הבלוג של אורי הייטנר

* שנות טרור – לפני 22 שנה, בשובו מחתימת הסכם אוסלו, הכריז שמעון פרס חגיגית: "תמו מאה שנות טרור". 11 שנים קודם לכן, לפני 33 שנים, הכריז מי שהיה אז יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן, שצפויות לנו עוד מאה שנות טרור.

למרבה הצער, ברור מי היה ריאלי ומי שגה בחלומות. כל כך כואב ומצער, אך רפי איתן צדק.

ואף על פי כן, מדינת ישראל מתפתחת, משגשגת, צומחת. מאז דבריו של רפי איתן עלו לישראל עוד מיליון וחצי יהודים. רפי איתן אמר את הדברים בתקופה שבה המשק הישראלי היה במצב הקשה ביותר בתולדות המדינה, והיום הכלכלה הישראלית פורחת ומשגשגת.

הטרור הערבי ליווה את הציונות מראשיתה, עוד כשהיו בארץ כמה עשרות אלפי יהודים. אם נביט לאחור, נראה שבפרספקטיבה היסטורית ובראיה רחבה, אנו בדרך הנכונה. כל גל טרור, עם כל הכאב הכרוך בו, הסתיים בהתחזקותנו ובהיחלשות אויבינו. כך יהיה גם הפעם.

* על אונס ושלום – באוניברסיטה המשודרת בגל"ץ נערך ראיון עם הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי, על בריתות ושלום. אגסי הרבה לדבר על חשיבות השלום, על כך שאין דבר חשוב מן השלום ואין משימה משמעותית יותר מלהביא את השלום.

ובמהלך השיחה, הוא סיפר את הסיפור הבא. "שירתתי במובלעת במלחמת יום הכיפורים [המובלעת – השטח שצה"ל כבש במלחמת יום הכיפורים בתוככי סוריה, בואכה דמשק א.ה.]. עמדתי ליד איזה גנרל ושאלתי אותו: 'כמה זמן דרוש לך כדי לכבוש את דמשק?' הגנרל השיב: 'יום יומיים'. 'אז למה אנחנו לא כובשים אותה?' הקשיתי והגנרל השיב: 'אין לנו מה לעשות שם' ".

ועכשיו, הקשיבו לפאנץ'-ליין. אגסי סבור שהגנרל טעה. ואת הדברים שאצטט הוא אמר ברצינות גמורה. "אני לא מסכים עם הגנרל. היינו צריכים לכבוש את דמשק, להעיף את הדיקטטור ולמנות במקומו דיקטטור אחר שיעשה אתנו שלום ולעזוב. לכפות עליהם שלום".

האם אדם למד ולימד כל חייו פילוסופיה כדי להגיע לתובנה כל כך פשטנית? ככה, נצא לטיול של יום יומיים, ייהרגו לנו כמה עשרות או מאות חיילים, נעשה פוווו ליד ארמון הנשיאות כדי שאסד יעוף, נתפוס מישהו ברחוב ונעשה אותו דיקטטור ונכריח אותו לחתום אתנו על הסכם אהבה, אחווה, שלום ורעות לנצח, שתי נשיקות במצח.

לא צריך להיות פרופסור לפילוסופיה כדי להבין שאי אפשר לכפות שלום; שלא יהיה שלום בלי ששני הצדדים יחפצו בשלום. וכפי שאי אפשר לאנוס את האויב לחיות אתנו בשלום, כך אי אפשר לקדם את השלום על ידי אונס המציאות.

כי המציאות היא, שאין לנו פרטנר לשלום. ומי שלא מאמין, שיצפה בנאום ההסתה ועלילת הדם של אבו מאזן.

* השקרן – קו רציף עובר בין עבודת הדוקטורט של אבו מאזן – הכחשת השואה, לבין נאום ה"רצח בדם קר" שלו. זה האיש, זו אמינותו, זו רמת האמון שאפשר לתת בו.

* עלילת דם – אל העלילה הנבזית של קנאי האסלם ושותפיהם בתוכנו, על פגיעה, כביכול במסגד אל-אקצה, הצטרפה בימים האחרונים עלילת דם נבזית לא פחות, המציגה את גל הטרור והאלימות כלינץ' המוני בערבים תמימים. מחבל בן 13, חמוש בסכין, הסתער על נער בן גילו בניסיון לרצחו ופצע אותו פצעים אנושים. במהלך סיכול הפיגוע המחבל נוטרל (ובסך הכל נפצע קל עד בינוני, אם כי ראוי היה שייהרג), ומיד מכונת התעמולה המשומנת מפיצה דיבה על רצח של ילד ערבי בן 13. הרשה"פ (רשות ההסתה הפלשתינאית) תובעת להעמיד את "הרוצחים" לדין ותמונתו של ה"קורבן" מתבוסס בדמו מופצת בכל רחבי הרשת, כדי להזין את השנאה והקנאות ולעודד את המשך מעשי הרצח.

ההסתה החמורה ועלילת הדם מופצת גם בקרבנו. החל בכך גדעון לוי בתחילת השבוע במאמרו "מוות לערבים", שבו הציג תמונה שבה אנו הופכים "רוצחים" – שוטרים, חיילים ואזרחים פשוטים, שסתם רוצחים ערבים כדי ליישם את תורת "מוות לערבים", לגיבורים לאומיים. החרה החזיק אחריו ב. מיכאל. הנ"ל כתב סיפור בדיוני, על פיו הפך לגיבור לאומי כיוון שרצח בחמישה כדורים מלצר ערבי במסעדה, שאחז בידיו סכו"ם. לקראת ערב התברר שהמלצר היה יהודי, ואז החלו הפגנות נגדו וקריאה "להוציא להורג את המחבל", עד שלפתע הייתה עוד תפנית בעלילה – עורך דינו הוכיח שאם סבתו של הנרצח הייתה מוסלמית שהתגיירה בגיור רפורמי. הנ"ל הוגדר בכינוס חירום של בין דין רבני כ"חצי ערבי מינימום", ו"כך קיבלתי צל"ש". כמובן שסיפור "אם סבתו" מרמז על הגדרת היהודי על פי הנאצים – גם דור רביעי יש להשמיד.

