הבלוג של אורי הייטנר

זמן רב לא עמדתי על הבמה הזאת, אולם בשנות ה-90, שנות המאבק על הגולן, הרביתי להופיע כאן כנציג קיבוצי הגולן, בפני מרכז התק"ם, ולהביא את דבר החברים בגולן.

לא אחת שאלו אותי חבריי, למה אני מתעקש? למה אני משקיע כל כך הרבה, בפלח קטן כל כך באוכלוסיה הישראלית, שמשקלו במשאל עם על הגולן אפסי ושתמיכת מרבית חבריו בנסיגה כמעט מובטחת?

תשובתי הייתה, שאני מודע לכך, אך איני עושה זאת כתושב הגולן המשכנע ציבור מצביעים, אלא כחבר קיבוץ הנאבק על נשמתה ועל דמותה של תנועתי.

כך אני חש גם היום. תושבי הגולן מצויים בעיצומם של אירועי היובל, אירועים רבים ומגוונים, לאורך שנה שלמה. בעוד כחודש נחגוג את היובל בעצרת רבתי, בהשתתפות נשיא המדינה, המייצג בנוכחותו את כלל אזרחי ישראל. מה כל כך חשוב לנו, לקבל גם את הוקרת התנועה הקיבוצית?

וגם כאן, אני חש שיותר משהדבר חשוב לי כתושב הגולן, הוא חשוב לי כחבר בתנועה הקיבוצית. בקיום הוועידה בגולן, מצדיעה התנועה הקיבוצית לקיבוץ, להתיישבות, לרעיון הקיבוצי, לתנועה הקיבוצית, שחוללה את אחד ממפעלי ההתיישבות החשובים והמוצלחים ביותר בתולדות הציונות, ולבטח את מפעל ההתיישבות הקיבוצית המוצלח ביותר שנוצר אחרי קום המדינה.

מפעל ההתיישבות בגולן הוא בראש ובראשונה מפעל של התנועה הקיבוצית. הוא צמח מיוזמה של קיבוצי הגליל העליון מיד לאחר המלחמה. הוא החל בהתיישבות חלוצי מרום גולן בעלייקה חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה. ארבעת היישובים הראשונים בגולן היו קיבוצים; החלוץ לפני המחנה.

במשך כמעט עשרים שנה, לאחר קום המדינה, התנועה הקיבוצית הייתה בבצורת התיישבותית. אף תנועה לא הצליחה להקים קיבוצים, גם לא בשעה שהוקמו מאות מושבים בגליל ובנגב. מפעל ההתיישבות בגולן פתח עשור של התיישבות קיבוצית, בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, ובאותה תנופה – גם בגליל, בנגב ובערבה. יש לתנועה הקיבוצית מלוא הסיבות לגאווה על המפעל הזה, וכל הסיבות שבעולם לציינו ולחגוג אותו בוועידה, המוקדשת לקיבוץ וציונות.

מפעל ההתיישבות הקיבוצי בגולן, היה של שלוש התנועות. הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים דחפו להתיישבות והובילו אותה, אך גם הקיבוץ הארצי, הגם שהייתה בתוכו מחלוקת, נטל בה חלק חשוב מאוד. הדבר בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, במעשה ההתיישבותי – בהקמת שניר, גשור ונטור. אך בנוסף לכך, חשוב לציין ולזכור, שנציגי מפ"ם והקיבוץ הארצי בממשלה ובוועדת השרים להתיישבות, היו שותפים מלאים להחלטות על יישוב הגולן. איני מדבר על אחריות משותפת מעצם ישיבתם בממשלה, בדומה לאחריותם להתיישבות בבקעת הירדן למרות שהם התנגדו לה. אני מדבר על שותפות כמי שתמכו תמיד, ללא סייג, בכל ההחלטות על ההתיישבות בגולן בעשור שבו המערך היה בשלטון – ובעשור זה הוקם רוב מניינו ובניינו של מפעל ההתיישבות בגולן.

טועה ומטעה מי שנאחז ב"נוסחת גשור" ש"יישובינו לא יהיו מכשול לשלום", כבעלת משמעות. הרי איש ממתנגדי הקמת גשור לא תמך בהקמת הקיבוץ בעקבות הנוסחה הזאת, ובצדק לשיטתו, כי הוא ידע שההחלטה להקים יישוב, להכות שורש, לשלוח אנשים לבנות את בתיהם, את משפחותיהם ואת חייהם בגולן משמעותי לאין ערוך יותר מכל ערימת מילים. גם תומכי ההתיישבות הבינו זאת, ולכן היו מוכנים לשלם את מס השפתיים הזה. לבוא היום, אחרי 45 שנים, כאשר חלוצי גשור הם כבר סבים לנכדים, ולהיאחז בנוסחה העבשה הזאת, זה... תסלחו לי, קצת מגוחך.

פתחתי בתקופת המאבק על הגולן, ובו אסיים. אין כמעט שבוע שבו לא אומר לי מישהו שבזמן המאבק על הגולן הוא היה נגדנו, בעד הנסיגה, והיום הוא מודה בטעותו ובצדקתנו. "איזה מזל שעמדתנו לא התקבלה", הוא אומר לי. היום ברור לכל, שמשמעות עקירתנו מהגולן, הייתה מסירת הגולן למשרפות של אסד, והבאת דאעש וג'בהת אל נוסרה אל חופי הכינרת ואל גדת הירדן. האסון הזה נמנע בזכות קיומה של ההתיישבות בגולן.

לתנועה הקיבוצית יש זכות ראשונים בהתיישבות בגולן. ההתיישבות בגולן הוכיחה, שגם אחרי קום המדינה, לא רק טנקים ומטוסי קרב, אלא בראש ובראשונה מתיישבים וחלוצים מעצבים את גבול המדינה.

