הבלוג של אורי הייטנר

דברים במסיבת יום הולדת המאה של מיכאל בהט, כפר בלום, 30.10.15 

בפרשת השבוע, פרשת "וירא", אנו פוגשים את אברהם, בן 99, צעיר בשנה ממיכאל, בשיאם של מגמות התחדשות בחייו. זה עתה ערך את ברית המילה שלו, ובעודו מחלים, הוא מתואר מתרוצץ וטורח כנער, למראה אורחים שבאו לבקרו. ובגילו המופלג הוא מתבשר שעומד להיוולד לו בן. אברהם אינו צוחק. אברהם חושב מחוץ לקופסה, הוא המאמין הגדול, הוא מאמין שגם מה שנראה בעין רגילה כבלתי אפשרי, כבלתי ישים – אפשרי ותלוי בעיקר ברצון ובאמונה. ובמילים שאיציק מנגר הכניס לפיו: אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

ובהמשך, נאמר, כעבור שנה, בהיותו בן מאה, בגילו של מיכאל, מתריס אברהם כלפי האלוהים הרוצה להפוך את סדום ועמורה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" מרד הנעורים של בן מאה, שנלחם כנער למען הצדק, נגד מה שהוא תופס כעוול, למען תיקון עולם במלכות שדי.

וכי יש פרשה מתאימה יותר מפרשה זו, לחגיגת יום הולדתו המאה של מיכאל?

מיכאל, זכית באריכות ימים, אך מה שחשוב יותר מעצם אריכות הימים, הוא העובדה שהגעת לגיל מאה כשאתה צלול כבדולח, חד כתער ובעיקר – מאמין כנער בתיקון עולם וממשיך להיאבק למען עולם טוב וצודק יותר.

עמדותינו הפוליטיות שונות מאוד זו מזו. אני נמצא ברשימת התפוצה שלך וקורא את מאמריך ואתה ברשימת התפוצה של מאמריי. וכשאני מנסה לדמיין מה אתה חושב ומרגיש למקרא עמדותיי, אני משער שזה די דומה למה שאני חושב ומרגיש למקרא עמדותיך.

אולם למרות הפער האידיאולוגי והפוליטי, אני רואה בך בעיקר אדם, יהודי, ציוני, ישראלי, חבר קיבוץ - פטריוט, אוהב תנ"ך, אוהב את מורשת ישראל, אוהב את עם ישראל ואת ארץ ישראל, אוהב את הקיבוץ, רודף צדק ושלום. ואני מעריך מאוד את כל אלה, הגם שהמסקנות הפוליטיות אליהן אתה מגיע מתוך מאפיינים אלה, שונות כל כך משלי.

אני רואה בך את אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית ובחברה הקיבוצית ובפרט בגליל העליון. מעטים יכולים להצביע על פירות עשיה מוצלחת ומוכחת כשלך, בתחומי החינוך היהודי והתרבות היהודית ביישובי הגליל.

אני מאחל לך לשמור על הערנות, האכפתיות והמעורבות הרבה שלך בחיי הקיבוץ, הגליל והחברה הישראלית; להמשיך להיות האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב.

התבקשתי לבחור שיר, ובחרתי את "ניצוץ האהבה" של אהוד בנאי ודקלון, המתאר את תחושותיי כלפיך:

את מה שאני רואה לבן / אתה רואה שחור ... מה שבשבילי שלום / לך זו מלחמה / למקום אליו אני הולך / הן גם אתה תגיע / ...אל המקום אליו אתה הולך / הן גם אני אגיע / אך בלי ניצוץ האהבה / שום דבר לא יתניע.

את "שמשון" של ז'בוטינסקי קראתי לפני ארבעים שנה. הייתי ילד בן 12, בכיתה ו', ילד אוהב ספר ובעיקר רומנים היסטוריים.

אותו בוקר הייתי חולה, לא הלכתי לבית הספר, וקראתי במיטתי את "שמשון", בתרגומו המקורי של ברוך קרופניק (ז'בוטינסקי כתב את הספר ברוסית, אף שהיטיב לשלוט בעברית, כתב שירה עברית ותרגם לעברית ממיטב שירת העולם). אף ששפת התרגום הייתה ארכאית, לא יכולתי לעזוב את הספר. קראתי אותו בנשימה עצורה. ועל אף שחלפו ארבעה עשורים, ואת הספר קראתי בעיני ילד, עד היום אני זוכר סיטואציות מן הספר, ותמונות ממנו כפי שראיתים בעיני רוחי (דמותו של שמשון הייתה, בעיניי, הדמות מציורי הספר האהוב עליי "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים").

