הבלוג של אורי הייטנר

שמואל מקבל הוראה מאלוהים: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים".

זוהי בשורה קשה לשמואל. הרי קראנו בפרק הקודם עד כמה הוא מתנגד למלוכה, עד כמה הוא ניסה בכל מאודו לשכנע את עם ישראל לחזור בו מדרישתו למלך.

והנה, לא זו בלבד שהאלוהים החליט להיכנע לרצון העם, אלא הוא כופה על שמואל, דווקא על שמואל, למשוח את המלך הראשון לישראל.

מדוע שמואל מתנגד בחריפות כזו למלך? הסיבות אותן מנה משכנעות למדיי, אך כאשר הן באות מפיו, הן מעוררות כמה סימני שאלה.

האם שמואל מתנגד למלוכה בשל התנגדותו לשלטון שושלתי, העובר בירושה מאב לבנו, בזכות הייחוס המשפחתי, ולא בזכות תכונותיו, כישרונותיו והתאמתו של האיש לתפקיד המלך? אם כן, מדוע הוא מינה את בניו לשופטים, כלומר ליורשיו בהנהגת העם? כך קראנו בפרק הקודם: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. 

האם הוא מתנגד למלוכה מחשש שדור ההמשך שירש את התפקיד רק בזכות אבות, עלול להיות מושחת? הרי בניו הם כאלה ובכל זאת הוא מינה אותם: וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.

נציגי העם לא השתכנעו מדבריו של שמואל בגנות המלוכה. אולי הם חשדו בטוהר כוונותיו? "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ". אולי הם חשדו שפשוט אין הוא מוכן לוותר על סמכויותיו ועל העברת ההנהגה לבניו?

שמואל מזהיר את העם מפני דיקטטורה, אבל דווקא לאחר מינוי המלך, השלטון מבוזר יותר ויש בו הפרדת רשויות. עד הכתרתו של שאול, שמואל הוא מנהיג יחיד של האומה – הוא הנביא והשופט, הוא המנהיג הפוליטי והרוחני. ואילו לאחר הקמת הממלכה, יש הפרדה בין המנהיג הרוחני והדתי, לבין המנהיג המעשי, המדיני והצבאי.

אלוהים מתעלל בשמואל כאשר הוא מצווה עליו למשוח את שאול למלוכה, אבל יש היגיון במטלה הזאת. היא נועדה לקשור את שמואל להמלכת שאול, בהנחה שיהיה לו קשה יותר להתנכר למי שהוא עצמו משח.

* 929

* אסיר ציון יצא לחופשי – אסיר ציון יונתן פולארד יצא לחופשי. זהו יום גדול, בשורה גדולה למדינת ישראל.

כן כן, אני יודע. יודע הכל. אני יודע על הנזק שפרשת פולארד גרמה ליחסי ישראל ארה"ב ועל הנזק שהיא גרמה ליהודי ארה"ב. אני יודע על השגיאות החמורות שביצע פולארד עצמו, שגרמו לחשיפתו, ולאחר החשיפה הריצה חסרת האחריות לשגרירות ישראל, במקום לברוח מארה"ב. אני מכיר את סיפורי הכסף והסמים, מתן שירותים למדינות אחרות, כל אותם סיפורים שאיני יודע מה מהם אמת ומה בדיה ולבטח מעורבים בהם אמת ובדיה. נכון.

אבל כל אלה בטלים ומבוטלים לעומת העובדה שיהודי מסר את שנותיו היפות ביותר למען מדינת ישראל ובשליחותה, ושילם מחיר איום ונורא, שלושים שנות מאסר בתנאים קשים.

השגיאה הגדולה הייתה בעצם הפעלתו, ולה אחראים הדרגים הגבוהים ביותר – ראשי ממשלות ושרי ביטחון. ולכן, יש לראות בו חייל שגילה גבורה בקרב, ומילא פקודות שהתבררו בדיעבד כשגויות. אין בכך כדי להעיב כהוא זה על גבורתו.

ראוי פולארד לכל גילוי של סולידריות יהודית, לכל גילוי של סולידריות ואהדה מצד אזרחי ישראל.

