הבלוג של אורי הייטנר

* מי ילך אם לא אני? – "ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל: אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה, אם תצא ותחזור – תישפט, אם תשב ולא תעשה – תשפוט. ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני? והם ילכו בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

יואל פלגי, "רוח גדולה באה".

מוקדש בהערכה לתא"ל (מיל') גל הירש.

* מינוי חיצוני – כל הסיבות שהצדיקו את מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה נכונות כעת, עם נפילת מינויו, בדיוק כפי שהיו קודם לכן. אדרבא, ההתנגדות במשטרה ושל פטרוניה – פורום הניצבים, רק אוששו שמשהו רקוב בממלכת המשטרה, ומחייב ניעור רציני, שאותו יכול להוביל רק אדם מחוץ למשטרה, שיזכה באמון הציבור.

ארדן חטף מכה קשה בעקבות פרשת הירש ותדמיתו נסדקה. אני שמח שלמרות זאת הוא עמד על דעתו, ומינה אדם מחוץ למערכת.

* סלל את הדרך – גל הירש אמר לנו שהוא רצה לשרת אותנו כמפכ"ל המשטרה והוא ישרת אותנו בדרך אחרת. בינתיים הוא כבר שירת אותנו בסלילת הדרך למינוי מפכ"ל חיצוני. המערכת המשטרתית המסואבת מחייבת ניעור רציני, וזאת לא יכול לעשות אדם שבא מתוכה. דווקא מהסיבה הזו, התארגן לובי חזק נגד מינוי חיצוני. הדרך לסכל בכל מחיר את המינוי, היה מסע רצח אופי, לינץ' ציבורי לגל הירש. זה הצליח, לטווח הקצר. מינויו של הירש סוכל. אולם היה זה ניצחון פירוס, כיוון שאי אפשר לחזור על התרגיל הזה. מי שסיכלו את מינויו של הירש התכוונו לסכל את הרעיון של מינוי חיצוני. אולם בדרך בה הם פעלו, הם יצרו מצב שבו המינוי יהיה חיצוני על אפם וחמתם. הם יתקשו מאוד לפעול נגד ר'.

* גזרו ושמרו - דתי ימונה למפכ"ל המשטרה. חכו חכו למאמר הקרוב של ספי רכלבסקי.

* הכישורים: אישה – יצחק הרצוג קרא לנתניהו למנות אישה למפכ"לית המשטרה. הוא לא נקב בשם מסוים. הוא לא הזכיר כישורים מסוימים למעט היותה אישה. ונשאלת השאלה, מדוע הוא הדיח מהנהגת מפלגתו אישה, שלבטח עולה עליו בכמה מספרים, בוודאי בכושר המנהיגות?

* על פי דרישתו של הרצוג – אילו נתניהו היה  בוחר לתפקיד המפכ"לית את מירי רגב או שרה נתניהו, האם הרצוג היה מברך אותו על כך שמילא את דרישתו במלואה?

* שקרן – אני יודע שקצת מוזר לצפות ממכחיש שואה לומר אמת, ובכל זאת, אני נדהם בכל פעם מחדש מדברי השקרן, אבו מאזן.

"נראטיב" השקר של השקרן: "גם ערפאת וגם אני עמדנו בכל סעיפי הסכם אוסלו מאז ועד היום. נתניהו מפר אותם באופן שיטתי ואם הוא ימשיך כך, אאלץ להפסיק לכבד את ההסכמים בדקדקנות. אני לא רוצה בזה, אך הוא לא משאיר לי הרבה אפשרויות".

והאמת: הסכם אוסלו היה הונאה פלשתינאית, ולכן כבר כאשר נחתם הוא היה אות מתה. בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף, אפשרה לערפאת ומפקדות ארגוני הטרור לעבור מתוניס לארץ ישראל, נסוגה מעזה ויריחו, אפשרה הקמת רשות אוטונומית ולמעשה ישות שהיא קצת פחות ממדינה, עם משטרה חזקה. בתמורה, הפלשתינאים התחייבו לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. ישראל מילאה את כל התחייבויותיה. הפלשתינאים הפרו כליל את התחייבותם, מן הרגע הראשון. ערפאת הבריח אמל"ח במכוניתו כבר בכניסתו לעזה, ומיד עם הקמת הרשות, עלה רף הטרור לממדים שלא נודעו קודם לכן. אף על פי כן, נחתם הסכם אוסלו 2, שבו תמורת אותה התחייבות פלשתינאית, ישראל נסוגה מן הערים הגדולות ומאות כפרים ביו"ש. ושוב, תגובת הפלשתינאים הייתה עליית רף הטרור, עובדה שגרמה לרבין להקפיא את הנסיגה הישראלית. לאחר רצח רבין, ביצע פרס את הנסיגה במהלך בזק, שנענתה בשבירת שיאי הטרור (מרץ 96'). גל הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה" קבר סופית את ההסכם.

ובכל זאת, ישראל ממשיכה לכבד את הסכם אוסלו. עובדה – אבו מאזן הוא למעשה ראש מדינה.

* רוח צה"ל ב"צוק איתן" – בראיון לגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות" סיפר אל"מ ג', מפקד שייטת 13 (הקומנדו הימי), על פשיטה של השייטת ב"צוק איתן", להשמדת מתחם ירי רקטות ארוכות טווח בחוף סודנייה, שבה נפצעו ארבעה מלוחמיו. "זה סוג מבצע שאתה יוצא אליו ובראש שלך המחשבה שאתה בדרך לעצור את אותה רקטה שיכולה להגיע אליך הביתה. זה מבצע ברמות סיכון גבוהות. אפשר לשלוח מסוק שירסק שם את השכונה כולה, או להכניס את לוחמי השייטת. זו כבר שאלה של ערכים. אנחנו מעדיפים להיכנס פנימה, לסכן חיים, לחטוף אש ולא להרוג חפים מפשע. נכון, יש דרך קלה יותר, אבל אנחנו לא התחנכנו עליה".

זאת האמת על צה"ל ועל "צוק איתן". כך נוהג צה"ל, מול אויב שהמטרה שלו היא פגיעה מקסימלית באזרחים ישראליים, והמסתתר מאחורי אזרחים וילדים פלשתינאים אותם הוא הופך למגן אנושי.

זאת האמת, להבדיל מהשקרים הנבזיים ועלילות הדם של תעמולת ההסתה נגד ישראל, אותה מובילים ארגוני פיגולים כמו "שוברים שתיקה", הממומנים בידי גורמים עוינים, כחלק מתעשיית השקרים של מערכת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.