התובנות אותן אזכיר במאמר זה, מושפעות, בנוסף לספר כפי שאני זוכרו, גם ממאמרים על הספר שקראתי לאורך השנים, במיוחד בצאת התרגום האחרון של פטר קריקסונוב, לפני שנים אחדות, ומקריאה ולימוד של כתבי ז'בוטינסקי.

****

ז'בוטינסקי כתב את "שמשון" במחצית השניה של שנות העשרים. זהו רומן היסטורי המבוסס על סיפורי שמשון המקראי. שמשון הוא גיבורו של ז'בוטינסקי, דווקא בשל היותו בלתי אהוד, בלשון המעטה, על חז"ל, ובזכות היותו אנטיתזה ליהודי הגלותי, כפי שהצטייר בעיני ז'בוטינסקי. הוא ראה בשמשון דמות של מנהיג לאומי אמיץ ונועז, המוכן לקחת סיכונים, שחי עם הפלישתים, הכיר היטב את תרבותם ואהב אותה, אך היה נחוש ללחום את מלחמת עמו נגד הפלישתים, הפולשים הזרים לארצו מארצות הים.

הרומן ההיסטורי נועד להעביר את מסריו האידיאולוגיים של ז'בוטינסקי. במידה רבה, הוא ראה בשמשון, גיבור ספרו, את דמותו שלו. גם הוא חי בין עמי אירופה, אהב את תרבותה, הושפע ממנה, היה בן בית בה, חי אותה הרבה יותר מאשר את התרבות היהודית, אך בבריטים הוא ראה שלטון זר, פולשים זרים למולדת היהודים.

"שמשון" של ז'בוטינסקי הוא ספר חילוני. אלוהים אינו משחק בו תפקיד, וגם המלאך המבשר מספר שופטים, המספר לאמו של שמשון על הריונה, הוא האיש המְעבֵּר, אצל ז'בוטינסקי. הדמויות המאוסות על ז'בוטינסקי הם "הנביאים", שאותם הוא מדמה לחרדים של ימינו, שבעיקר מפריעים לשמשון. לעומת זאת, הוא מעלה על נס את "שועלי שמשון", הנוער שהלך אחרי שמשון, ציית לו ולחם במצוותו. בחניכי בית"ר בזמנו הוא ראה את בני דמותם של "שועלי שמשון".

****

כשופט של שבט דן, שמשון של ז'בוטינסקי גם שפט בפועל, מלשון שפיטה – בניגוד לשמשון המקראי ולמרבית השופטים בספר שופטים.

הוא שפט במחלוקת בין שני אחים על חלוקת היבול בחלקת השדה המשותף להם. ברוח הסוגיה התלמודית "שנים אוחזין בטלית", הבכור תבע בעלות על השדה כולו והצעיר ביקש לחלקו שווה בשווה. בדומה לפסיקה התלמודית, שמשון פסק, שכיוון שכבר אין מחלוקת בין האחים על מחצית השדה ומקובל על שניהם שהיא שייכת לבכור, היא תהיה של הבכור. המחלוקת היא רק על המחצית השניה, והיא תחולק שווה בשווה. במקרה אחר, של ריב על אתון, ציווה שמשון לחלקה בין השנים, בדומה למשפט שלמה. אלא שכאן חלה תפנית בעלילה. בניגוד לשלמה, הוא פסק שהאתון תהיה של מי שהציע לחלקה, כיוון שהשני ויתר על האתון.

בשני המקרים פסק שמשון לטובת הרשע ונגד הטיפש.

המסר הפוליטי של ז'בוטינסקי ברור. במשפט העמים, הטיפש שמוכן לוותר ולהתפשר, יפסיד את כל הקופה. הייתה בכך ביקורת על ההנהגה הציונית, שלטענת ז'בוטינסקי השלימה עם קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי, שיועד להקמת הבית היהודי ליהודים. ברגע שהיהודים ויתרו על עבר הירדן המזרחי, והערבים לא ויתרו על דבר – אין עוד מחלוקת על מה שוויתרנו וכל הדיון ובסוף גם הפשרה, תהיה רק על המעט שייוותר.

המעניין הוא, שניתן להסיק מכך שההתנגדות הנחרצת של ז'בוטינסקי לפשרה, אינה התנגדות עקרונית, לבטח לא דתית, לעצם הפשרה, אלא אסטרטגיה מדינית, כיצד לנהל בחכמה מו"מ מעמדת כוח, ובכך לשפר את תוצאות הפשרה.