* ערבות הדדית – "אל גינת אגוז ירדתי" נאמר בשיר השירים. ובמדרש שיר השירים רבה נאמר על פסוק זה, שנמשלו ישראל לאגוזים. "מה אגוז זה אַתְּ נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל; לקה אחד מהן כולן מרגישין". ובלשון ימינו – עם ישראל נמשל לגל של אגוזים, המסוגל להיות יציב רק כאשר כל האגוזים נמצאים במקומם. במידה ששולפים אגוז אחד הגל מתמוטט ומתרגש.

זהו ביטוי ציורי נאה לרעיון של "כל ישראל ערבין זה בזה"; הערבות ההדדית, שהיא סוד קיומו של העם היהודי לאורך הדורות. זה הרעיון שבבסיס גילויי הסולידריות בתוכנו עם פולארד. ואילו כל זרזירי העט המשתלחים בפולארד ומבזים אותו, להכעיס ולתיאבון, גם אחרי שישב 30 שנה בכלא למען מדינת ישראל, הם אלה שהוציאו עצמם מגל האגוזים, מן הערבות ההדדית היהודית.

* נפל בשבי - כאזרח אמריקאי, פולארד בגד במדינתו. כיהודי, הוא חירף את נפשו למען עמו, למען מדינת הלאום של עמו. איני אמריקאי, אני יהודי, ישראלי. ולכן, מבחינתי הוא גיבור שסבל סבל נורא למען מדינתנו. מבחינתי הוא חייל שנפל בשבי.

* אצילות ואחריות – עם שחרורו של פולארד, ראוי להעלות על נס את רפי איתן, ראש הלק"ם ומפעילו של פולארד, על האופן האצילי שבו נטל את מלוא האחריות להפעלת פולארד, וטען שהדרג המדיני לא ידע דבר על הפעלתו, למרות שראשי הממשלה שמיר ופרס ושרי הביטחון ארנס ורבין היו שותפים מלאים להפעלה. רפי איתן עשה זאת מתוך אחריות לאומית, כדי למזער את הנזק ליחסים בין ישראל לארה"ב. מבחינתו, הסוד הזה היה יורד עמו אל הקבר. האמת נחשפה במחקרים וספרים.

יש לזכור, שממש באותה תקופה, עמיתיו של רפי איתן, בכירי השב"כ, ניסו להטיל על האלוף יצחק מרדכי את האשם בפרשת קו 300, כדי לחלץ את עצמם.

יחי ההבדל.

* ביטחון וזכויות האדם – באירופה נפתח ויכוח ערכי על השאלה האם ועד כמה מותר לפגוע בזכויות האדם למען הביטחון. אני הייתי מנסח זאת אחרת. הביטחון הוא חלק מזכויות האדם – הזכות לחיים, הזכות לחופש מאימת הטרור, הזכות לחיים בטוחים. ולכן השאלה היא מה האיזון הנכון של פגיעה בחרויות שונות למען הבטחת חרויות אחרות.

* חיבוקיזם - כרבים מחבריה לדבוקת שוקן, כולל כותב מאמר המערכת בעצמו, הזדרזה אווה אילוז, למחרת מתקפת הטרור על פריז, להסביר שאין להשוות את הטרור נגד אירופה לטרור נגד ישראל, שהוא פוליטי ויסתיים ברגע שהפלשתינאים יקבלו ריבונות ועוד כל מיני קשקושי הבל מן הסוג הזה, שאני מאחל לאילוז שהיא עוד לא הידרדרה למקום שבו היא גם מאמינה להם. ועל כך היא הוסיפה אזהרה לאירופה, שלא תלך בדרכה של ישראל, "הביטחוניזם", "תעשיית הביטחון". כלומר? להכיל ולחבק? היא אינה מבינה שמה שקורה היום באירופה הוא תוצאה של החיבוקיזם, תעשיית החיבוק?

* צוק צרפתי איתן – פיגוע חמור אחד, ובו ביום נשיא צרפת מכריז על שלושה חודשים של מצב חירום, מצהיר על כך שכנראה יוארכו, מדבר על שינוי החוקה. נשווה בנפשנו סיטואציה שבה במשך חודש וחצי פריז תהיה תחת מתקפת טילים, כפי שישראל הייתה בקיץ שעבר. איך אז תהיה התגובה?

