הבלוג של אורי הייטנר

פעמיים מתגלה אלוהים לשמואל ובפיו אותו מסר: שמע בקול העם.

העם כל כך רוצה מלך? שיהיה מלך. אלוהים אינו מסתיר את מורת רוחו מהרצון הזה, אך החליט לא להתנגד, לזרום עם רצון העם.

מדוע הוא אמר את הדברים פעמים? כיוון שבפעם הראשונה שמואל מתעלם לחלוטין מדברי אלוהים ונלחם מלחמת מאסף נגד רצון העם במלך. ניתן היה לצפות שאלוהים יגער בו, בהתגלות השניה, על שלא דבק במצוותו. אך שום דבר ביקורת אלוהים אינו אומר לשמואל. הוא רק שב ואומר לו: "שמע בקולם".

יש כאן מסר מעניין. העם רוצה מלך. אלוהים ושמואל אינם אוהבים את הרצון הזה, אך אלוהים, ובסופו של דבר גם שמואל, במצוותו, משלימים עם הרצון הזה. זהו מסר דמוקרטי מאין כמותו – אפילו האלוהים נכנע לרצון העם, כאומר: קול המון יותר מקול שדי.

אלא שזהו מסר דמוקרטי בעייתי, שכשל לוגי מצוי בו מניה וביה – העם רוצה דיקטטור, ככל הגויים, שלא הכירו שיטת ממשל שאינה דיקטטורה מלוכנית.

שמואל עומד מול העם ומזהיר אותו מפני ההשלכות הכרוכות במלוכה – אבדן החופש ומסירתו לשליט כוחני, שהכוח ישחית אותו, ובניסיונו לצבור עוד ועוד כוח, ירמוס את חירות העם. "משפט המלך", מגדיר שמואל את תיאורו, כמצביע על מציאות שהיא כמעט חוק טבע. העם לא השתכנע וקיבל את רצונו, אך אנו הרווחנו מסר דמוקרטי, כמעט אנרכיסטי, שנתבע בד.נ.א. הלאומי שלנו.

חוק המלך בתורה, מבהיר שהמלך אינו שליט אבסולוטי אלא הוא כפוף לחוק התורה והוא מוגבל ביכולותיו לצבור הון וכוח. משפט המלך בנאומו של שמואל, הוא בדיוק המודל שחוק המלך נועד להגביל. כעבור דורות אחדים, שלמה המלך, באחריות ימיו, יעבור על כל סעיפי חוק המלך ולא בכדי, תקרע ממלכתו אחרי לכתו.

אנו מתפללים לחידוש מלכות דוד, אך האמת היא שהמסר הדמוקרטי והאנרכיסטי טבוע בנו היטב. לא בכדי, המדינה היהודית היא הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. לא יתכן מצב שבמדינה יהודית תשלוט דיקטטורה.

* 929

* פחד מחשבון נפש – אסון הנוחת במפתיע על אדם, על משפחה, על קהילה, על חברה, על אומה, עשוי לעתים לעורר טלטלה עזה, חשבון נפש, בדיקת הדרך שבה הלכנו עד כה, שינוי פרדיגמה. דוגמה מובהקת לכך הייתה ההתקפה היפאנית על פרל הארבור בדצמבר 1941. ההתקפה הזו שינתה מן הקצה אל הקצה את מדיניותה של ארה"ב במלחמת העולם השניה. עד אז ארה"ב נמנעה מהצטרפות למלחמה. ההתקפה על פרל הארבור הביאה להתפכחות אמריקאית מהירה. ארה"ב הבינה שאם תרצה או לא תרצה, היא צד במלחמה הזאת. כבר למחרת ההתקפה, ארה"ב הכריזה מלחמה על יפן, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יביא להכרזת מלחמה עליה מצד גרמניה ואיטליה. ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השניה כמעצמת על, כגורם החזק ביותר בבעלות הברית, שנתיים ורבע לאחר פרוץ המלחמה.

האם מתקפת הטרור תעורר חשבון נפש באירופה, בצרפת? האם אירופה תבחן את דרכה, את הפרדיגמה האסטרטגית שלה? האם הצהרתו של הנשיא פרנסואה הולנד שזו מלחמה, תביא את המערב להגדיר את האויב – הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמית, על כל גווניה? האם אירופה תבין שדאעש, חמאס, אל קאעדה, חיזבאללה, ארדואן, האחים המוסלמים ובעיקר איראן, הם איום על שלום העולם? האם הם יבינו שהטרור נגד ישראל והטרור נגדם חד הוא, מניעיו דומים, מטרותיו דומות, המוטיבציה שלו זהה?

מוקדם לדעת, אבל יש מי שחוששים מכך. בעיקר הם חוששים מכך שאירופה תשנה את מדיניותה במזרח התיכון, תתמוך חלילה בישראל, ואף תצא, חלילה, נגד הטרור הערבי כלפי ישראלים. ואלה החוששים כל כך, מזדרזים להסביר לאירופים שאין דין הטרור נגדם כדין הטרור נגד ישראל. הטרור נגד ישראל מוצדק, ויש להתייחס אליו אחרת.

כך כותב מאמר המערכת של "הארץ": "פיגועי הטרור שמבצעים פלסטינים לא נועדו להעניש או לחבל בתרבות. הם נובעים מתסכול, מהעדר אופק כלכלי ומדיני ומתנאי החיים הקשים תחת הכיבוש הישראלי. יש לעמוד על הבחנה זאת, ולא להישאב בעקבות האירועים הקשים בפריז להשוואות מיותרות וגזעניות". כלומר, מי שמשווה בין הטרור המוצדק ורצח יהודים בישראל לטרור באירופה נגד מי שאינם יהודים, הוא גזען.

ולצד מאמר המערכת, כותב חלון הראווה של דבוקת שוקן, גדעון לוי: "מטרתו של הסכינאי מחברון שונה לגמרי מזו של הג'יהאדיסט מהסטאד דה־פראנס, וכך גם השקפת עולמו. כאן הפלסטיני נאבק על אדמתו ועל ארצו, על שחרורו מכיבוש, על הגדרה עצמית ועל חופש — ושם שם המשחק הוא החרבת אירופה והשתלטות עליה".

כלומר, רצח יהודים בידי סכינאי מחברון מוצדק ורצוי, כי החרבת ישראל והשתלטות עליה היא "שחרור מכיבוש", ואין הדבר דומה להחרבת אירופה והשתלטות עליה. הרי זו מדינת היהודים, ואין להשוות.

