הבלוג של אורי הייטנר

ביום האפל שבו נרצחה משפחת דוואבשה בידי מחבלים ארורים בני עמנו, קם נשיא המדינה והשמיע ברמה את קול המצפון היהודי, את המסר שראוי שנשיא מדינת ישראל יישא באירוע כזה. וכך אמר ריבלין:

"יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".

"כולם יודעים" שריבלין אמר "בני עמי בחרו בטרור" והאשים את עם ישראל בבחירה בטרור. הציטוט שהבאתי מעיד על כך שהוא אמר את ההיפך הגמור. הוא אמר: דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל. דרכם אינה דרכו של העם היהודי. כלומר – מדינת ישראל לא בחרה בטרור. העם היהודי לא בחר בטרור. אבל יש מספר מחבלים ארורים שבחרו בטרור, והם בני עמנו.

ההסתה נגד הנשיא והסילוף של דבריו נחלו הצלחה כל כך גדולה, עד שבאמת "כולם יודעים", ובעצם כמעט אף אחד לא יודע. סביר להניח שמי שפתחו בסילוף ובהסתה הזאת היו אנשי הימין הרדיקלי התומכים בפשע ורצו לנקום בנשיא שהוקיע את המעשה. אולם הם הצליחו ליצור צונאמי שגרף המוני ישראלים, יהודים, ישרי דרך שסולדים בדיוק כמו הנשיא וכמו רובו המכריע של עם ישראל מאותם מחבלים בני עמנו, וקנו את השקר כאילו ריבלין האשים את עמנו בפשע.

הנשיא טעה בכך שלא הגן על עצמו מפני ההסתה והשקר כשעוד היו בראשיתם; שלא קם והבהיר את דבריו ואת כוונתו. אני יכול להבין מה גרם לו לנהוג כך. אני יכול להבין את העלבון והזעזוע מעצם העובדה שאנשים מייחסים לפטריוט אוהב עמו כמוהו, אחרי עשרות שנות שירות הציבור, האשמה גורפת כלפי העם כולו בשל מעשיהם של בודדים. כנראה הוא חש ביזוי בעצם העובדה שהוא צריך להסביר את המובן מאליו. אולם הוא שגה כשלא עשה כן, הוא שוגה כשאינו עושה כן היום ועדין לא מאוחר לתקן זאת.

למרבה הצער, הסילוף המכוון של דבריו וההפצה הוויראלית של השקר, הובילה למסע הסתה והשמצות נורא ואיום נגד נשיא המדינה, נגד סמל הממלכתיות. יש לנו היום נשיא תחת לינץ' ציבורי. זו חרפה לדמוקרטיה הישראלית.

השאלה האם ניצבת סכנה לחייו של ריבלין אינה העיקר. גם בהנחה שאין סכנה כזאת, עצם ההסתה, עצם הלינץ', עצם גל השנאה והבלע כלפי נשיא המדינה, חמורה בפני עצמה. יש להיאבק בתופעות כאלו. בדיוק כפי שמאמרי ההסתה והשטנה של ספי רכלבסקי ב"הארץ" נגד נתניהו, חמורים כשלעצמם, בלי קשר לשאלה אם יקום איזה יגאל עמיר שיסיק את המסקנות ויעשה מעשה.

ריבלין הוא איש הליכוד בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יותר מכל אדם אחר במערכת הציבורית הישראלית, הוא דבק בדרכו של הליכוד – שילוב של רעיון שלמות הארץ והתנגדות מוחלטת לחלוקתה עם הליברליות ההומניסטית, על פי תורת ז'בוטינסקי ומורשת בגין. מן הראוי שראש הממשלה, יו"ר הכנסת וצמרת הליכוד יקומו ויתייצבו להגנת הנשיא. שתיקתה של צמרת הליכוד, מתוך שיקולי פופוליזם, מבטאת פחדנות ציבורית.