ומדוע ב. מיכאל ול. גדעון לא כתבו על חטיפת ילדים ערבים ורציחתם לצורך אפיית מצות? כי צריך לשמור משהו גם למוסף של פסח.

* האם כבר שוברים שתיקה? - האם "שוברים שתיקה" כבר יצאו למסע הופעות בעולם, על הרוצחים הישראלים שמוציאים להורג ילדים פלשתינאים האוחזים בכפיות?

* יש הגורסים – קובי ניב, במאמר ל"הארץ", מצדיק את גל הטרור הרצחני נגד יהודים, בכך שאנחנו אשמים, כמובן. במה אשמנו? "מזה 50 שנה (ויש הגורסים 70) אנחנו מחזיקים עם שלם, מיליוני בני אדם, תחת משטר צבאי מדכא של גזל, חנק והרג, ובכל פעם שהעם זה מתקומם, כל פעם בעונה אחרת ובצורה אחרת, אנחנו מופתעים מחדש, כאילו תקפו אותנו פתאום, משום מקום, בלי שום סיבה, חייזרים אכזריים עם שפמים לא אופנתיים. אבל מעשי הדיכוי וההרג והתגובה והנקם והנקם על התגובה על ההרג והנקם הם הרי לחם חוקה היומי של הארץ הזאת כבר לפחות 76 שנים (ויש האומרים 77)".

לפני 70 שנה, ב-1945, הסתיימה מלחמת העולם השניה. על פי הנראטיב של הפלשתינאים ושל קובי ניב, זו התחלת השואה [= נכבה] של הפלשתינאים. יש הגורסים, כותב קובי ניב ומתכוון לעצמו, ששבעים שנה אנו מדכאים, גוזלים, חונקים והורגים. ויש הגורסים, הוא מעיד על עצמו, ש-77 שנים. כלומר, מאז 1938. מה קרה ב-1938? היה זה בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ההתנפלות הרצחנית של ערביי א"י על היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני ולהשמיד את היישוב. ב-1938 הסתמן האסון הפלשתינאי – כאשר עינו אותנו, כן רבינו ופרצנו ואילו הם התרסקו.

* הפיגוע בקריית ארבע - עוד מחבל התחזה לעיתונאי.

* תקינות – מהנדס יקה נדון למוות. רגע לפני הפעלת הגיליוטינה, ניתנה לו הזכות לבקשה האחרונה, והוא אמר: "כאשר אני מביט במכונה, אני מבחין בכך שההברגה כאן רופפת והזווית של הסכין קצת נוטה הצדה. חוששני שהפעלת המכונה באופן הזה עלולה להסתיים בביזיון ולהחמיץ את צווארי. מהנדס במעמדי אינו יכול להרשות לעצמו לעלות על מכונה בלתי תקינה. אני מבקש שתתקנו קודם את הכשלים".

למה נזכרתי פתאום בבדיחה הזאת (שבינינו, היא לא כל כך מצחיקה)?

בשל דיון הזוי ביומן הערב של גלי צה"ל, בשאלה האם על פי החוק מותר היה להראות את תמונתו של הנער המחבל, אף שהחוק אוסר על הצגתו של קטין ללא אישור הוריו.

צבטתי את עצמי ו... לא חלמתי. אשכרה, זה היה הדיון בתחנת השידור הצבאית.

* המבחן של נתניהו – לפחות עד כה, נתניהו מתמודד היטב עם מתקפת הטרור. הוא מפעיל עוצמה בתקיפות, אך גם בשום שכל, בריסון ראוי, ולא נגרר אחרי השרים המתלהמים, הדמגוגיה הביטחונית וצעדים פופוליסטיים למיניהם. הוא חותר לרגיעה ולא נגרר אחרי רעיונות שיציתו תבערה גדולה.

לעומת זאת, דווקא בתחום שנחשב למומחיותו הוא כושל – ההסברה. כל מה שאנו עושים בתחום הזה הוא לאט מדי, מאוחר מדי ומעט מדי.

* מערכה נכה - אנו בעיצומה של מערכה מדינית והסברתית קשה, ובימים האלה אין שר חוץ בישראל.

* מה עם הכובע? - כל כך רוצים לתקוף את נתניהו על חוסר הריסון והפעלת כוח יתר והבערת השטח ו... ו... אבל, מה לעשות, אין להם טיעון. מה עושים? "איך נתניהו היה תוקף את הממשלה אילו היה באופוזיציה והיא נהגה כמוהו בתגובה למתקפת הטרור".

ארנב א' וארנב ב' היו משועממים מאוד.

"מה נעשה?" שאלו זה את זה.

ארנב א': "נלך להרביץ לארנב ג'".

ארנב ב': "ככה סתם, בלי סיבה?"

ארנב א': "נדפוק לו בדלת. אם יצא עם כובע, נצעק עליו למה אתה עם כובע ונרביץ לו. אם יצא בלי כובע, נצעק עליו למה אתה בלי כובע ונרביץ לו."

הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו.

ג' יצא בלי כובע.

"למה אתה בלי כובע?!" והרביצו לו מכות רצח.

כעבור שבוע א' וב' שוב השתעממו.