את ההצלחה הזאת ראוי שנחגוג, במלאת יובל להתיישבות בגולן, לצד חגיגת 80 שנה לחומה ומגדל.

* מורשת השידור הציבורי – האמירה שנאמרה השבוע שוב ושוב, על פיה רשות השידור פעלה 81 שנים, אינה מדויקת. "קול ישראל" החל לשדר ב-14 במאי 1948. עד אותה דקה, שידר "קול ירושלים" המנדטורי. זו תחנה אחרת, בבעלות אחרת, של מדינה אחרת. אבל התחושה הייתה של המשכיות, כיוון שהאולפנים היו אותם אולפנים, חלק ניכר מהעובדים נשארו והעיקר – נשמרה מורשת המקצוענות, האחריות, הדייקנות והרהיטות. יש לקוות שהמורשת הזו תשמר בתאגידים הציבוריים החדשים, עד שבפרספקטיבה של השנים הבאות נתייחס אליה כאל המשכה של אותה רשות. 

* מבט – צפיתי לראשונה בחדשות הערב בתאגיד "כאן" (במהדורה השניה. את ההיסטורית הפסדתי...). אני בהחלט שבע רצון. ראשית, מעצם העובדה שהשידור הציבורי חי וקיים. על אפו וחמתו. שנית, מגאולה אבן המקצועית ורבת הקסם. על אפו ועל חמתו. שלישית, מדו"ח רולניק, המתאר בצורה מקצועית ומהימנה את מסלולי ההון והריכוזיות. רק שידור ציבורי עצמאי יכול לבצע את המלאכה הזאת. בוודאי שלא התקשורת הפרטית, הנשלטת בידי טייקונים בעלי עניין, הקשורים לסמטוחת ההון-שלטון-עיתון. הוזכר דנקנר ששלט (גם) ב"מעריב" וכמובן, איך לא, נוני מוזס. בדיוק למטרה הזו השידור הציבורי הוא הכרח בדמוקרטיה. רביעית, בשל הפינה החשובה: "סדר יום חברתי". חמישית, בזכות כתבה מרתקת על הקמפיין שהוביל למהפך הפוליטי לפני 40 שנה. השתתפו בה האנשים שעשו את הקמפיין. כשהחלה הכתבה אמרתי לבן שלי, שכמו שאני מכיר אותם הם בטח לא הזמינו את ספי ריבלין. אבל הם הביאו אותו מודל 77', והתמוגגתי. ארכיון רשות השידור הוא נכס לאומי אדיר, ואני מקווה שהתאגיד ישכיל לשמר ולטפח אותו. רק דבר אחד הפריע לי. לא יכלו להיות קצת יותר מקוריים ולקרוא למהדורה בשם "מבט"?

* ספין של טראמפ - איני מאמין לדיווחים על פיהם נתניהו ביקש מן האמריקאים שלא להעביר את שגרירותם לירושלים. אין בכך כל היגיון. צעד כזה מנוגד להשקפת עולמו של נתניהו. צעד כזה מנוגד לאינטרס הלאומי של ישראל. וצעד כזה גם מנוגד לאינטרס הפוליטי של נתניהו. הרי אם תעביר ארה"ב את שגרירותה לירושלים במשמרת שלו, ייחשב הדבר בצדק להישג מדיני ממעלה ראשונה שלו ושל ממשלתו. והוא מספיק חכם ומנוסה לדעת, שאם יפעל נגד ההעברה, הדבר ידלוף ויפגע בו.

לכן, אני רואה בכך ספין של טראמפ, שנועד לרפד את הפרת התחייבות הבחירות המפורשת שלו, באמצעות הפרחת שמועות נגד נתניהו.

* הנציב העליון - הכותרת הראשית ב"ישראל היום": "כך הקפיא אובמה את ירושלים". בכתבה דווח שבשמונה שנות נשיאותו של אובמה נבנו רק 639 דירות ליהודים בירושלים. ואני תמה. האם אובמה היה ראש ממשלת ישראל באותן שנים? האם אובמה הוא המחליט על בניה בירושלים?

יש לזכור – כל ההתיישבות היהודית בירושלים, ביהודה ושומרון ובגולן הוקמה על אף התנגדותם של כל נשיאי ארה"ב, ללא יוצא מן הכלל. קביעתה של ירושלים כבירת ישראל, בדצמבר 1949 והעברת הכנסת והממשלה לירושלים, נעשתה מתוך התרסה ברורה על עמדה תקיפה של ארה"ב נגד הצעד. סיפוח ירושלים המזרחית לאחר מלחמת ששת הימים נעשה בניגוד לעמדת ארה"ב. חוק יסוד ירושלים בירת ישראל חוקק ב-1980 חרף התנגדות ארה"ב, שהובילה החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון בעקבות החוק, שכללה צעדים מעשיים נגד ישראל.

בשמונה שנות שלטונו של אובמה, ראש ממשלת ישראל לא גילה כושר עמידה, התכופף בפני אובמה והקפיא את הבניה בירושלים, בירת ישראל.

מי היה ראש ממשלת ישראל בשנים אלו?

* מזכרת עוון – רק לפני פחות מעשרים שנה ממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן למשרפות של אסד.

* אהוד ברק במדי SS - במאמר ביקורת על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" ב"הארץ" – ספרים, ביטא אהוד ברק את עמדת השמאל היוני בישראל; לא את עמדת תנועת העבודה של ב"ג עד רבין, אלא את הדרך שהוא עיצב החל מוועידת קמפ-דיוויד, בה ריסק את הקונצנזוס הישראלי ושבר את כל הקווים האדומים שהציב רבין בנאום הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, שבו הציג את תפיסתו להסדר קבע. כזכור, ברק לראשונה אימץ את עקרון הנסיגה לקווי 49', חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, ותמורת השארת גושי ההתיישבות הגדולים בידי ישראל – נסיגה משטחים מקבילים בנגב. לאיזה שלום הצעתו הובילה אותנו, רובנו זוכרים. למה "רובנו"? ראשית, כיוון שלמעלה מאלף נרצחי מתקפת הטרור שבעקבות הוועידה, כבר אינם יכולים לזכור. שנית, כיוון שיש מי שעובדות אינן משחקות אצלם תפקיד.

