הבלוג של אורי הייטנר

א .   ב ח ז ר ה   ל מ ל י א ה

לפני כחודשיים נבחרתי להיות נציג אורטל במליאת המועצה האזורית גולן, במקומו של יוני, שמילא את התפקיד בשנים האחרונות, עד מותו.

החברות במליאת המועצה אינה זרה לי. בשנים 1987-1999, מראשית הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר ועד תום הקדנציה השניה, מילאתי את התפקיד.

על פי החוקים והכללים הקיימים היום, בעידן עודף הבירוקרטיה, המשפטיזציה והרגולציה, הייתי מנוע מלכהן במליאה באותה תקופה. במחצית התקופה הייתי מזכיר הקיבוץ. גם בשאר התקופה הייתי חבר מזכירות. למעלה ממחצית התקופה הייתי דובר ועד יישובי הגולן, שהנו עמותה הממומנת במידה רבה בידי המועצה. היום, בכל התפקידים הללו הייתי מנוע מלהיות חבר המליאה, מחמת ניגוד אינטרסים, כביכול.

המדינה קצת השתגעה בנושא הזה של ניגוד אינטרסים. איזה ניגוד אינטרסים יש בין חברות במליאת המועצה לבין חברות בוועד המנהל של היישוב (מזכירות, בלשוננו)?

הרעיון העומד מאחורי החוק, הוא שחבר מליאה מחויב לטובת האזור. חבר הוועד המנהל של היישוב מחויב לטובת יישובו. אלו אינטרסים מנוגדים, לכאורה.

זו אי הבנה בסיסית של רעיון המועצות האזוריות ומהות ההתיישבות הכפרית הקהילתית. זו אי הבנת מהותו של האזור כקהילה של קהילות. יש ניגוד מהותי בין החוק שקבע את מבנה המליאה, לחוק הנוגע לניגוד האינטרסים. למה החוק קובע שנציגי המליאה יבחרו בידי חברי היישוב שלהם, אם יש ניגוד אינטרסים כזה? הרי ניתן לבחור את המליאה באמצעות בחירה ברשימות, כמו ביישובים עירוניים, בידי כל אזרחי המועצה. ואם אין בכך ניגוד אינטרסים, מדוע מזכיר וחבר מזכירות פסול מלכהן במליאה?

בעיניי זה אבסורד.

כחבר מליאת המועצה האזורית, כמובן שאני מחויב בראש ובראשונה לטובת האזור. לא רק כיוון שזה החוק, אלא כיוון שזו מהותה של שליחותי. אולם אני גם נציג יישוב, וככזה אני חש כשליח הציבור. אין סתירה בין השניים אלא השלמה. כבעבר, אני משוכנע שאשכיל לממש את מהות התפקיד על שני אופניה.

עם בחירתי לתפקיד, סיכמתי עם רן, שאקיים עמו קשר רצוף של עדכון והתייעצות ועל דיווח למזכירות פעמיים בשנה.

ב .   מ פ ה   ק ה י ל ת י ת

עפרה שבבנימין היא היישוב הקהילתי הראשון בישראל. לפני שנים אחדות אמר לי אחד ממייסדי היישוב ומעמודי התווך שלו, שהוא כבר אינו מכיר את כל תושבי היישוב בשמם, והוא מרוצה מכך, כיוון שזו ההוכחה לכך שהיישוב גדל בצורה משמעותית.

מאז, אני נושא את דבריו כאות אזהרה. דווקא כמי שמטיף כל השנים לקליטה גדולה וזו הקדנציה השלישית שאני נושא בתפקיד של הבאת משפחות חדשות לקליטה, ברור לי לְמה אסור לנו להגיע – למצב שבו לא נכיר זה את זה.

לכן, הקליטה שלנו היא מדורגת ומבוקרת, ולכן אנו מבצעים כל העת פעולות רבות להידוק ההיכרות והחברות בתוכנו.