* "ישראל היום"

עבירה גוררת עבירה גוררת עבירה גוררת עבירה. פשע גורר פשע. רשע גורר רשע. טבח גורר טבח. מלחמת אחים גוררת מלחמת אחים. והפרק האחרון בספר שופטים מצטרף לקודמיו בתיאור התדרדרותו של עם ישראל מדחי אל דחי.

וגם כאשר מצטיירת תמונה של הכאה על חטא והזדמנות לתיקון, ההזדמנות מוחמצת והופכת לקלקול נוסף, נוסף על כל הקלקולים.

מסתבר שאין זו המצאה של ימינו, להחליף הפקת לקחים לשם תיקון דרך, בחיפוש אשמים כדי להיפרע מהם; תרבות ועדות החקירה, תרבות השעיר לעזאזל. כאשר עם ישראל מבין שבצאתו להיפרע ממבצעי פשע פילגש בגבעה הוא ביצע ג'נוסייד-אחים בשבט בישראל, טבח את כל נשותיו וכמעט את כל גבריו – במקום לתקן תיקון גדול, הוא מוצא את האשם, אנשי יבש גלעד שלא היו במעמד השבועה לא לתת את בנותינו לבנימין, ו... יאללה, עוד ג'נוסייד-אחים. וכשנוכחים בטעות הנוראה של שבועה פזיזה, כהמשך קולקטיבי לנדרו הפוחז של יפתח – במקום למצוא את הדרך להתיר את הנדר, מידרדרים לחטיפת בנות... איזה פתרון.

הכל נראה כהולך לעבר תהום שאין ממנה מוצא.

הפסוקים האחרונים מציעים מוצא. שוב, הפזמון החוזר: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְֹרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה". כלומר – האשמה היא באנרכיה. אין מנוס מריבונות ממלכתית, אין מנוס ממדינה.

המדינה אינה מושלמת. הריבונות כרוכה בפגעים וכשלים רבים. המדינה כרוכה בשלטון, בפוליטיקה במובנה השלילי, בכל מיני תופעות הממאיסות אותה על האנשים. והאנרכיזם הרומנטי של חיים ללא ריבונות מאוד קוסם.

ספר שופטים ובעיקר הפרקים הנוראים שבסופו מציב בפנינו תמרור אזהרה חמור: היזהרו מהאנרכיה, היזהרו מהידרדרות לאנרכיה, שמרו מכל משמר על דמוקרטיה חזקה, אם יש בכך צורך – דמוקרטיה מתגוננת; שמרו על שלטון חוק יציב וחסון. כי האלטרנטיבה היא גיהינום. 

* 929

* הנשיא של העם – לאחר הטבח בסברה ושתילה, הופיע נשיא המדינה יצחק נבון בנאום לאומה, הוקיע את הטבח, ביטא את הבושה על כך שמעשה כזה נעשה בשטח שנמצא בשליטת צה"ל ובידי בעלי בריתנו, ותבע ועדת חקירה ממלכתית.

דבריו של נבון הניעו את אמות הספים של החברה הישראלית. השפעתם הייתה מיידית. הממשלה, שהתנגדה לוועדת חקירה ממלכתית (אף שזבולון המר מן המפד"ל איים בהתפטרות אם לא תוקם) לא יכלה לעמוד מול דבריו והחליטה על הקמת הוועדה. דבריו היו נקודת מפנה בהתייחסות לאירוע.

יש הרואים בצעדו של נבון את התגלמות הפוליטיות הנשיאותית. תומכיהם של הנשיאים הפוליטיים והמדיניים עזר ויצמן ושמעון פרס נתלו באילן הגבוה הזה כתקדים לאופי הפוליטי של נשיאותם.  

אני רואה זאת אחרת לגמרי. האם נאום דומה של ויצמן או של פרס היה משפיע כנאומו של נבון? בשום פנים ואופן. ולא בכדי. הרי ביום רגיל, עד מהדורת החדשות של 10:00 כבר היו שלוש הצהרות פוליטיות של פרס.