ב"חומת מגן" הוביל ג' את כוח הפשיטה של השייטת בג'נין. בקרב הזה נפלו 13 חיילי צה"ל, רק בשל הבחירה להיכנס בכוחות רגליים, כדי להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחי אויב. ובאופן ציני, דווקא הפעולה הזאת הייתה יעד לעלילת דם נוראה נגד ישראל וצה"ל, עלילת "הטבח בג'נין", ששיאה בסרט "ג'נין ג'נין".  

* האשמה החמורה: פגיעה במחנה - אפילו פעיל ה"שמאל" נפתלי רז יצא נגד המעשה הנקלה והבוגדני של אלון ליאל וחבר מרעיו, שפנו לממשלת ברזיל בקריאה לא לאשר את מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיל. לא, אל דאגה, הוא לא הוקיע את חוסר המוסריות שבמעשה (בניגוד להרצוג, לפיד ויחימוביץ' שבפירוש גינו את עצם המעשה הנפסד) אלא את השגיאה הטקטית במעשה, הפוגע "במחנה". כי מהי, בסופו של דבר, פגיעה במדינת ישראל, לעומת פגיעה ב"מחנה"? רז האשים אותם שהם "התייאשו מהדמוקרטיה, נהגו כתבוסתנים באנרכיה, עשו מעשה לא חכם, הרחיקו מאתנו אנשים מהמרכז ואפילו מהשמאל, והרחיקו את הסיכוי שמחנה המרכז-שמאל ינצח בבחירות הבאות".

* הפרעה דו-קוטבית – אדם המתעב את עצמו, שמרגע קומו השכם בבוקר ועד רגע לכתו לישון עסוק באובססיה בחיפוש ומציאת פגמים, אמתיים ומדומים, בעצמו; שכאשר הוא מביט במראה הוא רואה מפלצת, כליל הכיעור ומתחנן לזולת להעניש אותו, הוא אדם בלתי שפוי. סביר להניח שאדם כזה, אם לא יקבל טיפול ראוי, ייטול נפשו בכפו במוקדם או ביותר מוקדם.

ומה בדבר אנשים שאותו תיעוב מופנה כלפי עמם, כלפי מדינתם, כלפי ארצם? הקורא את מאמריו הנרגנים, רוויי השנאה של האיש המר והממורמר יוסי שריד, יזהה מן הסתם מקרה חריג בקיצוניותו של תיעוב עצמי, כלפי הקולקטיב שבו הוא חי.

מה שהופך את שריד לתופעה חריגה עוד יותר, הוא היחס ההפוך בין האהבה העצמית הקיצונית, האובססיבית, הלא-נורמלית שלו לעצמו, לתמונת הראי שלה – השנאה האובססיבית למדינת ישראל.

ואולי אלמלא היה כל כך מלא בעצמו, כל כך נפוח מחשיבות עצמית, כל כך עמוס בתועפות של אהבה עצמית חולנית, הייתה נשארת בו גם קצת אהבה לחברה בה הוא חי.

* מיזוגנות דוסופובית כ"ביקורת טלוויזיה" - אילו בארה"ב או באירופה הייתה מתפרסמת "ביקורת טלוויזיה" בסגנון ובתוכן מאמר ה"ביקורת" שכתב רוגל אלפר ב"הארץ" – "הדוסיות כבשו את התקשורת", רק לא היה כתוב על "דוסיות" אלא על "יהודוניות", כל אדם נאור היה מוקיע את הפשקוויל כאנטישמי ומיזוגני. אבל זה לא היה קורה, כי אף עיתון בארה"ב או באירופה לא היה מרשה לעצמו לפרסם מאמר הסתה כזה.

* האנטישמיות באירופה חיה ובועטת - אחרי השואה, האנטישמיות היא מותג לא פוליטיקלי קורקט באירופה. ולכן, אנטישמים יעדיפו להגדיר עצמם כ"אנטי ישראלים" ו"אנטי ציונים". כזה הוא פרנק ואן דר-לינד, הפעיל האנטישמי המרכזי בהולנד, המוביל את קמפיין החרם והדה-לגיטימציה נגד ישראל. הנ"ל לא יציג את עצמו כאנטישמי, כמובן, הוא "רק" יסביר שהוא "לא מכיר בישראל כמדינה". כלומר, המדינה היהודית אינה מדינה, אינה לגיטימית. למה? למה זכות ההגדרה העצמית של כל עם ועם אינה קיימת כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו, ואך ורק כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו? כי הדובר הוא אנטישמי בזוי.

הביטוי "אחדים מחבריי הטובים הם יהודים", היה סמל לז'רגון האנטישמי. גם הנ"ל מספר שיש לו "עשרות חברים וחברות ישראלים". רונן ברגמן ראיין אותו ל"ידיעות אחרונות", ובראיון ובכתבה נמנע לעמת אותו עם השאלות הקשות באמת על האנטישמיות הפרועה שלו. ברגמן הוא אחד העיתונאים הרציניים בישראל, אבל במקרה הזה הוא כשל. הכשל לא היה בכך שהוא ראיין את הטינופת הזאת, אלא בכך שהיה זה ראיון מכובס, מלבין אנטישמיות.

בראיון נכח יצור נאלח נוסף – רוני ברקן, מראשי הארגון הישראלי "חרם מבפנים", הסניף הישראלי של ה-BDS. מבין כל סוגי האנטישמיות, הנחותה והבזויה ביותר היא האוטו-אנטישמיות; אנטישמיות של אנשים שנולדו לאם יהודיה.

* סדרת כתבות חשובה של עיתונאי רציני ומעמיק - במוסף "הארץ" התפרסם הפרק האחרון בסדרת הכתבות החשובה והמצוינת של יאיר אטינגר, שסקרה את התהליכים הפוקדים את הציונות הדתית בשנים האחרונות. הפרק האחרון יוחד לגיוס הבנות הדתיות לצה"ל. בחמש השנים האחרונות הוכפל מספר המתנדבות (כל בת דתית המתגייסת, עושה זאת בהתנדבות, כי היא פטורה על פי חוק), וכעת הוא עומד על רבע מבנות המחזור. קצב הגידול עולה מאוד משנה לשנה, ובמיוחד אחוז המתגייסות לקורס קצינות ולמערך הלוחם. התופעה רווחת בכל רבדי הציונות הדתית, ובניגוד לסטיגמה, בעיקר בקרב הרציניות והמקפידות יותר באורח חייהן הדתי. כל זאת, חרף מלחמת המאסף הקשה שמנהל הממסד הרבני נגד הגיוס.