חשתי גאווה לשמע דבריה של רותם ג' בטקס זבד הבת של איילה, על אורטל כמשפחה המורחבת שלה, כפי שחשתי גאווה מהמספר הרב של החברים שהשתתפו באירוע. טקסי קבלת השבת שהוקדשו לאחרונה לכבוד הולדת שקד וחנוכת הבית של משפחות בן ארי ואורטל, נועדו אף הם לחיזוק היחד והמשפחתיות. כך גם הפעילות לקירוב הנקלטים לציבור הקולטים ולהיפך, כמו ערב הנקלטים בשבוע שעבר.

כך אני רואה גם את מפת המגורים באורטל שהועברה לנו לפני ימים אחדים. זוהי יוזמה חשובה מאוד של המזכירות, ויוזמיה ראויים לברכה. הם חידשו מסורת שהייתה נהוגה באורטל ונמוגה עם הזמן. פעם בשנה, צולמה וחולקה לחברים מפת השיכון, משורטטת ידנית. הטכנולוגיה שונה, אך המהות זהה.

יש רמות שונות של היכרות בין החברים בקיבוץ, אך המינימום שבמינימום הוא להכיר את שמות האנשים, את מקום עבודתם ואת מקום מגוריהם. המפה מאפשרת לכולנו לדעת היכן כל חבר גר, במיוחד בשנים של תנופת קליטה, המאופיינות במעברים רבים. יש ביוזמה הזאת מסר של הנהגת הקיבוץ, המעודד את ההיכרות בין החברים.

ג .   י ו ז מ ה   מ ב ו ר כ ת

חבל שלא הוצבו מצלמות לתעד את תגובת החברים כשנכנסו לחדר האוכל וראו לראשונה את סידורו החדש. אני בטוח שזה יכול היה להיות משעשע למדי.

אני אוהב את הסידור החדש, אך עוד יותר מכך אני אוהב את עצם היוזמה. "מי הזיז את הטחינה שלי?" – כך קראנו להצגת חג המשק ה-35, עם השינויים שנעשו בחדר האוכל באותה שנה, בפרפרזה על "מי הזיז את הגבינה שלי"?

לכאורה, השינוי בסידור השולחנות הוא שינוי מינורי, לעומת אותם שינויים כמו הכשרת חדר האוכל ורישום הארוחות. אך האמת היא, שצריך אומץ כדי לשנות הרגל של שנים כה רבות, בנושא כל כך יומיומי בחיים.

וכיוון שאין קל יותר מאזור הנוחות של שמירה על ההרגלים הקיימים ועל הסדר הקיים, ראוי ענף המזון לשבח על עצם השינוי המרענן, על עצם המחשבה שכדאי לבדוק אפשרויות חדשות, אחרות מן הקיים. ויותר מכך, חשובה החשיבה החברתית שמאחורי הסידור החדש; חיפוש הדרך לסדר את השולחנות באופן שהסועדים ייטיבו לראות אלה את אלה, לשוחח ביניהם ובכך להגשים את ייעודו המרכזי של חדר האוכל.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

"מי זה יצחק שמיר? מה הוא עשה? איזו מורשת הוא השאיר?" כך אמר לי בן שיחי, כששמע על הקמת מצפור יצחק שמיר בקצרין. הוא ניסח את דבריו כשאלות רטוריות, אך רצונו היה לומר, ששמיר לא עשה דבר ולא השאיר כל מורשת.

אין זו עמדת יחיד. זו מוסכמה מקובלת בקרב רבים. דומני שאין אף מנהיג בתולדות הציונות והמדינה, שכה גדול המרחק בין תדמיתו לבין דמותו.

דבריו של בן שיחי הם, בעיניי, העדות לחשיבות הרבה שבהנצחת שמו של שמיר, במלאת מאה שנים להולדתו. אני גאה בכך שאנו, בגולן, עושים זאת.

אז מה באמת המורשת שלו?

****

24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר (בשתי הקדנציות) לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים בראשי הממשלה בישראל.

