הבלוג של אורי הייטנר

* תכליתה של מדינת ישראל – במאמר תחת הכותרת האורווליאנית "בחזרה לגולה" בגיליון ראש השנה של "הארץ", מלינה קרולינה לנדסמן על הנסיגה מהישראליות ליהודיות, ומציגה זאת כהשתלטות עוינת על המושג ציונות. "מרגע שקמה מדינת ישראל השלימה הציונות את משימתה... הציונות הקלאסית ביקשה להעלות את היהודים לדרגה גבוהה יותר של קיום פוליטי, כלומר לשחרר את היהודי מכבלי שעבודו ההיסטורי ולאפשר לו לידה מחדש כ'ישראלי'...".  

אין כל שחר לתיאור ההיסטורי הזה. הקמת מדינת ישראל כלל לא נתפסה כתכלית הציונות, אלא כמכשיר להגשמתה – קיבוץ גלויות, העלאת העם היהודי לארץ ישראל, יישוב הארץ ביהודים ובניית מדינת ישראל על ערכי חזון הנביאים.

ברל כצנלסון, במאמרו "מה לפנים?" במאסף "בּכּוּר", בעשרה בטבת תש"א 1941: "עלינו להרים את הדגל של פתרון שאלת היהודים, מדינה יהודית. אודה, לא המדינה היא העיקר בשבילי. אילו היה אפשרי משטר המבטיח חופש עליה המונית וחופש הבניה היישובית, לא הייתי להוט אחרי סיסמה זו דווקא. אולם לאחר מה שעבר עלינו בשנים האחרונות יכולנו להיווכח, כי בתקופה זו אין משטר אשר יבטיח לנו זאת בלי אם   מ ד י נ ה   י ה ו ד י ת. המדינה יותר משהיא מטרה היא מכשיר הכרחי להשגת דברים עיקריים בחיי העם".

ברל מבטא בדבריו אלה את רוח הדברים של מייסדי המדינה, את מהותה של הציונות. דברים ברוח זו השמיע ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון וכמוהו כל מקימי המדינה. אגב, הדגשת המילים "מדינה יהודית" בציטוט מברל היא במקור, וכאן אתייחס לעוד אמירה של לנדסמן, שאינה המצאה שלה, אלא קלישאה פופולרית בשנים האחרונות: "אפשר לסכם את המניפולציה המושגית בהחלפת 'מדינת היהודים' ב'מדינה יהודית'". לכאורה, ישראל הוקמה כ"מדינת היהודים" על פי שם ספרו של הרצל, והיום במניפולציה של הימין והדתיים, משנים אותה ל"מדינה יהודית".

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין זה משפט של נתניהו וגם לא של בנט. זוהי הכרזת מדינת ישראל, לב לבה של מגילת העצמאות, עליה הכריז דוד בן גוריון.

בדיוק שנה קודם לכן, ב-22.5.47, בנאום שנשא ב"ג באסיפת-הנבחרים (מעין הפרלמנט של היישוב היהודי בא"י טרם הקמת המדינה), הוא אמר: "אני יכולים ללכת רק בתביעה אחת, בתביעה ההיסטורית של עם ישראל לקוממיות ממלכתית, לארץ ישראל כמדינה יהודית". אני יכול להמשיך ולמלא דפים על גבי דפים בציטוטים מעין אלה. פשוט, אין כל הבדל, ואף לא שמץ שמצו של הבדל, בין רעיון "מדינת היהודים" לרעיון "המדינה היהודית". זו המצאה של השנים האחרונות. אגב, הרצל כתב את ספרו בגרמנית, והתרגום של "יודנשטאט" ל"מדינת היהודים" הוא מקרי; בהחלט ניתן היה לתרגמו ל"המדינה היהודית". המסר היה בדיוק אותו מסר.

אבי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים". חלומו היה הקמת מדינה יהודית. מדינת היהודים. היינו הך. מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות.

* נגד זכותו של עם אחד בלבד למדינה – בגיליון ראש השנה של "הארץ" כותב גדעון לוי מאמר שטנה ארסי נגד קיומה של מדינת ישראל. "די ל'יהודית'" הוא הכתיר את הפשקוויל. הוא לא רוצה מדינה יהודית, אלא מדינה "דמוקרטית" כפי שרוב מדינות העולם הן מדינות "נורמליות".

