הבלוג של אורי הייטנר

ביומו האחרון, מברך משה את עמו בשירת "וזאת הברכה", שכותרתה: "יחד שבטי ישראל". הוא מציע מודל פלורליסטי מעניין – לא כור היתוך, אלא שמירה על ייחודו של כל שבט, כאשר כלל השבטים הם קהילה של קהילות, המקיימת "יחד"; אחדות בין שונים.

המודל הזה עומד למבחן חמור לאחר מות יהושע, באין לעם הנהגה אחידה קבועה. בספר שופטים חי כל שבט בפני עצמו ומפעם לפעם מתאחדים השבטים או חלקם מול אויב המאיים עליהם.

בפרק י"ב, הפרק העצוב והמדמם שלנו, השיטה הזו מגיעה לידי משבר חמור – מלחמת אחים בין אנשי גלעד לשבט אפרים, הגובה חייהם של עשרות אלפי ישראלים.

האם ניתן לקיים אחדות ולשמר שבטיות? האם מודל כזה ישים בימינו?

אני רואה סכנה בעצם השבטיות הקיימת בנו היום – שבטיות של דתיים / חרדים / חילונים. בכוונה לא ציינתי את המסורתיים, שאינם הבעיה אלא אולי הפתרון. שבטיות של שמאל / ימין. לשמחתי, השבטיות העדתית מאחורינו, הגם שיש המקדישים את כל מרצם וכישרונם כדי להחיות אותה ולהחזיר אלינו את הגלות.

מעניין, שעל אף העובדה שהן האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה והן האידיאולוגיה של "שטחים תמורת שלום" התנפצו אל סלע המציאות, ורבים התפכחו מהם או נמצאים בשלבי התפכחות – תחת להתכנס יחד כדי לגבש דרך חדשה, משותפת, משתבללים השבטים והמחנות להתכנסות לשם התכנסות, שהדבק העיקרי שלה הוא ההתנשאות על השבט האחר והשנאה כלפיו. הדבר בא לידי ביטוי בולט בבחירות האחרונות.

כאשר את הסולידריות היהודית-ישראלית מחליפה התכנסות שבטית מחנאית, הקיצונים בכל מחנה נותנים את הטון. וכך, הקולות הנשמעים ברמה, הגם שהם מייצגים שולי שוליים, הם דווקא קולות הטירוף והשנאה, מאנשי "מוות לערבים", "תג מחיר" וסימון שופט בישראל כאויב, תוך דילוג מעל ראשי 90% מן העם אל תמונת הראי שלהם: אנשי "צה"ל = נאצים", "הרעים לטיס", ראש הממשלה במדי SS, תמיכה מוצהרת של עיתונאים בכירים בעיתון מכובד בפיגועים רצחניים של מחבלים, ישראלים הפועלים לחרם על ישראל וכד'.

במקום מחנה ציוני דמוקרטי גדול המוקיע את מחנה השמאלימין האנטי ציוני ואנטי דמוקרטי, אנו מקדשים את החלוקה המסוכנת ל"ימין" ו"שמאל". ובחלוקה הזאת, במקום שמנהיגי כל שבט יהיו ראשי הלוחמים נגד הקיצונים בשוליו, הם מעדיפים להכות על חטא על חזה המחנה האחר.

במקום שנתניהו ובנט יהיו ראשי המוקיעים את המסית והמדיח יוגב, ידרשו ממנו להתפטר ויפעלו להסרת חסינותו, הם מסתפקים בדברי גינוי רפים. במקום שהם יפעלו להוצאה אל מחוץ לחוק של קו-קלוקס-קלאן הישראלי – אותה להב"ה של אש זרה, וכל אותה מוטציה פגאנית של היהדות, החיה הכהניסטית, הם בולעים את לשונם.

במקום שהרצוג, יאיר לפיד, ציפי לבני ושלי יחימוביץ', יהיו ראשי המוקיעים את חבורת "שוברים שתיקה" – אותה להקה נודדת, העוברת ברחבי העולם מעיר לעיר וממדינה למדינה, כחוד החנית של מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ומפיצה עלילות דם על צה"ל, להנאת מפרנסיהם ומממניהם העוינים את ישראל, הם מעלימים עין. במקום שראשי השמאל הציוני יבהירו שסרבנות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה, הם נותנים לגיטימציה לעריקה ממלחמת הקיום שלנו.