****

 ממקום שביו, שולח שמשון של ז'בוטינסקי לבני שבטו, שבט דן, את צוואתו הרוחנית, ובה שלושה מסרים: א. קיבצו ברזל. ב. העמידו עליכם מלך. ג. לימדו לצחוק. המסרים של שמשון, הם המסרים של ז'בוטינסקי לעמו.

"קיבצו ברזל", זה ברור. ההכרח להתחמש, לבנות צבא ולהיות מסוגלים להגן על החיים, הרכוש והכבוד, לגרש את השלטון הזר ולכבוש את הארץ.

"העמידו עליכם מלך", גם זה ברור. ההכרח בריבונות מדינית עצמאית של העם היהודי בארצו.

אבל מה זה "לימדו לצחוק"?

****

תפיסת עולמו הבסיסית של ז'בוטינסקי היא התפיסה הליברלית, המציבה במרכז את הפרט – זכויותיו, צרכיו ושאיפותיו. זו גישתו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה, זו עמדתו בנוגע ליחס ההוגן למיעוטים, זו גישתו לענייני דת ומדינה, זו תפיסתו באשר לזכויות האזרח. זה גם הבסיס להשקפתו החברתית כלכלית.

הבסיס של העשייה הכלכלית, אליבא דז'בוטינסקי, הוא השוק החופשי. הוא דגל בשוק החופשי, לא רק כפועל יוצא של תפיסתו הליברלית, כיוון שהיא מבוססת על חופש הקניין של הפרט ועל זכותו לצבור רכוש, על חופש העיסוק ועל הקטנת מעורבות המדינה למינימום. ז'בוטינסקי ראה ערך נוסף בשוק החופשי – "המשחק".

"המשחק" הוא כל מה שאינו כורח קיומי ופיסי עבור האדם. "המשחק" הוא התגלמות "מותר האדם מן הבהמה". ז'בוטינסקי ציין ש"ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק לעומת הכורח... הציביליזציה, הריהי בעיקרה פריו של הגירוי ורק במידה מועטת מאוד – יציר כפיו של הכורח". דווקא השאיפות הנקראות "חומריות", טוען ז'בוטינסקי, הן השאיפות המשחקיות הטיפוסיות ביותר. צבירת העושר, היא שאיפה הנותנת סיפוק לדמיונו של אדם, ולא לצרכיו החומריים; היא מאפשרת את הרדיפה אחרי המותרות, שאינם הכרחיים לקיומו.

הדחף האנושי להגדיל נכסים חומריים ורוחניים, הוא מן הגורמים המרכזיים של הקִדְמָה האנושית. דיכוי הדחפים הללו – עלול לעצור את הקִדְמָה. ז'בוטינסקי יוצא נגד חברה שמרנית המדכאת את היצר הזה. זוהי חברה גרועה, בעיניו. הוא רואה בשוק חופשי המבוסס על משחק ותחרות – תנאי הכרחי לחברה בריאה והוא יוצא נגד חברה שאינה מבוססת עליו. לכן הוא קורא לצִמְצוּם ההתערבות של המדינה בחיי הכלכלה ומתנגד להלאמה, הפוגעת בזכויות האדם ונוגדת את טבעו.

כמי שדוגל בשוק חופשי, היה עליו להתמודד עם התוצאות השליליות שלו. השקפת עולמו החברתית, מחייבת צדק חברתי המאזֵן את השוק החופשי, והדבר יבוא לידי ביטוי במדינת רווחה. מדינת הרווחה בה דגל ז'בוטינסקי, רדיקלית לאין ערוך יותר מזו של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית בימינו. אך כאמור, תמיכתו בשוק החופשי, היא בראותו בו כביטוי ל"משחק", לרצונו של הפרט להתעלות.

יתכן מאוד שלכך מתכוון ז'בוטינסקי, ב"לימדו לצחוק" של שמשון. והרי השחוק והמשחק הם מאותו שורש.

****

אפשרות נוספת, היא רצונו ליצור דמות אידיאלית של עברי השונה מאידיאל דמותו המיוסרת של התלמיד-חכם הסגפן, הממית עצמו באוהלה של תורה. ואולי הוא אף יוצא נגד אידיאל דמות החלוץ של תנועת העבודה, שאף הוא דמות סגפנית, המסתפקת במועט כדרך חיים ונוטלת על עצמה עוד ועוד חובות.

גם ז'בוטינסקי הציב אידיאל של חלוץ המסור כולו למטרות הלאומיות, אולם זו חלוציות אד-הוק, רק לזמן מלחמת השחרור של האומה. לאחר מכן הוא קידש דווקא את מעמד הבורגנות, החותר ל"חיים הטובים" במובן הנהנתני של המושג.