אך לא רק את יהודי אתיופיה שמיר העלה. בימיו החלה העליה ההמונית הגדולה מברית המועצות. שמיר אינו אחראי לפתיחת שערי בריה"מ – מדובר בשינויים עולמיים; הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל נשיא בריה"מ גורבצ'וב, נפילת החומות בין מזרח אירופה למערבה וקריסת בריה"מ. אולם העובדה שהעליה הזאת זרמה לישראל ולא לארה"ב היא בפירוש בזכותו של יצחק שמיר.

שמיר ניהל מאבק עיקש ובלתי פופולארי, כנגד כל הסיכויים, נגד מתן מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בראשית גל העליה. טענתו הייתה, שכאשר לעם היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי אינו פליט. שמיר שכנע את הממשל האמריקאי, והחלטתם הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ מהגירה לארה"ב לעליה רבתי של למעלה מיליון יהודים (כן, אני סופר כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים כיהודים) למדינת ישראל.

שמיר זיהה את ההזדמנות והעלה על ראש שמחתו ועל ראש שמחתנו את הפעולה בבריה"מ לעליית היהודים לארץ, ובארץ – לקליטתם. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה ארבעה וחצי מיליון אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטות כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, וההצלחה היתה גדולה. עליה זו היא הברכה הגדולה ביותר למדינה בדור האחרון, והישגיה הכבירים משפיעים לטובה על כל תחומי חיינו, ועוד טרם מיצינו את התרומה הזו. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח – הוא מנהיג גדול.

יצחק שמיר היה מנהיג חסר כריזמה. לא היה לו ברק, הוא לא שפע קסם אישי, ואף שהוא היה רהוט והעברית בפיו היתה משובחת, הוא לא היה נואם גדול, לא מרואיין מבריק, לא אדם הממגנט את הציבור וגורם לו ללכת אחריו. אבל הוא היה אדם חזק, ידע בדיוק מה הוא רוצה, ידע לתבוע מעצמו ומהכפופים לו להתמסר לנושאים שהעמיד בראש סדר היום, היה איש ביצוע מעולה, והתוצאות היו בהתאם.

אדם שהצליח במשימות מורכבות כל כך, הוא בראש ובראשונה אקטיביסט – אדם הרוצה לשנות את המציאות, יודע לקבל החלטות, לעמוד אחריהן ולבצע אותן. אז למה ואיך 23 שנים אחרי תום כהונתו, תדמיתו של יצחק שמיר היא עדין של ראש ממשלה פאסיבי, שלא עשה דבר ובזבז את שנות כהונתו ב"שב ואל תעשה"?

הערכה אובייקטיבית של כהונתו, תהיה שונה לחלוטין מהתדמית הזאת. מניין התדמית? היא נובעת מכך, שהאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה, בוחנת את ראשי הממשלות על פי קריטריון צר אחד – קידום התהליכים המדיניים שנועדו להביא להסכמי שלום עם השכנים ועם הפלשתינאים, תמורת נסיגה מן השטחים. ואכן, אם זאת אמת המידה לבחינת כהונתו של שמיר, הוא לא היה פעלתן במיוחד.

אולם כיוון שכל ראשי הממשלה שבאו אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט היו פעילים מאוד בקידום התהליכים הללו, יש לנו פרספקטיבה לראות עד כמה התהליכים האלה קידמו את מדינת ישראל בכלל, ואת השלום בין ישראל לשכנותיה בפרט. האם התהליכים הללו קידמו שלום, הבטיחו ביטחון, המעיטו בהרג ישראלים, עצרו או צמצמו את הטרור הערבי, קידמו את השלמת הערבים עם קיומה של ישראל? היום אנו יודעים שהתשובה על השאלות הללו שלילית.

וכאשר אנו מנתחים על רקע עובדה זאת את כהונתו של שמיר כראש הממשלה, שאכן, לא היה אקטיבי במיוחד בקידום התהליכים הללו אך היה אקטיבי מאוד, כמעט היפר אקטיבי, בקידום האג'נדה הציונית של מדינת ישראל, ניתן לומר ששמיר היה ראש ממשלה מוצלח יותר מכל אלה שבאו אחריו, ותרומתו לעתיד המדינה היתה גדולה משלהם.

