הבלוג של אורי הייטנר

* כך נראית הסתה דמגוגית – גדעון לוי תומך בכל לבו ובכל נפשו במתקפת הטרור, ברצח ישראלים. הוא רואה בכך פעולה מוצדקת ונוזף במחבלים (אין אצלו מילה כזאת, כמובן) על כך שהם התעכבו כל כך במתקפה. לעומת זאת, כל אמצעי של הגנה עצמי מול הטרור הוא מציג כפשע ואנחנו, הישראלים – קלגסים.

מאמרו "קלגסים" הוא אוסף בדותות וגוזמאות שנועדו להעליל על ישראל ולהשחיר אותה. אתן דוגמה. מול התפרעות של מיידי אבנים, וכבר נוכחנו לא פעם גם בחודשים האחרונים שאבנים הורגות, הפעילו כוחות הביטחון גז מדמיע, אמצעי מקובל לפיזור התפרעויות בכל העולם הדמוקרטי. לטענתו של לוי, וככל דבר שלוי כותב אני מתייחס ל"עדות" הזאת כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת, אחד השוטרים צעק בסערת האירוע "נירה עליכם גז עד שתמותו... לא נשאיר אף אחד מכם". האמירה הזאת, שאולי נאמרה, היא מיד "נבח בשמם של כל הישראלים" ולכן אנחנו "מאיימים בהשמדה המונית בגז" (כמובן, ה"מדמיע" נעלם) – הו הקונוטציה הזדונית המלבישה כל ישראלי במדי SS. כך נראית הסתה דמגוגית.

אנחנו "קלגסים" כי אנו מובילים מחבל שנתפס בעיצומו של ניסיון רצח בסכין, שפצע קשה שני ישראלים, אזוק למשפטו. מה הבעיה בכך שהוא אזוק? אה, המחבל הוא "ילד בן 13". איך אמר אורי זוהר: "זה ילד זה?!" בעיני גדעון לוי, אנחנו קלגסים כי אנחנו אוזקים "ילד".

מדובר באותו ילד שמנהיגו של גדעון לוי טען שהוא הוצא להורג בידי ה"קלגסים", בשעה שהוא טופל במסירות והחלים בבית חולים ישראלי.

אגב, האם הוא בן 13? כותב לוי: "עכשיו צריך להתחכם לחוק, למשוך את משפטו למעלה מחודשיים כדי שימלאו לו 14, אז אפשר יהיה לשלוח אותו למאסר של עשרות שנים — ואפשר לסמוך על הרשויות שכך יהיה". אם כן, המחבל אינו בן 13 אלא בן 14 (פחות חודשיים). לכן, לוי הרוצה לגונן על המחבל, מאיץ במערכת המשפט להזדרז, לערוך משפט בזק, לפני שהוא יגיע חלילה לגיל 14 וניתן יהיה להעניש אותו כגמולו.

* חומץ בן יין – אברהם בורג מקפיד לבעוט בחדווה של ילד מופרע בכל היקר לנו, ובעיקר בכל מה שקשור לאביו, יוסף בורג. בורג האב היה יו"ר מועצת "יד ושם". בנו הסורר, כמכחיש שואה מצוי, כתב מאמר תחת השם "כשיקום יד ושם הפלשתינאי" שבו הוא חוזה את "מוזיאון הנכבה" ושואל את הקורא האם יזכה שיינטע עץ על שמו בחצר המוזיאון (ברמז לשדרת חסידי אומות העולם). מיותר לציין מי הם הנאצים במוזיאון שעליו מפנטז יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית לשעבר, מי שטימא בישבנו את הכיסא עליהם ישבו הרצל, ויצמן וב"ג.

נחשו באיזה עיתון התפרסם פשקוויל ההסתה?

* מכחישי השואה – אורנה בן דור: "עכשיו הוא גם שר הכלכלה ואנחנו לא עושים כלום... תגידו, גם כשהיטלר עלה לשלטון הגרמנים ה'בסדר' קיטרו אבל המשיכו בשגרת יומם?".

