הבלוג של אורי הייטנר

שאול הוכתר למלך ישראל, בטקס ממלכתי, לנגד כל עם ישראל. הוא הספיק לשמוע, לאחר הכתרתו, את האופוזיציה המתנגדת לו, אותם "בני בליעל", והוא מחליט להחריש, או לפחות להיות "כמחריש".

ומה עושה אדם בבוקר שלמחרת הכתרתו למלך ישראל? איש לא היה מעלה על דעתו תסריט כזה. הוא פשוט חזר על ארבע אל הרפת.

המלך חזר מהטקס בחזרה אל הבית ואל המשק, אכל פת ערבית, צחצח שיניים, כיוון את התרנגול המעורר לשעת הזריחה וקם בבוקר לעמל יומו. הרי יש משק משפחתי וצריך לעבוד. שאול שחיפש אתונות, מצא מלוכה וחזר לאתונות.

האם זו רק הצניעות של האיש הנחבא אל הכלים הזה? האם זו תחושת אחריותו למשק המשפחתי? ומה עם אחריותו לכלל ישראל? הרי הוא מלך, עליו האחריות.

ההסבר שלי אחר. שאול שמע את האופוזיציה, והיה כמחריש. הוא חיפש את הדרך המתאימה לבנות את מנהיגותו. מה, הוא יתחיל עכשיו להתקוטט עם האופוזיציה? הוא יתחיל להרכיב קואליציות? הוא יתחיל לעסוק בהקמת בירוקרטיה ולשקוע ביום קטנות?

הוא מעדיף לחזור למשק, ולהיות מנהיג מגירה. בשעת משבר – עם ישראל ייזכר בו ויקרא לו. אז יהיה מבחנו. אם יצליח להנהיג בהצלחה את עמו בשעת משבר, יתחיל את דרכו כמלך.

והמשבר הגיע, כאשר אנשי יבש גלעד היו מאויימים בידי עמון. הידיעה הגיעה אל שאול בהיותו בשדה. וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה. כפי שהוא צפה, בשעת משבר פנו אליו וביקשו את מנהיגותו. הוא כבר נמשח והוכתר, אך הרגע בו קראו לו להושיע מחוז בישראל – זה הרגע שבו נולד מנהיג.

שאול פועל במהירות. הצעד הראשון שהוא עושה מעורר זיכרונות מאוד מאוד לא נעימים. וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. אוי ואבוי. בסרט הזוועה הזה כבר היינו. כל כך מזכיר את פילגש בגבעה – הסיפור הנורא ביותר בתנ"ך.

אך שאול אינו שולח נתחים של בשר אדם, אלא של בשר בקר. הוא חוזר אל אותה אסוציאציה נוראה, כדי לקדם את ההיפך הגמור. שרשרת האירועים הנוראה של פילגש בגבעה מסתיימת ב"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". פילגש בגבעה היא תוצאה ישירה של האנרכיה, של העדר מוראה של מלכות, של איש את אחיו חיים בלעו. האקט הסמלי של שאול, נועד ליצור את ההיפך הגמור – להבהיר לעם ישראל: סוף לאנרכיה. מעתה אנו מדינה ריבונית. שאול חוזר לאקט המזכיר לנו את השפל של האנרכיה, כדי לסמל את הדרך החדשה, דרך הממלכתיות.

המסר של משלוח הבשר הוא מסר של גיוס כללי למלחמה, כי מי שהניף ידו על עוטף גלעד, מאיים על ישראל כולו. ומהמלחמה הזאת, איש לא יעדר. לא "תורתו אומנותו", לא "מסרב לשרת בשטחים", לא "מחאת הפראיירים". והמסר של משלוח הבשר הוא של סנקציות כלפי המשתמטים, בכל תירוץ שהוא: אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ.

ואכן, הגיוס הוא כללי. וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד.

מעשה פילגש בגבעה הביא למלחמת אחים אכזרית, כמעט לאובדן שבט מישראל. והנה, בן אותו שבט, שבט בנימין, מאחד את עם ישראל למלחמה משותפת באויב, המאיים על שבט בישראל. מהפך!

והתוצאה – ניצחון חזק, מהיר ובאופן אלגנטי.

שאול המנצח, שאול המצביא, שאול המנהיג, שאול שלא קנה את שרביטו ואת כתרו בשק"ם, אלא כאשר הוליך את עמו לניצחון.