כותרת מאמר המערכת של "הארץ" היא "לשמור על התרבות". המאמר קורא לצרפת לשמור על התרבות. איך? לא במלחמת חורמה להגנת התרבות מפני הברבריות המאיימת עליה, אלא פייסנות כלפי הברבריות, כי פייסנות כלפי ברבריות היא "תרבות". זו מין "תרבות" כזו, של יהודים המצדיקים טרור נגד יהודים, בכל מיני טיעונים, צידוקים ותירוצים עלובים.

* לוגיקה עקומה – המשפט האידיוטי של השבוע, מופיע במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", ביום שבו היא קיבלה פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים. "טרור הוא טרור הוא טרור, אבל הפלשתינאים זה לא דאעש, וההבדל הגדול בין שניהם הוא, שכל מי שבדאעש הוא טרוריסט, אבל לא כל הפלשתינאים הם טרוריסטים".

איזו לוגיקה עקומה. קדמון משווה בין ארגון וציבור. דאעש אינו ציבור אלא ארגון. הפלשתינאים אינם ארגון אלא ציבור. ההשוואה צריכה להיות בין דאעש לארגוני הטרור הפלשתינאי, כמו חמאס. כל מי שבחמאס הוא טרוריסט בדיוק כפי שכל מי שבדאעש הוא טרוריסט. חמאס ודאעש חד הם.

* האסימון האירופי – רבות דובר בימים האחרונים על האסימון שאולי ייפול אצל האירופים בכלל ואצל הצרפתים בפרט. השאלה היא מהו אותו אסימון. מהו השינוי שעליהם לחולל?

השינוי הוא בשום אופן לא צביעת האסלאם כולו ומיליארד וחצי מוסלמים בעולם כאויב. יש לזכור שהמוסלמים הם הקורבנות העיקריים של הקנאות האסלאמית. השינוי הוא בשום אופן לא התייחסות למוסלמים באירופה כאל אויב. אירופה צריכה להיזהר מאוד מפני היסחפות אחרי הימין הקיצוני, המנסה להוציא מן הבקבוק את השד הגזעני האירופי, שמי כעמנו יודע לספר עליו כמה דברים.

השינוי הוא הפסקת מדיניות הפייסנות, ההבנה וההכלה כלפי הקנאות האסלאמיסטית, הג'יהאדיסטית הרדיקאלית, הטרוריסטית, האלימה; אותה מדיניות קלוקלת המאפיינת את אירופה ובשנים האחרונות גם את ארה"ב, והגיעה לשפל בהסכם הגרעין האיראני. על העולם החופשי להבין שהקנאות האסלאמית היא אויב מר וחסר מעצורים, שיצא בג'יהאד נגד המודרניות והציוויליזציה המערבית כולה, ויש להיאבק בו על מנת להכריעו.

חשוב מאוד לא ליפול למלכודת של התמקדות בדאעש בלבד תוך מתן הנחה לארגונים מסוגו, ובטח לא לשתף פעולה עם ארגונים יריבים בחינת "אויבו של אויבי הוא ידידי". העובדה שאיראן וחיזבאללה המייצגות את הג'יהאד השיעי נמצאות היום במאבק על הבכורה עם דאעש המייצג את הג'יהאד הסוני, אינה הופכת אותן למייצגות קנאות פחות מסוכנת. להיפך, המסוכנת ביותר היא איראן, בזכות התקדמות תכנית הגרעין שלה. מלחמת בני חושך בבני חושך אינה צריכה להפוך את המערב לאידיוט שימושי של צד חשוך אחד, שאינו מסוכן פחות מן האויב התורן.

השבוע חוסל מפקד דאעש בדרום הגולן הסורי בידי הארגון ג'בהת א-נוסרה. הארגון הזה הוא פלג של אל-קאעידה. אל-קאעידה הוא הארגון שביצע את מתקפת ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב. איזה יתרון יש לו על דאעש?

האסימון האירופי חייב לחולל שינוי גם במבטם על הסכסוך הישראלי ערבי, והבנתם שישראל מותקפת באותה מתקפה שתקפה את פריז. אויבי ישראל הם צאצאיו הרוחניים של המופתי, שהוא ממייסדי הג'יהאד הקנאי בעת החדשה.

* גם יומה של שבדיה יגיע - תמיכתה של שבדיה בטרור הערבי לא תקנה לה חסינות מפני פגיעתה הרעה של הקנאות האסלאמית הטרוריסטית. גם היא תחטוף את המכה.

* הפלג הישראלי – הקבינט החליט להוציא אל מחוץ לחוק את הפלג הישראלי של דאעש. מוטב מאוחר מאשר כלל לא.

* גיבור בפריז – רבות דובר ועוד רבות ידובר על המחדלים הביטחוניים שאפשרו את מתקפת הטרור בצרפת. אך יש גם גיבור בפרשה הזאת – אותו מאבטח או סדרן באיצטדיון הכדורגל, שזיהה את המחבל עם חגורת הנפץ, וגרם לו לפוצץ את עצמו מחוץ למגרש, אף שהיה מצויד בכרטיס. אילו הצליח לבצע את זממו, ממדי האסון – מפגיעה ישירה מן הפיצוץ בתוך המון צפוף ועוד יותר מכך מדריסה המונית במנוסת הבהלה, היו גדולים לאין ערוך. לא נתקלתי בכתבה על האיש, איני יודע מיהו ואף לא אם נפגע מהפיצוץ. אבל הוא ההוכחה למשמעות של האיש בקצה, שלעתים שיקול הדעת שלו משפיע לא פחות משל ראש המערכת.

* תסמונת הש"ג - הביטוי תסמונת הש"ג, נולד בליל הגלשונים (1987) כאשר רוני אלמוג, החייל שאייש את עמדת הש"ג, זיהה את המחבל וברח. המחבל נכנס באין מפריע לבסיס וטבח בחיילים בשנתם. אלמוג נענש ונכלא ואז הומצא הביטוי, המתאר טיוח אשמת הבכירים והטלת האשמה על החפ"ש (אף שהמח"ט והקמב"צ הודחו מתפקידם). אני מאוד לא אוהב את הגישה הזאת, המשחררת את החפ"ש ומאפשרת לו להיות ראש קטן. לתפיסתי, המ"מ הוא הרמטכ"ל של המחלקה, המ"כ הוא הרמטכ"ל של הכיתה והש"ג הוא הרמטכ"ל של הכניסה למחנה. כשיש כשל חובה לחפש את שורשיו כלפי מעלה ולהסיק מסקנות אם צריך. אך בשום אופן אין לשחרר את הזוטר מאחריותו.