בניגוד לצרפת, ישראל אינה מוגדרת כ"מולדת זכויות האדם והאזרח", אך אין עוד מדינה בעולם, שבה הדמוקרטיה הליברלית הייתה נשמרת בקפדנות כזו, לנוכח מצב ביטחוני דומה, סכסוך דמים ממושך על עצם זכות קיומה, כאשר בתוכה חי מיעוט גדול של בני העם הלוחם נגד קיומה, והוא נהנה ממלוא זכויות האדם והאזרח.

ואצלנו יש מי שבחוצפתם, שקרנותם ועיוורונם נהנים מהלקאה עצמית ומהטלת דופי בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

* אחים מוסלמים – הטבח ההמוני במלון "רדיסון בלו" במאלי, בוצע בידי הארגון "הג'יהאד אל-מוראביטון", שהנו פלג של אל-קאעידה. שלטון האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס, האחים המוסלמים, אל-קאעידה, הג'יהאד האסלמאי, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית  בישראל, בוקו-חראם, ג'ובהאת אל-נוסרה, דאעש, הג'יהאד אל-מוראביטון – כל אלה זרועות של אותו תמנון: הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמית, המאיימת על שלום האנושות.

* אחריות לאומית - התייצבותם של המחנ"צ ו"יש עתיד" לצד החלטת הממשלה להוציא את הפלג הישראלי של דאעש אל מחוץ לחוק, מבטאת העדפת האחריות הלאומית על האופוזיציה האוטומטית, ולכן היא ראויה לשבח.

* הערבים המתונים – האם בין ערביי ישראל יש גורמים מתונים, שקולים, שפויים? בטוח שכן. אז איך זה שהם אינם משבחים את הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק? הם מפחדים.

* האם הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק אפקטיבית? – התשובה לשאלה זו תלויה בנחישות שלנו לא לתת לנחש הארסי הזה להרים את ראשו תחת שמות כיסוי שונים.

אחרי הטבח במערת המכפלה בידי הכהניסט גולדשטיין, הוצאו ארגוני הטרור "כך" ו"כהנא חי", בית הגידול של המחבל, ההשתקפות בעברית של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, אל מחוץ לחוק. אבל הם ממשיכים לבעוט ולהזיק תחת שמות כיסוי שונים, כמו "הרעיון היהודי", "להב"ה" ועוד, אפילו הכניסו ח"כ (מיכאל בן ארי, האיש הרע הזה) והפרא הכהניסטי מרזל הורשה להתמודד בבחירות האחרונות, תחת כנפיו של אלי ישי. אם כך תיאכף הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק, חבל על המאמץ. יש לקוות שהפעם תהיה אכיפה אמתית, ושסוף סוף מדינת ישראל תאכוף כראוי גם את משמעות הוצאת הכהניסטים ועוזריהם אל מחוץ לחוק.

* מכחישת שואה - "הארץ" הקדיש מחצית העמוד בגיליון ערב שבת למאמר שטנה של העבריינית הסדרתית אילנה המרמן, שכותרתה: "צריך ואפשר להשוות" וכל כולה השוואה של מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. אה, היא גם שרבבה איזו אמירת כסת"ח: "השוואה איננה ל'שואה' " (המירכאות סביב המילה שואה – במקור, כמובן). ויש לומר בבהירות – כל ההשוואות מן הסוג הזה אינן אלא הכחשת שואה. העבריינית הסדרתית אילנה המרמן היא מכחישת שואה.

* תחי השחיתות - ב"ביקורת טלוויזיה" על שידורים שעסקו ברקב ובשחיתות העמוקה, ההרסנית של אולמרט, כתב רוגל אלפר ב"הארץ" שחבל שהשחיתות של אולמרט נחשפה, כי אלמלא נחשפה הוא היה שם קץ ל"אקיבוש". הגישה הזאת מושחתת מעיקרה. גישה שלפיה המטרה מקדשת את כל האמצעים. אבל למה ניתן לצפות ממי שתומך ללא סייג בפיגועי הטרור וברצח יהודים?

