הבלוג של אורי הייטנר

* לב הסכסוך – בראיון לגל"צ הסביר אחמד טיבי מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם של ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין להשוות", הוא אמר בגילוי לב, "בין בעלי הבית לפורצים".

זה העניין. הם רואים עצמם כבעלי בית ואותנו כפולשים זרים. לא רק להר הבית, אלא בכלל לארץ ישראל, למזרח התיכון. זאת הסיבה האחת והיחידה לסכסוך, וזאת הסיבה לכך שהשלום אינו באופק.

* קודש הקודשים – אל קודש הקודשים בבית המקדש, מותר היה להיכנס רק לכהן הגדול, רק פעם בשנה – ביום הכיפורים, "והזר הקרב יומת". כיוון שמיקומו המדויק של קודש הקודשים אינו ידוע, נקבעה הלכה גורפת שאסרה על כניסת יהודים להר הבית, כדי שלא יכנסו בטעות לקודש הקודשים. זאת הסיבה העיקרית לאותו איסור הלכתי (יש גם ענייני קדושה וטוהרה, אולם הם אינם העיקר).

גם היום לא ידוע מיקומו המדויק של קודש הקודשים, אולם חקירותיו של הרב גורן, שהמחקר המדעי מאושש אותם, תיחמו את האזור האסור לכניסת יהודים, ולכניסה לאזורים המותרים בהר הבית יש משמעות דתית יתרה, לפחות כמו הכניסה לכותל. עם זאת, הפסיקה המקלה נותרה שנויה במחלוקת. החרדים, המתנגדים לכל חידוש ודבקים בכל נושא בכל סייג על סייג, שוללים זאת מכל וכל וגם בקרב רבני הציונות הדתית הסוגיה שנויה במחלוקת.

כיצד צריכה המדינה לנהוג בנושא הזה?

הבה נניח שלא היה מדובר בסוגיה הנוגעת ליחסי יהודים ערבים. למשל, אם המחלוקת הייתה נוגעת לעתיקות בית שערים. האם היינו משלימים עם כך שהמדינה תאסור ביקור יהודים במקום, בשל התנגדות חרדים הנובעת מעמדתם בוויכוח הלכתי? כמובן שלא. איסור כזה היה מוקע מצד אחד ככפיה דתית, כלפי הרוצים לבקר במקום, ומצד שני כפגיעה בחופש הדת והפולחן כלפי המבקשים לעלות למקום מטעמי דת וקיום הפולחן.

כיוון שמדובר בהר הבית ובמקום הנוגע לסכסוך הישראלי ערבי, אלה שהיו בראש הנאבקים נגד איסור ביקור בבית שערים, מתיישרים עם העמדה החרדית, מנפנפים בהלכה ומנסים למנוע בשמה ביקור ותפילה של יהודים בהר הבית.

ובאותה מידה, החרדים – שהתנגדותם היא הלכתית בלבד, מאמצים שיח "שמאלני" קיצוני כאשר מדובר בעליית יהודים להר הבית, כמו טענתו המופקרת של יצחק כהן מש"ס בראיון לגל"צ, שהאשים את העולים להר הבית באחריות לגל הטרור וחזר להאשמת השווא כאילו ביקורו של אריק שרון בהר הבית לפני 15 שנה היה הסיבה למתקפת הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה".

ומה דעתי בנדון? עמדתי העקרונית היא שנכון היה לממש את הריבונות על הר הבית מיד במלחמת ששת הימים, ושצעדו הנמהר של משה דיין, שעל דעת עצמו הותיר את האחריות על הר הבית בידי הוואקפ, היה צעד חמור, שעד היום אנו אוכלים את פירותיו הבאושים.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מן המציאות, ובעתיד הנראה לעין השגיאה של דיין היא בלתי הפיכה. הר הבית הוא מקום נפיץ מאוד, ועלינו להיזהר כמו מאש מפני הידרדרות למלחמת דת. כל ההתייחסות לנושא חייבת להיות ברגישות רבה, בתבונה ובשום שכל. העיקרון המנחה, בעתיד הנראה לעין, צריך להיות קדושת הסטטוס קוו. נקבע סטטוס קוו המתיר ליהודים לעלות להר הבית ואוסר על יהודים להתפלל על הר הבית. הסטטוס קוו הזה הוא חד צדדי לטובת המוסלמים, ואף על פי כן, האינטרס הישראלי - הביטחוני, המדיני והחברתי, הוא לשמר את הסטטוס קוו הזה, כיוון שפגיעה בו עלולה להצית את האזור כולו. מצד שני, אין לאפשר פגיעה בסטטוס קוו נגד היהודים, כמו סגירת הר הבית בפני יהודים בידי אהוד ברק בכניעה למתקפת הטרור של 2000 וההבלגה והשתיקה הישראלית על הפגיעה המכוונת בנכסים הארכיאולוגיים היהודיים של הר הבית, שעשו המוסלמים באותה תקופה, ברוח מעשיהם היום בתדמור שבסוריה.