כעת, בעקבות הסערה הציבורית, טוענת בן דור שלא השוותה בין נתניהו להיטלר, אלא בין הישראלים לגרמנים. ובכן, היא משקרת במצח נחושה כשהיא טוענת שלא השוותה בין נתניהו להיטלר, אבל היא אומרת אמת באשר להשוואה בין הישראלים לגרמנים. בכך היא הוסיפה חטא על פשע. היא לא הסתפקה בהלבשת נתניהו במדי SS והלבישה את כולנו במדי SS.

לא מדובר באיזה עשב שוטה, אלא במגמה. יום לאחר דברי ההסתה שלה, האשים גדעון לוי במאמר ב"הארץ" את ישראל שהיא מאיימת על הפלשתינאים ב"השמדה המונית בגז" ואברום בורג, אף הוא ב"הארץ", פִנטז על מוזיאון "יד ושם" פלשתינאי ושאל את הקורא האם הוא יהיה ראוי לעץ בשדרת חסידי אומות העולם באותו מוזיאון.

וחשוב להבהיר, שאין המדובר רק בהסתה, אלא בהכחשת השואה. כל ההשוואה הנואלת והבזויה שלנו לנאצים, היא הכחשת שואה לשמה. כל מי שעושה זאת, הוא מכחיש שואה. בן דור היא מכחישת שואה. גדעון לוי הוא מכחיש שואה. אברום בורג הוא מכחיש שואה.

אגב, למה מתכוונת בן דור, כאשר היא מתלוננת ש"אנחנו לא עושים כלום" כפי שהגרמנים המשיכו בשגרת יומם כשהיטלר עלה לשלטון? מה היא מציעה לעשות?

תזכורת – באחד ממאמרי ההסתה שלו בתקופת מלחמת "צוק איתן", פרסם אורי משגב מאמר, אף הוא ב"הארץ", שבו הוא הזכיר שביום זה מלאו 70 שנה לניסיון ההתנקשות בהיטלר של קצינים בוורמכט. הוא הסביר שזה סיפור היסטורי מעורר השראה, ("לא יותר", הפטיר בצביעות, או בעצת יועץ משפטי), אך הסביר ש"השמאל הישראלי האמתי, או מה שנשאר ממנו, חייב להפסיק לרחם על עצמו". הרי ההשראה שלו ("לא יותר") היא מי שלא רחמו על עצמם אלא עשו מעשה, לפני 70 שנה, וקינח: "המאבק באופל הוא מלחמת קודש. לגיטימי לחוש צער וחרדה מולו, אבל אין מקום למורך לב. במלחמה כמו במלחמה".

* היטלר או ארדואן? - שמעתי את יוסי שריד בגל"צ מציג את נתניהו כארדואן והשתוממתי. הרי, כידוע, נתניהו הוא היטלר. איך הוא יכול להיות גם ארדואן?

* מתקפת אמת – מול תעשיית השקרים האנטי ישראלית, יש לצאת במתקפת אמת. ההחלטה להעניק למדינאים זרים ואח"מים המבקרים בישראל את הגרסה האנגלית של ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", היא החלטה מצוינת. זהו ספר חשוב ביותר, מבוסס על עובדות מוצקות שאינן ניתנות להפרכה, מציב מענה מפורט ואמין על השקרים האנטי ישראליים וחושף את תעשיית השקרים.

* דלדולה של הרוח - לקראת שידור הסדרה "המדרשה", התראיינו שנים ממשתתפיה, איתי טיראן ויהורם גאון, למוספי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" (בהתאמה). שניהם הקדישו חלק ניכר מן הראיון לסוגיות פוליטיות.

טיראן הוא שחקן ענק, אחד השחקנים המוכשרים ביותר בישראל. אי אפשר להטיל ספק בכישרונו הגדול. אולם כאשר הוא מתייחס לנושאים פוליטיים, הוא מתגלה כפלקט בשחור לבן. מדקלם את קלישאות ה"שמאל" הקיצוני הנבובות והנדושות ביותר: אקיבוש אקיבוש אקיבוש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש אקיבוש. דבריו הם תערובת של צדקנות, התחסדות ומוסרנות, הרחוקים כל כך מצדק, חסד ומוסר. ולכך מצטרפת גם התבכיינות. התבכיינות על "סתימת הפיות" ועל כך שהאמנים מפחדים להתבטא "בניגוד לקונסנזוס הלאומני", חוץ מכמה אמיצים כמותו.