כל אלה הם יסודות מפרקים, המסכנים את עתיד החברה הישראלית.

יש להשתית את החברה הישראלית על ערכי הסולידריות החברתית והלאומית. והדרך לכך היא דה-שבטיזציה של החברה הישראלית; שבירת משטר השבטים החולני של "שמאל", "ימין", "חילונים", "דתיים" וכל אותן הפרדות מיושנות שאבד עליהן כלח.

יש מקום לשידוד מערכות חברתי ופוליטי בחברה היהודית-ישראלית, כי האלטרנטיבה היא שופטים פרק י"ב.

* 929

* אמתות יסוד – האסון המזעזע של הרג אזרח חף מפשע בשל טעות בזיהוי, עורר גל של האשמות גורפות, על "יד קלה", על עידוד אזרחים וחיילים להרוג, על הקריאה לבעלי נשק לצאת חמושים וחיזק את הטרנד של כותבי "הארץ" ואחרים לתאר את המצב כ"ציד ערבים". הטרנד הזה אינו אלא עלילת דם שפלה.

עם כל הצער על האסון בירושלים, עלינו לזכור את אמתות היסוד. החברה הישראלית מצויה בשבועות האחרונים תחת מתקפת טרור רצחנית, הנובעת מהסתה קשה נגד כל קיום יהודי בא"י, ועלילה שקרית נתעבת על פגיעה כביכול במסגד אל-אקצה.

מידי כמה שעות מנסים מחבלים ערבים לרצוח יהודים מתוך רצון להטיל אימה וטרור ולהכניע אותנו. מחבל השולף סכין, יוצא למסע הרג. אם לא ינוטרל, ימשיך במסע ללא סוף. כל הצלחה של פיגוע, מעודדת עוד פיגועים. לכן, נדרשת מכולנו ערנות, דריכות, תגובה מהירה, אומץ, חתירה למגע ונחישות להציל חיי אדם באמצעות נטרול המחבל. הפעילות המהירה והמוצלחת של חיילים, שוטרים ואזרחים בשבועות האחרונים הצילה חיי אדם רבים, והיא ראויה לשבח ולעידוד.

האסון בירושלים אינו משנה את אמתות היסוד הללו, וכך גם הריקוד על הדם בעקבות האסון הזה, בשירות תעמולה נגד זכות ההגנה העצמית שלנו מפני הטרור.

* זהבה גלאון הקולוניאליסטית – בטרנד האובססיבי של דבוקת שוקן, להציג את מתקפת הטרור הפלשתינאית כגל של רצח ערבים לצורך מימוש חזון "מוות לערבים", המתמקד בהסתה נגד נתניהו, יאיר לפיד, הרצוג ולוסי אהריש ("ערביה מנוטרלת" בלשונו הגסה והמשתלחת של רוגל אלפר, התומך רק בערבים שרוצחים יהודים ומתפלא על כך שאינם עושים זאת מספיק) התנפל יצחק לאור על זהבה גלאון. זהבה גלאון אמרה ש"אם מחבל עם סכין קצבים מסתער על אזרחים ישראלים... חובתנו כאנשים שפויים לנטרל אותו". וואו וואו. גם היא הצטרפה לכוחות "מוות לערבים". הרי ברור שאם מחבל מסתער עלינו, הוא עושה זאת בצדק ותגובתנו צריכה להיות: הא, צוואר, קום שחט. לאור מגנה אותה, בעיקר על השימוש במילה "מחבל" שהיא "לשון קולוניאלית" שאנו, הרוצחים, הדבקנו לערבים. ומסכם: "אם גם גלאון מתבטאת כך, אנו עמוק בתהום".

* התביישתי – מנהיגם של ערביי ארץ ישראל בתקופת היישוב, חאג' אמין אל-חוסייני, היה אחד התומכים הנלהבים של היטלר ושל השואה. הוא עצמו הוביל את עמו שוב ושוב להתנפלויות רצחניות על היישוב היהודי בארץ, במטרה להשמידו – לפני השואה ואחריה.