מן האקטיביות שלו בנושאים בהם התמקד, ניתן להבין שדרכו המדינית לא נבעה מאופי פאסיבי. ראוי לתת לו את הקרדיט, שמאחורי אותה דרך עמדה גישה אסטרטגית מוצקה, שראויה אף היא לבחינה מחדש.

"הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו ים", אמר פעם שמיר, בהתבטאות מאוד לא דיפלומטית, מאוד לא ראויה לראש ממשלה ומאוד לא מוצלחת. התבטאות בסגנון מאוד לא אופיינית לשמיר. אבל היה זה ביטוי פשטני מאוד, לאמת עמוקה שראוי לנסחה בצורה אחרת. האמת הזאת, היא הכרה בכך שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בלתי פתיר בעתיד הנראה לעין, כיון שהערבים אינם מוכנים להשלים עם זכות קיומה וצדקת קיומה של מדינת ישראל. כל עוד זה המצב, אין תכלית לניסיון להגיע לשלום כולל שיפתור את הסכסוך, וכל ויתור ישראלי במהלך הניסיון הזה, יהיה ללא תמורה מעשית. ואכן, אלה התוצאות של שני עשורים בהם ששה ראשי ממשלות ויתרו, ולא קיבלנו כל תמורה בעבור הוויתורים האלה.

גישתו של שמיר היתה, שהסכסוך הוא עובדה קיימת, ולכן ראוי לנהל אותו בחכמה, לא להתגרות באויב, לא לעשות צעדים שעלולים להביא למלחמה, לנסות להנמיך ככל הניתן את הלהבות כאשר הן מתעוררות, לנסות באופן חשאי לשמור על קשר עם השכנים, ובמקביל לחזק את ישראל ולבצר אותה כמדינה יהודית וציונית חזקה, כך שבסופו של דבר האזור יקבל את קיומה כעובדה קיימת ומוגמרת.

דוגמה לכך היא ההבנות וההסכמות החשאיות עם המלך חוסיין לפני מלחמת המפרץ, וההבלגה על ירי הטילים מעיראק על ישראל (שבשעתה סברתי שהיא שגויה, והיום אני מבין שטעיתי). שמיר לא היה איש של דרמות גדולות. כיוון שהוא החליף את בגין, שהיה בראש ובראשונה איש של דרמות גדולות, הוא נראה חיוור ואפור לידו.

בשש שנות כהונתו של בגין, הוא חתם על הסכם השלום עם מצרים, נסוג מכל סיני ועקר את היישובים. הוא הגה ויזם את תכנית האוטונומיה לפלשתינאים ביש"ע. הוא הפציץ את הכור העיראקי. הוא יצא למבצע ליטני. הוא החיל את הריבונות הישראלית על הגולן. הוא יצא למלחמת לבנון הראשונה.

שמיר לא היה איש של רעמים וברקים. אחרי הרעמים והברקים של שלטון בגין, נראית הקדנציה שלו כשגרתית ומשעממת. אך כיוון ששמיר התייחס לסכסוך הישראלי ערבי כאל עובדה שיש לנהל אותה במתינות ובתבונה, הוא אכן ניהל את הסכסוך במתינות ובתבונה. הוא שמר את הסכסוך על אש קטנה. הוא לא נכנע לדמגוגיה ביטחונית ברוח "מי בעד חיסול הטרור?", שהייתה קיימת בתוך ממשלתו אז, כפי שהיא קיימת בממשלה הנוכחית. הוא יזם יחד עם רבין תכנית מדינית ב-1989, שתכליתה העיקרית היתה מניעת ועידת בינלאומית שתסכן את ישראל, באמצעות הנעת תהליך שעיקר תכליתו היא עצם קיומו. על כך התעמת עם שרי החישוקים – שרון, לוי ומודעי שניסו להדיח אותו בשל כך. הוא הסכים ללכת לוועידת מדריד, כאשר הבין שאין מנוס מכך, אף שלא ציפה שהוועידה תביא לשלום ובוודאי שלא היה נכון לוויתורים מרחיקי לכת. פעולתו המדינית נועדה לשמור על אש קטנה של הידברות עם שכנינו, כדי למנוע הסלמה, אך ללא צעדים שעלולים להחליש את ישראל.