ערנות של מאבטח אחד באיצטדיון בפריז, מנעה קטל המוני. זאת תסמונת הש"ג במובנה האמתי, האצילי. כן, הש"ג אחראי. לטוב ולרע.

* יציאת אירופה תשע"ו – על ישראל להיערך לגל גדול של עליה מאירופה.

* אור באפילה – בתוך מתקפת החדשות הרעות, בישראל ובעולם, מנצנצת כאור באפילה החלטת הממשלה להעלות לארץ את שארית יהדות אתיופיה. ייעודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, הוא הגשמת החזון הציוני של קיבוץ גלויות. החלטה זו מסיימת מהלך חשוב ביותר שהחל ב"מבצע משה" לפני 35 שנים.

מן הראוי שנשכיל להפיק לקחים משגיאות העבר, כדי להצליח יותר בקליטת העליה.

* קונספירציה חדשה מבית מדרשה של עמירה הס – הטלת ספק היא דבר חשוב וחיוני. לְמה, אם כן, התכוונו חכמי הקבלה באבחנתם שבגימטריה ספק = עמלק? מן הסתם לסוג מסוים של ספק. לא הטלת ספק בחיפוש האמת, אלא הטלת ספק כדי לזרוע שקר.

שיטה בדוקה אצל ממציאי תאוריות קונספירציה, כמו למשל התאוריה על רצח רבין, היא שאין הם מתנפלים מיד עם השקר. הם מתחילים בהצגת שאלות, בהטלת ספק, על מנת לערער את האמון ב"גרסה הממסדית", להרגיל את האוזן ל"נרטיב אלטרנטיבי" ודרך השאלות מתחיל לחלחל השקר. כאשר הם מרגישים שיש בשלות לקבל את השקר, הם מתחילים לטפטף אותו במישרין.

עמירה הס, מהגרועות בתועמלניות האנטי ישראליות, המציאה תאוריית קונספירציה חדשה, על פיה במסגרת מסע רצח הערבים, כפי שהיא מציגה את מתקפת הטרור הפלשתינאית, חיילי צה"ל שותלים סכינים בידיהם של גופות הערבים שהם רוצחים. לא, היא לא אומרת זאת ישירות, עדיין. בינתיים היא "שואלת שאלות", כביכול. מטילה ספק.

מתוך פשקוויל פיגולים שפרסמה ב"הארץ": "האם חיילים שתלו סכינים, כפי שמסיקים הפלסטינים? לאוזן ישראלית זה נשמע מופרך מאוד, אפילו שאֵלָה לא לגיטימית. אז הבה נשאל: האם חיילים ושוטרים מעולם לא שיקרו כדי לתרץ מעצר וירי והריגה לא מוצדקים של פלסטינים? לאוזן ישראלית זה נשמע פעם מופרך, שחיילינו ומפקדינו יכולים לשקר. עד שהוכח אחרת, הודות למצלמות אבטחה או צילומי סטילס שהחיילים לא היו מודעים להם".

ואנחנו עוד לפני חנוכה. חכו חכו, כשנתקרב לפסח. מצות... דם... ילדים... היכונו היכונו!

* מיהו זבל – עם יד על הלב; מי מאתנו לא משתמש מפעם לפעם בביטויים כמו "הזבל הזה" לתיאור מישהו שמרגיז אותו, שפגע בו, שהוא בוויכוח אתו. בניגוד לסוגיית מינויי המקורבים, אני מסרב להתרגש מהאמירות של מירי רגב כלפי היועץ המשפטי. היא דיברה בחדר סגור, לא לציטוט, לא באמירה פומבית. אם היא הייתה אומרת "איזה עצבים, אני אהרוג אותו" היא הייתה נחקרת על איום ברצח? או שמא על קשירת קשר לביצוע פשע? תרגיעו. הבעיה בהתבטאות הזאת היא בעיקר בחוסר האמון הקיים היום בחברה, כאשר אנשים מקליטים את בני שיחם על ימין ועל שמאל. וגם פה, מי שלא היה בסדר הוא בעיקר מי שהקליט בסתר והפיץ.

* סמל של השידור הציבורי – אילה חסון היא אחת העיתונאיות הטובות בארץ; מותג של איכות, מקצועיות, יושרה, אומץ ואכפתיות. גם לאחר המעבר שלה מן הערוץ הראשון לערוץ 10 היא תמשיך להישאר בצמרת התקשורת הישראלית. אך לי חבל. חבל לי שגם חסון, מסמלי השידור הציבורי, הלכה בסופו של דבר אחרי הכסף הגדול.

לאיילה חסון היו מספר הישגים בולטים לאורך הקריירה. הראשון, חשיפת פרשת בראון תמורת חברון ב-1996. השני, חשיפת האמת על פרשת אשכנזי, נגד כל התקשורת, בהובלת בן כספית, שהתייצבה מאחורי מסכת כזבים. השלישי, העלאת פרשת הטיוח של דריסת גל בק. בכל המקרים הללו היא הוכיחה עצמה כחסונה באמת, עשויה ללא חת, לא נרתעת ולא מרפה, כשתחושת שליחות ומלחמה למען הצדק והאמת מפעמת בה.

הישג נוסף של חסון, הוא הפחת רוח חיים ביומן ליל שבת בערוץ הראשון, והפיכתו ממגזין מנומנם למהדורה הטובה והמעניינת ביותר.

אין לי ספק שחסון תשפר באופן משמעותי את איכות מגזין ליל שבת של ערוץ 10, ואני מקווה שימצא לה יורש ראוי בערוץ הראשון.

* ספר תורה במדרשת השילוב – בשעה טובה, נערך ביום ב' טקס הכנסת ספר תורה למדרשת השילוב בנטור שבגולן. מדרשת השילוב היא מעין ישיבת שילוב (ישיבת הסדר המשלבת שירות צבאי משמעותי באורך מלא) משותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים. כמובן שהלימוד במדרשה שוויוני לחלוטין ומשותף לחלוטין. וכאשר בית המדרש משמש כבית כנסת, האולם מחולק לשלושה מרחבים: גברים, נשים, מעורב. יש מחיצה לאורך כמחצית האולם והמחצית השניה היא המרחב המשותף, המעורב. התפילה והקריאה בתורה הם במרכז, ולא רק במרחב של הגברים, כבבית כנסת אורתודוכסי. ואף שכמחצית תלמידי המדרשה הם דתיים אורתודוכסים, ההסדר הזה (שאין בו כל סתירה להלכה) מקובל עליהם. ספר התורה נתרם בידי משפחת אורן מהושעיה. ספר שהתגלגל ממזרח אירופה שלפני השואה ועבר גלגולים רבים, סיפור משפחתי מרגש. 25 שנה לא היה בו שימוש, לאחר שנפסל, כי מצבו לא היה טוב. לאחרונה הוא שוקם ונתרם למדרשה. היה ערב מרגש מאוד.