ביקוריו של השר אורי אריאל בהר הבית בתקופה חמה זו מזיקים ומיותרים ומנוגדים לאינטרס הישראלי להנמיך את הלהבות. לכן, הם אינם הולמים את מידת האחריות הנדרשת משר בממשלה. טוב עשה ראש הממשלה שאסר עליו את המעשה. לא כן, האיסור הגורף על עליית ח"כים, שלמיטב הכרתי ספק אם היא חוקית. כמובן שהאיסור המקורי רק על כניסת ח"כים יהודיים הוא בלתי נסבל, במיוחד לנוכח הפרובוקציות שהח"כים הערבים מבצעים על הר הבית כדי להתסיס את הרוחות, כפי שראינו בהתפרעותו שלוחת הרסן של ח"כ זחאלקה על הר הבית. הביקורת על החלטתו של נתניהו הביאה אותו להחיל אותה גם על הח"כים הערבים, מה שעוד יותר סיבך את המצב. חשוב מאוד שגם נתניהו ימנע מהחלטות פזיזות, בנושא הרגיש הזה.

* בראיה רחבה – את חדירת עשרות מתפרעים פלשתינאים משטח רצועת עזה לישראל, יש להבין בראיה רחבה. עלינו לחשוב על נסיגה ישראלית לקווי 49' ביהודה ושומרון, כפי שנסוגונו מרצועת עזה. מדינות ערב יגרשו לתחום המדינה הפלשתינאית את מיליוני ה"פליטים". יחל לחץ בלתי פוסק של המוני פלשתינאים לפרוץ את הגדר ולחדור לישראל. המקבילה של עוטף עזה תהיה גוש דן.

* שאלה – האם הדרך להתמודד עם המצב בירושלים היא צעדים יותר תקיפים, ענישה חמורה יותר ויותר כוח, או יותר השקעות, תשתיות, פיתוח ושירותים מוניציפליים בשכונות הערביות?

התשובה היא כן.

* משתוללים ומתבכיינים – הזהות וההזדהות הלאומיים, חזקים לאין ערוך יותר מהזדהות אזרחית, בוודאי עם מדינת לאום של עם אחר, ובוודאי כאשר מדינתך נמצאת בסכסוך לאומי עם עמך. לכן, מעולם לא ציפיתי מערביי ישראל להיות ציונים, להזדהות עם המדינה, לתמוך במאבקה הלאומי, לשיר "התקווה". מעולם לא חשבתי שנכון לדרוש מהם "נאמנות".

אולם מדינה יכולה לדרוש מהם לכבד את החוק, להימנע מאלימות ולא לפעול אקטיבית למען אויביה בעת עימות ביטחוני. וכאשר הם בוחרים להפר חוק, לנקוט אלימות ולפעול אקטיבית למען האויב בעת עימות ביטחוני, שלא יתבכיינו על תוצאות בחירתם, כפי שעשו באוקטובר 2000.

ערביי ישראל יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי מוחלט, מחופש עיתונות, מחופש ביטוי, מהזכות החופשית האמתית לבחור ולהיבחר. לכן, בכל הסקרים, רובם גאים להיות אזרחי ישראל. לכן, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את ההצעה ההוגנת ביותר שניתן להציע להם – להעביר את הריבונות עליהם, במקומם, למדינת הלאום שלהם. הם דוחים זאת, כיוון שהם מעדיפים להיות אזרחי הדמוקרטיה הישראלית ולא להיות מדוכאים בידי רודנות ערבית.

אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מדינה אינה יכולה לנהוג בסובלנות כשבשעת עימות כזו, שבה מידי כשעה האויב הפלשתינאי מבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים, אלפים מערביי ישראל יוסיפו שמן לבערה, יתפרעו, יידו אבנים, חלקם אף יצרפו למחבלים (ובחוצפתם יתבכיינו על כך שמחבלת מתוכם נורתה בעת ניסיון רצח בעפולה).

הפעם הדבר חמור במיוחד, כיוון שמי שהצית את הבערה הזאת, באו מתוך ערביי ישראל – הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ממנו יצאה עלילת הפגיעה באל-אקצה, שגרמה לגל הטרור והאלימות הנוכחי. דווקא מתוך אותה תנועה של ערביי ישראל, יוצאת ההסתה הגסה והחמורה ביותר, שלהוב היצרים האלים ביותר.

במקום לנהוג כמנהיגות שקולה ואחראית, לגנות את ההסתה והאלימות, להרגיע את הרוחות ולמתן את הציבור, נציגותם של ערביי ישראל בכנסת רק מסלימה ושותפה להסתה, כולל בהפצת העלילה על הר הבית. ואח"כ ראש הסיעה הצבוע מפגין יחד עם קומץ יהודים התומכים באויב, תחת החותרת האורוויליאנית "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". מסרבים להיות אויבים?! אז למה המפלגה שאתה עומד בראשה נוהגת כאויב של המדינה, תומכת בגל טרור ורצח נגד יהודים, מפיצה את עלילת הר הבית?

הנהגת ערביי ישראל מחבלת שוב ושוב בדו-קיום ובמאמצים לשילוב ערביי ישראל במדינה. ואח"כ הם מייללים ומתקרבנים.

* הערכת מצב – על פי ynet, באגף המודיעין טוענים שאבו מאזן אינו מסית. כנראה שהם בדיוק היו עסוקים בכתיבת הערכת המצב הזאת, בזמן נאומו בעצרת האו"ם. והיכן הם היו כשהוא דיבר על היהודים המטמאים ברגליהם את מסגד אל-אקצה? מחדל מודיעיני נוסף?