ואולי הוא התכוון לעצמו, שלצד פעילותו כמנהיג ופוליטיקאי מסור לעמו, הוא גם איש תרבות ורוח, סופר ומשורר, מתרגם ומחזאי, איש העולם הגדול, והוא רוצה להעביר מסר שחיי התרבות והאמנות, הם הצלע השלישית בבניין חברה נורמלית, וחשיבותם אינה פחותה מחשיבות הצבא והפוליטיקה.

****

אני מציע פירוש נוסף ל"לימדו לצחוק". "לימדו לצחוק" – זו תגובתו של ז'בוטינסקי למקרא מאמריו השבועיים של יוסי שריד ב"הארץ".

במאמריו מצטייר שריד כאיש מר, ממורמר ונרגן, שכעורב מקרקר כל היום "רק רע רק רע". החברה הישראלית מעוררת בו סלידה. מדינת ישראל מעוררת בו תעוב. עם ישראל מעורר בו בוז עמוק. כל כולו ממוקד ברבע הכוס הריקה, שהיא חזות הכל בעיניו. הוא מביט בישראל, ואין בה מתום – פצע וחבּורה ומכה טריה.

הבאתי את יוסי שריד רק כדוגמית, לתופעה שאותה מכנה ידידי ההיסטוריון ד"ר אודי מנור: "קהילת הטרוניה".

דורנו זכה לחיות בתקופה הטובה ביותר בתולדות העם היהודי; התקופה בה התגשמו דברי הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". כן, לא בכדי בחרתי דווקא בפסוק הזה, גם בימים אלה של מתקפת טרור. כי אף על פי כן – זאת התמונה הרחבה.

מדינת ישראל על כל פגמיה, על כל בעיותיה, על כל כשליה, על כל חסרונותיה, על המרחק הרב מדי בינה לבין חברת המופת הראויה, היא דמוקרטיה ליברלית מתקדמת, על אף מציאות של מלחמה על קיומה מיום הקמתה. היא מדינה משגשגת עם כלכלה חסונה. היא המדינה שתרומתה למדע, להשכלה, לרפואה ולקדמה העולמית, גדולה באופן יחסי לגודלה יותר מכל מדינה אחרת בעולם. היא מעצמה הומניטרית, הנרתמת לסייע בכל אסון ומצוקה בעולם. היא המדינה שמדעניה זכו למספר פרסי הנובל הגדול ביותר בעולם פר-קפיטה.

אין זה אומר בשום אופן שעלינו להסתפק בקיים, לוותר על מאבק למען חברה טובה וצודקת יותר. אולם כשאנו מביטים אחור, ורואים את כברת הדרך הבלתי נתפסת שעברנו במאה השנים האחרונות, יש לנו מלוא הסיבות למלא שחוק פינו ולשוננו – רינה. רק התובנה הזאת והצחוק הזה עשויות לתת לנו כוח להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהשתפר ולתקן את המקולקל. אם לא נלמד לצחוק, ונאמץ את הנרגנות כאג'נדה ואת הטרוניה כדרך חיים, לא נוכל להתקדם לשום מקום, רק להיות משותקים מעשיה ולהתמכר לקיטורים ולשנאה עצמית. אם נאמץ את התובנה התמידית שאנו על סף תהום – לא נוכל להתקדם ולו צעד אחד קדימה.

* 929

* מחויבות לסטטוס-קוו – הודעת ראש הממשלה על פיה ימשך המצב הנוכחי שבו רק מוסלמים יכולים להתפלל על הר הבית ויהודים ונוצרים יכולים רק לבקר, היא צעד נכון. הרי זה המצב כל השנים, ולאורך כל המשבר ישראל מבהירה חזור והבהר שהיא דבקה בסטטוס-קוו ושאין לה כל כוונה לשנותו. טוב שנתניהו חזר והבהיר זאת גם באופן הרשמי, בשיחות עם ירדן והרש"פ באמצעות קרי, בניסיון להרגעת המצב או לפחות להוכיח שישראל עושה כל מאמץ לרגיעה.

אך האם ההודעה הזאת תביא לרגיעה? סביר להניח שלא. הרי אין חדש בהודעת ישראל. התוצאה הרצויה מביקורו של קרי, אמורה הייתה להיות הודעה רשמית של ירדן ובעיקר של הרש"פ, המבהירה שלא היה כל שינוי בסטטוס-קוו. אמירה כזו עשויה, אולי, להוות משקל נגד להסתה ולשקרים.