* Break a leg – יום טרם כניסתו לתפקיד מפכ"ל המשטרה, מעד רוני אלשייך ושבר את רגלו.

לי קרה בדיוק אותו הדבר. באפריל 2010 הייתי אמור להיכנס לתפקיד חדש – מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. חודש אפריל החל בחול המועד פסח, ולכן כניסתי נדחתה ל-6 באפריל. אולם ביום זה כבר התחייבתי להדריך במסע "נפגשים בשביל ישראל", ולכן דחיתי את הכניסה לתפקיד ביום נוסף.

בירידה מהר תבור החלקתי על אבן, מעדתי וריסקתי את הקרסול. הובהלתי לבית החולים "העמק", נותחתי ועד היום אני נושא פלטינות בקרסולי (שאינן מצפצפות בבידוק הביטחוני, בניגוד למיתוס).

במשך שלושה שבועות שכבתי עם הרגל למעלה. רק בחלוף שלושה שבועות, כאשר הגבס הומר בגבס הליכה, התחלתי את תפקידי.

הביטוי Break a leg בא מעולם התיאטרון, כאיחול הצלחה מוזר ערב פרמיירה. הוא נובע מאמונה תפלה, ברכה ב"הפוך על הפוך", נגד עין הרע.

            * ביד הלשון

וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת – במאמרי "אתגר המנהיגות של פרנסואה הולנד", הבעתי תקווה שהולנד יהפוך לצ'רצ'יל של המאה ה-21, ישנה את דרכו הפייסנית ויסחוף אחריו את המערב להגנה על האנושות מפני הקנאות הג'יהאדיסטית המאיימת עליה. סיימתי את המאמר במילים "ומי יודע אם לעת הזאת הוא הגיע למנהיגות".

בנוסף ל"חדשות בן עזר", פרסמתי את המאמר בעיתון נוסף שבו אני בעל טור. עורכת העיתון כתבה לי, שסוף המאמר אינו ברור, וסימנה את המשפט הזה. מה זה?

אני לתומי נתתי קרדיט לקוראיי, שהמשפט הזה יגרה באופן טבעי את עולם האסוציאציות שלהם. כשהבנתי שאצל העורכת לא נפל האסימון, ביקשתי ממנה להשמיט את המשפט.

משפט זה הוא פרפרזה על פסוק ממגילת אסתר (אסתר י"ד, ד'). מרדכי משכנע את אסתר לסכן את חייה ולגשת ללא הזמנה לאחשוורוש, כדי לפעול לביטול גזירת המן להשמיד את העם היהודי. "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". כלומר, כל הגעתך למלכות, לא נועדה אלא לרגע הזה שנפל בחלקך, שבו את עשויה לשנות את פני ההיסטוריה.

משפט זה שכנע את אסתר, ומרגע זה החלה להתהפך הקערה בסיפור מגילת אסתר. 

* "חדשות בן עזר"

* מלחמת הציוויליזציות - מתקפת הטרור על פאריס, בהמשך לפיצוץ המטוס הרוסי מעל סיני, בהמשך למתקפת הטרור על ישראל בחודשיים האחרונים - היא אותה מתקפה. מתקפת הברבריות של הקנאות הג'יהאידסטית האיסלמית על האנושות.

על האנושות לעשות היום מה שהיה עליה לעשות אחרי מתקפת 11 בספטמבר - מלחמת חורמה באויביה. לא הסכמי פייסנות ההופכות את בירת הקנאות למעצמת סף גרעינית. האם אירופה תבין שהחלטות כמו סימון המוצרים מחזקות את בני חושך ומעודדות אותם?

* סולידריות – זו העת לסולידריות עם העם הצרפתי המותקף. זו העת לסולידריות עם אירופה המותקפת. זו העת לסולידריות של האנושות המותקפת. זו העת לשילוב ידיים של האנושות במלחמה בברבריות המרימה עליה יד אוחזת בסכין, ברובה, בגלגלי מכונית, בפצצה ואו-טו-טו בכור גרעיני.

* פאק יו - הטבח במועדון בפאריס היה בעת הופעתה של להקת "איגלז אוף דת׳ מטאל". להקה זו הופיעה בישראל אשתקד. סולן הלהקה ג׳סי היוז, סיפר במהלך ההופעה בארץ שרוג׳ר ווטרס כתב לו מכתב וניסה לשכנע אותו לבטל את הגעתו לישראל. ״אתם יודעים מה אמרתי לו?", שאג היוז, "עניתי לו בשתי מילים: פאק יו!״. ואולי אנקדוטה זו היא תמצית מלחמת בני אור בבני חושך. בני בריתו של ווטרס הם המתקיפים את האנושות, ומתקפתם התורנית התמקדה בהופעה של מי שהיטיב להגיב על ההסתה של ווטרס, אחד הגרועים באנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה.

* מוסלמים מיואשים – האם יהיו בעיתונות הצרפתית גדעון לויים שיגנו את רצח 8 מוסלמים בפאריס וידברו על 130 קורבנות היאוש האיסלמי?

* שנאה, בערות ורוע – שני נאומים של מנהיגים ישראליים הופיעו בספר "נאומים ששינו את העולם", בעריכת רוזלינד הורטון וסלי סימונס. בין נאומיהם הגדולים של צ'רצ'יל, מרטין לותר קינג, דה-גול וקנדי, מצאו את מקומם נאום של ראש הממשלה גולדה מאיר שבו הושיטה יד לשכנותנו לשלום (קריאה שנענתה במתקפה על ישראל כעבור שלוש שנים) ונאומו של חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם, בדיון הקלון שבו האו"ם השווה את הציונות לגזענות.

