הבלוג של אורי הייטנר

באובססיה שלהם לגמד את הישגי מלחמת השחרור, מציגים הפוסט היסטוריונים תזה, על פיה מציאות המעטים מול רבים היא מיתוס.

זו טענה מגוחכת, כאשר מדובר בפלישה של חמשה צבאות למדינה בת יומה, כשמולם עמד צבא בן יומו, קטן לאין שיעור בכמותו ובציודו.

נכון, אומרים הפוסט היסטוריונים, אולם כמעט בכל קרב הייתה עדיפות מספרית לצה"ל. אכן, זה נכון.

אנו היינו מעטים מול רבים, אך צה"ל השכיל למצות בצורה מיטבית את הפעלת הכוח, את חלוקת הכוחות והמשימות כך, שברוב הקרבות היה יתרון מספרי נקודתי לכוחותינו. אם נוסיף לכך את המוטיבציה, את נשק ה"אין ברירה" ואת היתרון האיכותי של לוחמי צה"ל ומפקדיו על לוחמי האויב ומפקדיו, התוצאה הייתה ניצחון ישראלי, כנגד כל הסיכויים.

תבונת הפעלת הכוח הייתה הגאונות הצבאית של גדעון. הוא ניצל שעת כושר ונקודת תורפה של צבא מדיין הגדול, המגושם ובעל המוראל הירוד, כדי להסתער עליו בכוח זעום של 300 לוחמי סיירת מטכ"ל מלווים בפירוטכניקה של הקלטת רעשים של גייסות שריון. בפרק שלנו, המשך המלחמה, הוא גייס כוחות נוספים לצורך חסימת הצירים בעת המרדף אחרי הצבא המדייני במנוסתו.

****

לאחר הניצחון, פונה כל התנ"ך לגדעון בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "אם תרצה להיות מלכנו, התקשר מחר בשש", או במילים אחרות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ-יִשְֹרָאֵל אֶל-גִּדְעוֹן: מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה, גַּם-בִּנְךָ, גַּם בֶּן-בְּנֶךָ, כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן".

גדעון מסרב. הוא דוחה את ההצעה בנימוק אידיאולוגי–תיאולוגי: "לא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם. יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם".

גדעון מבטא בתשובתו מסר אנרכיסטי הקיים ביהדות ובתיאולוגיה המקראית. אולם חוסר האהדה של התורה למונרכיה, אינו מנומק בתיאולוגיה האנרכיסטית השוללת שלטון אדם באדם אלא כפיפות לשלטון האל בלבד, כי אם בנימוק של "השלטון משחית". התורה מתארת את הסכנה בריבוי סוסים, כסף וזהב ונשים, ולכן היא אוסרת על כך ומציעה מודל מהפכני של מונרכיה מוגבלת וכפופה לחוק.

גדעון מסרב לקבל על עצמו הקמת שושלת מלוכה, אולם גם כשופט ומצביא השלטון משחית אותו. הוא מרבה זהב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן: אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ-לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ, כִּי-נִזְמֵי זָהָב לָהֶם, כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. וַיֹּאמְרוּ: נָתוֹן נִתֵּן. וַיִּפְרְשֹוּ אֶת-הַשִּמְלָה, וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת זָהָב, לְבַד מִן-הַשַּהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. וַיַּעַשֹ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה".

הוא מרבה נשים: "וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, כִּי-נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ".

ובכך זורע גדעון את זרע הפורענות הצפוי לנו בפרק הבא.

* 929

* מה שבא ליד - אני מעדיף לראות את הצד האופטימי בכל דבר, אפילו במתקפת הטרור. כיוון שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, חשבו כמה עולמות מלאים קוימו בשבועיים האלה בידי החיילים, השוטרים והאזרחים שהסתערו על המחבלים במקל, בסרגל, מה שבא ליד, נטרלו אותם וקיימו נפשות רבות.