ויותר מהצדקנות, ההתחסדות והמוסרנות, מה שעורר בי את עיקר הדחיה היא ההתבכיינות. למה? כי ההיפך הוא הנכון. איך זה שלמעלה מ-90% מהשחקנים מבטאים עמדות פוליטיות של פחות מ-10% מהציבור? השחקנים הם בני תמותה, כאחד האדם, ולכן - צפוי שהתפלגות העמדות הפוליטיות שלהם תהיה דומה להתפלגות העמדות הפוליטיות של כלל הציבור. אין כל הסבר לפער הגדול כל כך, זולת פחד. כלומר, בניגוד מוחלט לדבריו של טיראן, הפחד הוא לבטא עמדות השונות משלו. פחד מפני מה? מפני ההגחכה הגורמת לבידוד חברתי. זהו לחץ חברתי מצמית, שבעטיו שחקן יעדיף לסכור את פיו, במקרה הטוב, ולהתבטא כאנוס, במקרה הרע. ולכן, כל כך מגוחך מצעד השחקנים והשחקניות המתראיינים מידי שבוע, מבטאים את עמדותיהם הקיצוניות ומתבכיינים על "סתימת פיות", כחלק מדף המסרים הבלתי כתוב, אך נעוץ וחרוט בנפשם האנוסה.

כנראה אמן צריך להגיע לגיל 76, להיות חתן פרס ישראל ובעל מעמד ציבורי רם ונישא כשל יהורם גאון, כדי שיוכל להביע דעה המנוגדת לתכתיב הברנז'ה. יהורם גאון מבטא עמדות ציוניות, פטריוטיות ומציג באופן מפוכח את האמת על אודות הסכסוך במזרח התיכון, שיש בו טובים ורעים, ולא אנחנו הצד הרע.

איך מתייחס יהורם גאון לטרור הסכינים? "כשאני פותח את האינטרנט ורואה ילדה פלשתינאית אוחזת בידה סכין יותר גדולה מגופה, מניפה אותה מעל ראשה ואומרת שהחלום שלה הוא לשחוט יהודי – זאת מהלומה עבורי. אני יושב ותוהה, האם אפשר לעשות שלום עם מי שזהו חינוכו? שזאת שטיפת המוח שהוא עובר? אני לא יכול שלא לשקוע בדיכאון נוכח ילד בן 13 שרץ עם סכין ותוקע אותה בגוף של ילד בר מצווה אחר. איך אפשר יהיה להגיע להבנות בין הצדדים, אם זה החינוך שיש שם? איזה גבר הוא צפוי להיות, ילד שיונק מגיל 13 מחשבות צריך לשחוט יהודים?"

איך מתייחס טיראן לטרור הסכינים? "האקט של רצח בסכין לעיני מצלמות הוא ברוטלי ומזעזע. לא פחות מזעזע אותי האופן שבו הממסד הישראלי ברוב תחכום בירוקרטי מצליח לצור, לדכא ולהרעיב פיזית ומנטלית למוות אוכלוסיה שלמה... במקום שבו מונעים מילדים תיאטרון בובות, ילדים ישחקו בסכינים".

זה ההבדל בין השנים. כשאני קורא את טיראן, אני מבין למה מתכוון יהורם גאון כשהוא אומר: "הרוח שלנו כבתה וזה עיקר הבעיה".

* היו הורגים אותו - המתאגרפת הישראלית נילי בלאק זכתה במדליית הזהב באליפות העולם בקיקבוקס, שנערכה בבלגרד. השופט במשחקה היה פלשתינאי. השופט נמנע מלהניף את ידי המנצחת כמקובל, וכפי שהפרוטוקול מחייב, ושופט אחר עשה זאת במקומו. לאחר מכן, אמר השופט לבלאק שהוא מתנצל, אך לא יכול היה לעשות זאת בפומבי, כי היו הורגים אותו. ובאמת, היו הורגים אותו.