יתכן שאבו-מאזן מעוניין כעת ברגיעה, ולכן שכנע את הרשימה המשותפת לבטל את הפרובוקציה שתכננה על הר הבית. אבל הוא, שהיה בין מחוללי התבערה, אינו מעז לקום ולהבהיר שהכל שקר.

התקנת מצלמות אבטחה היא צעד חיובי, לא רק כדי להוכיח את צדקתנו, אלא היא עשויה לשרת אותנו מבחינה מודיעינית.

* מלכודת – שר החוץ הפלשתינאי מאליכי טוען שהצבת המצלמות על הר הבית היא מלכודת ישראלית, שישראל תשתמש בה למעצר מסיתים ופורעים. לשיטתו, הוא צודק. המצלמות תוכחנה את השקר הפלשתינאי וכפי שהוא יודע היטב, מהר הבית יוצאת ההסתה לטרור נגד יהודים, והדברים יוכחו בעליל. הוא מעדיף, מן הסתם, את מצלמות "בצלם" לתיעוד מוטֶה ומסולף נגד ישראל.

* דגל ציון על הר הבית – סא"ל משה פלס (סטמפל) היה ממפקדי השדה המוכשרים והנועזים ביותר בתולדות צה"ל, בעל עיטור העוז וצל"ש הרמטכ"ל. הוא נפל במרדף ב"ארץ המרדפים" בבקעת הירדן, בהיותו מג"ד הנח"ל המוצנח.

במלחמת ששת הימים שירת פלס כסגנו של מוטה גור, סמח"ט חטיבת הצנחנים במילואים. הוא פיקד על כיבוש הר הבית. מיד בתום הקרב, שלף פלס את דגל הלאום ותלה אותו על שערי הר הבית.

באותו יום יצא "מעריב" במהדורת אחה"צ מיוחדת, כשתמונת הדגל המונף על הר הבית מתנוססת לכל רוחבו, תחת כותרת הענק: "דגל ציון על הר הבית".

משה פלס ראה ברגע זה את רגע השיא של חייו. הוא, המפקד הקשוח, תלה את הדגל כשדמעות בעיניו.

משה פלס היה חניך ובוגר תנועת "השומר הצעיר". הוא לא היה "ימין-משיחי-הזוי" וכו'. הוא ביטא את המיינסטרים הציוני.

אולם באותו יום קרתה תאונה היסטורית. משה דיין, פחז כמים, בהחלטה פזיזה ונמהרת, על דעת עצמו, מבלי להיוועץ בראש הממשלה ואפילו ליידע אותו, מסר את מפתחות הר הבית לידי הוואקפ. לא את השליטה על מסגד אל-אקצה, אלא על הר הבית כולו.

מעשהו זה של דיין, הוא בכיה לדורות.

העובדה שקבע דיין, יצרה את הסטטוס-קוו. זהו סטטוס-קוו רע, סטטוס קוו חד צדדי ומוּטֶה נגד היהודים ובעד המוסלמים. אולם הסטטוס-קוו הזה הוא מציאות שאסור לנגוע בה. הר הבית כמוהו כחבית אבק שריפה. קנאי האיסלם הג'יהאדיסטי מסיתים נגד מדינת ישראל ומעלילים עליה עלילות, מתוך רצון להבעיר את המזה"ת לג'יהאד שיביא לקץ הקיום היהודי בא"י. עיני העולם כולו נשואות להר הבית, לבדוק האם יש אמת בטענה שישראל מתכוונת לשנות את הסטטוס-קוו. על כל טעות ישראלית אנו עלולים לשלם מחיר כבד.

כל שינוי של הסטטוס-קוו הוא מעשה מסוכן, חסר אחריות ופוגע פגיעה קשה באינטרס הישראלי. ראש הממשלה ראוי לשבח על האופן האחראי והזהיר שבו הוא מטפל בבעיה, ועל התחייבותו לשמור על הסטטוס-קוו.

דגל ציון על הר הבית הוא חזון, חלום שראוי לחלום אותו. אני שותף לחלום. זהו חלום לעתיד לבוא, אך הוא מנוגד לחלוטין לאינטרס הישראלי בעתיד הנראה לעין.

זכותה של ציפי חוטובלי, כאדם, כיהודי, כאזרח פרטי, לחלום על דגל ציון על הר הבית. אין זו זכותה של סגנית שר החוץ, להתבטא נגד מדיניות הממשלה בנושא כל כך רגיש, בעיתוי כל כך רגיש, בשבוע שבו ראש הממשלה יוצא מגדרו כדי להוכיח לעולם את דבקותה של ישראל בסטטוס-קוו.