בשנותיו האחרונות בתפקיד, קידם יחד עם שר החוץ דוד לוי, שהיה יריבו במפלגה אך שותפו בממשלה, מהלכים מדיניים משמעותיים, שהביאו לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין עשרות מדינות חשובות, לאחר שנות נתק רבות ועם חלקן – לראשונה מאז קום המדינה. היחסים עם סין כוננו לראשונה בימיו. היחסים עם הודו – שמיום הקמת המדינה בן גוריון וממשיכיו ראו בה יעד מדיני ראשון במעלה, כוננו בימיו. בימיו חודשו היחסים עם בריה"מ ומדינות מזרח אירופה, לאחר נתק בן עשרות שנים. נכון, הגורם העיקרי לכך הוא השינוי הדרסטי במשטרן, אך חוכמת המדינאות היא לדעת לנצל הזדמנויות היסטוריות. וכך, מיד עם כינון היחסים עם המדינות הללו, הובילו שמיר ולוי מהלך מדיני חשוב, שבו עצרת האו"ם ביטלה לאחר 16 שנים את החלטתה האנטישמית להגדיר את הציונות כגזענות.

לצד המהלכים הללו, הוא קידם את סדר היום המרכזי בעיניו – חיזוקה של המדינה, הבראת הכלכלה ובעיקר קידום סדר היום הציוני; עליה וקליטתה והתיישבות. ואת סדר היום הזה הוא קידם בהצלחה יתרה.

מבין ראשי הממשלה בישראל, שמיר מזכיר במיוחד את לוי אשכול. כמו אשכול, גם הוא לא איש של כריזמה, של ברק ושל דרמות, שהחליף מנהיג כריזמטי דגול (אשכול את ב"ג, שמיר את בגין), ולכן נראה אפור ומשעמם. אך כמו אשכול, גם הוא איש שידע להחליט, ידע לנהל, ידע לעבוד וידע לקדם את העניינים החשובים בעיניו, וכמו אשכול הוא חיזק מאוד את מדינת ישראל. אשכול, שהיה בזמנו מושא ללעג ולבדיחות, מוערך היום, בפרספקטיבה של כמעט 50 שנה, כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אני מאמין, שכך תשפוט ההיסטוריה גם את יצחק שמיר.

* "שישי בגולן"

* עצרת אחרת – שמונה ימים לאחר רצח רבין, נערכה עצרת אבל גדולה בכיכר, כיכר מלכי ישראל, שבאותו יום הוסב שמה והיא נקראה על שמו של ראש הממשלה שנרצח בה, שבוע קודם לכן.

נסעתי לעצרת הזאת יחד עם רבים מחבריי לקיבוץ אורטל שבגולן. השתתפותי בעצרת הייתה מובנת מאליה בעבורי. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, ובין מובילי המאבק נגד הנסיגה – מאבק נגד המדיניות שהוביל רבין, מנהל המו"מ על הנסיגה. אולם חשתי שהכדורים שנורו לעבר רבין נורו ישירות לגבי, כמו לגבו של כל אזרח ישראל.

כדובר ועד יישובי הגולן, הייתי אז דמות ציבורית מוכרת, הופעתי לעתים קרובות בטלוויזיה. רבים בכיכר זיהו אותי, וסיננו כלפיי כינויי גנאי (כמו גם ערב קודם לכן, כשהופעתי ברב שיח באחד מקיבוצי עמק בית שאן), כאילו העובדה שהתנגדתי לרבין הפכה אותי לחלק מ"המחנה של הרוצח", ומה אני עושה שם?