אולם רוב מדינות העולם הן מדינות לאום – מדינת הלאום של העם הצרפתי, של העם הבריטי, של העם הסיני, היפני, הספרדי והשוודי. גדעון לוי אינו שולל את זכות קיומן. כל עם ראוי בעיניו לזכות ההגדרה העצמית, זולת עם אחד. העם היהודי. אנטישמיות צרופה ומזוקקת בגרסתה הנחותה והבזויה ביותר - אוטואנטישמיות.

אולם איך יכול לוי להסביר לעצמו את האפליה הגזענית הזאת? איך הוא, שמחזיק מעצמו, בחוסר מודעות עצמית קיצונית, אדם ... "נאור", מסביר לעצמו את שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי? "במרבית המדינות הנאורות הרשויות אינן מעזות לשאול לדתו של אזרח. בישראל זהו קו פרשת המים". ל"דתו", כלומר אין המדובר בלאום אלא בדת בלבד. לוי מכחיש את קיומו של העם היהודי, ואם אין עם יהודי, הוא אינו ראוי למדינה. איזה פטנט אנטישמי נפלא.

את השאיפה לרוב יהודי מגדיר גדעון לוי כ"לאומנית" ובלתי לגיטימית. הוא רוצה מדינה "דמוקרטית". אם יוגשם חלומו ובמסגרת "זכות" השיבה תוצף ישראל במיליוני "פליטים" פלשתינאים, תהיה ישראל דמוקרטיה מן הסוג של סוריה ומדינות ערב. התנאי ההכרחי להיותה של ישראל דמוקרטיה במזרח התיכון, הוא היותה מדינה יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי. כן, יש עם כזה.

האמירה של לוי כאילו אינו נגד קיומה של ישראל, אלא רק נגד היותה יהודית, היא צביעות מתחסדת. ישראל היא מדינה יהודית. אין ישראל אחרת. ומי ששולל את היותה כזאת, שולל את עצם קיומה ומייחל להשמדתה.

לוי מסיים את הפשקוויל שלו בקריאה למלחמת השחרור של ישראל מיהדותה. ואכן, הוא עקבי בתמיכתו בלוחמי החירות המנהלים את מלחמת השחרור הזאת – במחבלי חמאס, חיזבאללה ופת"ח.

* תאונת עבודה – גדעון לוי נבחר לראשות מפלגת העבודה. לא, תאונה קטלנית כזאת לא קרתה. אני בטוח שגם לא תקרה. אבל היא קרתה למפלגת העבודה הבריטית.

זוועה. שקיעתה של הדמוקרטיה הבריטית. באֵם הדמוקרטיות, אם הפרלמנטריזם, מפלגת הלייבור העמידה בראשה מנהיג אנטי ישראלי, אנטישמי ואנטי מערבי ראדיקלי – ג'רמי קורבין. קורבין ה"מתקדם" תומך בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן, בכל מוקדי החושך הפונדמנטליסטיים ביותר, מתוך שנאתו העזה למערב, לישראל וליהודים. הוא תומך בטרור הבינלאומי, בדה-לגיטימציה לישראל, במכחישי שואה למיניהם, ב"זכות" ה"שיבה" – כלומר בהשמדת ישראל, ומעריץ משטריהם של צ'אווס, קסטרו ובריה"מ לשעבר.

כסוציאל-דמוקרט, אני חש זיקה רעיונית ללייבור הבריטי, ודווקא בשל כך אני מאחל לה תבוסה משפילה ומוחצת בבחירות הבאות בבריטניה.

אני מצפה מיצחק הרצוג וממפלגת העבודה להוקיע את בחירתו של קורבין לראשות הלייבור.

* על מה מחנכים היום בבית בירם? – איני מתפעל יתר על המידה מהתכנית להכפלת תלמידי 5 יח' במתמטיקה, אותה מוביל נפתלי בנט. לא שאני מתנגד לה. להיפך, היא חיובית. הבעיה שלי היא בהתייחסות למתמטיקה כחזות הכל. הרי הייתי תומך גם ביוזמות להעצמת לימודי התנ"ך, הספרות, האזרחות, היהדות וההיסטוריה, והרי ישנה בעיה חמורה של הידלדלות מדעי הרוח בישראל, ואין כמו ההומניסטיקה לבניין אומה וחברה.