יאיר אטינגר הוא עיתונאי רציני, מעמיק, חכם ובעל יכולת לנתח תהליכים חברתיים לעומקם, ולא להסתפק בפרשנות שטחית של הקצף מעל פני המים, כמקובל, למרבה הצער, בתקשורת הישראלית העכשווית. דוגמה לכך, היא האופן שבו הוא התייחס לאירוע שבו בוגרות אחת האולפנות, שבאו במדים לטקס יום הזיכרון באולפנה, גורשו ממנו בבושת פנים בשל היותן חיילות. האירוע המביש והמכוער הזה, תואר בתקשורת כהוכחה להקצנה בציונות הדתית. אטינגר טוען, בצדק, שההיפך הוא הנכון – האירוע הזה מצביע על המצוקה של הממסד הרבני, לנוכח אובדן השליטה שלו, שבא לידי ביטוי בגיוס ההמוני של הבנות הדתיות, על אפו ועל חמתו.

* פרץ של בורות - ב"ישראל היום" התפרסם מאמר מעניין של אורי כהן על ז'בוטינסקי כסופר, משורר, מחזאי ומתרגם, לקראת צאתו של סרט תעודה חדש, בסדרת "העברים", המוקדש ליצירתו של ז'בוטינסקי, "העורב" (כשם הפואמה של אדגר אלן פו אותה תרגם ז'בוטינסקי). השאלה המרכזית שבבסיס הכתבה, היא האם התרבות החמיצה יוצר דגול, בשל בחירתו של ז'בוטינסקי להקדיש את חייו להנהגה ציונית?

בכתבה הופיע משפט תמוה ואף הזוי, המעיד על בורותו של הכותב בתולדות חייו של מושא כתיבתו. "בהמשך אף היה מועמד לנשיאות מדינת ישראל הצעירה מול חיים ויצמן". אין זו טעות קטנה בשאלת טריוויה קשה, אלא טעות גסה. ז'בוטינסקי נפטר בניו-יורק ב-1940, שמונה שנים טרם הקמת המדינה.

אגב, מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה, מול חיים ויצמן, היה פרופ' יוסף קלוזנר.

* שמים סגורים? - לכבוד חתונתה של בר רפאלי: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון.

* ספרא וסייפא - בדרכו הביתה לחופשת החג, עצר בני החייל לקנות עיתון ב"סטימצקי". הוא יצא משם בתוספת ספר מתנה, תשורת "סטימצקי" ללוחמים קרביים במדים ונשק. יפה!

            * ביד הלשון

אושפיזין – מה משותף לחג הסוכות ולמערכת הבריאות? אישפוז.

אישפוז הוא בארמית אירוח. האושפיזין בסוכה הם אורחים בסוכה. אישפוז בבית החולים הוא אירוח בבית החולים. ... אפילו אישפוז כפוי.

* "חדשות בן עזר"

בעיצומו של המאבק נגד נסיגה מהגולן, שודרה בערוץ הראשון, במסגרת התכנית "מבט שני", כתבה גדולה על הגולן, שיצר מיכאל קרפין. קדימונים רבים שודרו בימים שקדמו לתכנית. וכשראינו את התכנית – חשכו עינינו. תכנית מרושעת, שקרית, מכוערת, שכל מטרתה לפגוע, להשמיץ וליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבק נגד הנסיגה.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. אחד מכללי עבודתי היה לא להתבכיין. לא להתעכב על "זה כתב ככה", "ההוא אמר ככה", אלא להתמקד בעשיה שלנו – לדאוג להיכנס לתקשורת, להביא את דברנו ומסרינו, ליזום, ועשינו זאת בהצלחה.

אולם על השידור הזה לא יכולתי להבליג. כתבתי מכתב חריף למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, וביקשתי פגישה. קירשנבאום נענה מיד, וכעבור זמן קצר נועדנו עמו בלשכתו בירושלים. בפגישה השתתפו ראשי ועד יישובי הגולן – היו"ר אלי מלכה, ראשי המועצות סמי בר לב ויהודה וולמן, חבר הנהלת הוועד יהודה מאלי ואני.  

ידענו שקירשנבאום הוא דעתן חד לשון, אינו נוהג להשמיע דברי חלקות שינעמו לבני שיחו, ושפוליטית – הוא אינו עמנו, בלשון המעטה. ציפינו לעימות חריף.

מיד בכניסתנו לפגישה, מוטי שבר את הקרח ביצירת אווירה נעימה ובלתי מכופתרת. הוא פתח בזיכרונות מהסרטת הכתבות המיתולוגיות שלו על הנשרים בגמלא, וסיפר על אהבתו הרבה את הטבע והנוף בגולן.

כשהגענו לנושא הדיון, הצגתי בפרטי פרטים את הסילופים, העיוותים, השקרים והדמגוגיה בכתבתו של קרפין. קירשנבאום הקשיב בדריכות. וכשסיימנו את דברינו, אמר: "אין לי מה לומר, אתם צודקים". הוא אמר שכמנכ"ל הוא נושא באחריות, הוא ידאג להפיק לקחים והוא מבטיח לנו שהוא אישית ידאג שהדבר לא יחזור. אם זכרוני אינו מטעני, הוא גם הוציא לאחר מכן מכתב ברוח זו.

הוא שאל להרגשתנו באופן כללי בנוגע לאופן הסיקור של מאבקנו ב"קול ישראל" ובערוץ הראשון, ושמח לשמוע שבדרך כלל הסיקור הוגן ומקצועי.

אני זוכר את המפגש הזה מאוד לטובה.

בספר "שיחות עם מוטי קירשנבאום" אמר מוטי, שרבין ופרס התחרטו על שבחרו בו לתפקיד, כי לא עשה להם חיים קלים.

  שעה בשבוע שאני חובב ספורט

בגיל 37 קיבל מוטי קירשנבאום את פרס ישראל, כבוד שאנשים זוכים לו בדרך כלל בשלהי הקריירה שלהם. ובדין הוא קיבל אותו - פרס ישראל הוא פרס לאיכות ומצוינות, ותרומתו האדירה של קירשנבאום לטלוויזיה ולתקשורת הישראלית בשנות השלושים לחייו, ובפרט בתכנית "ניקוי ראש", כבר הצדיקה את מתן הפרס. בגיל 59 פורסם ספרו של שייקה בן-פורת "שיחות עם מוטי קירשנבאום" – גם ספרים כאלה מוקדשים לרוב לאנשים אחרי פרישתם. ובעשור השמיני לחייו, כאשר קירשנבאום נהנה ממעמד זקן השבט, הוא עדין היה פעיל, יצירתי וצעיר ברוחו.

בילדותי, תכנית הטלוויזיה האהובה עליי ביותר הייתה "ניקוי ראש" ומאז ועד היום, דרך סרטי הטבע שלו, "לונדון וקירשנבאום", "זוהי סדום" ושאר פועלו, אני מעריך אותו מאוד.