העם תומך במנהיג המנצח, ורוצה להיפרע ממתנגדיו. שאול שולל זאת מכל וכל. הוא מוחל ליריביו, כי הוא מנהיג אמת, מנהיג של כולם, ולא כסיסמה. שאול מהסה את מלחכי הפינכה המנסים להסית אותו נגד יריביו. הוא מגלה גדלות ומציע להם להתעלות, ולראות את התמונה הגדולה, תמונת הניצחון. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל.

לאחר הניצחון, מארגן שאול טקס הכתרה בגלגל. לשם מה? הרי הוא כבר הוכתר פעמיים. פעם אחת הוא נמשח בידי שמואל בטקס צנוע ופרטי. פעם שניה הוא הוכתר בידי שמואל במצפה, לעיני העם כולו.

את ההכתרה הראשונה הוא הסתיר אפילו ממשפחתו. מההכתרה השניה הוא ניסה להתחמק, ונחבא אל הכלים. הוא לא רצה להיות מנהיג בחסדו של שמואל. כעת הוא מנהיג בזכות עצמו. כעת הוא בשל להכתרה אמתית, בידי העם. וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל.

* 929

בפרק שעבר פגשנו לראשונה את שאול, הנער שנשלח בידי אביו לחפש אתונות שאבדו, ומצא מלוכה. כבר בהצגתו הראשונית, הוא מוגדר "בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם".

יתכן שבין תכונותיו הטובות נמנה גם גובה פיזי, כתוספת להיותו טוב, שאין טוב ממנו מבני ישראל. ויתכן שהביטוי "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה" מתייחס אף הוא, כמו בעברית המדוברת בימינו, לביטוי תכונותיו הטובות של האיש. אנו משתמשים בביטוי הזה כדי להגדיר אדם יוצא דופן במידותיו הטובות, המוסריות והערכיות, כאדם בעל כישורים יוצאי דופן. אנו מתכוונים לשיעור הקומה הערכי.

בפרק י' מוכתר שאול למלך, ושוב חוזרת ההגדרה הזאת לתיאורו: "וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". ומעניין, שפסוק קודם לכן, נאמר עליו שהוא "נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים", ללמדך על הזיקה בין ענווה לגדולה.

השילוב של מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה ונֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים מסביר מדוע "בָּחַר בּוֹ יְהוָה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם".

גם בטקס הכתרת המלך הראשון של ישראל, שמואל מקפיד לקלקל מעט את החגיגה, ולגנות בשם האלוהים את העם על בחירתו בשיטת הממשל המלוכנית. ואף על פי כן, אלוהים מחליט לזרום עם העם ועם רצונו, כאומר: "נִיצְחוּנִי בניי, ניצחוני בניי".

מלך ככל הגויים דרש העם, אך זה לא מה שהוא קיבל. מלך ככל הגויים פירושו מלך המצוי מעל לכל חוק. מלך ישראל כפוף לחוק, כפוף לתורה. ובטקס ההכתרה מלמד שמואל את העם את משפט המלוכה, שעיקרו הוא הגבלתו של המלך והאיסור עליו להרבות בנשים, בכסף וזהב ובסוסים.

תם טקס ההכתרה, ושאול חוזר הביתה. ובפסוק האחרון מלווה אותו הידיעה שיש לו אופוזיציה, ולא סתם אופוזיציה אלא אופוזיציה של בני בליעל.

שאול בוחר להחריש. או שמא "וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ" פירושו - החרשה טקטית.

* 929

אירופה במלחמה. כך הכריזו מנהיגי אירופה בעקבות מתקפת הטרור האסלאמיסטי הקנאי על פריז.

אירופה מצויה במלחמה נוספת, שאינה מנותקת מהמלחמה בטרור האסלאמיסטי הקנאי - מלחמה על נפשה של אירופה. המאבק על סימון מוצרים ישראליים הוא מאבק על נפשה של אירופה. האם זו אירופה החוזרת לימיה האפלים, שבהם סימון חנויות של יהודים, בתים של יהודים, עסקים של יהודים, נתן את האות לזוועות הקשות ביותר שידעה האנושות? או שמא זו אירופה החדשה, המתנערת מעברה האפל וצועדת בדרכי הנאורות, החירות והצדק?