* הצד המכוער של המטבע – לצד הישראלי היפה המתגלה בהתמודדות עם מתקפת הטרור, האנשים המסתערים כמעט בידיים חשופות על המחבלים, מסכלים את הפיגוע ומצילים חיי אדם, אנו רואים גם את הצד המכוער של המטבע; את הישראלי המכוער המתקהל באזור הפיגוע בקריאות הנוראות "מוות לערבים", מפריע לכוחות הביטחון וההצלה ושותף לניסיונות לינץ' במחבלים אחרי שנתפסו. הפעם הקורבן היה אדם חף מפשע, שנחשד בטעות כמחבל. יתכן מאוד שאין דופי בהתנהגותו של מי שזיהה אותו בטעות וירה בו. הרי בסערת הקרב יש גם מקרים של אש על כוחותינו. אך הלינץ' ראוי להוקעה ויש להעמיד את מבצעיו לדין. אף פעם אין צידוק ללינץ', והנה, הקורבן היה חף מכל פשע, שאתרע מזלו והוא נקלע במקרה למקום בזמן הלא נכון, איבד את חייו לשווא. יש להעמיד את המעורבים לדין – לא על הטעות בזיהוי, אלא על עצם המעשה.

* חוק המישוש - החוק הקיים מאפשר לשוטר לערוך בדיקה על גופו של חשוד. הצעת החוק החדשה, המאפשרת לשוטר לערוך בדיקה על גופו של אזרח גם ללא חשד, היא דרקונית ובלתי מידתית. יש לשמור על הגבול הדק בין פגיעה בזכויות האזרח לבין הביטחון והסדר הציבורי. יש לתת לשוטרים כוח למלא את תפקידם, אך להיזהר ממתן כוח בלתי סביר, שעלול לפגוע באזרחים. במקרה הזה, הגבול נפרץ.

אילו מדובר היה בהוראת שעה לחצי שנה, ניתן היה לקבל זאת, כאמצעי סיכולי מול מתקפת הטרור. חקיקה ברוח זו, נדמית יותר כמו נשיאת שם המלחמה בטרור לשווא, כדי לקדם יוזמת חוק שבמצב שגרה הציבור לא יקבל אותה.

* לא תלין נבלתו על עץ – הביטוי ביהדות לערך של כבוד המת, הוא אי הלנת המת. התורה אוסרת אפילו הלנת גופתו של נדון למוות. בספר דברים פרק כ"א, נאמר: "וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת, וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל-עֵץ; לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה". זאת התרבות היהודית.

מצער מאוד שיש בתוכנו מי שמנסים להעתיק מתרבויות זרות מנהגים ברבריים של השפלת גופת המת. מפעם לפעם נשמעים רעיונות כמו עטיפת גופות מחבלים בעור חזיר כדי לבזות אותם ועוד רעיונות מן הסוג הזה.

החלטת הממשלה לא להעביר גופות מחבלים למשפחותיהם, היא חלק מקוד תרבותי שאויבינו גוררים אותנו אליו. אין לי ספק, שהחלטה זו, אם תבוצע, לא תמנע פיגועים, אלא בסך הכל תספק קצת תאוות נקם של כמה אנשים.

יש רק תכלית אחת המצדיקה עיכוב בהחזרת גופות של מחבלים – השארתם לצורך חילופים עם חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. אילו ההחלטה הייתה שהגופות ימסרו למשפחות המחבלים, אך המסירה תעוכב עד החזרת גופות חיילינו, היא הייתה מוצדקת. אך לא זו ההחלטה שהתקבלה ולא כך היא הוצגה והוסברה.

* שנאה עצמית – אם מישהו זקוק להמחשה חדה של מחלת הנפש שנאה עצמית, הוא מוזמן לקרוא את הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר ב"הארץ". איך אלפר יכול להתחרות עם גילויי התמיכה של גדעון לוי במחבלים וברוצחים? איך הוא יכול להתחרות עם הנזיפה של לוי במחבלים הרוצחים על כך שהשתהו כל כך ביציאתם למסעות רצח היהודים?

כך נפתח הפשקוויל: "במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש — ורוצח אותי".

ועוד פנינים, בהמשך מאמר הפיגולים: "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עמם אחרי מותי. ואם רוצחי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש... אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי".

והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: המחבל שהתחפש לעיתונאי בפיגוע בקריית ארבע אינו רוגל אלפר.

* האיש הרע – אם חשבתם שהאיש הרע בעיני "הארץ" בשבוע האחרון הוא נתניהו, טעיתם. האיש הוא עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, שצעק על ח"כ עודה ודרש ממנו להפסיק עם ההסתה בנצרת, הגורמת לנזק לעיר ולתושביה. הוא משת"פ, או בלשון הכותבים "הערבי הטוב".