"מה נעשה?"

"נלך להרביץ לארנב ג'."

"סתם ככה, בלי סיבה?"

"נבקש ממנו סיגריה. אם ייתן סיגריה בלי פילטר, נכה אותו על כך שנתן ללא פילטר. אם יתן סיגריה עם פילטר, נכה אותו על כך שנתן עם פילטר."

ארנב א' וארנב ב' הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו.

פתח ג' את הדלת.

שאלו אותו: "אפשר סיגריה, בבקשה?"

ארנב ג': "בשמחה. עם פילטר או בלי פילטר?"

היססו השנים רגע ואז צעק עליו ארנב ב': "למה אתה עם כובע?" וירדו עליו השניים במכות רצח.

* אין כניסה - במקום איסור יציאה מן הארץ, מוטב היה להוציא לשייך ראאד סלאח צו איסור כניסה לארץ.

* רשת ההסתה החברתית – כאשר האינטרנט פרץ לחיינו, ועוד יותר מכך – הרשתות החברתיות, האמנו שכעת, כשתם עידן תקשורת ההמונים, אי אפשר יותר להסית, לשטוף את המוח, לעוור את ההמונים. האנשים עכשיו יהיו יותר חכמים, יותר ביקורתיים, יותר סקרניים, לא יקבלו כמובן מאליו כל מה שאומרים להם, יגיעו בעצמם למקורות מידע אלטרנטיביים. נדמה לי שההערכה הייתה אופטימית משהו.

* כי זה לא צה"ל – למה הצבא האמריקאי הפציץ במודע בית חולים באפגניסטן, עתיר חולים חפים מפשע? כי צבא ארה"ב אינו צה"ל. נכון, זה לא צבא רוסיה, זה לא צבא של דיקטטורה, בוודאי ובוודאי שאין זה צבא ערבי, חלילה. מצד שני, זה גם לא צה"ל.

נאמר שההפצצה נבעה ממידע על כך שיש בבית החולים טרוריסטים. מבית החולים לא שוגרו טילים לעבר ערי ארה"ב והאוכלוסיה האזרחית האמריקאית לא חוותה "צבע אדום" כתוצאה מהפעילות באותו בית חולים. אך צבא ארה"ב נהג כפי שנוהג כל צבא. זולת צה"ל.

אני שמח שצה"ל הוא אחר. אני גאה בהיותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם. זה לא מיתוס ולא מליצה, זו האמת לאמִתה.

אני סולד מן הצביעות ותרבות השקר של אלה, שמצד אחד מעמידים בפני ישראל אמות מידה שאף מדינה אחרת אינה עומדת בהן ולא מצפים מאף מדינה לעמוד בהן, ומצד שני תוקפים את ישראל בשל עלילות דם בזויות שמעלילים על צה"ל.

ובעיקר אני סולד מהישראלים הפעילים ברקימת העלילות הללו, ועורכים מסעות הופעות בעולם להפצתן, במימון עוין.

* חוש ההומור של אורית גלילי – עד לפני שנתיים הייתה אורית גלילי צוקר ראש הצוות לתקשורת פוליטית של ראש הממשלה נתניהו. מאז שהוחלט לסיים את ההתקשרות עמה, היא עסוקה בנקמה ובעיקר במסע היטהרות בפני הברנז'ה.

במאמר ל"הארץ" היא תקפה בחריפות את ערוץ 2, ערוץ 10 ו"ידיעות אחרונות" על כך שהם נוהגים בעימות הנוכחי כמשת"פים של נתניהו, כלומר חטאם הוא פטריוטיות, והתנגדות לטרור המופנה כלפינו.

לעומתם, היא מעלה על נס את "הארץ". וכאן מגיעה האתנחתא הקומית: "המסרים המפוכחים של 'הארץ' – שפעם נחשבו למסרי הציונות הפרגמטית". איזו בדיחה. כל מי שיפתח באקראי עמוד כלשהו מכתביהם של מנהיגי הציונות, ודווקא המתונים שבהם, כמו חיים ויצמן ומשה שרת, ייווכח עד כמה דבריה מנותקים מהמציאות.

אבל למה ללכת אליהם? מוטב להציץ ב"הארץ" של פעם, ולהשוות ל"הארץ" של היום. "הארץ" תמיד היה עיתון הזרם היוני בישראל, אולם הוא היה בקוטב היוני של הקונצנזוס הציוני. ולכן, הפער בין מה שהיה למה שהוא היום הוא פער ענק, בלתי ניתן לגישור.

אמחיש זאת בשתי דוגמאות. הנה, קטע ממאמר המערכת של "הארץ" ב-8.6.67, בעיצומה של מלחמת ששת הימים: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו... הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם ויסולק... סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת לפעול כדי למנוע תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות המזוינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם... המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

הדוגמה השניה קרובה הרבה יותר לימינו, לפני פחות מעשרים שנה, מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

מיותר לציין, ש"הארץ" של היום מגויס למלחמת חורמה במסרים של "הארץ" לפני עשרים שנה. דבריה של גלילי צוקר מגוחכים.

* אפרופו "בידוד מדיני" – האירועים הביטחוניים הכובשים את הכותרות, דחקו לקרן זווית התפתחות מדינית היסטורית – ביקורו בישראל של נשיא הודו פאנארב מוקרג'י. ההתפתחות ההיסטורית אינה הביקור, אלא הביקור הוא ביטוי המסמל את התפנית ההיסטורית.