הסיפור הזה מתמצת, בקליפת אגוז, את מהות הסכסוך.

למרות שאני מאמין לשופט, שהוא נהג כפי שנהג מתוך חשש לחייו, יש להדיח אותו משיפוט.

* למנף את סימון המוצרים – כל החרמות נגד היישוב היהודי בא"י לפני קום המדינה ונגד מדינת ישראל מהקמתה ועד היום, נחלו כישלון חרוץ (הגם שהיו להם הצלחות בטווח הקצר). ניתן לפעול לכך שזו תהיה תוצאת סימון מוצרי ההתנחלויות באירופה.

יש לצאת בקמפיין חזק ואגרסיבי, לעודד את היהודים והישראלים החיים באירופה, עוברים בה או מטיילים בה ואת אוהדי ישראל באותן ארצות לרכוש דווקא את המוצרים המסומנים. לעודד את הארגונים היהודיים והעסקים היהודיים והישראלים באירופה לקניה מאסיבית של המוצרים הללו. פעולה זו עשויה למנף את הסימון לחיזוקם של אותם מפעלים, כך שמה שיישאר לאירופים הוא רק הקלון.

ראש האופוזיציה הרצוג ראוי לשבח על עמדתו הנחרצת בנושא. אוי, מה שמחכה לו ב"הארץ".

* לא חיים על החרב – עד מתי נחיה על החרב? נשאלת מפעם לפעם השאלה. כדי להשיב לשאלה הזו, יש להסכים עם ההנחה הבסיסית שלה, שהיום אנו חיים על החרב. ואני שולל את ההנחה הזאת מעיקרה. אנו חיים על העשיה והיצירה, על קליטת עליה ויישוב הארץ, על פיתוח הכלכלה ותיקון החברה, על חקלאות מפוארת, על היותנו מעצמת היי-טק, על התרבות הנפלאה שאנו יוצרים, על החינוך, על פיתוח התשתיות, על פיתוח המדע וכו'. החרב היא כלי, רע הכרחי, כדי להגן על כל אלה. זה הכל. לא יותר. עד מתי נאחז בחרב? ככל שיידרש.

* פרי הבאושים של הגחמה - אריה דרעי מעוניין בתיק הרווחה, כפיצוי על ויתורו על משרד הכלכלה. אולם לשם כך יש להזיז מתפקידו את שר הרווחה חיים כץ, שערב הקמת הממשלה ניגש לנתניהו בגישה של "או גולני או כלא", כלומר או משרד הרווחה או שהוא מצביע נגד הממשלה. וכיוון שזו קואליציה של 61, נתניהו נסחט והוא קיבל את מבוקשו.

אז איך יפצה נתניהו את דרעי? בינתיים הוא המציא שם נוסף עם עוד קופה קטנה ללא יעדים ברורים, כתוספת למשרד הגליל והנגב, שהומצא במיוחד כדי לפצות את שמעון פרס ומאז הוא קיים כמשרד הפיצוי לשרים מתוסכלים. אולי הוא יפצל את משרד החוץ פיצול נוסף (שביעי? מי סופר?) ויעניק לדרעי איזה נתח, כמו האחראי-על-האסטרטגיה-והמודיעין-של-יחסי-ישראל-פורטוגל, או משהו כזה.

ובינתיים נתניהו מעמיס על עצמו עוד ועוד משרדים, לא כדי להתמסר למשימותיהם, אלא כדי לקבל סמכויות לקידום אג'נדות ואינטרסים ספציפיים, לא בהכרח על פי האינטרס הציבורי.

הממשלה הופכת יותר ויותר גרוטסקית, וכל זה תוצאה של גחמה – החלטתו המוזרה של נתניהו לפרק ללא סיבה את הממשלה הקודמת ולגרור את החברה הישראלית לבחירות מיותרות, יקרות ורוויות שנאה, סתם, סתם. היום ממשלתו תלויה בכל ח"כ, ובעיקר באותם ח"כים, הירודים שבח"כים, שעלולים להפיל אותו בשל אינטרס אישי.