* האם בית המשפט העליון עומד לחבור ללהב"ה? – הנראטיב שאולמרט ויחצניו (רביב דרוקר ושכמותו) מנפיצים, מספר את תאוריית הקונספירציה הבאה: אולמרט עמד להביא לשלום קוסמי נצחי. הוא היה במרחק נגיעה מהגשמת חלום הדורות. ואז שונאי השלום ואוהבי המלחמה קשרו קשר להדחתו ותפרו לו תיק, כדי להכשיל את השלום. מי ומי בקושרים? הימין הקיצוני, כולל משטרת ישראל, הפרקליטות ובתי המשפט. ועכשיו נשאר להמתין לבית המשפט העליון ולראות האם גם הוא יחבור לקנוניה של הימין הרדיקלי.

* שיא הטיפשות - הטיפוס ההזוי [רון וייס] משתומם על כך שאני מגדיר אותו טיפוס הזוי, אך בפסקה הבאה ברשימתו הוא עצמו מספק את התשובה. "מדוע כשנתניהו אומר שהטרור הפלסטיני והטרור של דאע"ש חד הם, זה שיא החוכמה? וכששרת החוץ של שבדיה קושרת בין הסיבות לטרור הפלסטיני לטרור של דאע"ש, מדוע זה שיא הטיפשות?". הזוי. הטרור של טירוף הקנאות הג'יהאדיסטית כאן ושם חד הוא, ולכן נתניהו צודק. שרת החוץ של שבדיה מאשימה את ישראל בטרור הזה, ולכן דבריה מטורפים. והם מטורפים באותה מידה כאשר היא מדברת על הטרור בפריז ובישראל. אבל את ההגדרה "שיא הטיפשות" אני משאיר להזוי שאינו מבין זאת. הרי ככל שנסביר לו הוא ימשיך לא להבין.

* מדידה נאותה – לא הופתעתי כלל מכך שבראש מדד אחוזי הגיוס ובפרט הגיוס ליחידות קרביות בין בתי הספר, עומדים בתי ספר מהחינוך הממלכתי דתי. כל מי שקצת בקיא, יודע זאת.

אך הדבר הזכיר לי סקר דומה שנערך לפני שנים אחדות, כשעוד שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן. באותו סקר, הישיבה התיכונית בחספין, ישיבת הגולן, הייתה במקום נמוך באחוזי הגיוס. זה היה אבסורד, הרי אנו יודעים שאחוז הגיוס בו הוא 100% ואחוז המתגייסים ליחידות קרביות הוא 100% מבעלי הכושר הקרבי ואלה שהצליחו להסתיר מגבלות רפואיות. איך הגיעו לתוצאה כל כך עקומה?

כיוון שהשירות המשמעותי בצה"ל הוא מרכיב מרכזי בסדר היום החינוכי בגולן, ערכנו דיון על הנושא באגף חינוך וחברה במועצה, והחלטנו לבדוק זאת לעומק עם עורכי הסקר (אם איני טועה הסקר נערך מטעם משרד הביטחון). התברר שהסקר בדק את הנתונים בקרב בני המחזור בשנה שלאחר כיתה י"ב. וכך, כל ההולכים לשנות שירות ומכינות קדם צבאיות, למשל, נחשבים כלא-מתגייסים ולכן ככל שאחוז ההתנדבות היה גבוה יותר, מקומו של בית הספר היה נמוך יותר. איזה אבסורד! רבים מבוגרי ישיבת הגולן הולכים למכינה קדם-צבאית ולא מעטים אף דוחים בשנה-שנתיים את הגיוס כדי להעמיק את לימודיהם בישיבה גבוהה, ומתגייסים לאחר הלימודים לשירות המשמעותי והקרבי ביותר, רבים מהם הולכים לקצונה, וזאת בתחושה שהם הגיעו בשלים יותר מבחינה מנטלית ורוחנית, בזכות אותה דחיה.

כנראה שעורכי הסקר הבינו את טעותם והפעם ביססו את הסקר על נתוני אמת.

