, אלא מול האינטרס הסביבתי עומדת תועלת חברתית אדירה, המשרתת את אזרחי ישראל, המחזקת את הפריפריה הצפונית והדרומית, היוצרת צדק חברתי; תועלת למען הכלל, שכובד המשקל שלה גדול יותר מכובד המשקל של הנזק הסביבתי, שאיני מזלזל בו.

מה עומד מול האינטרס הסביבתי של המאבק נגד קידוחי הנפט? גם כאן עומדת טובת הכלל – עומד אינטרס לאומי. אם אכן קיימים בגולן מרבצי נפט גדולים, העשויים להעניק למדינת ישראל עצמאות אנרגטית, איזו זכות יש לנו, תושבי הגולן, למנוע זאת מהמדינה? הרי עלִינוּ לגולן כשליחי מדינת ישראל, כמגשימי האינטרס הלאומי, להבטיח שהגולן יהיה לנצח בריבונות ישראלית. ואם שטח ריבוני של מדינת ישראל עשוי להעניק לה תועלת כלכלית משמעותית כל כך, תועלת ביטחונית של עצמאות אנרגטית, תועלת מדינית משמעותית כזאת, האם אנו, תושבי הגולן, רשאים לזלזל בכך, להתעלם מכך? והאם אנו יכולים להתעלם מהתרומה להבטחת ריבונות ישראל על הגולן, הכרוכה בכך שתוכח תועלת כה גדולה של הגולן למדינת ישראל?

אין כאן מאבק של טובים נגד רעים, מגִני הגולן מול הורסי הגולן. יש כאן מאבק ערכי, בין ביטויים מובהקים של אחריותנו לעתיד הגולן ולדורות הבאים. כתושבי הגולן, מוטלת עלינו אחריות גדולה לשמור על הגולן יפה ונקי למען הדורות הבאים ולמנוע פגיעה בו ובכינרת. כתושבי הגולן, מוטלת עלינו אחריות להבטיח שמדינת ישראל והדורות הבאים ייהנו גם ממשאבי הטבע שעשויים לתרום תרומה משמעותית לביטחונה וכלכלתה של ישראל. על כף המאזניים עומדים שני עניינים כבדי משקל, וההכרעה קשה.

אך ההכרעה אינה רק הכרעה ערכית בין האינטרס הסביבתי לאינטרס הכלכלי–מדיני. הנושא הרבה יותר מורכב. השאלה היא האם באמת יש היתכנות אמתית למרבצי נפט משמעותיים בגולן והאם באמת הפעילות הזאת עשויה להביא את מדינת ישראל לעצמאות אנרגטית? השאלה היא מה באמת המחיר הסביבתי של הקידוחים, איזה נזק עלול להיגרם, האם באמת קיימת סכנה של פגיעה משמעותית באיכות מי הכינרת? כלומר, כדי לגבש עמדה, לא די בכך שנקבע לצד איזה אינטרס אנו עומדים, אלא שנלמד את העלות והתועלת של הקידוחים ואת העלות והתועלת של הימנעות מהם. לאחרונה שמעתי על גילוי מאגר מים תת-קרקעי כתוצאה מן הקידוחים, כך שהם עשויים להניב גם תועלות צדדיות, שאינן חלק מן הייעוד המקורי של המיזם, וגם זאת יש לקחת בחשבון.

התיאורים של מתנגדי הקידוחים על המשמעות של טכנולוגיית הפראקינג מדירים שינה מעיני כל מי שעתיד הגולן חשוב לו. מצד שני, אנשי חברת "אפק" טוענים בתוקף שהסיכוי שיעשה שימוש בטכנולוגיה הזאת אפסי. לעומתם, טוענים המתנגדים שהסיכוי שלא יעשה שימוש בטכנולוגיה הזאת הוא אפסי. מי צודק? מצד אחד, חברת "אפק" היא הגורם המקצועי, המכיר את התכנית ויודע מה בכוונתו לבצע. מצד שני, זהו גורם אינטרסנטי, המרוויח כלכלית מן הקידוחים, ומי מבטיח לנו שאין הוא מעלים מידע, כדי להרדים אותנו ולקדם את האינטרס הכלכלי שלו?

סוגיית קידוחי הנפט משמעותית ביותר לעתידנו בחבל הארץ האהוב שלנו, ובסוגיה זו יש פנים לכאן ולכאן. הסוגיה הזאת מפלגת את החברה הגולנית כפי ששום סוגיה ביובל שנותינו בגולן לא פילגה אותנו. נוצר חוסר אמון הדדי, המקשה על ההידברות הקהילתית סביב הנושא.

לכן, יש צורך בביצוע מחקר יסודי ומקיף של הנושא, שיפיק לתושבי הגולן חוות דעת אובייקטיבית על אודות המשמעויות של המיזם – הן מבחינת התועלת הכלכלית והמדינית הכרוכה בו, והן מבחינת ההשפעות הסביבתיות הכרוכות בו. מדובר במחקר יקר, וחשוב שהוא יהיה במימון הקופה הציבורית, קרי המועצה האזורית גולן, וללא מעורבות של אף גורם אינטרסנטי, שעלול להשפיע על תוצאות המחקר, או שעלולה להיות מראית עין של השפעה שלו על תוצאות המחקר.

על המועצה לקחת על עצמה מראש לפעול על פי תוצאות המחקר. אני מאמין, שהרוב הגדול של תושבי הגולן יקבלו את תוצאותיו של מחקר כזה, תהיינה אשר תהיינה.

* "שישי בגולן"