חלפו יומיים, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נאצה ארסי נגד ברק. למה? כיוון שבמאמרו הציג ברק את האינטרס הישראלי, על פי תפיסתו. כלומר, הוא לא הציג את ישראל ככובשת קולוניאליסטית מנוולת, שיש לגרש אותה לאלתר מהשטח שגזלה, אלא הסביר מדוע, לדעתו, טוב לישראל לסגת מיהודה ושומרון. וזאת הרי לאומנות גזענית. בשורה התחתונה, הציג גדעון לוי את ברק כנאצי. " 'האיום הדמוגרפי הוא ודאי', הוא קובע. טוב שבאירופה אין יותר 'איום דמוגרפי' יהודי. לפחות הבעיה הזאת נפתרה — כולם יודעים איך".

* בובה זה רק בובה - אילו שודרה בחדשות כתבה על נוער גבעות ששורף במדורת לג בעומר בובה של ערבים, אין צורך להפעיל דמיון רב כדי לשער מה היה כתוב למחרת בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ". ואז, סביר להניח, הייתי מסכים עם הכתוב. אבל בקסבה של מאה שערים שרפו בובה של חייל צה"ל. ולכן בכותרת של ביקורת הטלוויזיה, שכתבה רווית הכט, נאמר שבובה היא רק בובה, וזה היה המסר המרכזי של המאמר. וכיוון שמי שהביא את התמונות מהקסבה של מאה שערים הוא משה נוסבאום, היא לא החמיצה הזדמנות להצליף בו על שחשף את ערוותו של "מנהיג" שביתת הרעב, שצם בין ביס לביס של טורטית. הרי הוא שיבש את נרטיב שביתת הרעב של לוחמי החירות, האסירים "הפוליטיים", הנהנית מתמיכה וגיבוי נלהבים של השוקניה.

* מורשת השירות – "ישראל היום" חושף פרוטוקולים של ישיבות בתנועת החירות לאחר המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, לפני ארבעים שנה בדיוק. בגין מצוטט שם יותר מפעם אחת מבהיר: "באנו לשרת. לא לרשת". כה חבל שנתניהו לא ירש את מורשת השירות.

* גימוד בגין - לאחרונה אני מזהה תופעה שלא הייתי ער לה: בוז עמוק ועוינות למנחם בגין, מצד מעריצי נתניהו. הצגתו כחדל אישים, שלא הבין בפוליטיקה (אגב, לא היה בתולדות המדינה מנהיג, משמאל וימין, שהבין פוליטיקה וידע ללהטט בה כמוהו, כרב אמן), כיוון שכאשר עלה לשלטון לא העיף קיבינימט את כל השרות הציבורי, הקצונה בצה"ל, בשב"כ במוסד, כמובן השופטים בבתי המשפט וכו' וכו'. כלומר, מלינים על כך שהוא ביצע מהפך ולא הפיכה. ולכן, בגללו, עד היום (אגב 21 שנים אחרי עליית נתניהו לראשונה לשלטון) השמאל שולט למעשה במדינה.

הדבר המוזר ביותר, הוא שאני מתרשם שחלק מן האנשים המדקלמים זאת גם מאמינים בכך. אשכרה, מאמינים בסיפור ההזוי הזה.

כנראה שכדי להאדיר את פולחן האישיות של נתניהו, אין די בהקטנת והקנטת כל בכירי הליכוד וכל מי שסובב אותו, כדי שלא יבלוט, יצליח חלילה ויהווה איום. אין די בכך שהוא אינו מטפח יורש אלא רק מקטין כל מי שעשוי להיות אי פעם יורש. פולחן האישיות של נתניהו מחייב גם גימוד כל מנהיגי העבר. פייק היסטוריה.

* לשלטון בחרתנו – מי אמר "אלוהים לשלטון בחרתנו!" שאל אותי אהוד בן עזר - "בגין או נתניהו"? התשובה היא: לא. אמר זאת ז'בוטינסקי, בשירו "כולה שלי" (1937).

* פייק לאום – עמוס אריכא רוצה להמציא לאום – לאום "ישראלי", שיחליף את הלאום היהודי באיזו עיסה תפלה ודלוחה, חסרת זהות, נטולת תרבות, חפה מהיסטוריה, ללא מורשת ובעיקר ללא אנשים הרואים את עצמם חלק ממנה. הרי אפילו 5% מערביי ישראל, לא יוותרו על לאומיותם הערבית כדי להשתתף באקספרימנט הזה, ובצדק. ואפילו 5% מן היהודים בישראל לא ימירו את לאומיותם היהודית בעבור הבל וריק.

הניסיון להלחים שני עמים, ועוד שני עמים אויבים, לעם אחד, מתאים לגולאגים של סטלין או למהפכה התרבותית של מאו. אנו רואים סביבנו את נהרות הדם של הניסיון ליצור לאום מלאכותי מבני עדות שונות של אותה אומה. מה תהיה תוצאת הניסיון להמציא לאום מבני לאומים שונים?

אריכא מלין על שופטי בית המשפט העליון שדחו את העתירה המוזרה של שולמית אלוני וחבריה לאפשר להם להגדיר עצמם בתעודת הזהות בלאומיות הבדויה הזאת. הם דחו בצדק את העתירה, הסותרת את השכל הישר. אך לשיטתו, נניח שהרכב השופטים היה מוכה בסנוורים ומאפשר להם את הרישום הכוזב הזה. היה לו ערך כלשהו, ששווה את בזבוז הדיו על תעודת זהות? שלושה שופטים יכולים להמציא אומה?