ארבעים שנה ויום לאחר החלטת הקלון של האו"ם, קיבל האיחוד האירופי החלטת קלון לסמן מוצרים ישראליים שיוצרו ביהודה, שומרון, מזרח ירושלים והגולן. דבריו של הרצוג, הממשיכים להדהד גם כעבור 40 שנה, מתאימים מאוד גם להחלטה הגזענית הזאת. "כשאני עומד לפניכם, שבים לזיכרוני הרגעים האדירים של ההיסטוריה היהודית. עמי עומד נחות במספר, בפעם המי יודע כמה, כקורבן של שנאה, בערות ורוע. כשאני מביט לאחור על רגעים אדירים אלה, אני נזכר בגדולתה של אומה שיש לי הכבוד לייצגה בפורום זה. ברגע זה, לבי עם העם היהודי באשר הוא שם, אם זה בחופש או בעבדות, שאת תפילתו ומחשבותיו אני נושא עמי. לא כמתחנן עומד אני לפניכם. הצביעו כפי שהמצפון המוסרי מכתבי לכם. זכרו שהנושא איננו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא המשך הקיום של ארגון זה, שנגרר על ידי קואליציה של עריצים וגזענים לדרגה הנמוכה ביותר של חוסר אמון. ... אנו, העם היהודי, לא נשכח. לגבינו, העם היהודי, זוהי אינה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה ארוכה, עשירה ומלאת מאורעות. ... לגבינו, העם היהודי, משוללת הצעת החלטה זו, המבוססת על שנאה, שקר ובערות, כל ערך מוסרי וחוקי". בתום דבריו קרע הרצוג את הנייר עליו נכתבה הצעת ההחלטה.

הרצוג זכה להיות נשיא המדינה כאשר עצרת האו"ם קיבלה החלטה המבטלת את החלטת הקלון. אז זה לקח 16 שנה. יש לקוות שאירופה תתעשת מהר יותר. ואולי דאעש תסייע להם להתעשת.

* שקר שקוף – למה האיחוד האירופי טוען שסימון המוצרים הוא צעד טכני ולא פוליטי? הרי זה שקר שקוף. כנראה שגם הם מבינים את חומרת המעשה. הם מנסים לעדן אותו, להמעיט מחשיבותו. עובדה זו צריכה להמריץ את ישראל לפעול ביתר שאת לפעול לביטול החרם.

מה יש בגֶנים האירופיים, שגורם להם בכל דור לבצע מעשים שנכדיהם יתביישו בהם?

* וכאשר יענו אותו - בשבוע שבו האיחוד האירופי החליט לסמן מוצרים ממזרח ירושלים, יהודה, שומרון והגולן, יקב אורטל זכה בשתי מדליות, בתחרות היין הבינלאומית טרווינו:

מדליית זהב לקברנה סוביניון 2012 ומדליית כסף לגעש 2012.

* באיזה צבע? – אני רק שאלה. הילדים שלי הם תוצרת הגולן. האם עליי לסמן אותם?

* כך נלחמים בטרור – מצלמות האבטחה בבית החולים בחברון, שתיעדו את הפעולה הממוקדת שבה מסתערבים לכדו מחבל, משליכים אור על האופן שבו ישראל נלחמת בטרור מאז מבצע "חומת מגן". בין הנסיגה שבעקבות אוסלו ל"חומת מגן", ישראל לא פעלה בשטחי הרש"פ. 1,500 נרצחים ישראלים חוללו את השינוי. מאז, צה"ל פועל מדי לילה, בשילוב של מודיעין מדויק וכושר מבצעי מעולה, מגיע אל המחבלים באשר הם מסתתרים, ומחייב אותם להשקיע את עיקר מרצם ואונם בהסתתרות.

כמה מגוחכים נשמעים, לאור תמונות אלו, הדיבורים על "הכלה" והביקורת על חידלון ישראלי במלחמה בטרור. נכון, טרם נמצאה תשובה מבצעית מספקת לתופעת המפגעים הבודדים, הפועלים על פי ההסתה אך לא באופן מאורגן, אך כמו בעבר, צה"ל וכוחות הביטחון ימצאו את המענה גם לסוג הטרור הזה.

* פינצטה מוסרית - ארה"ב הפציצה במודע בית חולים באפגניסטן והרגה עשרות חולים בו, בשל חשד להימצאותם של מחבלים בתוכו. כל צבא, זולת צה"ל, היה נוהג באותה שיטה. צה"ל, באמת ובתמים, הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. הוא לעולם לא ינהג כך. אך הוא גם לא ייתן להפוך את בתי החולים לעיר מקלט למחבלים. השליפה הכירורגית של מחבל מבית חולים, הגם שהפעולה כרוכה בסיכון לחיילים, מייצגת את דרכו של צה"ל – מאבק בלתי מתפשר להגנת המדינה ואזרחיה מפני הטרור, תוך שמירה על טוהר הנשק ומוסר הלחימה.

* ניוון מוסרי - מחבל חמוש בסכין, שמושפע משטיפת מוח מיום היוולדו, ולאחרונה מתמונות דאעש, דקר ילד ישראלי ופצע אותו פצעים קשים. רק אדם מנוון מוסרית, יתייחס למחבל הזה, בן 14 פחות חודשיים, כ"ילד" וטענותיו יופנו כלפי מי שחקר אותו. הרי אסור לחקור אותו, הוא "ילד". וכיוון שהוא "ילד" מותר לו לדקור יהודים ולצאת ללא עונש. כך, על פי טיעונו של גדעון לוי. הכשל בטיעונו של לוי, היא שלוי תומך במחבלים ובמעשי הטרור שלהם גם כשהם מבוגרים. כלומר, היותו של המחבל הספציפי הזה ילד, הוא סתם תירוץ לתמיכה ספציפית גם במחבל הזה.

* טיפוס הזוי - אהוד ברק ואהוד אולמרט הבריזו לרון וייס. הם ניסו, בכל מאודם ניסו, לממש את מה שהוא מטיף לו כל השנים. הם הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בקווי 49', מטוהרת אתנית מכל יהודי, כדי שרגלו לא תטמא חלילה את אדמת פלשתין הקדושה, חלוקת ירושלים כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן, ויתור על גבולות בני הגנה. אולמרט אפילו קיבל את עקרון "זכות" השיבה וקליטת אלפי "פליטים" בכבשת הרש שתישאר מישראל. והכל – תמורת שלום. ערפאת ואבו מאזן דחו את הצעותיהם בדם ואש ותמרות עשן, במחיר של למעלה מאלף הרוגים ישראליים. וכך התברר בעליל, שרון וייס מתעתע בחלומות באספמיה, כאילו ההצעה הזאת תספק את מי שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. מה יכול רון וייס לעשות? אפשרות אחת היא לנהוג ביושרה ולהודות בטעותו. אולם כנראה שהוא לא קורץ מהחומר של האנשים בעלי היושרה המסוגלים לכך. לכן הוא בוחר לאמץ את שקרי הפלשתינאים ולחפש מתחת לאדמה תירוצי תירוצים הזויים ומגוחכים, להוכיח שבעצם ההצעות של אהוד א' ואהוד ב' לא היו בדיוק בדיוק בדיוק מה שהפלשתינאים רוצים, אלא פה ושם הם העזו להציע משהו החורג בחצי מ"מ מהם. כל מיני זוטי זוטות מגוחכות, שבוודאי שאין בהן כדי להביא לעיכוב של 5 ד' בהגעה להסכם, כאשר יש פרטנר שרוצה בכך. ולכן – כמובן ישראל אשמה. המוטו של חייו – ישראל אשמה. למה? כי ישראל אשמה. אבל למה? שתוק, אמרתי שישראל אשמה אז ישראל אשמה.