* העוול של 48 – גדעון לוי, כדרכו, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה נלהב בגל פיגועי הטרור והביע תמיהה על כך שהוא התעכב כל כך. כל המאמר הוא ערימה של "פשעי ישראל" שהם הגורם למעשי הטרור שבהם הוא תומך כל כך ומהם הוא מתלהב כל כך, והכל מתחיל ב"עוול של 48", כלומר בהקמתה וקיומה של מדינת ישראל. והמסקנה ברורה – ברגע שיושם קץ לעוול הזה, כלומר יופסק סוף סוף קיומה של מדינת ישראל, ייפסק הטרור הערבי נגדה.

אין יהודים – אין פיגועים (כפי שאנו רואים ברחבי המזה"ת).

* ההבדל בינם לבינינו - הדבר המזוויע בפיגוע הרצחני בדרך לכותל, אף יותר מהרצח עצמו, היה התנהגות העוברים והשבים, שלא זו בלבד שעמדו על הדם ולא הושיטו עזרה, אלא אף עודדו את הרצח, קיללו את הפצועה, הדקורה, שרצה כשסכין נעוץ בגבה, שבעלה נרצח לנגד עיניה, ירקו עליה והיכו אותה. לא אדם אחד ולא שנים – הסביבה כולה.

הדבר עורר זעזוע כבד, ומיד קפצה קרולינה לנצמן ובמאמר ב"הארץ" טענה שאנו נוהגים בדיוק באותה צורה. בא הפיגוע נגד ערבים בדימונה, ובשעת מבחן הוכח ההיפך הגמור. העוברים והשבים מיד הושיטו יד לפצועים, הזעיקו את כוחות הביטחון ועשו להפסקת מסע ניסיונות הרצח, עד לכידתו של המחבל.

התגובה הייתה מופתית למעט כישלון אחד, העובדה שהמחבל יצא חי מן האירוע. לדעתי, יש לחתור להריגתו של כל מחבל בשעת פיגוע.

* אויב משותף - ביריוני הימין הקיצוני והפורעים הערבים אינם רק מהווים תמונת ראי אלה של אלה, אלא הם מזינים אלה את אלה, מפרים אלה את אלה, ניזונים אלה מאלה, מצדיקים אלה את אלה, לוחמים באותו אויב משותף: כוחות הביטחון, המייצגים את מדינת ישראל. איתמר בן גביר, ברוך מרזל, גופשטיין ושאר מנהיגי הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, והאספסוף ההולך אחריהם, מחפש ערבים לפוגרום וצווח את קריאות הזוועה "מוות לערבים" – שהנן תרגום מדויק של קריאות "מוות ליהודים" בגרמנית, רוסית ופולנית, הם כתם על העם היהודי ומוטציה של היהדות. הגיעה השעה לדכא את החיה הכהניסטית.

* מלחמה אחת - המלחמה בטרור הערבי והמלחמה בטרור של יהודים, אינן שתי מלחמות. זו מלחמה אחת נגד אויב משותף.

* תהום פעורה – שואל דרור אידר במאמרו "חבריי בשמאל השפוי – מתי תתפכחו?" את השאלה הבאה: "מר יצחק הרצוג, האם תוכל להסביר לציבור, מה אתה עושה מחוץ לממשלה? לא הבחנתי בהבדלים אידיאולוגיים מהותיים בינך לנתניהו". אני מזדהה עם רוח השאלה. אך האם זוכר אידר כיצד ערב הבחירות התרוצץ נתניהו מאולפן לאולפן, ממצלמה למצלמה, ממיקרופון למיקרופון, כדי להתחייב שלא יקים ממשלת אחדות לאומית, כי "תהום פעורה" בינו לבין המחנ"צ, אותו כינה בעזות מצח "המחנה האנטי ציוני"?

סתם, מעניין אותי אם אידר זוכר.

* זאת לא בדיחה - אחד המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא עו"ד יורם טורבוביץ'. טורבוביץ' היה ראש לשכתו של הפושע אהוד אולמרט. הזוי.

* חוק? – בסמוך למרפאת קופת חולים בבוקעתא, המדרכה מסומנת באדום-לבן. על המדרכה שממול החניה חופשית. ליד המדרכה המסומנת באדום-לבן, חונות כל המכוניות. ליד המדרכה שממול אף מכונית אינה חונה. כאזרח שומר חוק, איני מעלה על דעתי לחנות על אדום-לבן. חניתי ממול.

כעבור דקות אחדות נכנס אדם למרפאה ושאל למי שייכת מכונית רנו פלואנס לבנה? "היא חוסמת אותי". היה זה נהג אוטובוס, שאכן לא הצליח לעבור בין המכונית שלי (רנו פלואנס לבנה) לבין המכוניות שבאדום-לבן.

כיוון שאין לי כל עניין לעכב את הנוסעים בשל פרינציפ, הזזתי את המכונית, אבל הסבתי את תשומת לבו של הנהג לעובדה שהמכונית היחידה באזור החונה כחוק היא שלי. הנהג חייך ואמר: "חוק? אין פה דבר כזה". כך הגיבו גם האנשים במרפאה, לאחר שחזרתי אליה.

לא, לא הזזתי את המכונית לאדום-לבן. מצאתי חניה חוקית אחרת, במקום מרווח.