העם היהודי לא שרד את כל ההיסטוריה הקשה שלו, כדי שבבואו להגשים את חזון הדורות, הוא יאבד את עצמו לדעת כדי להחליף את זהותו בפיקציה. אבי לא עלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים" כדי למצוא את עצמו במדינת הפייק-לאום.

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" קובעת הכרזת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". מהי מדינת ישראל? מדינת הלאום של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. העם שקם בארץ ישראל. מהי ארץ ישראל? ארצו של עם ישראל. ארצו של העם היהודי. כל ניסיון לקעקע את מהותה של ישראל ולהמירה בלאום מומצא וחסר שחר, נדון לכישלון, וטוב שכך.

ומה עם ערביי ישראל? הם אזרחים שווי זכויות במדינת הלאום של העם היהודי. אולי פעם יהיו גם שווי חובות. הם הערבים היחידים במזרח התיכון, שהם באמת ובתמים אזרחים, הנהנים מזכויות האזרח.

* מורשת ציונית מפוארת – הסיפור הגדול של עליית יהודי ארצות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה, טרם זכה להכרה שהוא ראוי לה, כאחת מפסגות המפעל הציוני ואחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל.

מבחינת העולים עצמם – הם ניצלו מגלות איומה בקרב עם עוין, שונא, משפיל ומדכא, שבקרבו חיו כבני חסות משוללי זכויות אדם בסיסיות (בניגוד לאגדה על הגלות הנפלאה בארצות האיסלם), וזכו להיות אזרחים חופשיים במדינתם הלאומית, במולדתם הלאומית, להגשים את חזון הדורות ולהיות שותפים במעשה הגדול של תקומת ישראל.

מבחינת המדינה – מדובר בעליה גדולה וברוכה, ליישוב זעיר וחסר יכולת קיום לטווח ארוך, מול אויבים שלטשו עיניהם למדינה ולשטחיה. העליה הגדולה, הן של שורדי השואה מאירופה והן של עולי ארצות ערב, העניקה למדינה הקטנה והצעירה את המסה הקריטית של יכולת קיום. העולים הללו יישבו את הנגב והגליל במאות מושבים חקלאיים ובערי פיתוח, שעיצבו את גבולות הארץ ורק בזכותם הגליל והנגב נותרו בידינו ולא הוצפו במסתננים ופולשים שהיו מנתקים אותם מן המדינה, ובכך גורמים לה לאבד את יכולת הקיום. העולים שיישבו את הנגב והגליל עשו זאת בתנאים קשים וחלוציים, כרוכים בסבל רב, אבל הצילו את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא פחות.

הנהגת המדינה בראשות בן גוריון ראויה להערצה רבתי, על כך שכמדינה שקמה מתוך מלחמה קשה עקב פלישת כל צבאות ערב ביום הקמתה, בניסיון להטביעה בדם; תוך כדי מלחמה ומיד אחריה קלטה מאות אלפי עולים, הכפילה את אוכלוסייתה, הקימה מאות יישובים לאורך הגבולות וסיפקה קורת גג לכל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה להטיל משטר צנע על כל אזרחי ישראל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה לשבור את המחסום הרגשי ולחתום על הסכם השילומים עם גרמניה שהציל את כלכלתה מקריסה. קליטת העליה הגדולה היא  הצלחה כבירה של המדינה הצעירה. אין ספק שנעשו בה גם טעויות, אך הן בטלות בששים לעומת המעשה הגדול.

מן הראוי שהחברה הישראלית תעניק לאותם עולים את ההכרה וההוקרה שהם ראויים להן, וטוב עשה השר בנט שהקים את ועדת ביטון ואימץ את מסקנותיה. לא עם כולן אני מסכים, אך היא מנחילה מסר חינוכי ותרבותי חשוב ביותר.

ומה החלופה למגמה הזאת? החלופה היא הניסיון לשטוף את מוחם של נכדי אותם חלוצים ברעל אנטי ציוני, לספר להם שהם "יהודים ערבים" שהציונים האשכנזים ניצלו אותם מתוך התנשאות גזענית וכפו עליהם להישלח לארץ גזירה לאורך הגבולות המדממים ולהיות אזרחים סוג ג', שואבי עצים וחוטבי מים ובשר תותחים. זה המסר של הסרט התיעודי "סלאח פה זה ארץ ישראל" שזכה לכתבת ענק יחצ"נית, אוהדת ונטולת ביקורת מינימלית בגיליון האחרון של "גלריה". מִחְזוּר ציטוטים מכוערים ולעתים אף גזעניים מחוץ להקשרם ותוך פרשנות מוטה, הוא הכלי לייצור הנראטיב הזה.

בשנת השבעים למדינת ישראל, יש להצדיע לעליה הגדולה הזו ולתרומתה האדירה למדינת ישראל, לחברה הישראלית, ליישוב ארץ ישראל ולביטחון המדינה.

* הדחליל – ה"הדתה" אינה אלא דחליל דוסופובי פרנואידי.

* כבוד לאומי – הפעם האחרונה שבה צפיתי באירוויזיון הייתה 1979, האירוויזיון בירושלים שבו זכתה ישראל עם "הללויה". למה איני צופה באירוויזיון? כי זו תת רמה. אבל כפטריוט, אני תמיד מפרגן מאוד למי שמייצג את ישראל. למשל, אני בעד כל קבוצת ספורט ישראלית המתמודדת בחו"ל, בכל ענף ותחום. כך גם באירוויזיון. לא פעם הדלקתי את הטלוויזיה בשעת ספירת הקולות, במתח – מה עם השיר הישראלי?