על ציפי חוטובלי לבחור האם היא מסוגלת לשאת באחריות הנובעת מתפקידה, ולקבל עליה את מגבלות האחריות. אם האחריות הזאת גדולה על מידותיה, שתואיל לחזור להיות אדם פרטי.

* הימור מוצלח – רבים הרימו גבה כאשר ליברמן לא הצטרף לממשלת נתניהו והעדיף את המדבר האופוזיציוני, לצד הרצוג, לפיד, גלאון והרשימה המשותפת. הצעד הזה נראה כמו התאבדות פוליטית.

אולם החשבון של ליברמן היה אחר. לנוכח כישלונו בבחירות, הוא הבין שהדרך לשנות את המגמה היא צעד דרסטי. כמובן שצעד כזה הינו הימור, אך הוא חש שאין לו מה להפסיד.

ליברמן יודע, שהאחריות השלטונית אינה מאפשרת מדיניות קיצונית. לעומת זאת, שחרור מכבלי האחריות, מאפשר קיצוניות ללא סייג.

וכך תפס ליברמן את הנישה של הימני שמימין לימין; מימין לנתניהו, מימין לבנט, מימין לאורי אריאל. ליברמן חיכה בפינה למשבר ביטחוני. ומשזה הגיע - משוחרר מאחריות, חופשי מעכבות, ליברמן נוהג כדמגוג ביטחוני, שמרשה לעצמו להתלהם כאוות נפשו.

תוצאות הסקר בערוץ 2 על פיו ליברמן נתפס כאדם המתאים ביותר לטפל במתקפת הטרור, מעידות על כך שהדמגוגיה משתלמת וההימור של ליברמן היה מוצלח. 

* להעמיד לדין - יש להסיר את החסינות של מוטי יוגב ולהעמיד אותו לדין על הסתה נגד השופט פוגלמן.

* בין מחלוקת להתרת דם – בתגובה לביקורת על דברי ההסתה של ח"כ יוגב נגד השופט פוגלמן, מיתממים תומכי המסית: "מה קרה? אסור לבקר את בית המשפט?"

ודאי שמותר לבקר את בית המשפט, כפי שמותר לבקר כל גוף שלטוני במדינה דמוקרטית. אני עצמי ביקרתי פעמים רבות את בית המשפט והבעתי את התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי.

יש הבדל תהומי בין ביקורת על בית המשפט לבין התרת דמו של שופט בישראל. הקשר בין ביקורת על האקטיביזם השיפוטי לדברי ההסתה של יוגב נגד פוגלמן, הוא כמו הקשר בין התנגדות להסכמי אוסלו לרצח רבין. בשני המקרים, מדובר במחלוקות לגיטימיות בין עמדות לגיטימיות ובביקורת לגיטימית. בינה לבין רצח רבין והתרת דמו של פוגלמן – ת"ק על ת"ק פרסה.

* תמונת הראי של יוגב - דברי הסתה נגד שופטי בית המשפט העליון, באים גם מתמונת הראי של יוגב – אנשי השמאל הרדיקלי. ושוב, איני מדבר על ביקורת עניינית, אלא על הסתה מתלהמת. כל דחיה של עתירת "שמאל", כל פסיקה המקבלת טיעונים של ביטחון המדינה, כל פסיקה שאינה מקבלת את טענת אי-החוקיות של ההתנחלויות, מעוררת תגובות של דה-לגיטימציה לבית המשפט. גדעון לוי מציג במאמריו את בית המשפט העליון כ"כלי שרת של הכיבוש". שופטים דתיים כמו רובינשטיין וסולברג, הם יעד להסתה ממוקדת. הנה, למשל, דברים של ב. מיכאל, שהציג את שופט בית המשפט העליון סולברג כבן דמותם של הבריונים הפשיסטים איתמר בן גביר ונועם פדרמן:

"להלן על כן הצעה לפתרון פשוט של כל מצוקותיה [של איילת שקד א.ה.]: במקום להסתבך עם חוקים והצבעות ודיונים וויכוחים בניסיונות לשנות את המערכת, עליה רק לאמץ את סיסמתה החיננית של המפד"ל ההיסטורית — 'דרכיה דרכי נועם', ולממשה כלשונה: נֹעם סולברג — שופט יחיד בבג"ץ, נועם פדרמן — יועץ משפטי, ואם ייאות איתמר בן־גביר להוסיף לשמו את השם 'נועם', ימונה נועם־איתמר בן־גביר לפרקליט המדינה.

וסוף־סוף יהיה נועם דרכי המשפט כנועם עולמה של השרה.

ולהשומע ינעם".