זכר אותו סקר שגוי, מזכיר לי סיפור נוסף. מיד לאחר שידור הידיעה על אודות חטיפת שלושת הנערים, עוד בטרם פורסמו שמותיהם, נמסר שאחד מהם, בן 19, הוא תלמיד ישיבת "שבי חברון". הכוונה היא לאיל יפרח, שאף הוא דחה את הגיוס כדי להתחזק מבחינה רוחנית, על מנת ששירותו יהיה משמעותי יותר. מיד כתבה אישה רעה בפייסבוק משפט שזעזע אותי: "נער בן 19 לא אמור לשרת בצה"ל?"

* פראייר גאה – בכתבה במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" סיפרה מירי בראון, שעמדה בראש הפורום לשוויון בנטל, שהיא תסית את ילדיה לא להתגייס לצה"ל וקראה לסרב לשרת, במחאה על השתמטות החרדים.

מאז ומתמיד סלדתי מהמאבק שנשא את מסר ה"פראיירים". אני שולל את ההשתמטות החרדית, כיוון שאני רואה בה דבר רע בפני עצמו, בלתי מוסרי ומנוגד לערכי היהדות. אולם מעולם לא עלה על דעתי להתייחס להשתמטות הזאת כאל דבר שמקטין כהוא זה את המוטיבציה שלי לשירות ואת החינוך שלי לילדיי בנדון. העובדה שיש גנבים אינה גורמת לי להיות גנב, העובדה שיש מושחתים אינה גורמת לי להיות מושחת והעובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. עצם הדיבור על השתמטות מזנה את המאבק למען הגיוס.

אני סולד מהמסר של "פראיירים", של "נטל". וכפי שהשתמטותם של חרדים לא תצדיק בעיניי השתמטות, גם השתמטותה של מירי בראון ודומיה לא תצדיק בעיניי השתמטות. ואם מישהו רואה בכך "פראייריות" – אני פראייר גאה.

* התנשאות – רוגל אלפר, לא נגענו: "קטורזה לא מצחיק אותי אבל אני לא קהל היעד. מי זה קהל היעד? אנשים פחות אינטליגנטים ממני".

רוגל אלפר ממתיק סוד עם קוראיו: אנחנו שייכים ל"אנשים החושבים" ולא ל"ישראלים". "הישראלים" הם נחותים.

* צחוקים – מתוך "חדשות האמת", המדור הסטירי במוסף העיתון לאנשים חושבים. "איבדנו את הבושה: חשיפה: שרת החוץ של שבדיה מקבלת מימון מממשלה זרה!"... "גאווה: 93% מחתני פרס נובל היהודים עברו ברית מילה ללא הרדמה"... "לא למדו את הלקח! דו"ח מיוחד של הליגה נגד השמצה חושף: רוב אזרחי אירופה לא עומדים בצפירת יום השואה".

ונכון שהסיבה שלא צחקתי, היא שאיני קהל היעד? שקהל היעד הוא אנשים יותר אינטליגנטיים ממני?

* קינאתי בהם - נורית גלרון הנפלאה השתתפה בתכנית "בית ספר למוסיקה" ושרה עם הילדים המתוקים והמוכשרים משיריה. לצערי, ראיתי רק את שני השירים האחרונים – "נפרדנו כך" ו"סוס מעץ". ראיתי, נהניתי, התרגשתי (ובינינו, גם קצת קינאתי בילדים...).

מה שצרם לי הייתה העובדה שהמנחה צביקה הדר הסביר קצת את הרקע לשירים, ו... לא ממש הקפיד על שיעורי הבית. על "נפרדנו כך" הוא אמר שהשיר הוא מתקליטה הראשון שיצא ב-1972. שתי שגיאות במשפט אחד. תקליטה הראשון ("נורית גלרון" המוכר כ"התקליט הסגול") לא יצא ב-1972 אלא ב-1978 והשיר הזה אינו מהתקליט הראשון אלא מהשביעי, "משהו בלבבה" שיצא ב-1986. על "סוג מעץ" הוא אמר בצדק שהוא מן התקליט "אני ראיתי יופי", אך הוא הציג אותו כתקליט השלישי של נורית, בעוד הוא הרביעי.