העוצמה של דברי נבון נבעה מכך שבארבע וחצי שנות כהונתו, שקדמו לאותו נאום, הוא התנזר לחלוטין מכל התבטאות פוליטיות. הוא היה מנהיג ממלכתי, עממי, מאחד, מלכד, מרומם – התגלמות מושג הנשיאות במיטבה.

רק לאחרונה קראתי עדות של ד"ר צבי צמרת, מהימים שבהם היה מנהל בית ספר תיכון בקריית שמונה שהייתה עיר תחת אש. הוא סיפר איך כל הכתובות הממשלתיות היו אטומות לצרכי העיר. לעומת זאת, הנשיא נבון נהג לבוא לעיר, ללון בה, להעניק לתושביה את תחושת השייכות, ההזדהות הלאומית, את תחושת הערך.

ולכן, כאשר באופן נדיר, בצעד נדיר, הוא הביע עמדה נחרצת בסוגיה שנויה במחלוקת שעל סדר היום הפוליטי, היא עוררה כזה הד וזעזוע והייתה לה השפעה כזאת. ולא בכדי הוא לא עשה זאת בסוגיה מדינית או פוליטית רגילה, אלא בנושא מוסרי ממדרגה ראשונה.

יצחק נבון היה נשיא מצוין, מטובי הנשיאים שהיו לנו, אם לא הטוב שבהם. הוא היה ונותר אהוב על כל שדרות הציבור, וידע לגעת בכל מגזר, בכל עדה, בכל לאום ולדבר עמו בשפתו, בגובה עיניים, בעממיות אותנטית במובנה החיובי. הוא ידע להיות בן העם ומורם מעם בעת ובעונה אחת. לכן, בעיני העם הוא נשאר נשיא עד יומו האחרון, למרות טעות חייו – חזרתו לפוליטיקה אחרי שסיים את תפקידו. הוא עצמו הבין בטעותו והודה בה. הוא פרש מהחיים הפוליטיים בתום קדנציה וחצי, ב-1990 – התפטר מן הכנסת בתחושת גועל במחאה על התרגיל המסריח שרקח חברו הקרוב שמעון פרס.

יהיה זכרו ברוך!

* ממשיך דרכו – ראובן ריבלין הוא, בעיניי, ממשיך דרכו של נבון. כמו נבון, אף הוא ירושלמי, בן לדורות רבים בארץ, איש שורשי, יהודי מסורתי, ציוני בכל רמ"ח אבריו ואדם שגם בהיותו בפוליטיקה היטיב להיות מעל העסקנות הקטנה ומקובל ומכובד גם בעיני יריבים. כמוהו, הוא נשיא ממלכתי, צנוע, עממי ולא פוליטי.

חוגים ימנניים קיצוניים סימנו אותו כאויב העם, כיוון שכמו נבון, אף הוא אמר אמירה מוסרית נחרצת, בעקבות פיגוע טרור רצחני שבוצע בידי בני עמנו. הם מציגים דווקא אותו, חירותניק מבטן ומלידה, מאחרוני המוהיקנים של א"י השלמה, מי שנאבק בכל נסיגה ותמיד היה מהצד הניצי בליכוד (השתייך לחישוקאים, התנגד להסכמי חברון וואי, נאבק בהתנתקות, התנגד לנאום בר אילן) כ"שמאלן", כיוון שהוא דבק במסורת ההומניסטית ליברלית של תורת ז'בוטינסקי.

אני משוכנע, שלמרות ההסתה והגחכה של הטוקבקיזם הימנני הקיצוני, המתפרע ברשתות החברתיות, רוב העם מוקיר ומעריך אותו כנשיא מצוין.

* לא מתיישב עם הכרונולוגיה – בגיליון האחרון של "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של ד"ר צביקה צמרת על ספרו האוטוביוגרפי של יצחק נבון "כל הדרך". במאמרו, מביא צמרת סיפורים אחדים, בלשונו – "צימוקים", מתוך הספר.

אחד הצימוקים אינו מתיישב עם העובדות הכרונולוגיות.