* שונאי ערבים – לפחות במה שנוגע ללוסי אהריש, ניתן להגדיר את דבוקת שוקן ב"הארץ" כחבורה של שונאי ערבים.

* נפש אוטו-אנטישמי - רוגל אלפר הביע תמיכה במחבל שירצח אותו, הביע תמיהה על כך שהוא עוד לא עשה כן והתנצל מראש בפני רוצחו.

רוגל לא אדם רציני. אוטו ויינינגר, שקדם לו, היה יותר רציני. הוא הלך עד הסוף עם טירופו.

* האידיאולוגיה של מטורפי הימין הרדיקלי – חגי עמיר, אחיו ושותפו של רוצח ראש הממשלה, נעצר בעקבות איום על חייו של נשיא המדינה.

מעניין לקרוא את תוכן הפוסט של עמיר. וכך הוא כותב: "יגיע הזמן ... שריבלין יחד עם המדינה הציונית צריכים לחלוף מהעולם כפי שסדום חלפה".

השנאה החולנית למדינה הציונית והחתירה לחורבנה – זו האידיאולוגיה המשותפת למטורפי הימין הרדיקלי ומטורפי השמאל הרדיקלי.

* דמות המפקד – צוער הודח מקורס קצינים כיוון שהביע תמיכה ברצח רבין.

ומה עם חופש הביטוי?

חופש הביטוי אינו ערך עליון. יש דברים חשובים ממנו. קורס הקצינים נועד להכשיר את דור הקצינים והמפקדים הבא של צה"ל. קורס הקצינים נועד לעצב את דמותו של המפקד בצה"ל. אדם התומך ברצח ראש הממשלה, הוא אדם שאינו ראוי להיות מפקד בצה"ל. הוא אנטיתזה לדמות המפקד בצה"ל. זו החלטה נכונה. החלטה הכרחית.

* מאבק על נפשה של אירופה – באירופה מתנהל מאבק בין בני אור ובני חושך, בין הנאורות לברבריות, בין הדמוקרטיה לגזענות ולאנטישמיות. מצד אחד, קואליציית האדום-ירוק-שחור: השילוש הטמא של השמאל הרדיקאלי, האיסלם הג'יהאדיסטי הקנאי והימין הנאו-נאצי, המוביל מסע אנטישמי של דה-לגיטימציה למדינת ישראל וחרם עליה. מצד שני, אנשים שוחרי טוב ורודפי שלום וצדק, המנהלים מתקפת-נגד למען ישראל ונגד החרמות.

יותר משהמאבק הזה נוגע לישראל, זהו מאבק על נפשה ונשמתה של אירופה. זהו מאבק בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין אמת לשקר. בצד של בני החושך ניצבים יורשיהן של שתי האידיאולוגיות שבשמן נטבחו עשרות מיליוני בני אדם במאה ה-20 ומובילי האידיאולוגיה הדתית שבעטיה נטבחים מאות אלפי בני אדם במאה ה-21. ומשרתים אותם אידיוטים שימושיים, כמו אנשי הרוח במערב שתמכו בסטלין, ואלה שיצאו נגד המלחמה בהיטלר בשם הפצפיזם. המשת"פים החמורים ביותר עם הרוע, הם בני עמי – אותם אוטו-אנטישמים המסייעים להם.

מי שהניפה השבוע את דגל הנאורות היא הסופרת הפופולארית ג'יי.קיי רולינג, יוצרת "הארי פוטר", שהובילה עצומה של מאות אנשי רוח בריטים בעד ישראל ונגד החרמות.

* גביזון על הבר – בתל-אביב נערך ערב השקה של כתב העת "אשמורת שלישית", כתב עת ציוני עכשווי, בהוצאת עמותת "שבעים פנים לציונות" ובעריכת ניר רייזלר.

האירוע נערך בפאב "קאסה ורנדה", שהמה מפה לפה עשרות אנשים, רובם צעירים, שנהרו לשמוע את הרצאתה המרתקת של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון על ציונות רלוונטית בימינו.

גביזון משמיעה קול צלול של ציונות מרכזית, היונקת מעומקי הרעיון הציוני וההגשמה הציונית לתולדותיהם, ומתרגמת אותם למציאות העכשווית, כבסיס איתן לקיומה של חברה ישראלית חסונה וסולידרית.

בראשית האירוע העירה גביזון שלכל דבר בחיים יש פעם ראשונה, ולמרות שהיא כבר עשרות שנים מרצה בפני קהלים שונים, זו הפעם הראשונה שהיא מרצה בפאב. היא נראתה די משועשעת מן הרעיון.