איני חובב ספורט ואני ממעט מאוד לצפות ולהאזין לשידורי ספורט (אף שהם פופולריים מאוד בביתי). אולם אני מאזין בקביעות לתכנית "בילוי נעים" בימי שישי בגל"צ. בפתח השעה השניה, לאחר חדשות 10:00, שודרה בתכנית פינת הספורט של מוטי קירשנבאום. הפינה הזאת הייתה פשוט מרתקת, גם אותי, שכאמור איני מתעניין בנושא. הידענות, האירוניה, האכפתיות, השילוב בין רצינות תהומית להומור וסרקזם, המחייב את המאזין לדריכות -להבחין מתי הוא רציני, מתי הוא ציני ואיך הוא מערבב בין השניים, עשו את ההאזנה לפינה לחוויה מרתקת ומשובבת נפש.

שידור ציבורי בצל הרייטינג

קירשנבאום מונה למנכ"ל רשות השידור במקביל לפתיחת הערוץ המסחרי. הוא התייחס לנושא ב"שיחות עם מוטי קירשנבאום": "מהרגע שהתחילה הפגזה של הערוץ המסחרי עם שלושה זכיינים, ושלוש מערכות, וכולם נלחמים בערוץ הראשון עם מיטב הטכנולוגיות ועם מיטב האנשים שהם לקחו ממנו, הערוץ השני משך אליו חלק גדול מן הצופים. כבר אז הזהרתי את האנשים שלנו: אם נגרר אחרי אופי השידורים של הערוץ השני ותוך המלחמה הזאת לא נצליח לשמור על אופי שונה, ועל דיפרנציאציה בינינו ובין הערוצים המסחריים, ערוץ שני והכבלים, בצדק יהיו שיטענו שאין מקום לערוץ הציבורי ואפשר להפריט את התדר שלו... השידור הציבורי עושה תכניות שאינן בהכרח רודפות רייטינג, בצד תכניות שכן פוזלות למכנים משותפים רחבים, כיוון שאנחנו גובים את האגרה מבית לבית. החכמה היא לא לאפשר לתכניות עתירות רייטינג לעצב את אופי הערוץ כולו. לכן, הציבורי עושה גם 'מר מאני' ו'קסטנר' ו'קו 300' וגם 'תקומה'. אתה יודע שיצאנו מן ההנחה ש'תקומה' לא תזכה ליותר מ-6 או 7 אחוזי צפייה? לא ידענו שנגיע ל-20 או 30 אחוזים. חשבנו שלאנשים אין כבר כוח לראות סדרה דוקומנטרית כזאת, כאשר בערוצים ממול קיימים פיתויים אחרים. איש מאתנו לא צפה אחוזי צפייה כאלו. ... במעט הכסף שיש לנו, הדרך היחידה להשיג רלבנטיות, היא לעסוק בכל דבר שנוגע לחיים העכשוויים שלנו. יחד עם זה, השידור הציבורי צריך להתעסק בתרבות, בדרמה וגם בבידור, אם כי ברוב המקרים בתחום הבידור ויתרנו כי ידענו שבמשאבים שעומדים לרשותנו, אין לנו יכולת להתחרות עם ערוצים מסחריים".

דברים כל כך אקטואליים בימים אלה, שבהם השידור הציבורי נלחם על חייו.

עומד במבחן הזמן?

בראיון לתכנית "כך היה" בערוץ הראשון, שקיים מוטי קירשנבאום לפני חודשים אחדים, הוא עמד על ההבדל בין ימי "ניקוי ראש" לימינו. לטענתו, בימי "ניקוי ראש" היה צורך באומץ כדי לעשות את מה שהיום הוא המובן מאליו. היום, אמר קירשנבאום, כל הפוליטיקאים רצים ומתחננים להשתתף בתכניות הסאטירה. אז, הם פעלו בכל הכוח להוריד את התכנית. כמעט בכל ישיבת ממשלה דיברו על "ניקוי ראש" והנושא עלה שוב ושוב בדיוני הכנסת.

ביום מותו של קירשנבאום, הוצגו בערוץ הראשון קטעים רבים מ"ניקוי ראש". צפיתי ושאלתי את עצמי האם הסאטירה עומדת במבחן הזמן? אין לי תשובה חד משמעית לשאלה. קשה לי לשפוט זאת בעיניים של צעיר שלא חווה את התקופה. אני זכרתי כל אחד מן המערכונים שהוצגו ואף את הרקע שלהם. הייתי ילד באותה תקופה, אך מעורה מאוד בפוליטיקה ו"ניקוי ראש" הייתה התכנית האהובה עליי. לא צריך להזדהות עם המסר הפוליטי ועם העמדות של התכנית (לרוב הייתי ונשארתי נגד העמדות הללו), כדי להעריך את הכישרון האדיר ואת התרומה של התכנית לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית.

אחד המערכונים הציג דיון של ועדת העורכים המיתולוגית, כאשר בצד ישב ילד קטן עם רטיה על העין, רמז למשה דיין שזמן קצר קודם לכן החל לערוך עיתון יומי – "היום הזה" (שלא האריך ימים). המערכון הציג את ועדת העורכים כשליטים האמתיים של המדינה, כדיקטטורים המזמינים את ראש הממשלה (רבין, בקדנציה הראשונה) למשפט. מעניין לראות איך הוצגה העיתונות הכתובה כמאפיה ימנית דיקטטורית, הנושאת לשווא את דגל חופש הביטוי, ומשתמשת בו לסתימת פיות ולמחיקת דעות הפוכות.

הטענה שמאחורי המערכון היא ממש העתק לטענות בימינו נגד "התקשורת השמאלנית", אם כי אני שומע טענות דומות גם משמאל, גם בימינו, על "התקשורת הימנית" ועל "השתלטות הדתיים על התקשורת"... (כמו במאמר שפרסם באותו בוקר ב"הארץ" רוגל אלפר).

ביטוי לעובדה שוועדת העורכים שייכת להיסטוריה הרחוקה, היה בכיתוביות – כאשר רבקה מיכאלי בדמותה של חנה זמר, עורכת "דבר", אמרה "חבריי העורכים", הכיתוב היה "האורחים"...

המערכון הזה והשיר שאחריו – "שלמה סכינאי", התייחסו לאמירות שהושמעו במחנה הימין נגד פרופ' שלמה אבינרי, שהוצג כ"תוקע סכין בגב האומה", לאחר שהביע עמדה חריגה באותה תקופה – תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. אותו אבינרי, שדבק עד היום בעמדות שהביע אז, הוא היום כמעט הסמן הימני ב"הארץ", בר פלוגתא ציוני של דבוקת שוקן.