ובאשר למתווה הגז, נתניהו נוהג יותר ויותר כמו שרון ערב ההתנתקות – המטרה מקדשת את כל האמצעים, כל הטריקים וכל השטיקים. וכל זאת, כאשר בממשלה הקודמת היה לו רוב חד-משמעי למתווה.

* שאלה של משילות - יש גם צד שני למטבע. פרשת דרעי ומתווה הגז הצביעה על בעיה חמורה החורגת מסוגיית הגז, וכדאי לתת עליה את הדעת. האם סמכויות של שר הן אוטונומיה מוחלטת שלו? האם שר יכול להימנע מביצוע החלטת ממשלה ולמנוע את מימוש ההחלטה באמצעות הסמכויות שבידיו? איפה הגבול? האם שר הביטחון יכול להפעיל את סמכותו ולהפעיל את הצבא בניגוד להחלטת ממשלה? ברגע ששר אינו רוצה לבצע את החלטת הממשלה, עליו להתפטר. ומעבר לכך, יש להסמיך את מליאת הממשלה להחליט על הפעלת סמכות המוענקת לשר, כדי לממש את החלטותיה, ולא להשאיר בידיו כוח בלתי סביר. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אני מתנגד למתווה הגז, אך אני מפריד בין עמדתי הספציפית בנושא מסוים, לבין עמדתי העקרונית על האופן שבו ראוי שהממשלה תמשול והמדינה תתנהל.

* חינוך ולא בייביסיטר - בשעה טובה, הוחלט לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד הכלכלה ולחינוך?

רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.

שרת העבודה בשנים 1949-1956 הייתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה הייתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העליה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.

הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו 60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.

מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה, הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר כל עוד היו באחריות משרד הכלכלה.

הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא - הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך. כעת, על משרד החינוך להשקיע גם במעונות היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.

* העם עם הרודן – אם דמוקרטיה היא רק מימוש רצון הרוב, שלטון ארדואן הוא דמוקרטי. עובדה, ארדואן זכה שוב בניצחון, גדול מקודמיו.

אבל העם התורכי בחר דיקטטור, הרודף את יריביו, כולא את מתנגדיו, הורס את חופש העיתונות וחופש הביטוי, אינו משאיר אבן על אבן מחורבות הדמוקרטיה התורכית, רודף את הכורדים, ואם מישהו מאמין שהוא לא עומד מאחורי הפיגוע ההמוני בהפגנה נגד הפצצות הכורדים לפני שבועות אחדים - שיקום. שלטון ארדואן הוא שילוב של קנאות איסלמיסטית, פשיזם, לאומנות, גזענות ואנטישמיות.

אגב, על פי החוקה התורכית, הנשיא אינו השליט. הנשיאות היא תפקיד סמלי, כמו בישראל. אז מה? אז כתוב.

* כותרת ממוחזרת – כותרת ב-ynet: "ארדואן יחתור לסיים המשבר עם ישראל". וכותרת המשנה: "אופטימיות זהירה: בירושלים מעריכים כי ניצחונו המרשים של נשיא טורקיה בבחירות מגביר את הסיכויים לסוף המשבר הדיפלומטי עם ישראל. 'פנינו לפשרה', אומרים בכירים מדיניים".

כמה פעמים ראיתם כותרת כזאת בחמש השנים האחרונות?

כזכור, למען סיום המשבר, נתניהו התנצל בפני התורכים על התוקפנות שלהם נגד ישראל בפיגוע "מרמרה", ונענה על כך בהגברת ההסתה נגד ישראל ונגד היהודים.

* למה חתול? – בחינת קבלה ללהב"ה: – "עליך להרוג ערבי וחתול". – "למה להרוג חתול?" – "התקבלת".

אפרופו הצעתו הגאונית של אורי אריאל להעביר את החתולים או את החתולות למדינה זרה שתיאות לקבלם.

            * ביד הלשון

כסף עובר לסוחר – צירוף הלשון "כסף עובר לסוחר" או "מטבע עובר לסוחר" מבטא נכס סחיר, שניתן לשלם בו. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", שם מתוארת רכישת מערת המכפלה בידי אברהם, לקבורת שרה. "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר".