נבון מספר שבתחילת 1952 גויס ללמד את בן גוריון ספרדית, כדי לאפשר לו לקרוא בשפת המקור את ספריו של הפילוסוף דוכובנה. כעבור חודשים אחדים כבר השתלט ב"ג על השפה ונאם בספרדית מעל דוכן הכנסת, לכבוד משלחת מאורוגוואי. ח"כ מתנועת החירות ערי ז'בוטינסקי התרעם על כך שראש הממשלה נאם בשפה זרה, ובעקבות המקרה הוחלט שניתן לנאום בכנסת בעברית ובערבית בלבד.

הכל טוב ויפה, זולת העובדה שב-1952 ערי ז'בוטינסקי כבר לא היה ח"כ. ז'בוטינסקי כיהן רק בכנסת הראשונה, שהתפזרה ב-1951. עוד קודם לכן, הוא פרש מסיעת "חירות" והקים סיעת יחיד.

* עמוד האש – בימים אלה אני שב וקורא את "שירי עיר היונה" של אלתרמן – השירה הגדולה על מלחמת השחרור של עם ישראל; המאבק בבריטים, ההעפלה ומלחמת העצמאות. אלתרמן, גדול משוררי ישראל, פרסם את הספר לקראת שנת העשור למדינה. לאחרונה, יצא הספר במהדורה חדשה, מלווה במסכת מאירת עיניים מאת יריב בן אהרון.

המשורר הדגול והפרטיזן, חתן פרס ישראל אבא קובנר, אמר לאחר צאת הספר, ש"אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו נכתבו 'שירי עיר היונה'".

אני קורא את השירה, וחש תחושת התעלות; אני נפעם מגדולת המשורר ומגדולת שירתו, עד שאני מתקשה להכיל את הגדוּלָה. כשאני קורא את "שירי עיר היונה", תחושתי זהה לתחושתי כשאני קורא את נביאי התנ"ך. אלתרמן היה נביא. כשצריך, הוא היה נביא תוכחה וכשצריך, הוא היה נביא נחמה, אך גם תוכחתו באה מאהבה גדולה, אהבה ללא גבול, לעם ישראל, לארץ ישראל, לתרבות ישראל ולמדינת ישראל.

אני קורא את "שירי עיר היונה" וכולי ערגה לימים שבהם אנשי רוח אמתיים כביאליק ואלתרמן היו נושאי דגלה של הציונות; עמוד האש הצועד לפני המחנה, אנשי הרוח המפיחים רוח גדולה במפרשי האומה. ונצבט לבי לנוכח הידלדלותה של הרוח הישראלית בימינו.

ובעיצומה של קריאת השירה הזאת, קראתי באכזבה על כך שעמוס עוז, אחד הסופרים האהובים עליי, החליט להתחפש ליצחק לאור. וחשתי צער גדול עליו.

* התקרנפות – לאורך שנים רבות, סונט השמאל הרדיקלי בישראל ובאירופה בעמוס עוז, על כך שהוא מתעקש להיות אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה, כיאה לשמאל ציוני. החלטתו להחרים את אירועי משרד החוץ מצערת, כי היא מבטאת התקרנפות של עוז, והתיישרות עם המיליטנטיות של השמאל הרדיקלי. לא ממשלת ישראל הקצינה, כטענתו, אלא הוא.

* יציאה מן המשבר – בביקורו של נתניהו בארה"ב, יוכח עד כמה מופרכת הייתה ההפחדה של מְהלכי-האימים המקצועיים, על פיה המאבק שניהל נתניהו נגד הסכם הגרעין עם איראן ימוטט את יחסי ישראל–ארה"ב ויסכן את הסיוע הביטחוני האמריקאי.

ההיפך הוא הנכון, מכל בחינה שהיא. מי שחולל את המשבר ביחסים בין המדינות לא היה נתניהו אלא אובמה. לא בנאומים ודיבורים אלא במעשים – בהסכם שפגע פגיעה קשה מאוד בביטחון מדינת ישראל, בת הברית הנאמנה ביותר של ארה"ב בעולם.