את האמת הזאת יש לומר בלי לטייח ולייפות אותה. אולם מכאן ועד מעין רהביליטציה להיטלר והמעטה באחריותו המוחלטת לשואה, הדרך ארוכה. כאשר שמעתי את ראש הממשלה של המדינה היהודית ממזער את אחריותו של הרע המוחלט לרוע המוחלט, שעמנו היה קורבן לו – התביישתי.

* הישג היסטורי – קרי הגיע לאבו מאזן ולעבדאללה כשבפיו הכרזה על הישג היסטורי – נתניהו התחייב באוזניו, שלא תהיה תפילת יהודים על הר הבית. נו? ומה יום מיומיים? הרי מיומו הראשון של המשבר נתניהו וכל נציגי ישראל הבהירו שישראל לא שינתה, אינה משנה ולא תשנה את הסטטוס קוו על הר הבית.

* קדושת הסטטוס קוו – תחת הכותרת היפה "דעת תורת חיים", התפרסם גילוי דעת של "אנשי רוח יהודים ויהודיות המלמדים ולומדים תורה", היוצא נגד ההקצנה הדתית והקנאות הדתית סביב סוגיית הר הבית. על אף ש"ההסתה הרצחנית של פלגים קיצונים מבין אויבינו הובילה לטרור אכזרי", ולמרות היחס החיובי בהחלט לשאיפות היהודיות באשר להר הבית, קורא גילוי הדעת לא לעשות דבר הנוגע להר שלא מתוך שלום, כמיטב המסורת היהודית הנוגעת למקדש.

גילוי הדעת נשלח גם אליי. אני מזדהה לחלוטין עם רוחו, עם עיקריו ועם מרבית הדברים הכתובים בו. אך לא חתמתי עליו בשל משפט אחד. "אנו מסתייגים נחרצות מקריאה לעליה ולתפילה בהר הבית בעת הזאת". אילו מדובר היה רק בתפילה – הייתי חותם. אך עליה להר הבית?!

עליתי להר הבית עם משפחתי, כילד קטן, לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים. עליתי להר הבית כתלמיד, בטיול שנתי של בית הספר היסודי בו למדתי (בי"ס חילוני, יש לציין). עליתי להר הבית עם עובדי המועצה האזורית גולן לפני שנים אחדות. כל עליה כזאת גרמה לי לתחושת התעלות עצומה, בחיבורי לליבת התרבות היהודית, ההיסטוריה היהודית, העם היהודי. אין כל צורך להיות "דתי" כדי לחוש את החיבור העמוק שלנו כיהודים להר הבית.

איזו סיבה בעולם יש להימנע מעליה להר הבית ככניעה לטרור האכזרי הנובע מהסתה רצחנית ומעלילה על פגיעה כביכול במסגדים שעל ההר?

העיקרון שאני דוגל בו, בנוגע להר הבית, הוא קדושת הסטטוס-קוו. כן, אני מתייחס לסטטוס-קוו על ההר כאל דבר קדוש, שאסור לגעת בו בעתיד הנראה לעין. איני אוהב את הסטטוס-קוו. הסטטוס-קוו הזה מאוד חד-צדדי ומוטה לטובת המוסלמים ונגד היהודים. אני סבור שדיין טעה טעות טרגית, כאשר בעיצומה של מלחמת ששת הימים, מיד לאחר שחרור ההר, מסר את מפתחותיו לידי הוואקפ, על דעת עצמו.

אבל הטעות הזאת היא בלתי הפיכה, כיוון שהמחיר של הפגיעה בסטטוס-קוו כבד מנשוא. יש לשלול כל שינוי, כל היתר תפילה ולשים קץ לפרובוקציות של גורמים שבתאיים, החותרים ל"בית מקדש עכשיו", הנוהגים כפירומנים ליד חבית אבק שריפה. אך בשום אופן אין לשנות את הסטטוס-קוו באופן שבו מדינת היהודים תמנע מיהודים לבקר בהר הבית, מתוך כניעה לטרור האיסלמיסטי.

* נגד הריסת בתים – אני מתנגד להריסת בתי מחבלים וזו עמדתי העקבית מאז ומתמיד. אני בעד צעדים קשים נגד המחבלים, אך נגד נקמה במשפחותיהם.