* "חדשות בן עזר"

לא יאומן כמה סילופים ועיוותים במאמר אחר – מאמרו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ", "מחכים 20 שנה לבקשת סליחה".

שטרסלר כותב שמי שביצע את טקס ה"פולסא דנורא" לרבין לא נחקר. שקר וכזב. אביגדור אסקין, עורך הטקס הבזוי, נחקר, הועמד לדין וזוכה בידי בית המשפט, שקבע שהדבר הוא בגדר חופש הביטוי. בעיניי זה אבסורד, אך זו הגישה העקבית של בית המשפט העליון – העדפת העיקרון של חופש הביטוי כערך עילאי, שכמעט תמיד עומד מעל שלום הציבור. הנהנים מכך הם מטורפי השמאלימין הראדיקלי.

הוא מדבר על ההסתה נגד רבין. אין ספק שהייתה הסתה ואף הסתה חמורה (אם כי יגאל עמיר לא היה זקוק להסתה כדי לבצע את הפשע). אבל ההסתה הזאת מתגמדת לעומת ההסתה מידי יום בעיתון שלו. ראה – מאמרי רוגל אלפר, ספי רכלבסקי, גדעון לוי ושות'.

האשמת נתניהו בהסתה שהובילה לרצח היא כמובן עלילת דם נוראה, שהמשמעות שלה היא שאסור להיות אופוזיציה ולהתנגד לשלטון, כי אי אפשר לדעת לאן הדברים ילכו. נתניהו לא הסית נגד רבין, כפי שהרצוג אינו מסית נגד נתניהו – שניהם ממלאים את תפקידם כראשי אופוזיציה, גם אם לטעמי שניהם נסחפים לעתים לסגנון שאינו סובל מעודף טעם טוב.

הטענה שנתניהו ניצח בקושי את פרס, ולכן ברור שהוא היה מפסיד לרבין שהיה אהוד יותר, היא מגוחכת. בכל הסקרים לפני הרצח, נתניהו הוביל על רבין. לא בשל התנגדות עקרונית להסכם אוסלו, אלא בשל פיגועי הטרור בעקבות ההסכם, בהובלת הפרטנר להסכם. מי ששינה את המגמה היה יגאל עמיר. אחרי הרצח פרס הוביל על נתניהו ב-40% (!) בכל הסקרים. יגאל עמיר נתן לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שלקח את המגש והעביר אותו לנתניהו היו שוב הפלשתינאים במתקפת הטרור של מרץ 1996, אחרי שפרס העביר לידי הרשות את הערים ביו"ש, שרבין הקפיא את הנסיגה מהם בשל הטרור (רבין אמר ש"אין תאריכים קדושים", כלומר כל עוד הפלשתינאים לא יפסיקו את הטרור, הוא לא יבצע את הנסיגה. פרס עלה לשלטון ומיד הורה על הנסיגה). סביר להניח, שאילו גל הטרור הרצחני הזה היה מתקיים ללא תנאי הפתיחה של פרס בעקבות הרצח, הניצחון של נתניהו על רבין היה גדול לאין ערוך, כדוגמת הניצחון של שרון על ברק, בעקבות מתקפת הטרור הגדולה ביותר, בשנת 2000, לאחר פסגת קמפ-דיוויד.

שטרסלר טוען שאחרי שרבין היה מנצח בקלות את נתניהו, הוא היה ממשיך את תהליך אוסלו לשלום עם המדינה הפלשתינאית. יש לזכור מה היו הקווים האדומים של רבין במו"מ, אותם הציג בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

כזכור, את כל ה"לאווים" של רבין הפכו אהוד ברק ואח"כ אהוד אולמרט ל"הנים", והפלשתינאים דחו באלימות את הצעותיהם. האם שטרסלר מאמין שהם היו מקבלים את הצעתו של רבין? הרי זו בדיחה, כמעט כמו הבדיחה שרבין היה מתקרב אפילו להצעות שני האהודים.