* להילחם בדחליל – צבי כסה פרסם ב"דעתון" מאמר תחת הכותרת "שאלה ל-2 מיליון המצביעים שבחרו בנתניהו". כל המאמר המלומד מבוסס על הנחת יסוד על פיה נתניהו טוען שהעולם כולו נגדנו וכל דרכו בנויה על טענה זו. הכותב שולל את הטענה בהוכחות מן ההיסטוריה ועד ימינו, ומכאן שכל מה שמגלם נתניהו, המבוסס על הטענה הזאת, מופרך מעיקרו. אמנם איני חסיד של נתניהו, אבל אני חסיד של האמת. ולכן, הייתי מצפה מצבי כסה לבסס את מאמרו על אי אלו מובאות מדברי נתניהו, הטוען שהעולם כולו נגדנו. כי אני, למשל, מעולם לא שמעתי זאת ממנו. למשל, בנאומו בכנסת בפתח מושב החורף, הוא הקדיש פרק שלם להדיפת טענת ה"בידוד המדיני" כביכול של ישראל. הוא דיבר על מערכת היחסים הפורחת עם הודו, יפן וסין, על מערכת היחסים הפורחת מחוץ לאורות הזרקורים בינינו לבין מדינות ערב המתונות ועל כך שחרף המחלוקת עם ארה"ב, הידידות בין המדינות נותרה איתנה. וכך בכל נאום. לא חבל לשחוק את מקשי המקלדת על מאמר שלם, שמגיב על דחליל שהכותב יצר במו ידיו?

* לנקות את אורוות קק"ל – טוב עשו צירי ועידת מפלגת העבודה כאשר הדיחו את יו"ר קק"ל אפי שטנצלר. קק"ל הפכה למדמנה של סיאוב, רקב, חוסר שקיפות, בזבוז כספי העם היהודי ומינויי מקורבים. הסיאוב בקק"ל שירת את הגורמים הפוסט ציונים והאנטי ציונים שתירצו בכך את מאבקם למען פירוקו, בשל התנגדותם לעצם הרעיון של אדמות הלאום היהודי.

יש לקוות שדני עטר, היו"ר החדש, יבין שהמשימה הראשונה והעיקרית שלו היא ניקוי אורוות קק"ל. זו משימה קיומית לארגון.

* תושבי ירוחם הרוויחו – בבחירות לראשות קק"ל תמכתי במועמדותו של ראש העיר ירוחם מיכאל ביטון, בשל אמונתי במנהיגותו, בטוהר כפיו וביכולת שלו לבצע את המהפכה הדרושה. ההישג של ביטון אינו מבוטל. הוא הצטרף למרוץ לפני ימים אחדים, לא השקיע משאבים ולא רקח דילים. רוב חברי הפורום המצביע כבר היו מחויבים למועמדים אחרים. ובכל זאת ביטון גרף תמיכה רחבה והגיע למקום השני. אולם בבחירות יש רק מנצח אחד, וזה לא היה הוא.

בעקבות דברי תמיכה במיכאל שכתבתי, קיבלתי תגובות מתושבים בירוחם, שהביעו צער, זעם ואכזבה מביטון, שרק לפני 11 חודש נבחר לקדנציה השניה והתחייב להשלים אותה עד תומה. אמנם ביטון התכוון לבצע במקביל את שני התפקידים, אולם הם ראו בכך הפרת ההתחייבות וחשו מרומים ונבגדים. אילו היו אלה יריביו הפוליטיים של ביטון, לא הייתי מתרשם מכך במיוחד, אולם היו אלה דווקא תומכיו המובהקים, ואין לזלזל בטיעוניהם.

מי שהרוויח מכך שביטון לא נבחר, הם תושבי ירוחם, שביטון ימשיך להוביל את עירם "מלא מלא". על ביטון למצוא את הדרך לפגוש את האנשים, להקשיב לביקורתם, ולהסביר את פשר התמודדותו.

למיכאל ביטון נכונו עלילות רבות ואני משוכנע שהוא ימצא עצמו בשורה הראשונה של ההנהגה הלאומית. אולם ראוי שאת השנים הקרובות יקדיש לתפקיד החשוב אליו נבחר ובו הגיע להישגים מעוררי התפעלות.

* הראשונה שהכירה – במאמרו "הביצים והאבן", כתב אברהם כץ עוז שארה"ב לא הייתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל, אלא בריה"מ קדמה לה. זאת טעות. אמנם ארה"ב הפעילה לחץ כבד ביותר על בן גוריון והנהלת הסוכנות לדחות את הקמת המדינה, אולם משהפור נפל והוכרז על הקמת המדינה, הנשיא טרומן החליט מיד להכיר בישראל. 11 דקות אחרי ההכרזה, הייתה ארה"ב המדינה הראשונה שהכירה בה.