* עין לאוגנדה צופיה – במוסף הספרותי של "הארץ" הופיע מאמר מרתק של דוד מלמד, "עין לאוגנדה צופיה – סיפורה של משלחת הסקר שיצאה לאפריקה לפני 110 שנים". מדובר במשלחת, עליה החליט הקונגרס הציוני, שנשלחה לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית, כמקלט לילה, באוגנדה (למעשה, השטח שמדובר בו הוא בכלל בקניה). המאמר מבוסס ברובו על הספר "מסע לאוגנדה", שכתב חבר המשלחת נחום וילבוש. מן הספר והמאמר ברור, שמעבר למופרכות העקרונית של חיפוש חלופה לארץ ישראל, ולו כמקלט לילה, האזור ממש לא התאים, מכל בחינה שהיא, להתיישבות יהודית, ולא בכדי המלצת המשלחת הייתה שלילית.

ציטוט מעניין במאמר היה מספר אחר, ספרו של רוברט ג' וייסבורד, "ציון שבאפריקה, ניסיון להקים מושבה יהודית בפרוטקטורט של מזרח אפריקה 1903-1905": "כשטס זאב ז'בוטינסקי בשלהי שנות השלושים מעל מזרח-אפריקה והשקיף על היבשת שמתחתיו, נישאו מחשבותיו אל המוני היהודים שנעקרו באחרונה ממקומותיהם בשל רדיפות הנאצים ללא מקלט ללכת אליו – ואז תמה בלבו: כלום הייתה דחיית הזדמנות לישועה, שהוצעה לעם ישראל על ידי ממשלת בריטניה לפני כשלושים וחמש שנים, צעד מחוכם כל כך?" יש לציין, שב"קונגרס אוגנדה" (1903), ז'בוטינסקי הצעיר, בן ה-23, היה מן הבולטים בצירי מחנה "ציוני ציון" שלחמו נגד תכנית אוגנדה. את ההרהור הרטרואקטיבי הזה הוא השמיע לפני השואה (שאיש, גם לא ז'בוטינסקי, בניגוד לאגדה מוכרת, לא צפה את היקפה ומוראותיה). מעניין האם הוא היה דבק, אחרי השואה, בהתנגדותו העקרונית לחלוקת הארץ, או שהיה מצטרף לקו הפרגמטי של יריביו ויצמן וב"ג, ותומך בחלוקת הארץ כדי להקים מדינה יהודית לאלתר.

מצד שני, ניתן להטיל ספק באמינותה של עדות על מה שז'בוטינסקי "תמה בלבו".

* היורה - יש מעט דברים שמשמחים ומרגשים אותי כמו הגשם הראשון. היורה. היורה שמע נא / רד מהר הגנה.

            * ביד הלשון

איש באמונתו יחיה – כתבה ב"גלריה" על פורת סלומון, אמן יוצר דתי מן ההתנחלות בת עין, ועל המורכבות ביחסיו עם המיליה החילוני–שמאלני הדומיננטי באמנות הפלסטית בכלל וב"בצלאל" – ביה"ס בו למד, בפרט, קיבלה את הכותרת "איש באמונתו יחיה".

הביטוי "איש באמונתו יחיה" מייצג פלורליזם, או לפחות סובלנות; קבלת האחר וכיבודו, כמות שהוא. זהו ביטוי חדש, מן השנים האחרונות, פרפרזה על פסוק מחבקוק – "צדיק באמונתו יחיה". הפסוק המקורי אינו מדבר על פלורליזם, אלא על כך שאמונתו של הצדיק תבטיח לו חיים ואריכות ימים.

אין בו מתום - דן מרגלית יצא, בצדק, במאמרו ב"ישראל היום", נגד המתקפה על מינויו של אלשיך למפכ"ל המשטרה רק בשל היותו דתי, והוא כתב ש"אֵין בּוֹ מְתֹם".

למה התכוון מרגלית בכתבו "אֵין בּוֹ מְתֹם"? לא נפל פגם, לא נמצא מום. אלא שהוא בא לברך ויצא מקלל, כיוון שפירוש המילה "מתום" הפוך – מתום הוא מקום שלם. תום = שלמות. תם ונשלם. "הצור תמים פועלו" (דברים לב, ד).

הנביא ישעיהו תיאר את המצב הקטסטרופלי בעם ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן". כלומר, אין בו אפילו מקום אחד שלם, ללא פצע וחבורה ומכה טריה.

יש לציין שהשגיאה של מרגלית נפוצה מאוד. רבים משתמשים במילה "מתום" בהיפוך משמעותה ודומני שאני שומע את הביטוי יותר במובנו השגוי, מאשר במובנו הנכון. (ולכן אני נדרש לנושא, אף שכבר הקדשתי לו את אחת הפינות).

* "חדשות בן עזר"

למה השרים יריב לוין וחיים כץ השתתפו בהפגנת הימין נגד הממשלה שבה הם מכהנים?

כיוון שנתניהו לא פיטר את סגנית השר ציפי חוטובלי, שיום קודם לכן הודיעה על הצטרפותה לשביתת שבת מול בית ראש הממשלה, נגד הממשלה שבה היא חברה.

זו גם הסיבה לכך ששרי הבית היהודי בנט ושקד מרשים לעצמם להתלהם ולתקוף את הממשלה שבה הם חברים ולטעון שאינה מספקת ביטחון לאזרחי ישראל, ולספר את סיפור הבדים על הממשלה שאינה מגבה את מפקדי צה"ל. בימים שבהם עובדי משרד החינוך לא קיבלו משכורות לחגים, חשוב יותר לשר החינוך "לרדת לשטח" ו"לתחקר קצינים" ו"להגיע למסקנות" שבלה בלה בלה.