עוד טרם קום המדינה וביתר שאת לאחר מכן, ישראל ניסתה ללא לאות לקשור קשרי ידידות עם הודו. אולם עוד בתקופת מהאטמה גנדי, נקטה תנועת השחרור ההודית ולאחר מכן הודו, בקו פרו ערבי ואנטי ציוני קיצוני, אולי כדי לרצות את המוסלמים בתוכה. הודו הצביעה באו"ם נגד הקמת מדינת ישראל, סירבה להכיר בישראל שנים רבות ונקטה קו עוין מאוד.

ראש ממשלת ישראל בן גוריון ושרי החוץ ששירתו תחתיו משה שרת וגולדה, וכן ממשיכיהם, ניסו כל הזמן לפרוץ את מחסום האיבה, מתוך הבנת חשיבותה של הודו כמעצמה עולה באסיה. אולם רק 44 שנים לאחר הקמת המדינה, בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, ימים אחדים לאחר כינון היחסים בין ישראל לבין סין, הודו כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אולם גם לאחר מכן, המשיכה לדבוק בקו הפרו ערבי והאנטי ישראלי.

ואילו כעת, שעה שאנו קוראים על "בידוד מדיני" (כנראה משאלת לב של הכותבים זאת) נפרץ הסכר ובין המדינות נוצרו יחסי ידידות קרובה ושיתוף פעולה בכל התחומים – כלכלי, ביטחוני ואף מדיני. הודו שינתה את דרכה, חדלה להצביע עם הרוב האוטומטי האנטי ישראלי, והחלה להצביע יחד עם ישראל ונגד ההחלטות האנטי ישראליות. הודו, מדינה שחשיבותה הבינלאומית הולכת וגדלה, היא היום אחת הידידות הקרובות לישראל, בהנהגת ידיד ישראל, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. היחסים הולכים ומתהדקים, וטרם נאמרה המילה האחרונה.

* פאסיביות שכזו – ביקורו של נשיא הודו בישראל מסמל את התחממות היחסים בין שתי המדינות. יש לציין שהיחסים בין ישראל להודו כוננו רק ב-1992. ראש הממשלה אז היה יצחק שמיר. שבוע קודם לכן כוננו היחסים עם סין. באותם ימים כוננו וחודשו יחסי ישראל עם עשרות מדינות, ובהן בריה"מ והגוש הקומוניסטי. באותם ימים עצרת האו"ם החליטה לבטל, אחרי 17 שנה, את החלטתה האנטישמית לפיה הציונות היא גזענות. כל זאת בימי שלטונו של מי שקובעי הטעם בתקשורת אהבו ועדין אוהבים להגדיר כ"ראש ממשלה פאסיבי".

עיקר מעייניו ומרצו של יצחק שמיר, בהיותו ראש הממשלה, הופנו לייעוד העיקרי של מדינת ישראל, קיבוץ גלויות. בעקשנות ונגד כל העולם, כל המומחים וכל הציניקנים, הצליח שמיר לבטל את מעמד ה"פליט" שהעניקה ארה"ב ליהודים שיצאו מבריה"מ לשעבר, עם פתיחת שעריה. הוא הצליח לשכנע את ארה"ב, שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, כי יש לו מולדת ומדינה. החלטה זו ניתבה מיליון עולים לישראל, שהביאו ברכה רבה בכל התחומים, במפעל הציוני הגדול, החשוב והמוצלח ביותר, מאז קליטת העליה הגדולה בשנות החמישים. הוא הניע את כל המערכות בישראל למאמץ ממוקד בקליטת העליה, חרף ביקורת מרושעת בשם ה"מנהל התקין" כביכול, ובזכות עובדה זו כל העולים מצאו קורת גג ורבים מהם מצאו במהרה תעסוקה, בית ספר לילדים וכו'. הוא קידם את העליה מאתיופיה ושלח את צה"ל ל"מבצע שלמה" שהעלה בתוך יממה וחצי כמעט 15,000 יהודים מאתיופיה לישראל.

פאסיבי?! איזו תעמולת כזב, של מי שבעיניהם אקטיביוּת היא רק נסיגה משטחים. אכן, בזמנו ישראל לא נסוגה משטחים, אך אם נבחן את 22 השנים מאז הפסיד בבחירות (גילוי נאות – הוא הפסיד בגללי. אני הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין), איני בטוח שהנסיגות הביאו לישראל את התוצאה הרצויה והמצופה, בלשון המעטה.

אגב, לכל המתלהמים המציעים הצעות קיצוניות לפתרונות קסם של מלחמה בטרור באמצעות הפעלת כוח בלתי מוגבל, כדאי לזכור שגישתו של שמיר הייתה הפוכה. הוא היה נחוש להימנע מהסלמה, לא נגרר אחרי פרובוקציות של האויב, לא נכנע ללחצי הימין הקיצוני ולא התרגש מהלעג שהפנו כלפיו. המצפן שלו היה אך ורק מה שטוב למדינת ישראל, ולא הצורך להוכיח משהו למישהו.

ב-15 באוקטובר מלאו מאה שנים להולדתו של יצחק שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו.

* ינקה את אורוות קק"ל – הגורמים הפוסט ציוניים בישראל, בהובלת "הארץ", מנהלים מסע צלב נגד קק"ל וקוראים לפירוק הארגון. הם מנמקים זאת בסיאוב, ברקב ובשחיתות הקיימים בארגון.

כמובן שזה תירוץ דמגוגי. לא הייתה בתולדות מדינת ישראל מדמנת שחיתות כמו עיריית ירושלים בעידן אולמרט, שתפקדה כמו ארגון פשע. האם עיריית ירושלים פורקה? האם מישהו חשב שיש לפרקהּ? האם עיריית ר"ג פורקה כיוון שראש העיר הורשע על קבלת שוחד? ובקק"ל אין המדובר בפלילים, בוודאי ברמה הזאת, אלא באי סדרים ובסיאוב, בבזבוז ובמינויי מקורבים, שאין לזלזל בחומרתם, אבל יש לדעת להבחין בינם לבין שחיתות פלילית.