חובתו של ראש ממשלת ישראל הייתה לעשות כל מאמץ לסכל את ההסכם. למרבה הצער הוא לא הצליח, אם כי יתכן שאלמלא המאבק שניהל ההסכם היה גרוע אף יותר.

אני בטוח שהאמריקאים וגם אובמה מעריכים את המאבק שניהל נתניהו ולבטח אינם רואים בו דבר בלתי לגיטימי, כפי שהדבר הוצג בידי מהלכי האימים בישראל. נכון שהם כעסו ונלחצו, כי היה להם נוח הרבה יותר ללא מאבק, שהביא את רוב הציבור האמריקאי להתנגד להסכם.

דעת הקהל האמריקאית השוללת את ההסכם והעובדה שהפגיעה בביטחון ישראל עמדה בלב הדיון בבתי הנבחרים ובתקשורת האמריקאית - כל אלה מחייבים את אובמה לצאת מגדרו כדי להוכיח את נאמנותו לישראל. הדבר יחזק את המחויבות שלו לסיוע ביטחוני מוגבר לישראל.

על נתניהו לבוא לאובמה כתובע, בזכות ובדין, לא בחסד – תובע מבן ברית שבגד בנו ופגע בנו, לפצות אותנו על הפגיעה הזאת, כדי לצמצם את הנזק שהוא גרם. יש לתבוע תביעות בנושא האיראני – הסכמות על מנגנון התגובה על הפרת ההסכם בידי האיראנים. אין ספק שהוא יופר, הרי אף ילד אינו מאמין שיש חיה כזאת "גרעין איראני לשם שלום" [צחוק פרוע בקהל]. יש לתבוע  שיתוף פעולה מודיעני במאבק נגד איראן ולקבוע מהם הקווים האדומים שחצייתם תביא לביטול ההסכם.

יש לתבוע סיוע ביטחוני מוגבר באופן משמעותי, כדי למזער את הנזק לביטחון המדינה.

ויש לחתור להישגים מדיניים, כמו חזרה למסמך בוש והכרה בסיפוח הגולן. ההישגים הללו הם בעלי משמעות ביטחונית הקשורה להסכם הגרעין. מאז מלחמת יום הכיפורים, לא היו מלחמות כוללות בין ישראל למדינות ערב. דווקא תבוסתן במלחמת יום הכיפורים הרתיעה אותן. אולם סיבה משמעותית לכך, היא ההגמוניה הגרעינית המוחלטת של ישראל במזה"ת (על פי מקורות זרים), והפחד מפני שימוש בפצצה אם ישראל תילחץ כשגבה אל הקיר. הם העדיפו להמיר את המלחמות הכוללות בהגברת הטרור, ירי תלול מסלול וכד'. אם ישראל תאבד את ההגמוניה הגרעינית וייווצר מאזן אימה גרעיני בינה לבין איראן, עלול הדבר לעודד את הערבים לחזור למלחמות הכוללות נגד ישראל.

לכן, הסכם הגרעין מחזק את הצורך בחיזוק כוחה הקונבנציונלי של ישראל, ובמיוחד את ההכרח בגבולות בני הגנה. מסמך בוש מכיר, בין שאר הדברים החשובים שיש בו, בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה – שם קוד לשליטה ישראלית קבועה בבקעת הירדן. יש לחתור להסכמה עם ארה"ב בנושא הבקעה והגולן (במיוחד היום, כשברור שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום דעאש היו על הכינרת).

איני חושב שיש סיכוי לכל הדרישות הללו להיענות, אך חשוב להציב אותן היום על השולחן, להשיג מה שניתן מתוכן, וליצור את התשתית להמשך המו"מ בין המדינות בעידן שאחרי אובמה.

* שאלת ההתאמה לתפקיד – בדיון על מינויו של ד"ר רן ברץ לראש מערך ההסברה הלאומי, נאחזים תומכי המינוי בחופש הביטוי, בזכותו של אדם לכתוב את דעתו כאדם פרטי ברשתות החברתיות ובטענת סתימת פיות.