* הנצחה ציונית הולמת - לאחר אחת מפעולות הטרור הפלשתינאי בירושלים, בשנות השישים שלפני "אקיבוש", הבטיח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בלשון פרקי אבות: "הפנקס פתוח והיד רושמת". הבטיח – וקיים. לאחר סדרה של פיגועי טרור נוספים מגבול ירדן, יצא צה"ל לאחת מפעולות התגמול הרציניות ביותר, פעולת סמוע בדרום הר חברון, שבה נהרגו 26 ירדנים ופוצצו ארבעים בתים.

בפעולה נפל קצין הצנחנים הנערץ סא"ל יואב שחם. פקודיו ייסדו לזכרו את מושב העובדים הראשון בגולן, גבעת יואב, ב-1968. גבעת יואב קמה סמוך לבני יהודה הישנה, המושבה שקמה סמוך לכפר ביר א-שגום בתקופת העליה הראשונה, ואחרוני תושביה נסו ממנה במאורעות 1920 כשהשכנים הערבים תקפו אותה בפוגרום רצחני. שנים אחדות לאחר ייסוד גבעת יואב, קם בסמוך לו היישוב הקהילתי (אז הוא נקרא "מרכז אזורי") בני יהודה, שהנציח את שמה של המושבה.

            * ביד הלשון

ארוחת צעריים – אחת השורות האהובות עליי ביותר בשירה העברית, היא של אברהם חלפי:

צער לך וצער לי

על כך מעידות העיניים

בואי, אישה, ביום זה אווילי

לארוחת צעריים.

איזה יופי. מפגש שלה ושלו, של הצער שלה והצער שלו, והארוחה היא ארוחת צעריים, ארוחת שני הצְערים.

ואם מישהו יעז לכתוב "לארוחת צהריים" – הוא הסתבך אתי.

כמובן שהמאיית האוטומטי במחשב מסמן לי שגיאה. הרי אין מילה כזאת "צעריים". זאת שגיאה לשונית, אך אמת פואטית. 

* "חדשות בן עזר"

מי אמר את המשפט הבא? "החטיבה להתיישבות היא אחד העוגנים העיקריים למועצת אשכול בנושא ההתיישבות. היא מלווה את המועצה בתהליך הקמת יישובים, הצמחתם ופיתוחם". אמר את הדברים ראש המועצה האזורית אשכול חיים ילין, בשנה שעברה, בעת המאבק על תקציב החטיבה במסגרת תקציב המדינה. ילין, יחד עם חבריו ראשי המועצות בנגב שמוליק ריפמן, אלון שוסטר, אייל בלום ואחרים, יצאו להגנה על החטיבה ותקציבה, מתוך הכרה והוקרה של תפקידם החשוב ועשייתם המקצועית למען ההתיישבות בנגב. לא על החטיבה כגוף הם נאבקו, אלא על ההתיישבות בנגב.

חיים ילין סיים את תפקידו כראש המועצה וכעת הוא מכהן כחבר כנסת, ובידו להשפיע על עתיד החטיבה ובכך על עתיד ההתיישבות בנגב. בשבוע שעבר נערכה הצבעה בקריאה ראשונה על חוק החטיבה להתיישבות, שנועד להסדיר ולעגן בחוק את מעמדה של החטיבה כזרוע הביצועית של הממשלה בתחום ההתיישבות. ילין, שראוי להיות בין מובילי החוק, ברח מן המליאה ולא השתתף בהצבעה. למה? כי סיעתו, סיעת "יש עתיד" התנגדה לחוק.

איתן ברושי, עד לאחרונה מזכ"ל התק"צ והיום ח"כ מטעם ההתיישבות, יודע היטב עד כמה משמעותית החטיבה להתיישבות לחוסנם והצלחתם של הקיבוצים והמושבים בפריפריה. מי כמוהו יודע זאת? מי כמוהו מכיר, למשל, את מיזם שיפוץ ושיקום בתי קיבוץ מנרה, על גבול הלבנון, בשנים האחרונות. מי כמוהו יודע, שהחטיבה להתיישבות היא הגוף המקצועי, המצליח היכן שנכשלים משרדי הממשלה ולעתים אף המועצות האזוריות, בקידום, פיתוח וטיפוח ההתיישבות בספר. מי אם לא הוא היה צריך להוביל את החוק? וגם הוא ברח מן המליאה ולא השתתף בהצבעה. למה? כי סיעתו, סיעת "המחנה הציוני" התנגדה לחוק.