"הארץ" והגורמים הפוסט ציוניים תפסו טרמפ על גילויי הסיאוב, כדי להביא לסגירת קק"ל, בהיותו ארגון ציוני, המחויב לציונות, להתיישבות ציונית, לניהול קרקעות הלאום היהודי שנרכשו בכספים שנאספו – פרוטה אל פרוטה מיהודים בכל העולם ב-114 שנות קיומו ובהיותו סמל למפעל הציוני.

מי שהפכו את הארגון למסואב, פגעו במהותו ובייעודו ושיחקו לידיהם של שונאי הרעיון הציוני, דוגמת "הארץ" ושכמותו. ולכן, יש להדיח אותם.

בשבוע הקרוב, תבחר מפלגת העבודה, שבהסכמים הקואליציוניים בהסתדרות הציונית -התפקיד הוא ברשותה, את יו"ר קק"ל. בראש ובראשונה, יש לקוות שאפי שטנצלר יודח.

אחד המועמדים הוא מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם. ביטון מחויב בכל נימי נפשו לרעיון הציוני העומד בבסיס קק"ל, והוא הוכיח בכל תפקידיו ובעיקר בראשות העיר, את יכולתו לנקות את האורוות, לטהר את הסיאוב, ולהצליח מאוד בקידום מטרות הארגון בדרכים של טוהר כפיים, יושרה ושקיפות.

אני ממליץ לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו לתפקיד.

* שאלה - האם יש למישהו ספק, שארדואן עומד מאחורי הטבח ההמוני במפגינים נגד מדיניותו, בשבוע שעבר?

* והרי התחזית – אורן חזן לא יפסיד בתביעת הדיבה שהגיש נגד עמית סגל, כיוון שהוא ימצא דרך אלגנטית-כביכול למשוך את התביעה, ולהתפאר שאלמלא משך אותה היה מנצח בגדול. גזור ושמור!

            * ביד הלשון

מגדל השן – לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית, נעסוק בביטוי "מגדל השן האקדמי". ביטוי זה מצייר את האקדמיה כמנותקת מן העם ומסתגרת בארמון פאר, מגדל שן.

מקור הביטוי דווקא אינו מבטא בית יוקרה מנקר עיניים, אלא תיאור של צוואר אישה יפה, שמומשל ליופיו של מגדל שן. הפסוק הוא משיר השירים: "צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" (שיר השירים ז', ה').

* 929

יום השנה לרצח רבין, ראוי להיות יום אבל לאומי, לדורות.

רשמית, הוא כזה. קיים חוק, יש יום זיכרון ממלכתי; הפן הממלכתי, הרשמי, הקבוע בחוק, מתקיים על פי הספר.

אולם ראוי היה שגם ברמת התודעה הציבורית, יהיה יום זה חקוק בהוויה הישראלית כיום אבל, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה וכמו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

הוא לא כזה, הוא רחוק מלהיות כזה, וזו תעודת עניות לחברה הישראלית. וכדאי שננסה לעמוד על הגורמים לכך.

****

בטרם אנסה לברר את הסיבות, אסביר מדוע אני רואה יום זה כבעל מעמד מקביל לשני ימי הזיכרון שציינתי.

אין זה יום זיכרון ליצחק רבין. אילו רבין היה הולך לעולמו בדרך כל בשר, לא היה נקבע יום ממלכתי לזכרו, כפי שאין ימי זיכרון ממלכתיים לדוד בן גוריון, לחיים ויצמן ולבגין. השאלה האם אני, אתה או כל אחד אחר תמך ברבין או התנגד לו, מעריך אותו או לא, אוהב אותו או לא, תומך בעמדותיו (האמתיות או אלו שהולבשו עליו אחרי מותו) או לא, אינה רלוונטית כהוא זה למשמעותו של היום. המשמעות של יום זה אמורה להיות זהה, בעבור מי שהעריץ את רבין ותמך בו תמיכה גורפת ובעבור מי שתיעב את רבין והתנגד נחרצות לכל פעולותיו ומעשיו. ניתן לתמוך ברבין או להתנגד לו בדיוק כמו בנתניהו, בהרצוג, באולמרט או בפרס; כל מנהיג הנו שנוי במחלוקת.

גם אילו נרצח רבין בידי מחבלים ערבים, לא היה מקום ליום זיכרון ממלכתי לכבודו. במקרה כזה, הוא היה חלל במלחמת הקיום של מדינת ישראל, ונכון היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד האלופים, הקצינים והטוראים שנפלו במלחמה ולצד האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה והטרור. (מסיבה זו אני גם מתנגד לקיומו של יום זיכרון ממלכתי נפרד לרחבעם זאבי-גנדי, שנרצח בידי מחבלים. גנדי נפל חלל במערכות ישראל, ויש לציין את זכרו עם כל חללי מערכות ישראל).

אין זה יום המעלה על נס את מדיניותו של רבין – לא האמתית ולא המדומה. יצחק רבין נבחר לראשות הממשלה בבחירות דמוקרטית וכראש הממשלה הוא הוביל מדיניות לגיטימית, מתוך ראיה פטריוטית של טובתה של מדינת ישראל. מדיניותו הייתה שנויה במחלוקת, כפי שכל מדיניות היא שנויה במחלוקת. ההתנגדות לה לגיטימית באותה מידה כמו התמיכה בה וכמו המדיניות עצמה. הממלכתיות אינה אמורה לקבוע עמדה במחלוקת הזאת, אלא לקדש את הזכות לקיומה, ואת הלגיטימיות של העמדות השונות כלפיה.