מאז, הידרתי את רגליי מהעצרות ביום השנה לרצח בכיכר. השתדלתי לצפות בשידור העצרות בטלוויזיה או להאזין לשידור ברדיו. אם לנקוט לשון המעטה – מאוד לא אהבתי את מה ששמעתי. היו אלו עצרות של דה-לגיטימציה למחלוקת, דה-לגיטימציה לדעה אחרת, השונה מעמדת "המחנה" (תוך סילוף עמדותיו האמתיות של רבין והצגתן כעמדות ה"שמאל" הקיצוני, שהיה רחוק ממנו ת"ק על ת"ק פרסה) ושליחת אצבע מאשימה כלפי כל מי שחולק עד עמדת "המחנה" כאילו הוא אשם ברצח. העצרות ביטאו מסר שקרי, המנקה את הפלשתינאים מאחריותם לכישלון אוסלו, בכך שהפרו אותו במעשי טרור רצחניים מן הרגע הראשון והמשיכו לדחות כל פשרה, ומאשים את "ממשלת הימין" (כפי שהם מכנים את ממשלת ישראל, באקט מילולי של אי הכרה בממשלה הנבחרת) בהכשלת השלום ובשפיכות הדמים.

זהו מסר הפוך למסר שעל החברה הישראלית להפיק מן הרצח – חיזוק הדמוקרטיה, לגיטימיות העמדות השונות, לגיטימיות המחלוקת והוקעה של אלימות פוליטית, הסתה פוליטית וכמובן הרצח.

השנה, עצרת הרבבות הייתה שונה לחלוטין. צפיתי בה בטלוויזיה והצטערתי שלא השתתפתי בה בגופי. השנה העצרת נושאת את המסר הראוי – המסר של הדמוקרטיה, האחדות, ריבוי הדעות והלגיטימיות של המחלוקת. שותפים בה כל חלקי הקשת האידיאולוגית והפוליטית של החברה הישראלית.

נתן את הטון נשיא המדינה ראובן ריבלין, בנאום ממלכתי שהעביר את המסר הראוי לנשיא האומה – הוא דיבר על החלום המשותף של כולנו, המכיל את החלומות השונים הלגיטימיים של כל חלק בחברה. ברוח זו דיברה בנאום מרגש ויפה אמו של מלאכי רוזנפלד מהיישוב כוכב השחר, שנרצח בידי מחבלים. בדבריה האציליים היטיבה להציג ולייצג את דמותה האמתית של הציונות הדתית, השונה כל כך מכפי שהוא מוצגת במאמרי ההסתה של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי וחבר מרעיו.

כך גם נאומו הנפלא של הרב שרלו, מחשובי הרבנים בציונות הדתית, שדיבר בזכות המחלוקת וריבוי הדעות, והזהיר מפני האחידות, שממנה צומח הפשיזם. הוא הסביר שרצח רבין שונה וחמור מרצח רגיל, כיוון שהיה זה ניסיון של האיש לאנוס את דרכו על החברה הישראלית. הוא העלה על נס את הדמוקרטיה, שבה ההכרעה היא בבחירות חופשיות, לאחר דיון פתוח וחופשי. הוא גינה את האלימות המילולית הנוראה ברשתות החברתיות ואת רצח הנערה במצעד הגאווה ותבע מן הרוב הדומם לא להישאר בשתיקתו, אלא להתנער ולהוליך אותנו למקומות אחרים וטובים. הוא קרא לברית האחים החותרים לטוב.

קלקלו את השורה ביל קלינטון ויונתן בן ארצי, בנאומים ברוח העצרות הישנות. התרשמתי  מכך שדבריו של בן ארצי נענו במחיאות כפיים קלושות ורפות במיוחד, וטוב שכך.

העצרת מבטאת רוח של תיקון.

* נגד חוקי הסטטיסטיקה – האם שם משפחתו של הרוצח הפוליטי הבא בישראל יהיה עמיר? לא יעלה על הדעת. זה נגד כל חוקי הסטטיסטיקה. זה כאילו תאמרו לי ששמו של המתנקש השני במצעד הגאווה יהיה שליסל. הזוי.