אך גם אילו תמכתי בהריסת הבתים, הייתי מתנגד בתוקף להשתלחות הדמגוגית בבית המשפט העליון, מצד גורמי ימין קיצונים, ובראשם הח"כ המתלהם מוטי יוגב. אחרי דברי הבלע הפשיסטיים שלו על הצורך לעלות עם בולדוזר על בית המשפט העליון הוא התנצל, והסביר שדבריו נאמרו בעידנא דריתחא, והנה הוא שוב חוזר לסורו.

ושרת המשפטים, נציגת מפלגתו, ממלאת פיה מים.

ביקורת על בית המשפט ועל השופטים היא דבר לגיטימי בדמוקרטיה וגם אני ביקרתי לא פעם החלטות של בית המשפט. מכאן ועד הסתה נגד שופטים, מסוג דברי הבלע של הח"כ המתלהם, הדרך ארוכה.

* איך נגדיר את הפיגוע - מחבל שנולד לאם יהודיה, רעול פנים ואוחז בידו בסכין, תקף את הרב אריק אשרמן. איך נגדיר את האירוע הזה? א. גרפיטי. ב. ריב חמולות בכפר. ג. הוא היה סוכן שב"כ. ד. ארגון עוכרי הדין "חוננו" כבר ימצא הגדרה.

חבל שלא היה שם מישהו שינטרל אותו, כפי שראוי לנטרל מחבל אוחז בסכין בהסתערותו.

* למה בוטלה ההופעה? – עינב גלילי ביטלה הופעה בבקעת הירדן. היא נימקה זאת בפחד בשל המצב הביטחוני. במועצת בקעת הירדן טוענים שהיא מחרימה אותם. מי דובר אמת?

אני מאמין לה. באופן בסיסי, אני נוטה להאמין לאנשים, אם לא הוכיחו לי שהם משקרים. אם היא אומרת שהיא מופיעה בפני כל קהל ואפילו מעדיפה להופיע בפני קהל החושב אחרת ממנה, איזו סיבה יש לנו לא להאמין לה? הרי ב"ברנז'ה" החרמה רק הייתה מוסיפה לה נקודות, ואולי אפילו איזה תואר כמו "סרבנית מצפון" או קשקוש מן הסוג הזה. אם היא אינה מכריזה על חרם, אין לחרם כל משמעות. אם היא מסבירה שהיא נגד חרם, על אחת כמה וכמה.

חבל שגלילי נכנעת לטרור ומבטלת הופעה. מוטב שתקבל אבטחה ראויה ותגיע למקום. טוב שתגיע לבקעת הירדן, כי יש לה בהחלט סיבה לגאווה – סבא שלה, השר ישראל גלילי, היו"ר המיתולוגי של ועדת השרים להתיישבות, היה הדוחף העיקרי להתיישבות בבקעה, ויש לו מניית זהב בחבל ארץ חשוב זה. זהו ייחוס שבהחלט ראוי להתכבד בו.

(אגב, יש אנשים שאיני מאמין למה שהם אומרים, ומבחינתי כל מילה שלהם היא שקר, אלא אם הוכח אחרת. הם הרוויחו את המעמד הזה בחוסר יושר).

* סל התרופות והריטואל התקשורתי – מונתה ועדת סל התרופות החדשה, וכמובן שאיננו יודעים עדין איך יראה הסל שתבנה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – הריטואל התקשורתי ביום פרסום הסל, יהיה כדאשתקד וכדאשתקדיים.

חברי הוועדה והממשלה שמינתה אותם יוצגו כאכזרים ומוציאים להורג, כיוון שתרופה X ותרופה Y לא נכנסו לסל. מה שנכנס לסל, יהיה באחת מובן מאליו, וכבר אין בו עניין לציבור. ואם תרופות X ו-Y היו נכנסות לסל, המיקוד התקשורתי היה בתרופות A ו-B שהיו נשארות בחוץ.

ככה זה כשאין נושאים באחריות – אין גבול. אולם אלה שנושאים באחריות, נדרשים לקבוע סדרי עדיפויות במסגרת תקציב נתון.

אפשר כמובן לטעון, ואולי בצדק, שתקציב סל התרופות צריך לגדול. אולם גם אילו היה גדול כפליים או שבעתיים, עדין לא היה יכול לכלול את כל התרופות ולכן הריטואל היה מתקיים כסדרו.

מה ניתן לעשות נגד התופעה? כלום.