מערכון אחר התפלמס עם מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה, שביקרו את התכנית. היה זה במתכונת של תשובה למכתבי צופים. את הכותבת הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה הקטלנית של "הארץ", עליה כתב יהונתן גפן את "מי מפחד מגברת לוין") הם קטלו על הפלצנות והשימוש במילים גבוהות שהציבור אינו מבין, כדי להתהדר בהן. הכותב קריאל גרדוש, הוא הקריקטוריסט המיתולוגי דוש, שהיה באותם הימים מבקר הטלוויזיה של "מעריב", הרבה לתקוף את "הטלוויזיה השמאלנית" בכלל, ואת "ניקוי ראש" בפרט. באחת הביקורות, הוא תהה מדוע התכנית אינה אומרת דבר על מלחמת האזרחים בלבנון. במערכון, הם נענו למכתבו, והציגו טקסט ציני, המבטא שמחה על ההרג ההדדי בלבנון. על רקע המתרחש במזה"ת בכלל ובסוריה בפרט, היה זה בהחלט טקסט אקטואלי, אם כי היום אין מבקרי טלוויזיה מצד "ימין". ביקורת הטלוויזיה שבויה בידי הקיצוניים שבקיצוני ה"שמאל" (רוגל אלפר, רווית הכט ועוד). ביקורת ברוח זו מושמעת ברשתות החברתיות ובטוקבקים.

יהיה קשה לצופה שלא חווה את התקופה להבין את הפרודיה המעולה על הסדרה האמריקאית הפופולארית "הכל נשאר במשפחה". צריך להכיר את הדמויות, ארצ'י בנקר, אדית, גלוריה ומייק, כדי להבין עד כמה החיקוי מושלם. ובאשר לתכנים – גזענות כלפי ערבים קיימת גם היום, למרבה הצער, אבל עיקר המערכון עסק בגזענות כלפי ה"פרענקים". ובמובן הזה, אין ספק שאנו נמצאים היום במצב טוב לאין ערוך. הבעיה העדתית כבר כמעט שאינה קיימת. היא נפתרה בדרך הטבעית והיפה ביותר – דרך האהבה, הזוגיות, הנישואין והמשפחה. רבים מאוד מן הילדים הנולדים היום אינם יכולים עוד להגדיר האם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור, לא יהיה ילד שיבין את השאלה האנכרוניסטית הזאת. הבעיה העדתית קיימת היום רק אצל קבוצות רדיקליות כמו "ערס פואטיקה", המנסים בכל כוחם להחיות אותה, כדי לעשות עליה קריירה.

ערב השידורים המיוחד לזכרו של מוטי קירשנבאום בערוץ הראשון (הילדים שלי העדיפו לצפות בערב השידורים המיוחד בערוץ עשר, שהתמקד בקירשנבאום של העשור האחרון) היה חוויה המערבת נוסטלגיה והנאה מהשידורים עם צער על לכתו של אחד מענקי התקשורת הישראלית.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

* האשמה: ניסיון לרצח – השר גלעד ארדן טעה וצדק בדבריו על השופטים. הוא טעה בהצגת הפתרון וצדק בהגדרת הבעיה. הוא טעה, כאשר העמיד עצמו, איש הרשות המבצעת, כמי שיקדם או יעצור קידום של שופטים על פי טעמו. לא בכדי, ראש הממשלה התנער מן הדברים וארדן עצמו חזר בו. הוא צדק כאשר הצביע על קולת הענישה על מחבלי האבנים והבקת"בים, כבעיה חמורה המחייבת תיקון מיידי.

נושא הענישה הוא לפתחו של המחוקק. על הכנסת לקבוע ענישת מינימום מחמירה על טרור האבנים והבקת"בים. במקרה כזה, שיקול הדעת של השופט יוכל להיות רק לחומרה. יש לקבוע עונשי מינימום חמורים, יש לקנוס את הורי הקטינים המבצעים את המעשים, יש לתבוע פיצויים כספיים אישיים כבדים מהעבריינים לקורבנות.

אך הפתרון אינו רק בחקיקה, אלא גם בתביעה. בחוק הישראלי מצויה עבירה חמורה של ניסיון לרצח. מי שמיידה אבן לעבר רכב נוסע וכל מי שמיידה בקבוק תבערה – יש להעמידו לדין על ניסיון לרצח. 

* לפתחו של השר ארדן – יו"ר מתנ"ס צור באהר, מהדמויות המרכזיות בשכונה, התראיין ל"קול ישראל". בניגוד לדוברים אחרים מן השכונה, הוא הביע ודאות בכך שאלכסנדר לבלוביץ' נהרג כתוצאה מיידוי אבנים של בני השכונה. הוא גינה בחריפות את המעשה. הוא טען שבצור באהר חיים 40,000 איש, שרובם רוצים לחיות בשלום ובשכנות טובה, ואינם מצליחים להתגבר על קומץ הקיצונים העושים את המעשים הללו.

לא הייתי מתרשם יותר מדי מדבריו, אלמלא סיפר שזמן רב הוא וחבריו להנהגת היישוב פונים למשטרה בדרישה להציב מצלמות לאורך הכביש, להגביר את הסיורים, להגביר אכיפה, אך קריאותיהם אינן נענות.

על כך ארדן אינו יכול להפנות אצבע מאשימה כלפי בית המשפט, אלא כלפי הארגון שהוא אחראי עליו.

* יש צלפים בירושלים – מזה כחודשיים, מדי לילה, מחבלים מיידים בקבוקי תבערה על הבית הראשון ברחוב מאיר נקר בשכונת ארמון הנציב. חודשיים, פיגועים יומיומיים בנקודה ספציפית קבועה – זהו מחדל חמור וכישלון מחפיר של המשטרה.

האם אין צלפים בימ"מ? הפתרון במקרה הזה הוא מארבי צלפים, שיקבלו הנחיה לפעול בכל דרך כדי לסכל את הפיגוע. הם יודעים היטב את עבודתם.

* מפגן של צביעות – עליית האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי מבעירה את המזרח התיכון כולו. היא הסכנה הגדולה ביותר למשטרו של עבדאללה מלך ירדן. האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי משחק באש בהר הבית, המקום הרגיש ביותר במזה"ת, מתוך רצון להצית תבערה גדולה. אותם קנאים, הופכים את הר הבית בסיס לטרור ותוקפנות נגד יהודים. מה מצפה עבדאללה, שישראל תיתן להם להשתולל ולא תפעל להשבת השקט? ישראל פועלת באיפוק מרבי, ועבדאללה יודע זאת. הוא גם יודע, שאם ישראל לא תשתלט על המצב והקנאות תבעיר את הר הבית, הוא יהיה אחד הניזוקים המידיים. גינוייו ופעלתנותו נגד ישראל, אינם רק סותרים את רוח השלום, אלא הנם מפגן של צביעות.

* מקום שטוב לערבים לחיות בו - במאמר ב"הארץ", פרופ' אלכסנדר יעקובזון מציג ומנתח נתוני סקר עומק מקיף, אחד מני רבים, בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל, "מדד יחסי ערבים-יהודים" שערך סמי סמוכה.