זהו יום אבל לאומי לזכר רצח ראש הממשלה. עצם העובדה שאזרח מדינת ישראל, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל, וניסה בדרך זו להכריע מחלוקת לגיטימית במדינה דמוקרטית, היא הנפת היד החמורה ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מאז קום המדינה. יגאל עמיר, האיש הנתעב והנאלח שירה בראש ממשלת ישראל, ירה במדינת ישראל כולה, בכל אחד ואחד מאזרחי ישראל. היה זה אחד הימים השחורים ביותר, לא רק בתולדות מדינת ישראל, אלא בתולדות העם היהודי.

קביעת יום אבל לאומי לדורות, נועדה להביע את האמירה המוחלטת של עם ישראל, נגד אלימות פוליטית, נגד עבריינות פוליטית, נגד הסתה לאלימות פוליטית ובראש ובראשונה נגד רצח פוליטי. קביעת יום אבל לאומי לדורות, נועדה להוקיע את האלימות ואת הרצח ולהעלות על נס את הדמוקרטיה ואת ריבוי הדעות.  

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – מעבר לכאב על האובדן, מבטא את הנחישות לקיים את מדינת ישראל ולהיאבק על קיומה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה – מעבר לכאב על האסון הנורא שפקד את עמנו, מבטא גם את השבועה של "לעולם לא עוד" ואת ההבנה שקיומה של מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל אינה רק התגלמות הצדק, אלא גם הכרח קיומי לעם היהודי. יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה – מעבר לכאב על לכתו של יצחק רבין, מבטא את התובנה שמדינת ישראל חייבת להיות מדינה דמוקרטית ושהרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית היא הרמת יד על עצם קיומה של מדינת ישראל. היום הזה מבטא את המסר שהעם היהודי לא ישלים עם תופעה כזו. יום הזיכרון לרצח רבין ראוי להיות יום הדמוקרטיה הישראלית.

****

עיקר האשמה בזילות של יום הזיכרון לרצח רבין ולכך שהוא לא התקבע בתודעה הלאומית כראוי, נעוץ בהפיכת האבל על רצח רבין ויום הזיכרון לרצח - קרדום פוליטי ואידיאולוגי לחפור בו; להפוך אותו ליום הזדהות ממלכתית עם דרך פוליטית מסוימת וליצור דה-לגיטימציה להתנגדות לדרך זו, ולהציג את עצם ההתנגדות כשוות ערך לרצח. הניסיון הזה מבטא משמעות הפוכה לחלוטין למשמעות הראויה ליום זה – משמעות של לגיטימיות לכל העמדות, לגיטימיות למחלוקת ולוויכוח. הביטוי הנואל ביותר של הקו הזה, הוא האצבע המאשימה, המטילה את האחריות על הרצח על כל מתנגדי מדיניותו של רבין, אף שרובם המוחלט מוקיעים את הרצח ואת הרוצח וסולדים מכל אלימות פוליטית. לא אגזים אם אגדיר זאת כניצול ציני של הרצח.

הניצול הציני הזה, הוא הגורם המרכזי לניכור של ציבור רחב מזכרו של רבין ומיום הזיכרון הממלכתי. איני מציין זאת כדי להצדיק את הניכור, אלא כדי להסביר אותו. אין הצדקה לניכור הזה. אין כל הצדקה לשחק לידיהם של מי שניצלו לרעה את האבל והזיכרון. האבל על רצח ראש הממשלה הוא אבל לאומי, לאיש אין עליו מונופול, ואם יש מי שניצלו אותו לרעה, ויש מי שחשו נפגעים מכך – היה עליהם לצקת בו את התוכן האמתי, של העלאת הדמוקרטיה על נס והוקעה נחרצת של האלימות והרצח, ולא לנצל לרעה את הניצול לרעה, כדי להתנכר למהותו של היום.

כל הדיבור הנואל על "פסטיבל רבין", על כך ש"רבין אשם בהרוגי אוסלו" ו"רבין טבח באלטלנה" וכל אותם דיבורי שטנה ונאצה, ראויים לגינוי, ולמרבה הצער והבושה הם נפלו על יותר מדי אוזניים קשובות.

וכך, יום האבל הלאומי, שראוי היה למנף אותו לאחדות לאומית ממלכתית סביב הדמוקרטיה והסובלנות, הפך ליום של העמקת הקיטוב וההקצנה, לשמחת הקיצונים משמאל ומימין, ונגד האינטרס הלאומי, המקובל על הרוב הדומם.

על כך נוספו השקרים שהיו לחלק מן התודעה בעקבות הרצח. שקר א' – תאוריית הקונספירציה המרושעת, שרקחו אוהדיו של הרוצח ורבים רבים קנו את השקר. שקר ב' - התאוריה חסרת השחר על כך שרצח רבין היה "רצח השלום", תוך רהביליטציה לערפאת ולפלשתינאים, שלרגע לא התכוונו לקיים את הסכמי אוסלו ושמיד הפכו כל שטח שקיבלו בסיס לפיגועי טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. שקר ג' – גיוסו של רבין, אחרי מותו, לעמדות יוניות קיצוניות, שהיו רחוקות ממנו ת"ק על ת"ק פרסה. רבין, שבשנה שבה חתם על הסכם אוסלו הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ' בשל תמיכתו בסרבנות, הפך לאחר מותו ליקיר הסרבנים והעריקים. רבין, שבנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, שבו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסכם הקבע, קבע ככלל ראשון התחייבות שלא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67 והצהיר שבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות ובהם גוש קטיף ובראש ובראשונה ירושלים השלמה וסביבותיה, יישארו בידי ישראל, מוצג לפתע כבעל עמדות "שלום עכשיו" ומרצ, בעוד הדעות האמתיות של רבין, מוצגות כעמדות ימין בלתי לגיטימיות.