התנגדותם של המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק - מבישה. אך לפני שנה יאיר לפיד כיהן כשר האוצר, מימן את החטיבה והוא מכיר היטב את חשיבותה ותרומתה. למה מפלגתו מתנגדת להסדרת תפקידה ועיגונה בחוק? התנגדות המחנ"צ תמוהה עוד יותר. הרי החטיבה להתיישבות היא יציר כפיה של מפלגת העבודה להתפאר. ופתאום – כזה ניכור. למה? רק כי תפקיד האופוזיציה להיות נגד? אופוזיציה לשם אופוזיציה? או, חמור יותר, מפלגת העבודה נסחפת אחרי הקו הרדיקלי של עוכרת ההתיישבות סתיו שפיר?

קצת היסטוריה. את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית הקים ראש הממשלה לוי אשכול לאחר מלחמת ששת הימים. אשכול, שספק אם בתולדות הציונות היה עוד אדם שתרומתו ליישוב ארץ ישראל מתקרבת לשלו, היה שנים רבות ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כולל בכל שנותיו כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. לאחר מלחמת ששת הימים הוא הטיל על המחלקה להתיישבות לתכנן ולהקים יישובים בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בסובב ירושלים ובסיני. כיוון שהסוכנות ממומנת בעיקר באמצעות תרומות מארה"ב, והממשל האמריקאי הטיל וטו על ההתיישבות והודיע שיסיר את הפטור ממס לתרומות לסוכנות, הקים אשכול את החטיבה, בהסתדרות הציונית, במימון תקציב המדינה, כזרוע הביצועית של המדינה ביישוב השטחים שמחוץ ל"קו הירוק". בתקופת שלטון המערך, יישמה החטיבה את מדיניות ההתיישבות של ממשלות המערך. לאחר המהפך, היא מימשה את מדיניות ההתיישבות של ממשלות הליכוד, על פי הכרעת הבוחר ובהתאם לכללי הדמוקרטיה. החטיבה פעלה כך תחת כל הממשלות, כולל הממשלות בראשות "העבודה" אחרי המהפך – ממשלות פרס, רבין וברק.

השינוי בתפקיד החטיבה התחולל בשנת 2004. על פי החלטת ראש הממשלה אריק שרון, ההתיישבות בגליל ובנגב עברה אף היא לאחריות החטיבה. מה עמד מאחורי ההחלטה של שרון? הוא התרשם מאוד מהמקצוענות, המסירות וההצלחה המוכחת של החטיבה ואנשי המקצוע שלה בהתיישבות ביש"ע ובגולן, והוא רצה שגם הגליל והנגב ייהנו מהם. מאז, 2/3 מתקציב החטיבה מופנה להתיישבות בגליל ובנגב ו-1/3 להתיישבות ביו"ש. מי שפוגע בחטיבה, כדי לפגוע ביו"ש – צעד חמור כשלעצמו, פוגע כפליים בגליל ובנגב.

התנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק - מבישה. אך הבריחה של ברושי וילין היא חרפה. איני מזלזל בחשיבותה של משמעת סיעתית להתנהלות פרלמנטרית תקינה. אולם יש נושאים שהם "הטלית והתפילין" של שליח ציבור; שהם הצדקת בחירתו ושירותו. כמי שמייצגים את ההתיישבות הכפרית באזורי הספר, מן הראוי היה שיפרו את המשמעת הסיעתית ויצביעו על פי צו מצפונם, ערכיהם וטובת שולחיהם, גם אם המהלך היה כרוך בסנקציות נגדם.

החוק עבר בקריאה ראשונה גם בלעדיהם. מה שנשאר מבריחתם, היא הבושה. אבל יש להם עוד הזדמנות לתקן את דרכם בהצבעה בקריאה שניה ושלישית.

* "ידיעות הקיבוץ"