שטרסלר טוען שהפיצוץ של אוסלו נבע מחפירת מנהרת הר הבית בידי בממשלת נתניהו. הרי גלי הטרור שגבו חיי מאות אנשים היו מיד עם הגעת ערפאת וצבא המחבלים שלו ליהודה, שומרון ועזה, עוד בימי רבין ופרס. דווקא בתקופת נתניהו הייתה ירידה ברמת האלימות, שהגיע לשיאה בעקבות הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד למדינה פלשתינאית בקווי 49' וחלוקת ירושלים.

חבל ששטרסלר יוצר רהביליטציה לערפאת ולפלשתינאים שהונו את ישראל בהסכם שלא הייתה להם כל כוונה לחתום עליו, וראו בו שלב בתכנית השלבים שלהם לחיסולה של ישראל, ולכן הפכו כל מ"מ שעבר לידיהם, הן באוסלו והן בהתנתקות, לבסיס טרור נגד אזרחי ישראל.

אין גבול לסילוף ההיסטוריה?

* "חדשות בן עזר"

חביירים! אני קורא אתכם לסדר. ככה אי אפשר לנהל קיבוץ, כשכל אחד עושה מה שהוא רוצה! צריך שיהיה פה סדר!

בעצם... למה? מה רע בכך שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה? מה טוב יותר מכך שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה?

בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.  

מה רע? אוטופיה אנרכיסטית. אין טוב מחברה שבה כל אחד יכול לעשות כרצונו, לממש את רצונותיו, את שאיפותיו, את מאווייו; את הישר בעיניו. התיאור הזה נשמע כהתגשמות חלום. אז על מה מלין הכתוב?

הפירוש המילולי של המושג אוטופיה, הוא אי-מקום. מקום שאינו קיים. האוטופיזם הוא השאיפה להגשים או-טופיה, איזה כוכב צפון מושלם שלאורו אנו הולכים ובכך מקדמים את האדם, את החברה, את האנושות. אולם האוטופיה עצמה היא מקום שאינו קיים, שאינו יכול להיות קיים.

אין כל רע בכך שאיש הישר בעיניו יעשה, אלא שזו אוטופיה. במקום שבו חיים אנשים שונים, כלומר בחברה; קבוצה, קהילה, עם, יש רצונות סותרים, יש התנגשות של שאיפות, ולכן אין מצב שבו איש הישר בעיניו יעשה, והדבר יהיה ישר גם בעיני חברו, גם בעיני חבריו, גם בעיני חֶבְרָתוֹ. חייבים להיות מנגנונים של הסכמה, של בירור, של הכרעה ואף של אכיפה. רק באוטופיה ניתן לחיות ללא מוסדות כאלו.

דומני שנכון יותר היה לנסח את המשפט כך: איש העקום-בעיני-חברו יעשה.

וחז"ל אמרו: אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

****

ספר שופטים מתאר ניסיון להתנהלות אנרכית של עם ישראל, ללא שלטון מרכזי. יש בכך ביטוי ליסוד אנרכיסטי הקיים ביהדות. היסוד הזה הוא יסוד חיובי מעיקרו, המהווה מחסום בפני עריצות, בפני שלטון מוחלט, בעידן שבו מובן מאליו ששליט – הוא שליט מוחלט. לכן המלך, על פי התורה, הוא מלך מוגבל ביותר, כפוף לחוק, מנוטרל מסמכויות רבות. לכן שמואל כל כך מתנגד למלכות. לכן נביאי ישראל מהווים רשות המלווה את המלכים ומשמשת גם כאופוזיציה להם.

אולם הניסיון של ספר שופטים הוא ניסיון שלא הצליח. לאורך הספר אנו רואים הידרדרות למצב של "איש את אחיו חיים בלעו".

האג'נדה של ספר שופטים, מבטאת את הצורך בשלטון מרכזי; את החתירה למלכות. זאת המשמעות של הפזמון החוזר: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.  

ההיסטוריה האנושית, גם המודרנית, מעידה שאנרכיה היא מבוא לרודנות. דמוקרטיה חלשה היא המבוא לאנרכיה. המחסום בפני דיקטטורה הוא דמוקרטיה חזקה.  

* 929