* דילמת ההסתה – מעצרו של חגי עמיר, מעלה על סדר היום את דילמת ההסתה. הדילמה היא: מהם גבולות חופש הביטוי? מה הקו המפריד בין חופש ביטוי להסתה אסורה? מצד אחד, חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, ומבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא כאשר נאמרים ונכתבים הדברים מעוררי הסלידה ביותר. מצד שני, אנו יודעים שהסתה מעוררת למעשים ועלולה לעלות בחיי אדם. דוגמה מוחשית היא ההסתה על "מסגד אל-אקצה בסכנה", שמוציאה לרחוב נערים שטופי מוח, חמושים בסכינים, כדי לרצוח יהודים.

הגבול בין חופש הביטוי להסתה אסורה אינו מתמטי, והוא נתון לשיקול דעת של הגורמים המקצועיים – שב"כ, משטרה, פרקליטות ובית המשפט. אותו משפט עשוי להיחשב כחלק מחופש הביטוי כאשר הוא נאמר מפי אדם א' וכהסתה כאשר הוא נאמר מפי אדם ב'. אם אדם ב' הוא מנהיג רוחני, שאמירה שלו עלולה להניע אנשים לפעולה, כמו השייח' ראאד סלאח, יש להתייחס אליה אחרת מאמירה של אדם מן היישוב הכותב בדיוק אותם דברים ואף חמורים מהם בדף הפייסבוק שלו.

הסתה אינה רק קריאה אקטיבית למעשה. חגי עמיר לא כתב שהוא קורא לאנשים לרצוח את ריבלין. לכאורה, הוא רק נשא תפילה למותו. האם זו הסתה?

גם כאן, לזהותו של הכותב יש משקל רב. חגי עמיר אינו רק אחיו של רוצח ראש הממשלה, אלא גם שותפו. על שותפותו הוא ישב בכלא 16.5 שנים, ועד היום לא הביע חרטה. השם עמיר הוא מיתוס מעורר השראה בעבור קומץ המטורפים המסוגלים לקחת אקדח ולרצוח מנהיג פוליטי. ובאמת מדובר בקומץ. בקומץ שבקומץ בשולי השוליים של שולי השוליים. מבחינה מספרית, אין כל משמעות לאותם אנשים. אבל לבחינה המספרית אין כל משמעות כאשר מדובר במעשה שדי באדם אחד לביצועו, כפי שכבר נוכחנו ברצח רבין.

חגי עמיר, אחיו ושותפו של רוצח ראש הממשלה, כותב שהקב"ה יחליט להעביר את ריבלין מן העולם, כפי שהוא החליט שרבין צריך להתפגר (בלשונו של המסית). כלומר, המעשה של האחים עמיר הוא הוצאה לפועל של החלטת הקב"ה. כאשר מי שהוטל עליו בידי הקב"ה לגרום לרבין "להתפגר" מסמן את היעד הבא, ריבלין, זה לא סתם ייחול למוות שביטא איזה נער משועמם וכועס. זוהי אמירה שעלולה בהחלט להניע את האדם המחכה להוראה הזאת, לקום ולעשות מעשה.

לכן, למרות הדאגה המוצדקת לחופש הביטוי, יש להתייחס לדבריו של עמיר כאל סכנה מוחשית.