השקרים הללו הם חלק ממה שגרם לשחיקה במעמדו של יום השנה לרצח רבין.

****

חלפו עשרים שנה, ולא מאוחר לתקן את המעוות. 2,500 שנה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם, מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם עדין מקיימים יום צום. גדליהו בן אחיקם לא היה מנהיג שנבחר בידי העם. הוא היה פקיד שמונה בידי הכובש הבבלי, שהחריב את בית המקדש והגלה את רוב העם לבבל, כמושל על שארית הפליטה. ואף על פי כן, ראו חכמי ישראל בעצם רציחתו בידי מתנקש קנאי, את המסמר האחרון בחורבן, וקבעו יום מספד ותענית לדורות.

כזה ראוי להיות יום הזיכרון לרצח רבין. 

* "שישי בגולן"

* באמת ובתמים – תאמרו שאני תמים, ואולי בצדק. אבל אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ושהתשובה הטובה ביותר לשקר היא אמת. גל הטרור השוטף אותנו הוא תוצאה של עלילה נוראה, על פיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל אקצה, או בחופש הפולחן של המוסלמים במקום. מיליארדים ברחבי העולם עוברים שטיפת מוח ברוח זו, ואינם נחשפים לעובדות האמתיות.

על ישראל לצאת במתקפת הסברה רבתי בערבית, בין ערביי ישראל, בקרב הפלשתינאים ובקרב העולם הערבי והמוסלמי, בתקשורת ההמונים וברשתות החברתיות, שתפריך את השקר ותציג את חופש הפולחן המלא שישראל מקיימת בירושלים ובהר הבית.

על ישראל לצאת ביוזמה דיפלומטית, שתרתום את מנהיגי ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי האפיפיור ומדינות נוספות להכריז שהעלילה חסרת שחר.

* איבדו שליטה? – שמעתי פרשנות ברדיו, על פיה הנהגת ערביי ישראל איבדה שליטה, ואת גל האלימות והמרד מובילים צעירים שאינם נשמעים לה.

אילו חברי הכנסת, ראשי הערים, ועדת המעקב והמנהיגים הדתיים היו מסבירים לקהל את האמת הידועה להם, שכל סיפורי הפגיעה במסגד אל-אקצה הם שקר ועלילה; אילו הם גינו את פיגועי הטרור בכלל ואת אלה של ערביי ישראל בפרט; אילו הם יצאו בתוקף נגד הפרת החוק וההתפרעויות האלימות – אפשר היה לקבל את הפרשנות הזאת. אולם, כידוע, ההיפך הגמור הוא הנכון.

יתכן שהם איבדו את השליטה על גובה הלהבות, אולם הם אלה שהציתו את הבערה ושפכו עליה גלוני דלק.

כמו ב-1947-1948, מנהיגי הציבור הערבי אינם מחמיצים אף הזדמנות להמיט אסון על עמם.

* קרטל הלאומנות הערבית – כל מיני מומחים מטעם עצמם הסבירו, ערב הבחירות, שהרשימה הערבית המשותפת היא התארגנות אד-הוק לצורך הבחירות, שחד"ש מתונה ושונה מהמפלגות האיסלמיסטיות ומבל"ד. אז אמרו. מסתבר שהקומוניסטים של חד"ש שותפים להסתה איסלמיסטית קנאית בנושא הר הבית, שהם יודעים היטב שכל כולה שקר. הם שותפים להסתה דתית שמוציאה מחבלים לרחוב לרצוח יהודים, וגורמת גם לשפך דם של ערבים. הם שותפים להסתה למלחמת דת סביב הר הבית, הם עולים לשם בשיא המתח הדתי והלאומני, כדי להוסיף שמן למדורה ולהפיץ משם הסתה ג'יהאדיסטית.

והיו בתוכנו מי שראו בהם שותפים אופציונליים לקואליציה.

* יהודי מחמד – האם דב חנין יעלה עם סיעתו להר הבית? סביר להניח שהם לא יתנו לו לטמא את הר הבית ברגליו היהודיות.

* ברית עם הנוצרים – לאורך המאה העשרים, היו הנוצרים בין מובילי הלאומיות והלאומנות הערבית, הן הפאן-ערבית והן של העמים הערביים השונים. כך גם בין הפלשתינאים, דוגמת רבי המחבלים ג'ורג' חבש ונאיף חוואתמה ואף בין ערביי ישראל, דוגמת עזמי בשארה.

כמיעוט דתי נרדף במרחב מוסלמי, ראו הנוצרים בלאומיות את ההזדמנות שלהם לשוויון, ומכאן נטייתם להיות יותר לאומנים מן הלאומנים. אולם שקיעת הלאומיות הערבית ועליית הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית, רדיפת הנוצרים, העובדה שהם נאלצים לנטוש בהמוניהם את המזרח התיכון וגם את עריהם בא"י כמו בית לחם ונצרת; כל אלה גרמו לרבים מהם לחשבון נפש.

כך גם בקרב הנוצרים בישראל. יש בתוכם קריאות הולכות וגוברות להשתלבות במדינת ישראל, יש עליה דרסטית משנה לשנה בגיוס לצה"ל, כולל התנדבות של בנות, ורוב המתגייסים מתנדבים ליחידות קרביות וחלקם לקצונה.