לא, המאמר הזה אינו עוסק בממלכתיות, לא בדמוקרטיה, לא באחריות משותפת, לא במהותה של אחריות הנדרשת משר או מסגן שר, אף שאלה נושאים חשובים ביותר, והדוגמאות שנתתי מעידות על כך שהנורמות הבסיסיות של אחריות, הנן מצרך נדיר בהנהגת המדינה.

המאמר הזה עוסק במהותה של אותה פריקת עול מצד שרים ובכירים – הדמגוגיה, הפופוליזם. דמגוגיה ביטחונית, היא דמגוגיה מסוכנת ביותר. מהי דמגוגיה ביטחונית? התלהמות חסרת אחריות בנושאי ביטחון, שנועדה לקושש פופולריות אישית ומפלגתית. התלהמות פופוליסטית כזאת היא תופעה מכוערת מאוד בפני עצמה, אך חמור מכך – היא זורעת היסטריה בציבור, מתסיסה ומחממת, ובכך היא גורמת נזק חמור לביטחון.

קל מאוד לצבור פופולריות באמצעות הקצנה. כאשר ציבור זועם וכועס, מה קל יותר מאשר לעמוד על כיסא ולהלהיב אותו בקריאות זעם ובהצעות קיצוניות? אולם לא זו הציפיה ממנהיג. הציפיה ממנהיג היא לשיקול דעת ומתינות, היא ליכולת לעמוד מול המון זועם ולהרגיע אותו ולא לשלהב את הרוחות. מנהיגות היא גם היכולת לקרוא לציבור לנשוך שפתיים ולנהוג באיפוק. זה קשה יותר, אך זה תפקידה של מנהיגות אמת.

אנו עוברים ימים לא קלים – גל של פיגועים קשים. המפעל הציוני, מיומו הראשון, לא התקבל באהדה וגם לא בהסכמה מצד הערבים. למרבה הצער, המצב הזה לא השתנה – מצב של מלחמה מתמדת נגד אויב שמסרב לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית.

מאז מאורעות 1920, אחת לכמה שנים אנו מתמודדים עם סיבובים חדשים של אלימות. גל האלימות הנוכחי, הוא כאין וכאפס לעומת גלים קודמים. הכותרות על "אינתיפאדה שלישית" חוטאות לאמת, כיוון שאין להשוות בין הגל הנוכחי, לבין אותן שתי אינתיפאדות, ולו מבחינת ההיקף של המשתתפים באירועים. נכון לעכשיו, מספר המשתתפים מצומצם מאוד ועל פי כל הסימנים, הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, הרוב הגדול של הציבור הפלשתינאי אינו מעוניין בהסלמה. יתכן שהמצב הזה ישתנה, אך האם האינטרס הישראלי הוא באמת לחמם את כל יהודה ושומרון בהחלטות ומעשים קיצוניים? לא הגיוני יותר, לפעול בשיקול דעת, לבודד ולצמצם את היקף גל האלימות ולהנמיך את הלהבות, כדי להצליח בכיבויין?

חמורה יותר, היא יצירת ההיסטריה הציבורית. אין דבר שמעודד יותר את הטרור, מהיכולת שלו ליצור פאניקה בציבור. מנהיגים השופכים דלק למדורה בדמגוגיה ביטחונית פופוליסטית, בדיבורי סרק על כך שהמדינה אינה מגינה על אזרחיה ובשקרים בוטים על חוסר גיבוי לצה"ל, זורעים פאניקה ובכך מסייעים לטרור, מעודדים אותו ומעניקים לו ניצחונות במתנה.

משיחיות השקר של פתרונות קסם בנוסח "נפסיק לבנות בהתנחלויות, נוותר יותר ויותר, ניתן תקווה לפלשתינאים" וכו', היא אחותה התאומה של משיחיות השקר של פתרונות הקסם בנוסח "ניכנס עוד באמאמאמא שלהם, נהרוג, נאבד, מה שלא הולך בכוח יילך ביותר כוח ודם ואש ותימרות עשן". בכל הסיבובים הקודמים ידענו לשמור על שיקול דעת ואורך רוח, לשלב תבונה ומתינות עם כוח, תקיפות ועוצמה ולמצוא את האיזון הראוי בין השנים, על פי הצורך. וכך יצאנו מכל סיבוב וידינו על העליונה. כך יהיה גם הפעם, אם לא נאבד את הראש.

בראשית מאורעות 1936-1939, היו קריאות מתלהמות וקיצוניות למעשי נקם וכד'. אולם למזלנו, מי שהנהיג את האומה אותה שעה היה מנהיג אמת, דוד בן גוריון. וכך הוא השיב למתלהמים: "אחד מסימני ההתבוללות הוא, שהיהודי עושה לא מה שהיה מחויב לעשות לפי מצבו, אלא מה שהגוי עושה. ויש בארץ התבוללות חדשה – התבוללות ערבית. לא שמדברים ערבית, אלא מחקים את מעשי הערבים. מתבוללים במסווה ציוני. אומרים לנו: הערבים עושים כך, אף אנחנו נעשה כך. ותמימים בתוכנו נאחזים באמרה קלה והגיונית זו לכאורה. לאלה יש להסביר: האמצעים הם תמיד לפי המטרה. אילו הייתה המטרה שלנו כשל הערבים, היו האמצעים שלהם יכולים להיות האמצעים שלנו. אבל למעשה האמצעים של הערבים מותאמים למטרה שלהם ולא למטרה שלנו. המטרה שלהם מה היא? הריסת האפשרות של בניין הארץ... כלום זוהי המטרה שלנו? אנו רוצים לשנות את הסטטוס קוו, אנו רוצים להכניס המוני עולים חדשים, אנו רוצים לבנות ולהיבנות... אנו צריכים לנוע, לשתול, לעבוד, ליצור. באמצעים הנקוטים בידי הערבים לא נעשה זאת. ואני חושב כי אלה שרצחו היום את אנשינו מהמארב, לא רק התנכלו להרוג כמה יהודים, אלא גם התכוונו לפרובוקציה, רצו לדחוף אותנו למלכודת, למען נעשה כמוהם ונהפוך ארץ זו לארץ דמים. להם אולי זה נחוץ. הם רוצים שהארץ תהיה במצב של פוגרום פרמננטי. הצריכים אנו לסייע למזימות הרס אלו?"