לא השנה, ולא בפעם הראשונה. כאשר זמרים ישראלים שאמורים לייצג את ישראל, שרים בלע"ז, הם אינם מייצגים אותי. גם אם הם מצטלמים עטופים בדגל ישראל – הם אינם מייצגים אותי. הייצוג שלי באירוע זמר בינלאומי, הוא בשפתי, שהיא שפתנו הלאומית. מי ששר בלע"ז, כמוהו כמי שמתבייש בשפתנו, כמי שמסתיר אותה. ולכן, כאשר הנציג הישראלי שר לע"ז, אני אדיש לתוצאות. מבחינתי הוא כמו כל נציג של מדינה אחרת. ובמידה מסוימת אני אף מייחל לכישלונו, בתקווה שהדבר יביא לשינוי המגמה המתבטלת הזאת, ולהחזרת העברית לבמה הבינלאומית, הנצפית בעשרות מדינות, והביאה לנו שלושה ניצחונות.

* העץ שלי - הגיעה לאוזניי שמועה שהעכירה מאוד את רוחי, על פיה עיריית ר"ג מתכוונת לעקור את עץ השקמה העתיק והקסום ברח' עוזיאל 151, העץ של ילדותי. בעיניי כריתת עץ כזה היא מעשה ברברי, אנטי תרבותי. אני מקווה מאוד שיתברר שזו שמועת שווא. אל נא תעקור נטוע!

            * ביד הלשון

מחניים – קיבוץ מחניים שוכן בצפון בקעת כורזים, מצפון מזרח לחצור הגלילית ולראש פינה.

מקור שמו של היישוב, הוא העיר המקראית מחניים. האמת היא שיש בעיה קטנה – הקיבוץ ממש אינו בקרבת מחניים המקראית.

בתנ"ך, מופיעה העיר פעמיים. הראשונה היא בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם". השניה בספר יהושע: "וּמִמַּטֵּה-גָד אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת רָמֹת בַּגִּלְעָד וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ, וְאֶת מַחֲנַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ".

מחניים המקראית היא בגלעד, ממזרח לירדן ומדרום לכינרת. מחנים המודרנית היא ממערב לירדן ומצפון לכנרת. אבל העיקר הכוונה.

קיבוץ מחניים הוא הניסיון השלישי להתיישב במקום – הניסיון שהצליח. לראשונה הוקמה מחניים כמושבה ב-1898 אך ננטשה כעבור שנתיים. הניסיון השני היה מושב עובדים שישב במקום בשנים 1916-1928. הקיבוץ הנוכחי קם החודש לפני 78 שנים, במאי 1939.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

"בני הקיבוץ הארצי! עתה מופקדת נח"ל שניר בידיכם לצמיתות. מבועי הבניאס אשר אויבים זממו להטותם מעלינו ימשיכו לחצות בשטף שדותיכם המניבים. בהתנחלותכם כאן, על מקורות הירדן, מופקד בידיכם מבוע זה אשר מימיו שופעים להחיות ולרוות מרחבים צחיחים..."

ציטוט זה הוא חלק מפקודת יום שפרסם מפקד הנח"ל, אל"מ צבי שמאלי ביום העליה לקרקע של היאחזות נח"ל שניר, שאוישה בגרעיני "השומר הצעיר" וכעבור שנה אוזרחה והייתה לקיבוץ שניר, הקיבוץ הראשון של תנועת הקיבוץ הארצי בגולן.

ההיאחזות עלתה לקרקע ב-24.9.67, והייתה היישוב הישראלי השני שהוקם מעבר לקו הירוק. קדם לו בשלושה חודשים ועשרה ימים מרום גולן. קיבוץ כפר עציון עלה לקרקע שלושה ימים אחריו. לקראת העליה לקרקע, צה"ל הרס את בתי הכפר בניאס (השר היחיד בממשלה שהסתייג מהריסת הבתים היה מנחם בגין).

ביום עלייתם לקרקע, קיבלו חלוצי שניר מברק מיו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון, בזו הלשון: "למתנחלים ברמת הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון".

הנה כי כן, הקיבוץ הארצי היה בין חלוצי ההתיישבות בגולן. ראוי להזכיר זאת כעת, כאשר קומץ יוצאי תנועה זו מנסים לחבל, ברשעות, בחגיגת היובל להתיישבות הקיבוצית בגולן, מפעל ההתיישבות הקיבוצי המפואר והמצליח ביותר לאחר הקמת המדינה, שעורר עשור של התיישבות קיבוצית לאחר עשרים שנות בצורת התיישבותית, וסחף עמו גם התיישבות בגליל ובנגב, כולל של הקיבוץ הארצי. אחת הטענות המרכזיות שלהם, היא שהתק"צ היא איחוד של שלוש תנועות, ואין לכפות את עמדת הרוב – הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לשעבר, על התנועה האחות, הקיבוץ הארצי. אכן, הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים תבעו ליישב את הגולן והקימו בהתלהבות גרעינים וקיבוצים למלא את המשימה. אולם הטענה שהקבה"א לא היה שותף למהלך, משוללת יסוד. גם הקיבוץ הארצי, שלא תמך במדיניות ההתיישבות של הממשלה במלואה, היה שותף להתיישבות בגולן.

קיבוץ שניר אינו נחשב היום חלק מהגולן, בהיותו שייך למועצה האזורית גליל עליון. הסיבה לכך, היא שהוא יושב ממערב לגבול הבינלאומי, עליו התבסס הסכם שביתת הנשק בין ישראל וסוריה ב-1949. כמו שטחים נוספים, ובהם חמת גדר וצפון מזרח הכינרת, הסורים השתלטו גם על רמת הבניאס, בה יושב שניר, בשנות החמישים. לכן, קל היה יותר לקבה"א להתיישב דווקא שם, בטענה שזהו שטח שנכבש בידי הסורים והוחזר לבעליו. עם זאת, כדאי לזכור שהסורים סירבו בתוקף לקבל את האבחנה הזאת, ובכל המשאים והמתנים עם ישראל, עמדו על חזרה לקווי 4 ביוני 1967, כולל עקירת שניר.