עלינו לטפח את המגמה הזאת, בין השאר בהעדפה מתקנת למגזר הנוצרי, בהפרדת מערכת החינוך שלהם מהאגף הערבי, כדי להגן עליהם מפני ההסתה הלאומנית במגזר הערבי ולסייע להם בתהליכי הישראליזציה.

* בני בריתנו הארמים – בעיצומו של גל האלימות והטרור של ערביי ישראל, נפגשתי, יחד עם חבריי למכון לחקר הגולן, עם שאדי חלול מגוש חלב, קצין צנחנים במילואים, ממנהיגי העדה הארמית נוצרית (מארונית) בישראל.

סיירנו, בהדרכתו, בגוש חלב, ושוחחנו עמו על העדה הארמית, על סירובה לקבל על עצמה את הגדרת הערביות, על ההיסטוריה של העדה כבת ברית של הציונות לפני קום המדינה ואחריה.

שאדי חלול הוא פטריוט לאומי ארמי, ופטריוט של מדינת ישראל. הוא איש רהוט, נמרץ ורב פעלים; מנהיג טבעי וסוחף.

* עיוות מוסרי – גדעון לוי הביא לביטוי-שיא את העיוות המוסרי החולני שלו – הוכחה שאנטישמי הוא בהכרח אדם בלתי מוסרי, ובמיוחד אוטו-אנטישמי – הזן הנחות ביותר של האנטישמיות.

שעה שבכל רחבי הארץ יוצאים מחבלים חמושים בסכינים למסעות רצח יהודים, ואחת לכמה שעות אנו שומעים על פיגוע דקירה, מתאר המנוול את המצב כציד ערבים בידי השלטונות. השוטרים והחיילים שמחסלים את המחבלים בשעת הפיגוע מוגדרים בפיו כ"רוצחים" ה"מוציאים ערבים להורג ללא משפט". הכותרת של הפשקוויל היא "מוות לערבים", כאילו המשטרה וצה"ל הורגים את המחבלים כביצוע היעד: "מוות לערבים". ואיך הוא מגדיר את המחבלים היוצאים למסעות רצח יהודים? למשל: "פלסטיני עם מברג זעיר, שדקר כמה ישראלים ופצעם קל מאוד".

לזכותו של לוי יאמר, שהוא ניחן ביכולת להבחין בין טוב ורע. לגנותו יאמר, שבאופן שיטתי הוא תמיד בוחר ברע ונלחם בטוב.

גדעון לוי לא לבד. במאמר אחר ב"הארץ" מאשים אחמד אועודה את השלטונות בביום פיגועי דקירה ודריסה, באיזו תאוריית קונספירציה אנטישמית בזויה.

* זכויות האדם – בעקבות גדעון לוי, גם הרשות הפלשתינאית גינתה את ישראל על "רצח פלשתינאים", כלומר על הריגת מחבל בעת סיכול פיגוע. הם צודקים, יש לגנות את ישראל על הפרת זכויות האדם הבסיסיות של אותם מחבלים - הזכות לדקור למוות יהודים.

* מגש הכסף – על הר אדיר, לצד כביש הצפון, בקרבת היישוב מתת, הוקם מצפור לזכר חללי מלחמת לבנון השניה. זוהי נקודת תצפית מעולה מחוף הגליל המערבי ועד הגולן ותצפית לעומק לבנון.

שמות 163 חללי לבנון השניה מופיעים באתר, לצד סקירת מהלך המלחמה, הפיוט "אנא בכוח" ושירו של יהודה עמיחי "כי אדם אתה ואל אדם תשוב". בפתח האתר, מופיעה הכתובת הבאה: "אנו, הורים לחיילים שנפלו על הגנת המולדת במלחמת לבנון השניה, קשורים לארץ הזאת בכל נימי נפשנו. תמיד ראינו בתרומה למדינה חלק מרכזי בהשקפת עולמנו. התגייסותנו והתגייסות בנינו לשירות בצבא ההגנה לישראל מהווה המשך טבעי להכרה זו. לנו ולבנינו היה ברור, כי השירות בצבא עלול להעמידם במצב שבו יידרשו לסכן את חייהם ואולי אף למסור את נפשם. קיווינו תמיד שצורך זה לא יבוא לעולם. בקיץ 2006, בתוך המלחמה, ליווינו את בנינו למנוחת עולמים. מצפור זה נבנה לזכר יקירינו בהערכה, באהבה ובגעגועים שאין להם סוף".

עד כאן דברי האמת המרגשים כל כך של ההורים. אנו בעיצומה של השנה העשירית מאז המלחמה; שנה עשירית שבה גבול לבנון שקט, אחרי ארבעים שנות גבול מדמם.

מותם של החללים לא היה לשווא.

יהי זכרם ברוך!

            * ביד הלשון

גֶּדֶר – בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, הזכיר נתניהו מספר פעמים את גֶּדֶר הגבול לאורך הגבולות.

למה גֶּדֶר, בסֶגול סֶגול? האם אימצנו את ההגיה ההונגרית? או שמא רוה"מ פשוט טועה?

לא, הוא דווקא צודק. צורת הסמיכות של גָּדֵר היא גֶּדֶר, ולכן אנו אומרים גֶּדֶר-הפרדה, גֶּדֶר- מערכת, גֶּדֶר-בטיחות, גֶּדֶר-ביטחון, גֶּדֶר-גבול, גֶּדֶר הרגיל וכן הלאה.

אולם נתניהו כנראה אוהב את צורת שני הסגולים, כיוון שהוא משתמש בה גם שלא לצורך. בנאום אחר, לאחרונה, הוא אמר "הֶבֶל הבלים", בעוד המקור מספר קֹהלת הוא "הֲבֵל הבלים".

* "חדשות בן עזר"