במלחמת 1936-1939 ניצחנו בגדול. בעוד החברה הערבית בארץ התרסקה, הכלכלה שלהם התמוטטה, אנו בנינו, הקמנו, יצרנו משק עצמי, ביצרנו את המדינה שבדרך. וגם בנינו את יסודותיו של צה"ל, ושמרנו על מוסר הלחימה שהוא מיסודות עוצמתו וחוסנו של צה"ל, ולמעט מקרים חריגים, לא נגררנו אחרי אופי המלחמה שהאויב ניסה לכפות עלינו. וגם כשהדם רתח, הייתה ליישוב מנהיגות אחראית (כלומר מנהיגות, כיוון שמנהיגות שאינה אחראית אינה מנהיגות), שלא זרעה פאניקה, שנמנעה מדמגוגיה, שניתבה את הזעם לעשיה קונסטרוקטיבית. זה מה שנחוץ לנו גם היום.

אין ספק שיש להפעיל כוח במלחמה בטרור, ויש מקום לביקורת עניינית ולהציע הצעות חלופיות להתמודדות עם הטרור. אך לא בזריעת פאניקה, לא בשלהוב הרוחות והיצרים, לא באובדן עשתונות, כי אלה רק מחזקים את האויב ומחלישים אותנו. 

* "שישי בגולן"

* חומת מגן 2 – האם הדיבורים על "חומת מגן 2" רציניים? שיווקית, זאת התחברות למותג מצליח ומוכח. אולם ההיסטוריה אינה יכולה לחזור על עצמה במדויק. מדובר בסיטואציות שונות. כשמדברים על "חומת מגן", אין המדובר בצעד אחד של זבנג וגמרנו, אלא בשינוי עומק של מצב ביטחוני ומדיני. בין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", הרש"פ הייתה מדינה עצמאית למעשה, כמו רצועת עזה היום. "חומת מגן" אינה רק המבצע עצמו, אלא שינוי המצב והחלת המצב הקיים מאז ועד היום; ישראל החזירה לעצמה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ וכוחות הביטחון חזרו לפעול בהם. כך ניצחנו מתקפת טרור שכל ה"מבינים" הסבירו שאי אפשר לנצח בה, כי "שום דבר לא יכול לעצור מחבל שרוצה להתאבד" ולכן "אין פתרון צבאי" ומכאן – "תנו לצה"ל להפסיד". מבצע "חומת מגן" ושינוי אופן הפעילות, הביאו לתפנית דרסטית במצב הביטחוני. גדר הביטחון סייעה אף היא לשינוי.

השינוי הזה נעשה, ולמרות גל הפיגועים, המצב היום טוב לאין ערוך מזה שקדם ל"חומת מגן". אם מישהו מתכוון לכך שישראל תפרק את הרש"פ, הוא מציע הצעה המנוגדת לאינטרס הישראלי. אין כל סיבה להחזיר את השליטה הישראלית ממנה השתחררנו באוסלו. הסכם אוסלו הוא כישלון, אך תהיה זו איוולת לוותר דווקא על התוצאות החיוביות שלו (שהן חיוביות לשני הצדדים).

לכן, הדיבורים על "חומת מגן 2", במובן העמוק של המושג, הם דיבורים בעלמא. אולם אם מדובר על כך שישראל תצא למבצע צבאי כדי להילחם בטרור ביו"ש, מה שלא נעשה מאז "חומת מגן", זה איום במקומו. יש לקוות שלא נידרש לפעולה כזאת, אך על הרש"פ להבין שאין לה חסינות, ואם גל הטרור ימשך, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית.

* מסיתים בחסות החוק - המוטיבציה של המחבלים הפלשתינאים לרצוח יהודים היא תמיד גבוהה. על כל פיגוע שמצליח, ישנם פיגועים רבים שמסוכלים. המעצרים שנעשים מדי לילה ביו"ש ומאות המחבלים העצורים במעצר מנהלי, משמעותם - אלפי יהודים חיים שניצלו מרצח בפיגועי טרור.

ובכל זאת, איך אפשר להסביר את גל הטרור האחרון. אם המוטיבציה היא תמידית, מדוע יש גלי טרור?

תמיד יש מוטיבציה, ויש תקופות של עליה חדה במוטיבציה, ובהן יש יותר ניסיונות פיגוע ולכן גם יותר הצלחות. הגל של החודשים האחרונים נובע מן העלילה וההסתה על פגיעה, כביכול, במסגד אל-אקצה.