* שעון חורף – מה ההבדל בין תחושתי עם המעבר לשעון חורף היום, לתחושתי בימים שבהם המעבר היה בשיא הקיץ? היום אני מתבאס. אז גם כעסתי.

            * ביד הלשון

בלתי נתפס או בלתי נתפש? – איך נכון לאיית – תפיסה או תפישה? בלתי נתפס או בלתי נתפש?

שתי האפשרויות נכונות ושתיהן מעוגנות במקורותינו. בלשון המקרא – נתפש. בלשון חז"ל – לרוב נתפס.

המלצת האקדמיה ללשון היא: נתפס, אך השימוש בכתיב המקראי אינו שגיאה.

* "חדשות בן עזר"

בשלושה דברים אדם ניכר – בכיסו, בכוסו ובכעסו.

למה בכעסו? כיוון שכאשר אדם אינו בשלוות השגרה, אלא מאותגר בידי דבר המכעיס אותו, הוא עומד בפני מבחן. הוא נבחן בתבונתו, בשליטה העצמית שלו, בקור הרוח שלו, בעליונות השכל על הרגש, ביכולת שלו לא להזיק לעצמו בצעדים נמהרים, בתבונה שלו לפתור בעיות ולא להחמירן.

כך אדם וכך גם קולקטיב – חברה, אומה.

מתקפת הטרור הפלשתינאית בשבועות האחרונים, מציבה מבחן קשה לחברה הישראלית. הישראליות עומדת למבחן.

לא אעסוק במאמר זה באופני ההתמודדות והתגובה של המדינה – הממשלה וצה"ל, אלא של החברה, של האזרחים.

            במקל, בסרגל

פירוש המילה טרור הוא פחד. מטרת הטרור היא להטיל אימה על חברה, להוציא אותה משלוותה, להכניס אותה להיסטריה, לגרור אותה לפאניקה, לערער אותה.

המבחן של החברה המותקפת הוא מבחן החוסן החברתי והלאומי, הלכידות, העוצמה. המסר המרכזי לטרור הוא של "אף על פי כן", כלומר עמידה איתנה שתבהיר לטרוריסטים שלא ישיגו דבר בטרור, שלא יערערו את חוסנה של החברה.

המבחן הוא באחדות לאומית, בעמידה איתנה, בגילויים של ערבות הדדית, חברות ואכפתיות.

מתקפת הטרור הופכת את כל הארץ לחזית ולכן – על כל אזרח ונער ניצבת אחריות כשל חייל בחזית. הערנות, הדריכות, התגובה המהירה, ההיחלצות לעזרה, החתירה למגע עם התוקף, מאפיינים ברוב המקרים את תגובת החיילים, השוטרים והאזרחים לפיגועים; התמודדות זו מעוררת השתאות והינה מקור לגאווה. שוב ושוב אנו נתקלים בתגובה מהירה ובהסתערות גבורה על המחבל - במקל, בסרגל, מה שבא ליד. אין דבר המעודד טרור כמו הצלחה ואין דבר המרתיע מפני טרור כמו כישלון.

מחבל הנוטל סכין ויוצא לפיגוע, מתכוון לצאת למסע הרג ללא סוף, עד שינוטרל. ככל שהפיגועים הללו יצליחו, כך תגבר התאווה לעוד פיגועים. ככל שיכשלו, כך תדעך המתקפה. התושיה וקור הרוח שמגלים הישראלים המסתערים על התוקפים, מנטרלים אותם, מפסיקים את מסע ההרג, הם הישראליות היפה בהתגלמותה. הם המפתח לניצחון.

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כל כך הרבה נפשות קוימו בזכות התגובה המהירה והנחושה של כוחות הביטחון והאזרחים במתקפת הטרור הזאת; כל כך הרבה עולמות מלאים.

            לינצ'יזם

חברה ניכרת בכעסה, ומתקפת הטרור הוציאה מן המאורות גם את הישראליות המכוערת. האספסוף המריח דם ומגיע מיד לזירות פיגוע, מפריע לכוחות הביטחון וההצלה ומלווה בצהלות ו"כפיים" את קריאת הקרב הנתעבת, הבזויה, שהיא תרגום לעברית של קריאות הפוגרומים נגד אבותינו בגולה: "מוות לערבים", הוא התגלמות הצד האפל והמכוער בישראליות.