איזה טיפוס הזוי. איזו גישה חולנית.

* הבוידעם של רביב דרוקר - רביב דרוקר אובססיבי בשירות תעשיית השקרים, המאשימה את ישראל בכך שאין שלום עם הפלשתינאים ומגוננת על הסרבנות הפלשתינאית. בשבוע שעבר פרסם מאמר ב"הארץ" שבו האשים את ציפי לבני (!) בכך שאין שלום. השבוע פרסם בבלוג שלו מאמר, שבו טען שההצעה של אולמרט (!) לא הייתה מספקת ו"הלא" של אבו מאזן לא היה ממש לא, אולי הוא או, אולי הוא בוא, כי הוא אומר לא כל כך בחן שהוא נשמע לדרוקר יותר מזמין מכן. ובעצם, טוען דרוקר, אבו מאזן לא יכול לומר "כן" כיוון שידע שאולמרט עומד לסיים את תפקידו. מאיפה יש לו בוידעם עם מקום לכל כך הרבה תירוצים ושקרים, שייסעו לתעמולה הפלשתינאית נגד ישראל.

* סרסור של ירידה - הקמפיין לעידוד הירידה מהארץ, דווקא לגרמניה, היה מלכתחילה בזוי ודוחה. עצם הביטוי הציני "עולים לברלין" מעיד על טיבה של אותה "מחאת מילקי". הנרקיס שהוביל אותו, הציג את עצמו כמי שמונע ממניעים "ערכיים". תחקיר ערוץ 10 מוכיח שהוא בסך הכל נוכל, סרסור של ירידה (או בלשונם המכובסת "מתווך הגירה"), וכעת הוא העלים את עצמו. לתשומת לבם של תומכי הקמפיין.

* למען אחדות עם ישראל – ביקורו של ראש הממשלה בארה"ב הוא ביקור חשוב מאוד ועתיר הישגים מדיניים וביטחוניים. אולם יותר מכל אלה הוא עשוי להיות ביקור היסטורי, נקודת מפנה בתולדות מדינת ישראל כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי, בזכות הצהרתו החשובה על כך שישראל תהיה המקום שבו כל היהודים – היהודים הרפורמים, היהודים הקונסרבטיבים והיהודים האורתודוכסים ירגישו בו בבית. זאת מהות קיומה של המדינה היהודית. כל צרכי הביטחון נועדו לאפשר את היותה של ישראל מדינת היהודים, על כל זרמיהם. הפניית העורף של מדינת ישראל למרבית יהדות העולם, בשל התלות בחרדים, חייבת להיות נחלת פח האשפה של ההיסטוריה.

ומדוע כתבתי שההצהרה החשובה הזאת "עשויה להיות נקודת מפנה", ולא "הינה נקודת מפנה"?

כי היא תבחן במעשים, לא בדיבורים.

החרדים כבר קפצו והחלו לאיים. "יהדות התורה" בחריפות רבה יותר. ש"ס בחריפות רבה פחות. על ראש הממשלה להבהיר למפלגות החרדיות, שכיוון שישראל היא הבית לכל היהודים, על כל זרמיהם, גם החרדים הם בהחלט שותף רצוי בקואליציה. אולם לא במחיר פסילת זרמים אחרים, חשובים לא פחות.

היכולת ליישם את ההצהרה הזאת, מותנית ביכולת לקיים ממשלה שקיומה אינו תלוי ב"יהדות התורה" וש"ס (אף שהם שותפים רצויים בה). ולכן, רצוי להקים ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות המחנ"צ ו"יש עתיד" – ממשלת אחדות לאומית שהאג'נדה שלה היא אחדות העם היהודי. מן הראוי שהמחנ"צ ו"יש עתיד" ייזמו, בתגובה להצהרתו החשובה של נתניהו, הצטרפות לממשלה כזאת. מן הראוי שראש הממשלה ייזום ממשלה כזאת, על מנת שיוכל לממש את הצהרתו והיא לא תהיה אות מתה.

יש לי רק הערה אחת לדברי נתניהו – ראוי היה שיוסיף, שישראל תהיה הבית של כל היהודים, גם של אלה שאינם משתייכים לאף זרם. יש גם כאלה. ואגב, יש גם זרמים נוספים, קטנים יותר.

* קריאה למרד - מכתב הרבנים המסית את חיילי צה"ל לסרב פקודה, אם יורו להם להרוס את המבנה הבלתי חוקי בגבעת זאב, הוא המרדה. העובדה שהם הגדירו את קריאתם למרד כ"דעת תורה" הופכת את המעשה לחמור שבעתיים. את הפסוק שהם ציטטו "לא תעשו כן לה' אלוהיכם", יש להפנות למי שהפכו מבנה בלתי חוקי לבית כנסת.

* השתקפותו של ראאד סלאח - היכן עובר הגבול בין התבטאות קיצונית הראויה להגנת חופש הביטוי לבין הסתה, שהנה עבירה על החוק? הגבול אינו ברור. יש מרחב אפור. ההגדרה המקלה והמתירנית ביותר, מגדירה כהסתה רק קריאה ישירה לפעולה.

על פי כל הגדרה, קריאתו של הרב שמואל אליהו מעל גלי האתר לרדוף את שופטי בית המשפט העליון לכל מקום שאליו ילכו, "למכולת ולקולנוע", כדי "למרר את חייהם" כלשונו, הם הסתה, בוודאי כשהם באים מפיו של מנהיג שאנשים רבים סרים למרותו. אליהו, שגם היה הרוח החיה במכתב ההמרדה הקורא לסירוב פקודה, מנסה להלך אימים על שופטי ישראל, כדי שלא חובת החוק תעמוד לנגד עיניהם בפסיקתם, אלא אימת הביריונים.

אליהו מצטייר יותר ויותר כהשתקפות בבואתו של ראאד סלאח.