הנתונים בסקר מעניינים. 70.7% מאזרחי ישראל הערבים אומרים ש"ישראל היא מקום שטוב לחיות בו". רק 10.8% אינם מסכימים עם הקביעה הזאת. 54% מן הנשאלים מסכימים שהמשטר הישראלי הוא "דמוקרטי גם לאזרחים הערבים". 53.2% אמרו שיצביעו במשאל עם בעד חוקה, שתקבע שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ותבטיח שוויון זכויות אזרחי מלא לערבים. 58.1% מסכימים ש"לאזרחים הערבים יהיה מעמד של מיעוט בעל זכויות אזרח מלאות במדינה יהודית ודמוקרטית והם ישלימו אתו". 41% מהנשאלים אמרו שיחסי יהודים ערבים בישראל טובים בצורה מספקת ו-4% שהם טובים מאוד. יעקבזון מוכיח, על פי תשובות לשאלות אידיאולוגיות, כמו היחס השלילי לציונות, שהמשיבים לא הציגו תשובות נוחות לאוזן היהודית, שאינן מבטאות אותם. בסיכום מאמרו מציין יעקבזון, שבמצב של סכסוך לאומי כרוני, בלתי נמנע שתתעורר שנאה לאומית. ולמרות זאת, מפלס השנאה והאלימות בין היהודים והערבים הוא נמוך להפליא, והוא מציג זאת, בצדק, כהישג גדול לשני הצדדים.

בן דרור ימיני, מציג במאמר ב"ידיעות אחרונות" סקר שערך בקרב אזרחי ישראל הערבים המכון הישראלי לדמוקרטיה. אין קשר בין הסקרים, אך תוצאותיהם דומות. 39% מהנשאלים השיבו שהם "גאים להיות ישראלים" ו-29% - שהם "גאים מאוד".

התוצאות הללו מפתיעות. למה, בעצם, הן מפתיעות? הרי באמת ובתמים, ערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא, ממלוא זכויות האדם והאזרח ומשגשוג חברתי וכלכלי, חרף מצב הסכסוך הלאומי בין עמם לבין מדינת ישראל. עובדה זו בולטת במיוחד מול האלטרנטיבה – המציאות של בני עמם בכל שאר מדינות המזה"ת. ערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי, מחופש תקשורתי, מחופש ביטוי, מחופש תנועה. הם יודעים זאת.

ובכל זאת, למה התוצאות הללו, שהן כל כך מובנות מאליהן, מפתיעות אותנו כל כך? בן דרור ימיני מסביר זאת בפער העצום בין המציאות של החברה הישראלית – מציאות של מתינות, התמתנות, צמצום פערים תרבותיים, ישראליזציה של זרמים בחברה, לבין "שיח ההתפרקות" – הגדרתו הקולעת לשיח הקצוות הרדיקליים השליט בתקשורת הישראלית. סוגיית ערביי ישראל היא דוגמה אחת שהוא מציג, לצד סוגיות החרדים, המזרחים, האתיופים, הדתיים הלאומיים – בכל הדוגמאות קיים פער גדול בין הדימוי התקשורתי לבין המציאות העובדתית.

אני מקבל את תיאורו של ימיני על אודות הפער בין המציאות לשיח ההתפרקות, אולם תיאורו אינו נותן תשובה מספקת לשאלה מדוע אנו מופתעים כל כך מתוצאות הסקרים. סוגיית ערביי ישראל מורכבת יותר מתשובתו.

בסוגיה זו, בולט פער בלתי נתפס בין עמדות ערביי ישראל כפי שבאות לידי ביטוי בסקרים, לבין העמדות של הח"כים הערביים. אפשר לומר שהח"כים אינם מייצגים את ערביי ישראל, אך מה לעשות? שוב ושוב המצביעים הערביים בוחרים באותם ח"כים קיצונים, ובמיוחד בבחירות האחרונות.

האם הנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים? אם כן, מדוע הבוחרים שבים ובוחרים בהם? ואם הם מייצגים את עמדותיהם, איך ניתן להסביר את תוצאות הסקרים?

אלו שאלות הראויות למחקר עומק. אפריח השערה בלתי מוכחת: קיים פער בין הרגש הלאומי של האזרח הערבי, המזדהה עם האתוס הלאומי של עמו, השולל את קיומה של מדינת ישראל, לבין שביעות רצונו מהחיים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, בוודאי לאור החושך, המאפיין את מדינות ערב. במחקרים ובסקרים באה לידי ביטוי תחושתם האישית האותנטית, אך בקלפי הם מבטאים את מאווייהם הלאומיים.

* דוגמה לשיח ההתפרקות – העמוד העוקב למאמרו של בן דרור ימיני הוא דוגמה ל"שיח ההתפרקות". יגאל סרנה, גדעון לוי של "ידיעות אחרונות", כותב רשמי מסע לפורטוגל. ברשימתו הוא משרבב, כמשיח לפי תומו: "כשאתה כואב את כאבה של ארצך המידרדרת לרודנות, כמו ישראל, כל מקום בחו"ל הוא הפוגה לנפש". מידרדרת לרודנות... שקרן עלוב.

* העיתון לעבריינים גאים - "הארץ" הקדיש חצי עמוד בגיליון ערב שבת למאמר של העבריינית הסדרתית אילנה המרמן, שכדרכה שוב נפנפה בגאווה בצפצופה על החוק ובהברחת שוהים בלתי חוקיים פלשתינאיים לתוך מדינת ישראל.

* המועמדים – מבין המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אחד פסול בעיניי מראש – מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט. מנדלבליט נגוע בפרשת אשכנזי. בהיותו פצ"ר הוא חיפה על הרמטכ"ל, סייע לו לטייח את מעורבותו במסמך הרפז ולבטח אינו ראוי להיות האיש האמון על שלטון החוק במדינת ישראל.

השופטת הילה גרסטל ראויה לתפקיד, ולו בזכות העובדה שהקימה את נציבות הקבילות על הפרקליטות, באומץ וביושרה, על אף העמידה של הפרקליטות על הרגליים האחוריות והצגת הצעד המתבקש הזה כ... פגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

ובאופן אישי, אני מלא הערכה לפרופ' ישי בר, שהיה מח"ט שלי במילואים, מפקד חטיבת הצנחנים הדרומית. אין לי כלים להעריך אותו כמשפטן, אך אני מעריך אותו מאוד כאדם וכמפקד.