הסטת הדיון לאפיק הזה מחמיצה את העיקר, כיוון שכלל אין שאלה על זכותו של ברץ לכתוב את הדברים שכתב. הסוגיה היא אחרת לגמרי. השאלה היא מי האדם המתאים להוביל את מערך ההסברה הלאומי של ישראל, מול מתקפת הדה-לגיטימציה החמורה, מול תעשיית השקרים נגד ישראל ומול האתגרים המדיניים המורכבים שניצבים בפנינו. כלומר, השאלה היא שאלה מדינית ומקצועית.

האם ברץ מתאים לתפקיד הזה?

לפני חודשים אחדים קראתי מאמר של ברץ באתר "מידה" (שאותו הוא ייסד ועורך), שבו הוא ביטא עמדה נחרצת וחד משמעית נגד הימין הקיצוני, נגד האלימות הפוליטית. הסכמתי עם חלק ניכר מן הדברים שכתב, אף שלא אהבתי את האשמותיו הגורפות כלפי הדתיים והחינוך הדתי.

אני מזכיר זאת, כיוון שנוצר רושם שגוי באשר למיקומו על הספקטרום הפוליטי. הוא ימני הרבה יותר מתון מכפי שהוא מצטייר. ובכל זאת, אין הוא מתאים, כיוון שהתבטאויותיו במספר סוגיות גורמות לו לייצג דמות הפוגעת בעמדתה של ישראל ובהסברתה.

שעה שישראל ממקדת מסע דיפלומטי והסברתי בינלאומי נחרץ, המסביר את מחויבותה המוחלטת לשמירה על הסטטוס-קוו בהר הבית, מינויו לתפקיד זה של מי שכתב עמדה הפוכה בתכלית, התואמת את ההאשמות נגד ישראל בנושא זה, שישראל מתנערת מהן בתוקף – הוא שגיאה חמורה. מי שכתב את הדברים אינו האיש המתאים לעת הזו לתפקיד הזה.

שעה שישראל וארה"ב מצויות בניסיון להתגבר על משבר האמון הקשה שנוצר בעקבות ההסכם עם איראן, מינויו לתפקיד זה של אדם שהשתלח בגסות כזאת בנשיא ארה"ב ובמזכיר המדינה, והאשים את נשיא ארה"ב באנטישמיות, אינה מסייעת למאבק ההסברתי של ישראל אלא פוגעת בו.

מינויו לתפקיד זה של אדם המשתלח בגסות בנשיא המדינה, דווקא שעה הוא מצוי בעיצומה של מתקפת הסתה חמורה נגדו, אך ורק כיוון שיצא נגד טרור של יהודים, הוא נזק לתדמיתה של המדינה ולמטרות ההסברה שלה.

ההפרדה בין מה שהאיש כתב כאדם פרטי למה שהוא מייצג בתפקידו הממלכתי, אינה אפשרית כאשר מדובר בפער כזה בין הדברים שכתב לבין קו ההסברה של ישראל. פער כזה יוצר תמונה של חוסר אמינות במסרי ההסברה של ישראל.

כאשר מדובר במינוי של נבחרי ציבור לתפקידים פוליטיים, לעתים אין מנוס מפשרות עם הכוח הפוליטי שמייצג בעל התפקיד. לא כן, כאשר מדובר במינוי בשירות הציבורי. זוהי משרת אמון של ראש הממשלה, אדם שחייב להיות קרוב אליו, והנזק של זיהוי ראש הממשלה עם האמירות של ברץ, הוא נזק כבד.

נתניהו מבין זאת ולכן השהה את תהליך המינוי. הוא עשה זאת כדי לרמוז לברץ שהוא מצפה ממנו למנוע את המבוכה ולרדת בעצמו מן הסולם. ההתנצלות של ברץ היא במקומה, אך טוב יעשה אם יודיע שהוא מוותר על התפקיד.