* להגן על המורשת היהודית – לאחר הביקור השערורייתי של גופשטיין בכנסת, כדאי לזכור את החוק נגד הגזענות, שמנע מכהנא את ההתמודדות לכנסת. מי שהוביל את החוק, היה שר המשפטים, איש הליכוד, איש ציבור מוערך ומכובד, לימים שר האוצר, משה ניסים. להלן קטע מאחד משני נאומיו בדיון על הקריאה הראשונה של החוק. נאומו הופרע שוב ושוב בקריאות נאצה של כהנא. ח"כים רבים ביקשו מיו"ר הישיבה אליעזר שוסטק להוציא אותו מן המליאה, אך שוסטק טען שאינו רוצה לשחק לידיו של כהנא, שהפרובוקציות שלו נועדו להצגה של הוצאתו בכוח מן המליאה.

"חזינו בתופעה שאך לפני שנה, או אולי קצת יותר, לא היינו מאמינים שתתרחש. זוהי התופעה של הכהניזם. ... מלחמה לנו בכהניזם, משום שהכהניזם נוגד את מורשת ישראל נוגד את המורשה היהודית. ... אצלנו נאמר: כל אדם נברא בצלם. כבוד הבריות ביהדות, במורשת ישראל, כפי שאמרתי בדברי הפתיחה, הוא ערך קונסטיטוציוני. נאמר: הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. ואהבת הבריות, כפי שנאמר אצלנו, בהלכה היהודית, היא גם  אהבת הגוי, ולא הבדילו בין אדם לאדם. זוהי מורשת ישראל.

אדוני היושב–ראש, היתה ויש שנאה. אבל, לפי תפיסתנו, כפי שהיא באה לידי ביטוי, על–דעת גדולי הפוסקים בהלכה היהודית, השנאה היא לא לאדם, אלא למעשה. אנחנו לא עם שונא. נכון, שונאים אותנו, לא ננהג כמותם. אנחנו נשנא את השנאה, נשנא את המעשים הרעים, לא את האדם. זוהי התפיסה היהודית האמתית שעליה חונכנו; זוהי מורשת ישראל...

כאשר הכנו את הצעת החוק ... נתנו דין–וחשבון לעצמנו ולקחנו על עצמנו אחריות כבדה, ביודענו שחוק כזה בא לשלול מאנשים את הזכות הבסיסית שלהם להגיש רשימה לכנסת  להתמודד בבחירות דמוקרטיות ולהיבחר, והרי זאת אחת מאבני היסוד של זכויות האדם  בישראל. אבל, אנחנו לוקחים על עצמנו אחריות ביודעין ובמודע, משום שעל אף חומרת החוק, נחיצותו גוברת על חומרתו. וכפי שאמרתי, אנחנו גורסים, בעיניים פקוחות, שצריך שיהיו בספר החוקים שלנו כמה הוראות חוקתיות שיקבעו מי לא ייכנס לבית–המחוקקים בישראל.

... לא יהיה בכנסת מקום למי ששולל את אופיה הדמוקרטי של המדינה. אנחנו מדינה דמוקרטית, ומי שבא לקעקע את הדמוקרטיה מבפנים, לא יהיה לו חלק ונחלה בבית הזה. והוא הדין במי שמסית לגזענות – זה נוגד את מורשת ישראל, כפי שאמרתי – לא יהיה לו חלק ונחלה בבית הזה. זה בנוי על זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני הקמים עליה, להגן על המדינה ועל עקרונות היסוד שלה מפני המבקשים לערער אותה מבפנים".

יש לציין שאותו חוק, שנתמך גם בידי מפלגת העבודה, שלל את ההתמודדות לכנסת של מפלגות השוללות את אופיה של ישראל כמדינה יהודית. למרבה הצער בג"ץ, בחוסר סמכות, הפך את החוק הזה לאות מתה כשפסל החלטות של ועדת הבחירות לפסול את התמודדותן של מפלגות ששללו את אופיה היהודי של ישראל, ובהמשך הוא אפשר גם לכהניסטים להתמודד (כולל בבחירות האחרונות, כטרמפיסטים על אלי ישי).

* יצר הרע – הכהניזם הוא יצר הרע הקולקטיבי שלנו. וכפי שאדם צריך להילחם ביצר הרע שלו ולגבור עליו, כך על העם היהודי להילחם ביצר הרע הקולקטיבי שלו ולגבור עליו.

* מסרב להבין את הרמז - במצב שנוצר רן ברץ אינו יכול למלא את תפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, כיוון שמינויו יזיק לאינטרס הישראלי ובעיקר להסברה הישראלית. נתניהו מבין זאת, אך הוא מתמהמה עם ההחלטה, בציפיה שברץ יוציא בעבורו את הערמונים מן האש.

מן הראוי שברץ יודיע שהוא מוותר על המינוי, אך כנראה שבעבורו זהו קורבן כבד מדי, שאין הוא מוכן לשלם למען האינטרס הלאומי. מה שמוכיח, שאין הוא ראוי לשרת את המדינה בתפקיד כה רגיש.

* על מינויים פוליטיים – במשך שלוש שנים כיהנתי כחבר המועצה הארצית של הספריות הציבוריות, במשרד התרבות והספורט. מבחינה סטטוטורית, המועצה מקבילה לדירקטוריון של חברה ממשלתית. היה זה בתקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת התרבות. אין לי מושג אם היא ירדה לרזולוציות של שמות חברי המועצה, ואם היתה מעורבת בבחירה.

החברות במועצה הייתה בהתנדבות מלאה. ובכל זאת, בטרם אושר מינויי, היה עליי למלא חוברת לשלילת ניגוד עניינים ולשלוח אותה חתומה בידי נוטריון ליועץ המשפטי של משרד התרבות. חוברת? ספר! ספר של בירוקרטיה משפטנית מגוחכת, שנועדה להבטיח שאין לא היה ולא יהיה לי קשר כלשהו לשרה. בנושא הפוליטי היה עליי להצהיר שאיני חבר במפלגתה של השרה ולא אהיה חבר בכל תקופת כהונתי. כלומר, אזרח המעוניין להתנדב למען הציבור בנושא הספריות האזוריות, אינו יכול להיות אחד מלמעלה מ-100,000 מתפקדי הליכוד. זה כבר לא ניגוד אינטרסים, אלא טירוף מערכות לשם הכסת"ח.

כשאני קורא את הגילויים על מחברת המינויים של מירי רגב, אני מסיק אחת משתי מסקנות אפשריות. האחת, היא שהשרה ירוקה, אין לה מושג מימינה ומשמאלה, שיכורת כוח ואינה מבינה שהיא תתרסק על המינויים הללו. השניה, היא שהכסת"ח מכסת"ח במקומות הקלים, ומעלים עין במקומות הכבדים.