בריה"מ הכירה בישראל יומיים אחרי ההכרזה.

* להתנשק עם עצים ואבנים – בפתח ביתי קבועה מזוזה. מבחינתי, אין על כך כל שאלה. המזוזה היא סמל ליהדותי, היא מבטאת את זיקתי העמוקה לעם ישראל, לתרבות היהודית, למורשת ישראל, לשורשיי היהודיים. אולם מעולם לא נישקתי מזוזה. ומעולם מזוזה לא נישקה אותי. ובעיקרון, איני מנשק את מי שאינה מנשקת אותי. כלומר, איני מתנשק עם עץ ואבן. המנהג הזה, המתייחס אל המזוזה כאל קמע, מבזה בעיניי את המזוזה. איני מוצא כל דבר יהודי בנישוק מזוזה, ואני תוהה האם אברהם ניתץ את הפסלים בבית אביו, כדי שכעבור אלפי שנים צאצאיו ינשקו מזוזות.

איני מנשק מזוזות, אך אין לי בעיה עם אחרים הנוהגים כן. אולם ברגע שפוליטיקאים (מירי רגב ואיתן כבל) יוצאים בקמפיין פוליטי לנישוק מזוזות, והופכים זאת לסוגיה ציבורית, אני רואה לנכון לבטא באופן ציבורי את אמונתי.

            * ביד הלשון

נטרול – לחסל מחבלים בפיגוע זה כבר לא פוליטיקלי קורקט. אמור מעתה: לנטרל מחבלים.

הנטרול, ביטוי מן הז'רגון המשטרתי בארץ ובעולם, הוא הוצאת המפגע מכלל יכולת ביצוע, באמצעות הריגה, פציעה או לכידה.

השאלה היא האם מחבל שנטרלו אותו הפך להיות נייטרלי. 

* "חדשות בן עזר"

הזהות וההזדהות הלאומיים, חזקים לאין ערוך יותר מהזדהות אזרחית, בוודאי עם מדינת לאום של עם אחר, ובוודאי כאשר מדינתך נמצאת בסכסוך לאומי עם עמך. לכן, מעולם לא ציפיתי מערביי ישראל להיות ציונים, להזדהות עם המדינה, לתמוך במאבקה הלאומי, לשיר "התקווה". מעולם לא חשבתי שנכון לדרוש מהם "נאמנות".

אולם המדינה יכולה לדרוש מהם, כאזרחיה, לכבד את החוק, להימנע מאלימות ולא לפעול אקטיבית למען אויביה בעת עימות ביטחוני. וכאשר הם בוחרים להפר חוק, לנקוט אלימות ולפעול אקטיבית למען האויב בעת עימות ביטחוני, שלא יתבכיינו על תוצאות בחירתם, כפי שעשו באוקטובר 2000.

ערביי ישראל יודעים היטב, שהם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי מוחלט, מחופש עיתונות, מחופש ביטוי, מהזכות החופשית האמתית לבחור ולהיבחר. לכן, בכל הסקרים, רובם גאים להיות אזרחי ישראל. לכן, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את ההצעה ההוגנת ביותר שניתן להציע להם – להעביר את הריבונות עליהם, במקומם, למדינת הלאום שלהם. הם דוחים זאת, כיוון שהם מעדיפים להיות אזרחי הדמוקרטיה הישראלית ולא להיות מדוכאים בידי רודנות ערבית.

אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מדינה אינה יכולה לנהוג בסובלנות, כשבשעת עימות כזו, שבה מידי כשעה האויב הפלשתינאי מבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים, אלפים מערביי ישראל יוסיפו שמן לבערה, יתפרעו, יידו אבנים, חלקם אף יצטרפו למחבלים ויבצעו פיגועי טרור (ובחוצפתם יתבכיינו על כך שמחבלת מתוכם נורתה בעת ניסיון רצח בעפולה).

הפעם הדבר חמור במיוחד, כיוון שמי שהצית את הבערה הזאת, באו מתוך ערביי ישראל – הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ממנו יצאה עלילת הפגיעה באל-אקצה, שגרמה לגל הטרור והאלימות הנוכחי. דווקא מתוך אותה תנועה של ערביי ישראל, יוצאת ההסתה הגסה והחמורה ביותר, שלהוב היצרים האלים ביותר.