* המועמד הראוי – המועמד המתאים ביותר בעיניי לתפקיד הוא העיתונאי בן דרור ימיני, שאין שני לו בהבנת מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שאין שני לו בהתמודדות עם תעשיית השקרים נגד ישראל ואין שני לו בהעברת מסרי ההסברה הראויים.

* מדינת-חוק יהודית – אנשי הימין הקיצוני מהלכים אימים על שלטון החוק כדי למנוע הריסת מבנה בלתי חוקי בגבעת זאב. סיסמת הקרב הדמגוגית: במדינה יהודית לא הורסים בית כנסת.

במדינה יהודית מתייחסים בכבוד לבית כנסת. לכן, לא הופכים מבנה בלתי חוקי לבית כנסת ואין בונים בית כנסת בניגוד לחוק. אני יכול לפלוש לחצר של השכן שלי, לבנות שם מבנה בלתי חוקי להגדירו כבית כנסת, ואי אפשר יהיה להרוס אותו?!

ישראל אינה מדינת אנרכיה אלא מדינת חוק. במדינת חוק יהודית, הורסים מבנים בלתי חוקיים.

אל נידרדר לאנרכיה בנוסח - בימים האלה אין חוק בישראל, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מורדים במלכות – בערוץ 10 נראה האספסוף במבנה הבלתי חוקי בגבעת זאב צורח על כתב הערוץ, "בגללך עצרו את אטינגר" וקריאות גנאי ואיום בשל כך. מיהו אטינגר? חומץ בן בתו של חומץ, נכדו של "הרב" כהנא - אבי אבות הטומאה. אטינגר יושב היום במעצר מנהלי בשל הקמת מחתרת שנועדה לרצוח ערבים כדי להצית מלחמת גוג ומגוג שבה תחרב מדינת ישראל, שנואת נפשם, ותקום תחתיה מפלצת כהניסטית – מין שילוב של קנאות ג'יהאדיסטית "יהודית" עם פשיזם.

אלה האנשים המתבצרים במבנה הבלתי חוקי, ששים לקרב עם צה"ל. כניעה להם, היא כניעה למרד במדינה. עליהם לדעת, שמי שיעז להרים יד או חפץ על חייל צה"ל הוא בוגד ואויב, ויש לנהוג בו בדיוק כמו בכל אויב.

* שרץ ההסתה – מוטי יוגב נעלב מאוד מן האמירות שקשרו בין דבריו על בית המשפט העליון והשופט פוגלמן, לבין ההסתה שקדמה לרצח רבין.

בפוסט ארוך בדף הפייסבוק שלו, הוא סיפר על הערכתו והערצתו לרבין, סיפר על מפגשים שלו, כמפקד בכיר במערך השדה של צה"ל, עם שר הביטחון רבין והתרשמותו מהגיבוי, המקצועיות ולקיחת האחריות של השר. הוא סיפר על מסדר אבל שערך לחייליו למחרת הרצח.

ניכרים דברי אמת ואני מאמין לכל מילה שכתב. אך הדבר אינו מטהר את שרץ ההסתה שלו נגד בית המשפט.

רבים העלו השבוע, כדי להפריך את ההשמצות הקושרות את נתניהו להסתה נגד רבין, את דבריו מעל המרפסת בכיכר ציון שבהם יצא נגד הקריאות "רבין בוגד" והאמירה החד-משמעית שלו: "הוא לא בוגד, הוא טועה".

מי שהעלה זאת, אמר בפירוש שהצגת רבין כבוגד היא הסתה, אלא שאין להאשים בה בשום אופן את נתניהו. ואכן, זו הסתה. ואכן, אין להאשים בה את נתניהו. ואכן, נתניהו יצא נגד ההסתה, אם כי לא בחריפות מספקת, לטעמי.