* בדרכו של שמיר – התקשורת הישראלית אוהבת להציג את יצחק שמיר כמי שהיה ראש ממשלה חסר מעש, איש של "שב ואל תעשה". זאת, כיוון שבעיניהם מעש, פירושו ויתורים ונסיגות. זהו סילוף גדול של ההיסטוריה. ככל שהזמן חולף, מצטיירת דמותו של שמיר כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בתחום המדיני הוא נמנע מעשיית שגיאות קשות, אך עיקר מעייניו ומרצו הוקדשו לנושא העליה, מבריה"מ ומאתיופיה. הוא העלה את העליה לראש סדר העדיפויות, הוא פעל בתבונה לניתובם של היוצאים מבריה"מ לישראל (בפעולתו לביטול מעמד הפליט לאותם יהודים בארה"ב) והוא הטריף את הממשלה ומשרדיה, את הסוכנות ואת הרשויות המקומיות להיערכות חירום, שבזכותה העליה היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות, ותרומתה למדינה בכל התחומים לא תסולא בפז.

האירועים המתרחשים באירופה – גל ההדף של ה"אביב האסלאמי", פותחים חלון הזדמנויות לעליה גדולה של יהדות אירופה. האם יש לנו היום מנהיגות עם מעוף וחזון ציוני כשל יצחק שמיר, שתשכיל להתעלות לגודל השעה, לעודד את העליה ולהיערך לקליטה?

* באוזניו של פוטין – מה יאמר ראש הממשלה לנשיא רוסיה פוטין בפגישתם ביום שני? כלומר, מה ראוי, בעיניי, שיאמר?

נתניהו אינו מתיימר לדעת טוב מפוטין מה האינטרס הרוסי. לכן, תהיה זו טעות מצדו לנסות להניא את פוטין מהתערבות בסוריה, לטובת משטר אסד. את המעורבות הזאת יש לקבל כעובדה ואולי אף כיתרון, שכן רוסיה עשויה להוות משקל נגד לניסיונותיהם של איראן וחיזבאללה לדחוף לפתיחת חזית טרור נגד ישראל. בכך צריכה להתמקד הפגישה עם פוטין. על נתניהו לנסות להגיע להבנות והסכמות עם פוטין, על הימנעות מפעולות שעלולות לפגוע בישראל, כמו חימוש חיזבאללה וכדומה.

* סרט על אהבה וחושך - אם אכין רשימה של עשרת הספרים הטובים ביותר שקראתי מעודי, "סיפור על אהבה וחושך" לבטח יהיה אחד מהם. כנראה שגם ברשימה של חמשת הטובים. הרומן האוטוביוגרפי הזה של עמוס עוז הוא יצירת מופת, פסגת יצירתו של הסופר הדגול.

דווקא מסיבה זו, התלבטתי אם לצפות בסרט המבוסס על הסרט. לא אחת, סרטים המבוססים על ספרים טובים הנחילו לי אכזבה. איך אפשר לתרגם את עומקו ומורכבותו של ספר כזה, למדיה הקולנועית, שהיא הרבה יותר מוגבלת? העובדה שהביקורת קטלה את הסרט, אך החריפה את לבטיי.

... מצד שני, איך לא אראה סרט המבוסס על "סיפור על אהבה וחושך"?

הפשרה שעשיתי עם עצמי, הייתה לצפות בסרט, אך להנמיך ציפיות; לא להשוות אותו לספר, אלא להתייחס אליו כאל יצירה העומדת בפני עצמה.

לא התאכזבתי מהסרט, וממש איני שותף לביקורת החריפה שנמתחה עליו. זו אינה יצירת מופת, אך זהו בהחלט סרט טוב, עשוי היטב, מעניין. גם ההדים ששמעתי סביבי בתום ההקרנה, בסינמטק ראש פינה, היו ברוח זו.

המשחק טוב, הצילומים טובים, הסרט נאמן לרוח התקופה שהוא מתאר. הסרט מיטיב להמחיש את הסיפור המשפחתי הקשה, וגם את סיפור המסגרת הלאומי, ובו רגעי האושר בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר, ורגעי האימה של המלחמה והמצור על ירושלים במלחמת השחרור (אך נכשל בהעברת אחד הקטעים המרגשים ביותר בספר - השיחה הלילית של הבן והאב, במיטת הבן, בליל כ"ט בנובמבר).

הסרט מצליח להמחיש את הידרדרותה, הסתגרותה והיטרפות דעתה של האם, אותה מגלמת במאית הסרט, נטלי פורטמן היפה. הסרט מצליח להמחיש את דמותו של האב, שהנו אדם חיובי, אך אינו יודע איך לאהוב. מי שכבש אותי במיוחד היה אמיר טסלר, הילד שגילם את עמוס הילד, במשחק מעולה, שהיטיב לבטא את רגישותו של הילד, את החוויות הקשות שעבר, ואת התמודדותו עם הסיפור המשפחתי הקשה, סביב נפילתה של האם האוהבת והאהובה במדרון, אל התהום הבלתי נמנע - התאבדותה.

אני ממליץ להתעלם מן הביקורת, ולצפות בסרט.

* הפרה הקדושה שלי – מוסף "הארץ" יצא השבוע במתכונת מיוחדת – 28 מאמרים שבהם כל כותב שחט "פרה קדושה". בין הפרות שנשחטו – שמעון פרס, אריק איינשטיין, שלום חנוך, ארז ביטון, הכור בדימונה, ההייטקיסט הישראלי, בני בגין, האקטיביסטים המזרחיים ועוד. קראתי את רוב החוברת. לא היו חסרים בה ציניות, ניהיליזם ורשעות, ובכל זאת אהבתי את עצם הרעיון, המאפשר לתקוע סיכות בבלוני פלצנות ישראליים.

אילו נתבקשתי להצטרף למשחטה, הייתי כותב על הסופר יעקב שבתאי. אני מדגיש, "הסופר", כיוון שאת הפזמונאי יעקב שבתאי אני דווקא אוהב מאוד. מקובל היום לטעון, ש"זכרון דברים" של שבתאי הוא "הספר העברי הטוב ביותר בכל הזמנים" וש"סוף דבר" מתחרה עמו על התואר.

אני מתוודה: הצלחתי לגמור את שני הספרים האלה. זו הייתה משימה לגמרי לא פשוטה, אך עמדתי בה. הסיבה לכך, היא ה"לא יעלה על הדעת". לא יעלה על הדעת שבן תרבות כמוני לא יקרא את שני הספרים. וכיוון שלא יעלה על הדעת שכל המבינים טועים, המשכתי לקרוא ולהזיע, בתקווה שבסוף אמצא את האור. לא אורות ולא יער.

ספרים משמימים על אנשים אפרוריים. כתיבה "יצירתית" ו"מקורית" – ביטול סימני הפיסוק וכתיבת רומנים שלמים כמשפט ארוך אחד. אולם סימני הפיסוק הם הכרחיים להנאה מן הקריאה ולהבנת הנקרא. אחרת הקריאה היא מרוץ חסר נשימה. כתיבה ללא סימני פיסוק, יכולה להיות גימיק נחמד לאורך חצי עמוד, אולי עמוד. יודעים מה? עמוד וחצי, ועוד אני מפסיד עליכם. ספר שלם?!