ביום השנה ה-77 לליל הבדולח, קיבלה נציבות אירופה את ההחלטה האומללה לסמן מוצרים שיוצרו בישראל (במזרח ירושלים, יהודה ושומרון והגולן). רק אדם הלוקה בעיוורון מוסרי יכול להתעלם מהסמליות המצמררת שבמועד הזה. ורק אדם הלוקה בעיוורון מוסרי יתעלם מהסמליות המצמררת בכך שהראשונים לקפוץ על קרון החרמות היו גרמנים – בעלי הכלבו הגרמני ״קה.דה.ווה.״, שהוקם בידי יהודים והופקע בידי המשטר הנאצי. הנהלת הכל-בו הורידה מן המדפים בקבוקי יין ישראליים.

לא חלפו שעות מעטות, והנהלת הכל-בו חזרה בה מהחלטתה, החזירה את היינות למדפים והתנצלה. הזיגזוג הזה מעורר תמיהה: האם בעלי הכל-בו הם אנטישמים, אנטי ישראלים, המורידים מן המדפים מוצרים ישראליים? או שמא הם בעלי עסקים הגונים, הסולדים מאפליה על רקע אנטישמי ואנטי ישראלי, ולכן הם החזירו את המוצרים למדפים והתנצלו? סביר להניח שהם פשוט מבולבלים, ונמצאים בזירה של לחצים סותרים.

הלחצים הסותרים הללו, הם המלחמה על נפשה של אירופה, אותה הזכרתי. על כף אחת של המאזניים נמצאת הרוח הרעה של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, לקיומה של מדינה יהודית, שבאה לידי ביטוי בקריאות לחרמות נגד ישראל, נגד האקדמיה הישראלית, נגד מוצרים ישראליים. על הכף השניה - הרוח של אירופה הדמוקרטית, הנאורה, המתנערת מן האנטישמיות.

המהירות שבה חזרה בה הנהלת הכל-בו מההחלטה היא אות מבשר טוב. היא מוכיחה עד כמה החלטת נציבות האיחוד האירופי רחוקה מלהיות סוף פסוק. היא מוכיחה שהרוח הרעה רחוקה מלנצח, ואין כל מקום להרים ידיים. היא מוכיחה שיש מצפון באירופה, ואין סיבה להתייאש מן היבשת. היא מוכיחה, שהירתמות ישראלית למתקפת נגד מול מתקפת הדה-לגיטימציה, למתקפת אמת מול תעשיית השקר, עשויה לחולל שינוי מגמה. היא מוכיחה שבכוחנו לנצח את האויב במלחמת הדה-לגיטימציה נגד קיומנו.

הזכרתי בפתח המאמר את הזיקה בין המאבק על נפשה של אירופה, לבין המאבק של אירופה נגד הטרור האסלאמיסטי הקנאי. יש קשר הדוק בין השניים. אירופה שתיכנע לרוחות הרוע והאנטישמיות המבעבעות בתוכה, לא תוכל לעמוד איתן מול האויב האסלאמיסטי הקנאי התוקף אותה. רק אירופה נחושה לעמוד על ערכי החירות והצדק ולהילחם עליהם, תנצח במלחמה הזו.

עוד זה מדבר וזה בא. ביום שבו הסיר הכל-בו הגרמני מוצרים ישראליים ממדפיו, החליט איגוד האנתרופולוגים האמריקאי להחרים את ישראל. גם לארה"ב הגיעה הרוח הרעה, רוח הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, וגם שם יש לה הצלחות. האוניברסיטאות בארצות הברית נתונות כבר שנים רבות למתקפה קשה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית, של תעשיית הדה-לגיטימציה לישראל. המתקפה הזאת, המלווה ברפיסות התגובה הישראלית, נותנת את אותותיה.

הגיעה השעה שישראל תגדיר את מתקפת החרמות והדה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי, ולהירתם למתקפת-נגד רבתי, בפעולה משותפת של כל הגורמים הפטריוטיים בישראל, מן הממשלה והאופוזיציה כאחד. על ישראל לגייס את העם היהודי בארה"ב ובאירופה ואת כל שוחרי הטוב בארצות אלו, למלחמת חורמה בטרור הדה-לגיטימציה. יש להשקיע במאבק הזה משאבים רבים ככל שיידרשו, בדיוק כפי שאנו נוהגים כאשר אנו מותקפים בידי צבאות, טילים או טרור פיסי. טרור הדה-לגיטימציה והטרור הפיסי הם שני צדדים של אותה מתקפה, וכלל לא ברור איזה צד מסוכן יותר. במלחמה הזאת אין לנו ברירה, אלא לנצח.

* "ישראל היום"