הקהל שתה בשקיקה את דבריה, ולמעט פרובוקטור אחד, שלב השאלות העיד על קהל רציני וברמה גבוהה.

* שמועות סרק – בשבת אחה"צ הגיעה הודעה לצח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל על נעדר בדרום הגולן, גולש בגלשן רחיפה. מיד ערכנו בדיקת קשר עם כל מי שקשור לספורט הזה באורטל. מעבר לכך, לא שמענו דבר. בדרום הגולן היו פצצות תאורה, רעשי מסוקים ורכב כל הלילה, אך בצפון הגולן לא שמענו דבר.

בשעות הלילה המאוחרות, התחילו להגיע אליי השמועות. מטוס ישראלי יורט בשמי סוריה והטייס נפל בשבי דאעש. כוחות גדולים של צה"ל בנוהל חניבעל בתוך סוריה וכו' וכו'.

בתנועת הנוער, כאשר עסקנו בשמועות, התחלנו במשחק טלפון שבור, כדי להמחיש איך זה קורה. אך זה לא יכול להסביר כיצד מגיעים לדמיון פרוע כזה. מי ממציא, ולמה? מי מפיץ, ולמה?

התופעה יכולה להסביר דברים נוספים. למשל, בתוך מהומת האלוהים של רצח רבין, בהיסטריה וברעש ועם אלפי אנשים ברקע, מישהו דמיין וסיפר ששמע מישהו אחר צועק  "סרק סרק". מישהו אחר, ששמע שמישהו אחר סיפר שהוא שמע צעקות "סרק סרק", כבר היה בטוח שגם הוא שמע. אבל כיוון שכאן אין את השאלה "ולמה", ברור איך רוקחי תאוריית הקונספירציה השתמשו בשמועת הסרק הזאת כחומר גלם לטוויית השקר הגדול.

* הרוויח בחוסר יושר – הסיפור העממי על ה"זאב זאב" מיטיב לתאר את גורלו של שקרן. גם כאשר הוא כבר אומר אמת, איש אינו מאמין לו.

האם "הרב" פינטו באמת חולה, או מתחלה? האם באמת אי הגעתו למשפטו בארץ נובעת ממצב בריאותי אמתי או מהתחמקות? האם התעלפותו בשדה התעופה הייתה מבוימת?

איני יודע, אך כמו כולם, איני מאמין לו. הוא הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר.

* ביריונות חזירית – השביתה האיטלקית הפרועה של עובדי חברת החשמל, המשבשים את תיקון תקלות החשמל, היא ביריונות חזירית. זאת תמונת הראי של החזירות הטייקוניסטית – שכרון כוח של אנשים החושבים שכיוון שיש להם כוח, הכל מותר להם. חוק הג'ונגל.

* נגד מי השביתה - נשק השביתה נועד לפגוע בכיסו של בעל הבית הפוגע בעובדיו. פגיעה באזרחים, בילדים ובקשישים הרועדים מקור בבתיהם החשוכים, אינה קשורה לרעיון השביתה. היא ביריונות לשמה.

* על צביעות ומונופול – מי שיוצא נגד מונופול הגז ותומך במונופול חברת החשמל – צבוע.

מי שיוצא נגד מונופול חברת החשמל ותומך במונופול הגז – צבוע.

 על צביע

מונופול הוא רע. הוא רע כשהוא ציבורי והוא עוד יותר רע כשהוא פרטי.

חברה סולידרית, שהאוריינטציה שלה היא טובת הציבור, לא תתן ידה לריכוזיות בידי בעלי כוח, שהאוריינטציה שלהם היא טובתם הפרטית.

* חדשות מזג האוויר - כבר שלושה שבועות אנו מתפללים לכך שמזג האוויר יהיה בראש החדשות. אז על מה אנחנו מקטרים?

            * ביד הלשון

מכשכש – רמי פורטיס העלה ליוטיוב קליפ חדש, לשיר "מקשקש בזנב".

למילה מקשקש שני פירושים: מערבב או מדבר שטויות. בהנחה שהכלב או החתול אינם מערבבים או מדברים שטויות עם זנבם, כותרת הקליפ צריכה הייתה להיות מכשכש בזנב. מכשכש, פרושו - מנפנף.

הבלבול נובע מהנטיה שלנו להגות, בשפה המדוברת, את אותיות בכפ דגושות, גם במקומות שבהם, על פי כללי הדקדוק העברי, הן רפות. אילו היינו מקפידים להגות כ"ף רפה, לא היינו שוגים. היינו אומרים בטבעיות מְכַשְׁכֵּשׁ.

* "חדשות בן עזר"