מי שמובילים את העלילה וההסתה הם אנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל. איך זה שהפלג הזה טרם הוצא אל מחוץ לחוק וראשיו אינם יושבים מאחורי סורג ובריח?

* חלאה – שליח האו"ם למזרח התיכון הביע זעזוע מדברי תמיכה במעשי הרצח והטרור האחרונים. כנראה שהוא קרא את פוסט התמיכה ברצח המתועב, שכתב העיתונאי, לשעבר מבכירי רשות השידור, אלישע שפיגלמן.

וכך כתב החלאה: "כל הדיבורים על 'הרצח' של בני הזוג הנקין הם שפה אורוולית.

בני הזוג הנקין לא נרצחו, הם נפלו בקרב, נהרגו, במסגרת המלחמה על השליטה בשטחים הכבושים. ההבדל היחיד בין בני הזוג הנקין לבין אבי הוא שהוא נפל, נהרג במלחמה צודקת ואילו הם נפלו במלחמה קולוניאליסטית של עם שאיבד את שפיותו ומנסה לקדש את האדמה במקום לקדש את בני האדם. בני הזוג הנקין הם אנשים שחיים במוצב שהקימה מדינת המתנחלים וקראה לו נריה, זה עוד אחד ממאות המוצבים שהימין הקולוניאליסטי ההזוי מפזר בשטח בגיבוי ובעידוד של ממשלות ישראל השונות מאז 1969. כל המוצבים האלה ממלאים תפקיד מלחמתי פעיל של כיבוש השטחים ונישול התושבים המקומיים מרכושם ואדמותיהם. אין מדובר במעשי טרור אלא במלחמת גרילה בין חוליות של מתנחלים המתחזות להיות משפחות שלוות ויפות תואר לבין חוליות של לוחמי גרילה פלסטינים שאנחנו מסיבות שלנו מעדיפים לכנותם טרוריסטים. אבו מאזן הוא הנשיא של פלסטין וביבי הוא ראש ממשלת ישראל, כל אחד מהם מלבה את השנאה ליריבו ולחילותיו. ביבי מפעיל את טרור ההתנחלויות והמאחזים ומשתמש בנוער הגבעות כפי שבעבר השתמשה ישראל בחיילי הנח"ל והוא מעודד את חוליות הנקם של תג מחיר בדיוק כשם שבעבר שלחנו את אנשי מאה ואחת ואת החוליות של אריק שרון להטיל אימה וטרור על תושבי הכפרים והעיירות שמהם לדעת דיין יצאו הפדאין" (את שגיאות הכתיב הרבות בטקסט של העיתונאי הבכיר, ניכשתי).

וכן הלאה וכן הלאה. איש בזוי ונקלה.

* תאבי נקם - פעילי ימין קיצוני הזדרזו לתקוף ערבי בקניון ממילא, זמן קצר אחרי הרצח בדרך לכותל. תאבי הנקם אינם אבלים וכואבים את הרצח יותר מהישראלי הנורמטיבי. ההיפך הוא הנכון. הם מנצלים את הרצח כתירוץ למימוש תאוותיהם הגזעניות.

* לקיחת החוק בידיים – אנשים מגנים את הפגיעות בערבים בירושלים וקוראים "לא לקחת את החוק לידיים". אני מציע לא להשתמש בביטוי "לקחת את החוק לידיים", במקרים כאלה. לקחת את החוק לידיים, שזה כשלעצמו דבר חמור ומגונה, הוא לבצע במקום המשטרה את תפקידה. למשל, אנשים שעל דעת עצמם יפגעו בטרוריסטים, בטענה שהמשטרה אינה עושה זאת. ניסיון לינץ' במנקה ערבי בקניון אינו "לקיחת החוק לידיים", כי הוא פסול באותה מידה אילו המשטרה הייתה עושה זאת. מדובר פשוט בביריונות גזענית.

* בדרכו של דנון - כשסגנית שר פופוליסטית מתכוונת להצטרף לפעולת מחאה נגד הממשלה שבה היא מכהנת, יש לנהוג בה מיד כפי שנתניהו נהג בצדק כלפי סגן שר הביטחון דני דנון במלחמת "צוק איתן" (רק בלי לשלוח אותה אח"כ לאו"ם).

* ערביי ישראל - האם כמו באוקטובר 2000 אח"כ הם יתבכיינו?

* אין חיה כזאת – ערב סוכות פרסם חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי מסה מכוננת ב"הארץ", שבה הבהיר שהתמשכותו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי אינו נובע ממחלוקת על שטח זה או אחר, אלא מסירובם האידיאולוגי המוחלט של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית ושלילתם את עצם הגדרתו של העם היהודי כעם. זו הסיבה לכישלון הסכם אוסלו, זו הסיבה לדחייתן על הסף של כל הצעות השלום הישראליות ובהן הצעותיהם מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט. אבינרי הציע להפנים את המציאות הזאת, ששינויה אינו נראה באופק, כבסיס למדיניותה של ישראל.

איני מסכים עם המסקנות שלו מן המציאות ועם הצעותיו המעשיות, אולם אני רואה חשיבות רבה בכך שנביט בעיניים פקוחות על המציאות, והדיון בינינו, עם כל המחלוקות הנובעות ממנו, יתבסס על הכרת המציאות, ובכך אני רואה את עיקר חשיבות מאמרו.