ומה אמר יוגב על השופט פוגלמן? הוא אמר שהוא "טועה"? אילו אמר שהוא טועה, זו ביקורת לגיטימית. מותר ורצוי לבקר את בית המשפט, כמו כל גוף במדינה דמוקרטית. מותר לבקר שופט בבית המשפט העליון (אף שאני דווקא תומך בהחלטה הספציפית הזאת של פוגלמן). אבל יוגב אמר על פוגלמן שהוא "שם עצמו בצד של האויב". כלומר – בוגד. מה זאת אם לא הסתה פרועה נגד שופט בישראל? הוא אמר שיש לעלות עם D9 על בית המשפט העליון. מה זאת אם לא הסתה פשיסטית נגד בית המשפט במדינת ישראל?

* האיש הזה חבר בכנסת ישראל - ח"כ טאלב אבו עראר מקרטל הלאומנות הערבית מאשים, שהמחבל הבדואי מחורא לא ביצע את הפיגוע בבאר שבע וכן שישראל קוצרת איברים מגופות מחבלים. אבל הוא לא הסביר לשם מה ישראל קוצרת איברים. הרי זה ברור – היא משתמשת בהם לאפיית מצות בפסח.

* צהלה בכנסת - ח"כים באופוזיציה מוחאים כפיים וקופצים בהתלהבות. יש! הבסנו בהצבעה את הקואליציה! יופי. הבעיה היא שלא את הקואליציה הבסתם, אלא אבות וילדים, שמנעתם חוק שישים קץ לאפליה ולחזקה האוטומטית של אמא על ילד, לאו דווקא על פי טובת הילד, אלא על פי סטיגמה מיושנת. ואו, ניצחתם את הקואליציה על גבם של אבות וילדים, על גב אושרם. עוד ניצחון כזה ו...

* והנה רוח גדולה באה - אנו, בצפון הגולן, למודי רוחות עזות ושרקיות אדירות. אולם סערה בעוצמה כמו הסערה היום היא נדירה ביותר. בלמעלה משלושים שנותיי כאן, ספק אם הייתה כזאת. עמודי חשמל נעקרו ונפלו, רעפי גגות נשברו והתעופפו, חצר הקיבוץ מלאה בענפים שבורים, השערים במגרש הכדורגל נפלו. ועיקר הנזק הוא במטעים, שבהם טרם נקטפו תפוחי הפינק-ליידי, ורבים מהם נפלו ונפגעו בסופה.

            * ביד הלשון

תֶּנֶה מָכָּה – מי יודע מה זה תֶּנֶה מָכָּה? יש מילה כזאת?

תֶּנֶה מָכָּה היא מעין סיסמה שהייתה נהוגה בין שכנים, בשכונות הספרדיות בירושלים של ראשית המאה שעברה, כדי שהילדים לא יפריעו להורים ביום הכביסה. ההורים היו שולחים אותם לשכנה ואומרים להם לבקש תֶּנֶה מָכָּה, והשכנה הייתה יודעת שצריך לשמור על הילדים ולהעסיק אותם. מקור הביטוי הוא בלדינו / ספרדית: tiene me aca, כלומר "שמרי עלי כאן".

הסיסמה הזאת פרצה לתודעת הציבור בזכות המחזמר הפופולארי "בוסתן ספרדי", שכתב יצחק נבון. במחזה, מחיה יצחק נבון את הווי החיים בשכונה הספרדית אוהל משה בירושלים. ההצגה עלתה לראשונה על הבמות ב-1969 וזכתה לפופולאריות רבה ועד היום היא מוצגת ב"הבימה".

ונשאלת השאלה, האם "יום כביסה" לא היה אף הוא שם כיסוי של ההורים, כתואנה להוציא את ילדיהם מן הבית הקטן בעל החדר האחד, למטרות אחרות...

מחזה נוסף הקשור ליצחק נבון הוא "ששת הימים – שבעה שערים", המבוסס על אגדה ירושלמית שכתב יצחק נבון לאחר שחרור העיר. במלאת עשור לשחרור ירושלים, אמי רחל ז"ל ביימה את המחזה למסיבת הסיום של כיתתה, כיתה ח' בבית הספר "שילה" (היום בן גוריון) ברמת גן.

* "חדשות בן עזר"