* אפרופו הסתה - לפני שבועות אחדים כתבתי תגובה (אינטרנטית) ב"הארץ" למאמר של אורית צוקר גלילי. היא השתלחה בתקשורת הישראלית שהיא פטריוטית מידי לטעמה בסיקורה את מתקפת הטרור, ושיבחה לעומת זאת את "הארץ" על הדרך שבה הוא מטפל בנושא. המשפט שעליו הגבתי, הוא ש"הארץ" מבטא את המיינסטרים הציוני עד לא מכבר. זהו משפט כל כך הזוי... בתגובתי הבאתי שני ציטוטים ישנים המציגים את "הארץ", בימים שהוא באמת ביטא מיינסטרים ציוני. האחד הוא מאמר מערכת ממלחמת ששת הימים, ששר שיר הלל לשחרור העיר העתיקה וקורא להורות לצה"ל לכבוש את הגולן ולשנות בכך את תוואי הגבול עם סוריה. השני, מאמר מערכת מ-1998, היוצא חוצץ נגד נייר העמדה של ועדת המעקב של ערביי ישראל, ומבהיר מדוע אין מקום לכל ספק ודיון על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. בתגובה, טוקבקיסט אחד השתלח בי, תוך שהוא מציין שאני בעל טור ב"דר שטירמר" (כלומר "ישראל היום") ובשם המשפחה שלי הוא החליף את האות נו"ן באות למ"ד. אגב, התגובות הנשלחות ל"הארץ" אינן עולות מיד, אלא עוברות בדיקה וסינון. בעיני העורכים, הטוקבק הזה נמצא ראוי לפרסום.

* המודעה החסרה - מחבל יהודי רעול פנים וחמוש בסכין תקף בשבוע שעבר את הרב אריק אשרמן, ולמרבה הצער לא נוטרל כפי שאמור מחבל כזה להינטרל.

הרב אשרמן הוא נשיא ארגון "רבנים לזכויות אדם", אחד מארגוני השמאל הרדיקליים. גם אם אתאמץ מאוד, לא אמצא ולו מילה טובה אחת לומר עליו, על ארגונו ועל פעילותו. אולם יחסי לתקיפתו זהה לחלוטין ליחסי אילו המותקף היה אדם שעמדותיו קרובות לשלי.

ב"הארץ" התפרסמה מודעת גינוי של המעשה. על החתום – הארגונים העמיתים, ארגוני השמאל הרדיקאלי (בצלם, עדאלה וכו'). גינוי כזה הוא מובן מאליו. המודעה שחסרה לי, הייתה מודעת גינוי של ארגוני הימין השפוי – מפלגות הימין, תנועות הנוער של הימין, מועצת יש"ע וכד'. ובעצם, ראויה הייתה להתפרסם מודעת גינוי המייצגת את כל גווני הקשת הפוליטית.

* השוואה נואלת – גדעון לוי כתב מאמר בעקבות משבר החשמל בסערת מזג האוויר. כותרת המאמר: "בעזה אין חשמל כבר שנים". מן הכותרת ניתן להבין את רוח המאמר.

ככל הידוע לי, ויתקן אותי גדעון לוי אם אני טועה, מכפר סבא ורעננה לא משוגרים טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית בת"א, בירושלים ובחיפה. איזו השוואה נואלת.

האמת הפוכה - ישראל ממשיכה לספק חשמל לרצועת עזה למרות ירי הטילים על אזרחי ישראל, גם בתקופה שמדינת ישראל כולה הייתה תחת ירי של מאות טילים וגם כאשר תחנת הכוח באשקלון, המספקת את החשמל לעזה, הייתה יעד לירי טילים.

* יתרוננו המוסרי - אני בעד שחרור גופות המחבלים, למרות צהלות הניצחון של הפלשתינאים. איני רואה כל סיבה לתת להם את הניצחון שבהפיכתנו לברברים כמותם. יתרוננו המוסרי הוא מרכיב של עוצמה, לא של חולשה.

            * ביד הלשון

שייח' – השייח' ראאד סלאח נשלח לכלא, ואנו נעסוק במילה שייח'.

שייח' פירושו זקֵן בערבית. אולם המושג הוא ראש שבט, מנהיג, הגם שאינו בהכרח זקן בגילו.

החרמון נקרא בערבית ג'בל שייח', בשל לובנו, כפי שרחל המשוררת כינתה אותו בשירה "כנרת" "חרמון הסבא".

ולמה הר חרמונית נקרא כך? כיוון שבערבית הוא נקרא תל-אל-שייח'ה, ועל פי האגדות הדרוזיות היא אשתו של הר חרמון.

* "חדשות בן עזר"