מעשי הפגיעה בערבים באשר הם ערבים, ממיטים קלון על החברה הישראלית ועל העם היהודי. מעשי הלינץ' במחבלים אחרי פציעתם או הריגתם, שכבר גבו חיי אדם חף מפשע שנחשד בטעות כמחבל, הם התגלמות יצר הרע שבתוכנו. וביצר הרע הקולקטיבי, על הקולקטיב להילחם, כפי שהפרט צריך להילחם ביצר הרע שבו.

"ליניצ'יזם" כתבתי בכותרת, כי אין המדובר רק בתגובת בטן ספונטנית אלא באידיאולוגיה כהניסטית המעודדת את התגלמות הצד האפל שבנו. דמותם של בריון הקשקשים איתמר בן גביר ומנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין, המזדרזים להופיע בזירות פיגוע כדי לשלהב את היצרים ולעודד את הקריאות הנוראות והמעשים הקשים, נובעת מכך ש"מוות לערבים" היא האידיאולוגיה הנתעבת שלהם.

כמי שאמונים על דיג במים עכורים, הם מנצלים בציניות את תחושות הזעם בעקבות מתקפת הטרור, לקידום מטרותיהם הנלוזות.

            הא צוואר, קום שחט

הצד השני של הישראליות המכוערת, הוא אותם ישראלים המנוכרים לעמם ולחברתם, המנוכרים לסבל ולכאב של עמם, תומכים במתקפת הטרור של המחבלים, שותפים לעלילות הדם ולשקרים של האויב ומאשימים את ישראל בכל אשמה – דמיונית ואבסורדית ככל שתהיה.

השנאה העצמית החולנית הזאת, פשוט לא תאמן. הנה, למשל, קטע ממאמר של רוגל אלפר ב"הארץ": "במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש — ורוצח אותי".

ועוד פנינים, בהמשך מאמר הפיגולים: "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עמם אחרי מותי. ואם רוצחיי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש... אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי".

קשה להאמין עד לאיזה שפל מוסרי יכול אדם להידרדר, בטירוף השנאה העצמית. אלפר אינו חריג בנוף עיתונו. הוא בסך הכל הפריט את המגמה של רבים מחבריו, כאשר מיקד את יצר ההתאבדות אליו עצמו. אולם גדעון לוי, עמירה הס, אורי משגב, רכלבסקי, רווית הכט, שומסקי, יצחק לאור, ב' מיכאל, קובי ניב ואחרים, אינם שונים ממנו במסריהם.

הם תוקפים באלימות מילולית את ראש עיריית נצרת ואת השדרית הערבית לוסי אהריש, על שהעזו לצאת נגד מתקפת הטרור. הם אוהבים ערבים רק כאשר הם לאומנים. "ערביה מנוטרלת" לעג אלפר לאהריש, כאומר שברגע שאינה תומכת בטרור, אין טעם בקיומה.

הם תוקפים את "ידיעות אחרונות" וערוצים 2 ו-10 המאכזבים אותם בכך שהם מגלים פטריוטיות ואינם שותפים לניכור שלהם. הם יורדים על יאיר לפיד ויצחק הרצוג, על כך שבהיותם אופוזיציה לממשלה הם מקפידים שלא להיות אופוזיציה למדינה. וכאשר זהבה גלאון הביעה תמיכה בנטרול מחבלים, כתב נגדה יצחק לאור, הזועם על השימוש במושג "הקולוניאליסטי" מחבל, שלטענתו הודבק לערבי כדי להצדיק את הריגתו: "אם גם גלאון מתבטאת כך, אנו עמוק בתהום".

****

הסיבה לכך שהצגתי את הגינוי לזהבה גלאון, נועדה להציב חיץ ברור בין השמאל הישראלי, ואפילו השמאל הקיצוני שזהבה גלאון מייצגת, לבין אותה מוטציה אנטי ישראלית מכוערת שהתנחלה במערכת "הארץ". בדיוק כפי שיש להציב חיץ ברור בין הימין הישראלי לבין הלינצ'יזם הכהניסטי.

הישראליות עומדת למבחן. עלינו להציב חיץ ברור בין הישראליות היפה לבין הישראליות המכוערת, על גילוייה השונים, שאותה עלינו לבודד ולהוקיע בכל לשון.

* "שישי בגולן"