במקום לנהוג כמנהיגות שקולה ואחראית, לגנות את ההסתה והאלימות, להרגיע את הרוחות ולמתן את הציבור, נציגותם של ערביי ישראל בכנסת רק מסלימה ושותפה להסתה, כולל בהפצת העלילה על הר הבית, כולל בביקורי הסתה פרובוקטיביים להר הבית ועימותים מתוקשרים עם מבקרים יהודים, כולל במפגן הזדהות עם ראש המסיתים השייח ראאד סלאח. אף ח"כ מן הרשימה הערבית המשותפת לא גינה את פיגועי הטרור.

בראיון לגל"צ הסביר אחמד טיבי מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם של ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין להשוות", הוא אמר בגילוי לב, "בין בעלי הבית לפורצים".

זה העניין. הם רואים עצמם כבעלי בית ואותנו כפולשים זרים. לא רק להר הבית, אלא בכלל לארץ ישראל, למזרח התיכון. זאת הסיבה האחת והיחידה לסכסוך, וזאת הסיבה לכך שהשלום אינו באופק. ואם קיווינו שערביי ישראל יהיו גשר לשלום, שוב ושוב התקווה הזאת מתבררת כאשליה.

הנהגת ערביי ישראל מחבלת שוב ושוב בדו-קיום ובמאמצים לשילוב ערביי ישראל במדינה. ואח"כ הם מייללים ומתקרבנים. כמו ב-1947-1948, מנהיגי הציבור הערבי אינם מחמיצים אף הזדמנות להמיט אסון על עמם.

****

על אף המציאות המרה אותה הצגתי, אין להתייאש מהמאמץ לדו-קיום ולהשתלבות ערביי ישראל במדינה, אך יש לחפש את הפרטנרים המתאימים לכך, אלה שבאמת מעוניינים בדו-קיום. "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים" – נקראת קריאה בהפגנה. קריאה נהדרת, אולם כאשר השותפים הערבים להפגנה הזאת, הם מנהיגי המפלגה המסיתה והמציתה – זה הדבר הרחוק ביותר מדו-קיום.

ראש עיריית נצרת המגלה מנהיגות ועומד בפרץ מול האספסוף ומול ראשי המסיתים, קורא למתינות, לשיקול דעת ולהשתלבות, יוצא נגד ח"כ עודה ומחרחרי המדון והאלימות, הוא דוגמה למנהיגות אחראית שעמה יש לקדם תהליכי דו-קיום והשתלבות. העדה הנוצרית, שבשנים האחרונות אחוזים הולכים וגדלים מתוכה מתנדבים לצה"ל ומשרתים ביחידות הטובות ביותר ובקצונה, היא פרטנרית כזאת. אני עצמי שותף לכמה התארגנויות ברוח זו, כמו התארגנות לקידום מכינה קדם צבאית בטובה-זנגריה לצעירים בדואים המתנדבים לצה"ל ועוד.

אחת היוזמות שבהן נטלתי חלק, הייתה של הידברות עם אחד המנהיגים המרכזיים של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, שבשיחות עמנו התגלה כמתון ביותר, אנטיתזה למסרים של תנועתו. אולם מחוץ למשרד בו שוחחנו, הוא נמנע מלהשמיע את הדברים. וכאשר תנועתו הפיצה את עלילת הפגיעה בהר הבית והציתה את התבערה הגדולה, הוא לא עמד בפרץ, לא קם ויצא נגד ההסתה. אני איבדתי בו אמון, והלקח שלי הוא שאין טעם לנסות הידברות עם ההנהגה הקיצונית, אלא לבנות בהדרגה ניסיונות מוצלחים לדו-קיום עם מי שבאמת מעוניינים בכך.

אין לי עניין בהמשך המפגשים עם אותו מנהיג דת, אך אצטט את משפט המפתח שהוא השמיע באוזננו, והוא בעיניי המוטו של כל עיסוק בסוגיית ערביי ישראל: "עלינו לבחור האם אנחנו אזרחים או אויבים. אי אפשר להיות גם וגם".

אמת ויציב. זאת הבחירה שלהם, ועלינו לסייע לאלה שבוחרים להיות אזרחים שווי זכויות במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא אויביה מבפנים.

* "על הצפון"