בגיליון ערב שמחת תורה, פרסם "הארץ" שלושה מאמרי תגובה. יוסי ביילין ועוזי בנזימן הזכירו לי במאמריהם את הילד שרואה ג'ירפה בגן החיות, מתבונן בה ופוסק נחרצות: "אין חיה כזאת". לא את מאמרו של אבינרי הם מכחישים, אלא את המציאות. יוסי ביילין נתלה באי אלו שברי אמירות מעורפלות טקטיות ששמע מבני שיחו במהלך המו"מ; אותן אמירות שבבסיס ההונאה הגדולה של אוסלו. ואילו בנזימן פשוט מכחיש את המציאות ומצייר מציאות מדומה, שכל קשר בינה לבין המציאות אפילו אינו מקרי.

ראש אמ"ן בשנות ה-70 אלוף (מיל') שלמה גזית, לעומתם, מקבל את תיאור המציאות של אבינרי, ומסקנותיו הן בכיוון של אבינרי אך קיצוניות יותר. המסקנה שלו היא שעל ישראל לבצע באורח חד צדדי מיידי, ללא המתנה וללא שלב נוסף של ניסיונות הידברות, "ללא בזבוז של יום אחד מיותר", נסיגה חד צדדית שתכפה על הפלשתינאים הקמת מדינה פלשתינאית, "צעד דומה לזה שיזמנו בהתנתקות".

אמנם הוא אינו מצביע על קו הנסיגה החד צדדית, אך הוא אומר שהצעד יביא בבוא היום לפשרה היסטורית, ואת קו המוצא של אותו מו"מ עתידי הוא מגדיר: "יש לקבוע את הקו הירוק, גבול שביתת הנשק, כקו המוצא למו"מ עתידי". המשתמע מכך, הוא שאותה נסיגה חד-צדדית היא לקו הזה. כלומר, עקירה של 400,000 אזרחים ישראליים מבתיהם תמורת יצירת מצב שבו גוש דן יהיה "עוטף יו"ש" כדוגמת עוטף עזה. אמנם הוא אומר ש"הפעם יש להימנע מהשגיאות שעשינו אז", בהתנתקות, אך אין הוא מגדיר מהן.

מוזר מאוד שאדם הרואה באופן מפוכח את מהות הסכסוך, מציע הרפתקה ביטחונית, מדינית וחברתית מטורפת כזאת. איזה עתיד מציע גזית, שבשנה הבאה ימלאו לו 90, לנכדיו, לניניו?

גזית, מגדיר את עצמו "איני יהודי מאמין, איני נמנה עם אלה המסבירים כל מעשה וכל צעד כמעשה האל וכרצונו, ומכאן גם אמונתם המוחלטת שאין זה משנה מה האדם כפרט חושב ועושה. כיהודי שאינו מאמין, אני סבור שמלא האחריות למעשיי מוטלת על כתפיי – שלי". אגב, דבריו אלה הם גילוי של בורות קיצונית במהות האמונה היהודית. אולם על פי הגדרתו זו, איך הוא מציע למדינת ישראל הימור הרפתקני כה מסוכן, על סמך הנחה מעורפלת ובלתי רציונלית, שהיא בעצם אמונה משיחית כוזבת, ש"אם נעשה כן, אפשר שהסירוב הפלשתינאי הטוטלי להסכם פשרה היסטורי ימוסמס. כך אולי נוכל בכל זאת לראות את סופו של הסכסוך". תמהני.

* ארגון טרור – אילו הפיגוע נגד אוהדי הפועל ת"א היה מצליח, כלומר הפצוע שהותקף היה נהרג, סביר להניח ש"לה-פמיליה" היה מוגדר ארגון טרור ומוצא אל מחוץ לחוק. אז אולי לא נחכה לרצח, והממשלה תעשה זאת כבר עכשיו?

* בשם הרייטינג – למה "ידיעות אחרונות" הוציאו מוסף במלאת 20 שנה לרצח רבין כבר בארבעה באוקטובר? אין כאן כל שיקול עיתונאי מקצועי, אלא שיקול רייטינג, מגמה שהחלה כבר בגיליונות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. הרעיון הוא להקדים ולהיות ראשונים, לפני שהנושא ילעס והציבור יאבד קשב.

            * ביד הלשון

משכמו ומעלה – סופרלטיבים רבים הורעפו על רוני אלשייך, המיועד לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ובין השאר הביטוי "משכמו ומעלה".

אנו משתמשים בביטוי הזה כדי להגדיר אדם יוצא דופן במידותיו הטובות, המוסריות והערכיות, כאדם בעל כישורים יוצאי דופן. הביטוי המקורי דיבר דווקא על גובהו הפיזי, אם כי גם בו הכוונה הייתה גם לשיעור הקומה הערכי.

הביטוי נאמר על שאול. כבר בהצגתו הראשונית, כנער שנשלח בידי אביו לחפש אתונות שאבדו, הוא מוגדר "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמ"א ט', ב'). וכך שוב, בפרק הבא, בהכתרתו למלך: "וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה" (שם, י', כ"ג). ומעניין, שפסוק קודם לכן, נאמר עליו שהוא "נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים", ללמדך על הזיקה בין ענווה לִגְּדוּלָה.

כאיש שב"כ, אלשייך נחבא אל הכלים כחלק ממהות תפקידו. האתגר שלו הוא להמשיך להיחבא אל הכלים גם בתפקיד המצוי באור הזרקורים.

* "חדשות בן עזר"