אולם בנוסף לשניר הקים הקיבוץ הארצי שני קיבוצים נוספים – גשור ונטור. כבר ב-1968 החליט הקבה"א לשלוח גרעיני נח"ל של "השומר הצעיר" להיאחזות גשור, אולם חלפו שש שנים עד שמועצת הקיבוץ הארצי החליטה לאזרח את ההיאחזות ולהקים על הגולן גופו, ולא רק במעלות הגולן (כשניר), קיבוץ שומרי. לאחר הקמת גשור החליט הקבה"א על הקמת נטור. עבודות הכשרת הקרקע החלו ב-1978 והמתיישבים עלו לקרקע ב-1980.

אין אמירה פוליטית ומדינית חזקה יותר מהחלטה על הקמת יישוב. כאשר תנועה מחליטה להקים יישוב, היא מצהירה על עמדתה היכן צריך לעבור הגבול. לא בכדי, הקבה"א לא הלך להתיישב באזורים שהוא דגל בנסיגה מהם, כולל בקעת הירדן. שום אמירה נלווית או הצהרה פוליטית זו או אחרת, אינה חזקה כמו הקמת יישוב, הכאת שורשים בקרקע ושליחת מתיישבים להקים ביישוב את ביתם, את משפחתם, את חייהם.

            על הרמה למעלה

עמדת מפ"ם והקבה"א באשר להתיישבות בגולן באה לידי ביטוי לא רק בהקמת היישובים, אלא גם בשותפותה בכל ההחלטות המדיניות על ההתיישבות בגולן. הרוב הגדול של יישובי הגולן נוסדו בעשור שבין מלחמת ששת הימים למהפך הפוליטי, וחלק מן היישובים שהוקמו לאחר מכן – ההחלטה על הקמתן נעשתה בידי ממשלת המערך. מפ"ם הייתה חלק מן הממשלה וחלק ממפלגת השלטון, ובכך היא נושאת באחריות לכל ההחלטות של הממשלה. היא לא תמכה במדיניות ההתיישבות, אך לא יצרה על כך משבר קואליציוני או מפלגתי. אולם המחלוקת בין מפ"ם למפלגת העבודה ושאר מפלגות הקואליציה לא כללה את הגולן. מפ"ם תמכה בהתיישבות בגולן. נציגי מפ"ם בוועדת השרים להתיישבות, נתן פלד ושלמה רוזן, תמכו ללא סייג בתכניות ההתיישבות בגולן ובהקמת היישובים בגולן.

כבר ב-14.8.67, חודשיים לאחר המלחמה, החליטה הוועדה המדינית של מפ"ם: "להבטחת שלומם וביטחונם של יישובי הגליל ועמק הירדן תפורז רמת הגולן ועמדות המגן של ישראל ייקבעו על הרמה למעלה". משמעות הדבר הייתה נכונות לפשרה טריטוריאלית בגולן תמורת פירוזה מצבא סורי, אבל לא נסיגה מהגולן. על בסיס החלטה זו הוחלט על ההתיישבות בשניר.

מי שהוביל ביד רמה את ההתיישבות מעבר לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים, במעורבות אישית הדוקה מאוד, היה לוי אשכול, ראש הממשלה. ישיבת הממשלה ב-1.10.68 הוקדשה לנושא זה והוצגה בה תכנית להקמת 21 יישובים חדשים, מתוכם 14 מעבר לקו הירוק. בישיבה, השמיע נציג מפ"ם השר ישראל ברזילי ביקורת על מדיניות ההתיישבות של אשכול. אשכול היה מודע למחלוקת, אך רצה להציג גם את ההסכמות. וכך הוא ציין: "על מה שאנו עושים ברמה לא שמענו שום טענה... על הרמה עלו להתיישב על דעת כל השולחן הזה". השר ברזילי התפרץ והבהיר: "דיברתי פה על הגדה". מכאן ברור שהוא קיבל את קביעתו של אשכול, באשר לתמיכת מפ"ם בהתיישבות בגולן. בדבריו בהמשך הישיבה התייחס ברזילי שוב לגולן ואמר: "יהיו מקומות ששם נזמין להתיישב אזרחים ואחרים – שלא נזמין. יכול להיות שבקוניטרה לא נשאר. ברמה כן נשאר". אכן, ישראל נסוגה מקוניטרה בהסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונשארה בגולן.

מפ"ם הייתה אז חלק מן המערך. המצע של המערך, היה גם המצע של מפ"ם. כך נכתב במצע המערך לבחירות לכנסת השביעית, 1969: "מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני... לאחר שחלפו שנתיים ממלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע".

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-27.3.72, נאם ישראל גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות, במליאת הכנסת, והציג את מדיניות ההתיישבות של הממשלה. בדבריו הוא התייחס לעמדתה של מפ"ם ואמר: "השומר הצעיר נאבק על משבצת קרקע ברמת הגולן [הכוונה לגשור א.ה.]. ח"כ חזן אינו מוצא הבדל בין רמת הגולן לעזה וירושלים, אך הוא מבחין בין השלושה הנ"ל לבין בקעת הירדן". יש לציין, שבאותה תקופה תמכה מפ"ם בהתיישבות בדרום רצועת עזה.  

ב-1973 פרסמה מפ"ם תכנית שלום, ובה נאמר: "הגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן". כלומר, נכונות לפשרה, אך לא לנסיגה ותמיכה בהתיישבות ככלי למאבק על הגבול.

חלפו שנתיים, כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובישיבת ועדת השרים להתיישבות בממשלת רבין הראשונה, שעסקה בקביעת תכנית ההתיישבות ל-1975, אמר נציג מפ"ם שלמה רוזן: "עכשיו צריך לבסס את היישובים. יעד ראשון הוא הגליל. המפה שלנו, של מפ"ם, כוללת ... את רמת הגולן ופיתחת רפיח".