המלך עירום.

... ואולי, בעצם, הייתי כותב על "מציצים".

* שוחטי פרות כעדר – אחת הפרות הקדושות שנשחטו בחוברת הייתה סתיו שפיר. כבוד השוחט – יואב ליפשיץ. וזה מעניין. אילו החוברת הייתה יוצאת לפני חודש, הוא לא היה כותב עליה.

עד לפני חודש, הייתה סתיו שפיר חביבת ה"שמאל" הקיצוני, מי שמנעה בגופה את שירת "התקווה" באחת מהפגנות המחאה החברתית בקיץ 2011, הלוחמת ללא חת בניסן סלומיאנסקי ובחטיבה להתיישבות ויעד מועדף למתקפות הימין.

ואז, ח"כ זחאלקה עשה לה שיימינג בנאום בכנסת שזכה לתפוצה ויראלית ברשת, ותייג אותה כגזענית שמסרבת לומר שלום לערבים. ומיד כתב עליה גדעון לוי שהיא הצעירה הכי זקנה וכשהיא תהיה גדולה היא תהיה בוז'י. ואתא שוחט ושחט לשפיר, וציין במקוריות מפתיעה שהיא "חברת הכנסת הצעירה ביותר, אך מדובר בפוליטיקאית עם נשמה זקנה". ואו, איך גדעון לא חשב על זה קודם? והיא "פונה לקונצנזוס ולא מנסה לאתגר את הסדר הקיים".

זהו, סתיו. עכשיו את כבר חורף. בקבוצת "הארץ" מקומך הוא במשחטה, לצד המסעות לאושוויץ והכור בדימונה.

* שתי אמירות של מישאל חשין – השופט מישאל חשין, מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון בתקופת הנשיא ברק, הלך לעולמו בגיל 79, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

הסמל המסחרי של חשין היה העברית העשירה והציורית, לעתים המליצית, שבה התבטא בכתב ובע"פ, בפסקי הדין שלו ולאחר פרישתו מכס המשפט – בראיונות רבים שהעניק לכלי התקשורת.

ברצוני לעמוד על שתי אמירות שלו, המייצגות את יחסי האמביוולנטי אליו ולמה שהוא מייצג. האחת נאמרה בנאום הפרידה שלו מכס השיפוט: "הילחמו בשחיתות בכל עוז. אל תניחו למלחמה יום וליל. בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה, בנפשו של העם". אלה דברים הראויים להיחקק על כותל המזרח של החברה הישראלית, כציווי עליון, שאין לסור ממנו ימין ושמאל.

השניה, נאמרה כעבור שנה, עם מינויו של חתן פרס ישראל פרופ' דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים. פרידמן היה ידוע בביקורתו הנוקבת על האקטיביזם השיפוטי ובתמיכתו ברפורמות במערכת המשפטית. בראיון רדיו לאחר המינוי אמר חשין: "אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי... אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו".

הייתה זו אמרה אומללה, ביריונית ואלימה, ניסיון להלך אימים על הממשלה לבל תעז לבחון אפשרות של שינויים ורפורמות במערכת המשפט, שלכאורה אינה שייכת לכלל הציבור, אלא לקסְטָה קטנה המעבירה בירושה מדור לדור את רזיה ואת כתרהּ. היה זה הביטוי הבוטה ביותר של אוליגרכיה משפטית מסתגרת, הרואה עצמה כעומדת מעל העם, מעל הדמוקרטיה ולא כרשות אחד מרשויות המדינה.

האם יש קשר בין האמירה נגד השחיתות לאמירה המתנשאת הזו? יש קשר של יחס הפוך. ככל שבית המשפט העליון היה נגוע יותר בהתערבות פוליטית ("אקטיביזם שיפוטי" בכיבוסית), מסתגר ומנותק יותר, כך נחלש כוחו, נחלש האמון בו וכתוצאה מכך נשחק שלטון החוק בישראל. לא בכדי, דווקא בימי כהונתם של ברק ובייניש כנשיאי בית המשפט העליון, הידרדר השלטון בישראל לשפל שבו פושעים כמשה קצב ואהוד אולמרט עמדו בראשו.

גם דניאל פרידמן שותף ליצירת הזיקה הזאת, כאשר לצד היוזמות הברוכות והמרעננות שלו לרפורמות במערכת המשפטית, הוא הקל ראש בשחיתות ובמושחתים (כפי שהוא נוהג עד היום במאמריו). בעצם שירותו כשר המשפטים תחת העבריין המושחת אולמרט, היה ניגוד אינטרסים עם הרפורמות במערכת המשפט, מה שהפך אותן לבתי ישימות.

יהי זכרו של השופט חשין ברוך!

* פולחן אומן – אני שולל את פולחן ראש השנה באומן, משלוש סיבות. א. נסיעה מא"י לציין את ראש השנה בגולה, היא בעיניי כפירה בעיקר. ב. המשפחה והמשפחתיות הם ערכים מהותיים ומשמעותיים, והם עיקר החג. זניחת האישה והילדים כדי לחוות חוויה מיסטית אישית באומן, היא בעיניי הפניית עורף לערכים הללו. ג. בשבועות אלה אנו קוראים בפרשת השבוע על מותו של משה. מקום קבורתו של משה לא נודע, כדי למנוע פולחן קבר קדושים סביבו, והילולות מהילולות שונות. אם כך משה, גדול הנביאים, קל וחומר רבי נחמן מברסלב, ר' שמעון בר יוחאי והבבא סאלי, עם כל הכבוד.

עם זאת, איני שותף לטרנד של הצגת הנסיעה לאומן כנסיעה לצרכי זנות, סמים ועבריינות. כנראה שאין עשן בלי אש והדברים הללו קיימים בשוליים, אך אין להכתים בעטיים ציבור גדול, שרובו הגדול רחוק מן התופעות הללו וסולד מהן.

* חשבון נפש – ערכתי קובץ של מאמריי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים לקבלו, מוזמנים לפנות אליי באופן אישי.

            * ביד הלשון

נִדְרֵי – בליל יום הכיפורים, נתכנס בבתי הכנסת לתפילת כל נדרֵי. "כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָסֵי".

בעברית, הסיומת  ֵי מבטאת שייכות. נדרֵי = הנדרים של. על הנדרים של מי מדברת התפילה?

כל נדרי היא תפילה בארמית. בארמית, הסיומת  ֵי, היא סיומת של רבים. נדרֵי = הנדרים. כל נדרֵי = כל הנדרים. כפי שנכסֵי דלא ניידֵי (נדל"ן), לדוגמה, הם נכסים שאינם ניידים.

* "חדשות בן עזר"