למען האמת, איני מתנגד עקרונית למינויים פוליטיים. לגיטימי והגיוני ששר, שיש לו אג'נדה והוא חפץ לקדם אותה בתפקידו, ירצה לבחור שותפים לאג'נדה כשותפים לעשיה, ובלבד שמדובר באנשי מקצוע מתאימים ובעלי כישורים וניסיון מוכחים.

הבעיה היא, ששרים השתמשו במשאב היקר של תפקידים במנהל הממשלתי למטרה אחרת לגמרי – מינויים מושחתים של עסקנים חסרי כישורים, לצורך גיוס קולות בפריימריז (ועל הפריימריטיס כהשחתת המידות כתבתי כבר לא פעם).

סיפור לדוגמה, מלפני כעשור וחצי. המועצה האזורית גולן קיבלה מן המשרד לאיכות הסביבה תקן של פקח איכות הסביבה. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, הודיע לראש המועצה שיש לו מועמד, ונתן לו להבין שעליו לבחור את המועמד שלו.

יצא מכרז. ניגשו למכרז אנשי טבע, אנשי מקצוע בתחום הסביבתי, והמועמד של השר, שהזיקה (והכישורים) היחידה שלו לאיכות הסביבה היא היותו קבלן קולות בסניף הליכוד בטבריה. על אף לחצו הכבד מאוד של השר, ראש המועצה התעקש לבחור איש מקצוע לתפקיד.

השר ביטל את התקן.

* טרנספר לאשכנזים - במאמר ל"הארץ" ממליץ לנו יוסי סוכרי להפוך את ישראל למדינה "מזרח תיכונית" ולא מערבית, והמליץ למי שזה לא מתאים לו והוא מרגיש אירופי, לחזור לאירופה.

איננו אירופים ואיננו מזרח תיכונים. אנו יהודים. ומדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים. השתוקקותו של סוכרי שהיהודים שבאו מאירופה, בלשונו - "אירופים" יסתלקו מכאן וילכו עם דרכונים (אם יש להם. ילדיי חונכו מגיל צעיר שלעולם לא יבקשו ממני לממש את האופציה שלי לדרכון זר, כי לא יתקיים על כך דיון) לאירופה, תיכזב. הרי היהודים שהוריהם או סביהם באו מאירופה יודעים, שאם ינסו לברוח מהמזה"ת, המזה"ת ירדוף אותם, אפילו לפאריס... מדינת ישראל היא מדינה יהודית והיא תקיים יחסי ידידות עם כל מי שיהיה מוכן לקיים עמה יחסי ידידות, באירופה ובמזרח התיכון. נכון להיום המזרח התיכון חותר לחורבנה. אני מאמין שזה ישתנה, שהם יכירו בעובדה קיומה של מדינה יהודים וישלימו אתה. זה כנראה לא יהיה בקדנציה שלנו, ספק אם בזו של הילדים או הנכדים שלנו, אך אנו עם סבלני ואל לנו לאבד את התקווה. אך הרעיון של היטמעות בתוך הסביבה, שאת טיבה אנו רואים, והחלום המתוק כסוכר(י) לטרנספר מרצון של ה"אשכנזים" ה"אירופים" לאירופה - הוא רעיון עוועים, חלום בלהות.

* סגולה – הירחון "סגולה" הוא מגזין ישראלי להיסטוריה ולידיעת הארץ. אין זה כתב עת מדעי, אלא מגזין פופולרי, שווה לכל נפש, גם לנוער, אולם הוא ברמה גבוהה, מעשיר ומעניין. ולא בכדי, שכן הוועדה המייעצת שלו כוללת היסטוריונים ואנשי רוח מן המעלה הראשונה, ובהם פרופ' ישעיהו גפני, פרופ' שמואל טריגנו, פרופ' זאב ספראי והרב יעקב מדן.

הנושא המרכזי בגיליון האחרון, גיליון 66, הוא שתי כתבות מאירות עיניים על גירוש יהדות פורטוגל ועל האנוסים היהודים בפורטוגל. הכתבה שאותי עניינה ביותר הייתה על רחל כצנלסון שז"ר. רחל הייתה מן הדמויות המרכזיות בתנועת הפועלים הציונית, אך נשכחה וכמעט נמחקה מן התודעה, והמעט שהיא זכורה הוא כ"רעייתו של" – רעיית הנשיא השלישי זלמן שז"ר. רחל הייתה אינטלקטואלית ואשת רוח, חלוצה ופועלת, מנהיגת פועלות, מנהיגה פמיניסטית, מנהיגת תרבות והמייסדת והעורכת המיתולוגית של "דבר הפועלת". על כל אלה זכתה בפרס ישראל בשנת 1958. כתבתה של ימימה חובב מספרת את סיפור חייה, ולצד הצלחותיה – על הקשיים הרבים בחייה: התמודדותה עם הבדידות, קשיי ההסתגלות לא"י, הקרע הנפשי בין אהוביה זלמן שז"ר וברל כצנלסון, השמועות על מאהבותיו של זלמן שז"ר, אי אהבתה לחיים בבית הנשיא ובעיקר כאב ההתמודדות עם לקותה של בתה רודה, ילדה עם תסמונת דאון, בטרם היו בארץ מוסדות מתאימים לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מסוגה. תיקון טעות בכתבה – השם שז"ר הוא אמנם ראשי תיבות שמו של שז"ר טרם העברות, אולם הוא לא נקרא שלמה זלמן רובשוב, אלא שניאור זלמן רובשוב.

אני ממליץ מאוד על כתב העת.

            * ביד הלשון

חזון נפרץ – אורן נהרי בגל הפתוח בערוץ הראשון: "מעשי טרור בימינו הם חזון נפרץ".

חזון נפרץ הוא תופעה נפוצה ושכיחה, שאנו חוזים בה בתדירות גבוהה. הביטוי לקוח מפרק ג' בספר שמואל א'. הנער שמואל חווה התגלות, אולם אין הוא מבין ואין הוא מודע לכך, כיוון שהתגלות אלוהית באותה תקופה אינה דבר שכיח. "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי, וּדְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין חָזוֹן נִפְרָץ". הביטוי המקורי הוא על דרך השלילה, "אֵין חָזוֹן נִפְרָץ", וגם השימוש בביטוי בימינו הוא בדרך כלל בשלילה. שימוש במושג על דרך החיוב, כפי שעשה אורן נהרי, אינו חזון נפרץ. 

* "חדשות בן עזר"