קו מאז'ינו הוא כלב

בראש התומכים בהתיישבות הקבה"א בגולן עמדה ההנהגה ההיסטורית של התנועה – מאיר יערי ויעקב חזן. היו אלה שנות הדמדומים של הנהגתם המוחלטת, רבת העשורים, אולם עדין הם היו דומיננטיים מאוד. נהוג להצביע על הפערים האידיאולוגיים בין יערי וחזן באותן שנים. חזן היה נץ, אקטיביסט וביטחוניסט, מקורב מאוד לגולדה מאיר ותומך נלהב בתכנית אלון. יערי היה יונה, התנגד בכל מאודו לתכנית אלון ולהתיישבות בבקעת הירדן, במעלה אדומים וכו', וראה בה תכנית סיפוח ומכשול לשלום. אולם בנושא הגולן, השנים היו תמימי דעים.

יש לציין, ששניהם לא שללו קטגורית פשרה טריטוריאלית בגולן תמורת הסכם שלום, אך הם בפירוש ראו בהסכם כזה את הגולן – ברובו המכריע, כישראלי ושללו מכל וכל ירידה מהגולן.

בעוד יערי קרא לנסיגה כמעט מכל השטחים, הוא ראה בהכללת הגולן, רצועת עזה (!) וירושלים המאוחדת בידי ישראל הכרח לאומי וביטחוני. בהכללת הגולן בשטח ישראל הוא ראה את מימוש העיקרון של גבולות ביטחון כתנאי לשלום ותיקון מה שלא הושג במלחמת העצמאות והנו הכרחי לשלומה ולביטחונה של ישראל. בישיבת הוועד הפועל של הקבה"א שהתקיימה בקיבוץ להבות הבשן, פחות מחודש לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז יערי שאין להשלים עם כך שהרמה תהיה של סוריה, ואין לתת לסורים הזדמנות לשוב ולתקוף את היישובים שלמרגלותיה. הוא הזמין את החברים לטייל שם ולהיווכח ש"קו מז'ינו הוא כלב לגבי זה מה שיש שם". דבריו התקבלו במחיאות כפיים. הוא הוסיף ש"אנחנו לא נישא את זה יותר, שמהרמה הזאת יפציצו בימי שלום קומונות". בסוף 1967 הוא חזר וקבע שאין להשלים עם ירידה מן הרמה, ולא ייתכן שיהיה שלום בלי הרמה. "אם חיים אנחנו חפצים, לא נרד מהרמה".

התנגדותו של יערי לנסיגה מהגולן לא הייתה עמדת פתיחה למו"מ, אלא תנאי מוקדם למו"מ. כך אמר יערי ב-1968: "בעוד שלאחר מלחמת העצמאות ועד לימים שקדמו למלחמת ששת הימים דגלה מפלגתנו במשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, הרי הלקח המתבקש מהמלחמה שנכפתה עלינו הוא, כי עלינו לתבוע הפעם משא ומתן שיתבסס על הנחיות מוקדמות, הנחיות אלה מן הדין שיהיה מקופל בהן אותו מינימום שעליו לא נוכל לוותר... הדגשת הכוח בקביעת גבולות שיבטיחו קיומנו ואף עתידנו בשלום... תיקוני גבול הם כורח הנובע מן הנסיבות החדשות, אין מהן מנוס. ... כדי להמחיש בפני דעת הקהל בעולם באורח ברור ומחוור מדוע אין באפשרותנו לשוב אל אותם גבולות שלפני ה-5 ביוני אשר אפשרו לתותחים הסורים לאיים על יישובינו מרמת הגולן...".

 זו הייתה עמדתו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואף שהיה מוכן לפשרה כלשהי, הוא הגדיר את עמדתו כך: "בהסדר כולל אני רואה אפשרות גם לנסיגה מסוימת ברמה" אבל "איננו מסכימים לרדת מרמת הגולן... לא נשלים שהסורים עוד פעם יוכלו להפציץ אותנו מלמעלה".

חזן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן ונאבק למען הקמת גשור, כאשר כבר לא נשא בשום תפקיד רשמי, אך עדיין היה בעל השפעה רבה בתנועתו. מרגע הקמת גשור, הוא נאבק על הקמת "אחיו הצעיר", נטור. ובניגוד לגשור, הוא עמד על כך שהקיבוץ השני יוקם "בעומק הרמה ולא על גבול הקו הירוק". "אנחנו, 'השומר הצעיר', היינו תנועת הנוער הראשונה שתבעה התיישבות בארץ, בכל מקום ובכל זמן, אנחנו מבטאיה האולטימטיביים של החלוציות", הוא אמר. "בהקמת יישוב משלנו ברמה אנו מוכיחים, שרצף המעשה הציוני שלנו נשמר לאורך דורות".

לקראת הקמת נטור, הייתה תסיסה בתנועת הנוער, "השומר הצעיר", וחלק מן החניכים התנגדו ל"התנחלות בשטחים הכבושים". ממרום גילו ומעמדו הטריח עצמו חזן בן השמונים למועצת "השומר הצעיר" בגבעת חביבה, ובמשך שעתיים עמד על הדוכן והתפלמס בכל האנרגיה המנהיגותית שלו עם בני ה-17, ושכנע אותם.

לפני ארבע שנים, נפתחו לציבור הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנת 1973. אמיר אורן פרסם ב"הארץ" ציטוט מדהים מפיו של חזן, זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים: "אם נגזר עלינו לצאת למלחמה שלא רצינו בה, אנו צריכים לנצל את המלחמה הזאת עד תומה. אין ולא יכולות להיות לנו מטרות טריטוריאליות, ושום מטרות של כיבוש ושינוי גבולות, אולי חוץ מפינה אחת ברמת הגולן, שלא הספקנו לסתום במלחמת ששת הימים".

אין לי שמץ של מושג לאיזו פינה בגולן הוא התכוון. לאחר פרסום הדברים ניסיתי לברר את הדברים, אך איש, כולל הביוגרף של חזן זאב צחור ז"ל, לא ידע לפתור את החידה. מה שברור מהדברים, הוא שחזן ראה בגולן חלק בלתי נפרד מישראל, ומתוך תובנה זו סבר שבמקרה שתפרוץ מלחמה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לעצב את גבול הקבע באופן המיטבי.

משגה חמור

זו הייתה גישתה של מפ"ם גם לאחר עליית הליכוד לשלטון.

לאחר הסכם קמפ-דיוויד, הסכם המסגרת לשלום עם מצרים, שבו הוחלט על עקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, התכנסה ב-16.11.78 בגבעת חביבה מועצת הקבה"א. היא אמנם הביעה תמיכה בהסכם, אך קבעה: "הוויתור על פתחת רפיח כגבול בטחוני היה משגה חמור. במהלך המו"מ עם מצרים יש לבחון אפשרות נוספת לתיקוני גבול באזור פתחת רפיח... להתיישבות – תרומה חיונית לביטחון גבולות המדינה ולעיצובם".

באפריל 1979, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, אמר שר החוץ משה דיין במהלך ביקור בבקעה, שההסכם עם מצרים והנסיגה מסיני יהיו המודל במו"מ עם סוריה על הגולן. הדברים עוררו סערה ותושבי הגולן יצאו למאבק למען חוק הגולן, שהוכתר בהצלחה כעבור שנתיים וחצי. בראיון ל"דבר" (4.5.79), התייחס מנהיג מפ"ם יעקב חזן לדברי דיין: "בעניין הגולן גילה משה דיין בהכרזותיו האחרונות את צפונות לבו. לא היו אלה פליטות פה בעלמא, שכן לגבי בגין ולגביו הסכם סיני הוא דגם להסכם על רמת הגולן... ראוי שנהיה מוכנים למאבק נגד הקונספציה הזאת כדי שלא נפסיד את הגולן ולא נסכן את הגליל".

מוזמנים לדקלם בלב את המנטרה

הנה כי כן, אלה שקוראים לתנועה הקיבוצית להימנע מחגיגת היובל להתיישבות בגולן, טועים ומטעים כאשר הם מתיימרים לייצג את הקבה"א לשעבר. הם מייצגים מיעוט קיצוני בקבה"א, ומוזר שככאלה הם מנסים לכפות את גישתם הקיצונית על התנועה הקיבוצית כולה.

בין השאר הם מסתמכים על "נוסחת גשור" המפורסמת, אותה אמירה שליוותה את החלטת הקבה"א להתיישב בגולן: "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום". האם מישהו ממתנגדי ההתיישבות בגולן בקבה"א שינה את עמדתו והצביע בעד הקמת גשור בזכות הנוסחה הזאת? לא ולא. המתנגדים המשיכו להתנגד, כי הם הבינו שהמשמעות של הקמת יישוב חזקה לאין ערוך יותר מערימת המילים המעורפלת הזאת. גם הרוב שתמך בהקמת גשור ידע זאת, ולכן, הוא היה יכול להכיל את הנוסחה הזאת, למען שלום בית.

מה פירוש הנוסחה הזאת? יש הטוענים שמשמעותה היא הקמת יישובים זמניים באזור ממנו אנו מוכנים לסגת, והורדתם בהסכם שלום שבו תהיה נסיגה מהגולן. אולם אם כך, מדוע הקבה"א לא הקים, על פי אותה נוסחה, יישובים ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן? מדוע הקבה"א לא הקים לתחיה בגוש עציון את קיבוצו רבדים, שנפל בתש"ח? הרי על פי אותה נוסחה, אם נקבל את הפרשנות הזאת, יכול הקבה"א להקים יישובים בכל אותם אזורים, להכריז שלא יהיו מכשול לשלום ולהוריד אותם בבוא היום. עובדה שהקבה"א לא נהג כך, שלל מכל וכל התיישבות באזורים אלה ומפ"ם התנגדה בכל כוחה לכל התיישבות מעבר לקו הירוק למעט השכונות החדשות בירושלים, יישובי פתחת רפיח ויישובי הגולן.

אין חיה כזו "יישוב זמני". מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי שיהיה יישוב קבע, לעד. מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי להבטיח שהמקום בו הוא מקים את היישוב יהיה בתחום מדינת ישראל, או לפחות מקים אותו כדי לחזק את המאבק לעיצוב גבול המדינה על פי תפיסתו.

אז מהי משמעות "נוסחת גשור"? ניתן להתפלפל שעות על פרשנותה, אך יהיה זה פלפול סרק. בסך הכל מדובר בפשרה פוליטית מפ"מניקית טיפוסית - גשר של מילים בין שוחרי ההתיישבות בגולן ושולליה, באופן שיאפשר ליישובים לעלות לקרקע לצד מס שפתיים שיאפשר למתנגדים לחיות עם עובדה זו.

ועכשיו באים קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מפנטזים על מסירת הגולן למשרפות של אסד, ונאחזים בנוסחה העבשה הזאת כדי לחבל בוועידת התנועה הקיבוצית החוגגת יובל להתיישבות הקיבוצית בגולן. אז אני מציע להם הצעה. בואו בכיף לחגוג אתנו, נשמח מאוד לארח אתכם, ולאורך הוועידה דקלמו בלבכם את המנטרה ש"יישובינו לא יהיו מכשול לשלום".

כי הם באמת לא יהיו מכשול לשלום. אם אי פעם תקום סוריה מחדש, ותרצה באמת ובתמים בשלום עם ישראל, יהיה זה שלום שבו כל צד יכבד את ריבונותו של הצד השני, והגבול הקיים יהיה גבול השלום בין המדינות. אינשאללה.

* "הזמן הירוק"