התחלתי לקרוא מאמר ברוח זו ב"הארץ", מאת מנדי רבינוביץ', מנהל "בית בירם" - החטיבה העליונה של בית הספר הריאלי בחיפה. בראשית המאמר, דומה היה שהוא מבטא את השקפתי בנדון, אולם ככל שהתקדמתי בקריאת המאמר, הבנתי שהאיש חותר להנחלת מערכת רדיקלית פוסט ציונית. גולת הכותרת של דבריו היא ביטול חוק השבות "המסתגר", כלומר יהדותה של המדינה.

לפני כשלושים שנה הדרכתי גרעין של תנועת הצופים לאורטל, שרבים מחניכיו היו תלמידי בית הספר הריאלי, לצד חניכים מטבריה, מגדל העמק, נצרת עלית וקריית שמונה. בהתחלה היה קשה לגשר על הפערים בין מקומות המוצא של חניכיי, אך עד היום, כשהם קרבים לסוף העשור החמישי לחייהם, הם חברי נפש; ממש משפחה אחת.

המטען הציוני שעמו הם באו מן הבית, מתנועת הנוער ומבית הספר, היה הדבק שאפשר את בניין הגשר הזה. ולמרות שמנהל בית בירם באותם ימים גירש אותי מבית הספר כשביקרתי את חניכיי, כיוון שהייתי יחף, וממה ששמעתי מחניכיי הייתה לי ביקורת לא מעטה על בית הספר (על משמעת הברזל החיצונית, עד הדגש המופרז על המירוץ לציון ועוד) הערכתי את המטען הערכי הציוני שבית הספר מעניק.

ומה מלעיטים שם היום על התלמידים? המאמר הזה מעורר בי חשש כבד לגבי הידרדרותו של המוסד המפואר הזה.

* הבורות כדגל – אמי ז"ל נהגה לומר משפט שנחרט בי: "הבורות אינה דגל, ואין צורך לנפנף בו". אין אדם שאינו בור. הרי עולם הידע הוא אינסופי, וגם האדם הסקרן והידען ביותר – יש תחומים שבהם הוא בור. אבל איזו סיבה יש שאדם ינפנף בבורותו כבדגל, כדבר שיש להתהדר בו?

שרת התרבות קיימה ראיון ב"ישראל היום", ובו התגאתה שלא קראה צ'כוב, לא הלכה לקונצרטים, כאילו יש איזו סיבה להתהדר בכך. אם רצונה לקדם את התרבות המזרחית, אני אתה ב-100%. משחר נעוריי אני מחובר לכל ניסיון לקדם את התרבות המזרחית העילית (אין כוונתי לפופ הים תיכוני, נוסח "נשבע לך לא בוגד בחייאת עיוני לא בוגד") – תרבות שקידמו ומקדמים שלמה בר, ארז ביטון, אמנון שמוש, קובי אוז, שמעון בוסקילה, התזמורת האנדלוסית ואחרים. אני מחובר מאוד לתרבות הפיוט לכל גווניה ובהם המזרחי, ולגל המחבר בינה לבין הרוק העכשווי (ברי סחרוף, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מאיר בנאי, אהוד בנאי ואחרים). אולם האם כדי לקדם את התרבות הזאת, יש להציג אותה כמנוגדת לתרבות המערב? כמתנשאת על תרבות המערב?

כאשר שרת התרבות (!), שייעודה הוא לקדם את התרבות, רואה באי קריאת צ'כוב משהו שראוי להתהדר בו, התוצאה היא פוסט כפי שקראתי בפייסבוק בהשראת הראיון עמה בפייסבוק, לצד צילום כותרת הראיון, ובו משפט המחץ, רווי הגאווה: "קראתי הרבה רומנים רומנטיים, פטריק קים וספרי בלשים אחרים... הרבה יותר מ'הזקן והים'". ואו!!!

ועל כך אומר בפרפרזה לדברי אמי: פסולת אינה דגל, ואין כל צורך לנופף בה.

* מפעל הצלה תרבותי - פעמיים בשנה, בחגי תשרי ובפסח, מפרסם המוסף הספרותי של "הארץ" מסה רחבת היקף בהמשכים, של גדול חוקרי הספרות העברית בימינו, חתן פרס ישראל פרופ' דן מירון. המסה הזאת היא חג לשוחרי הספרות העברית, ובעבורי היא חלק מהותי בהוויית החגים; מדי מחצית השנה אני מצפה לה בכיליון עיניים. בערב ראש השנה, פורסם החלק הראשון במסתו של מירון על המשורר העברי חיים לֶנסקי, שאותו מגדיר מירון כמי ש"ללא ספק היה מגדולי המשוררים העברים בעידן הפריחה של הליריקה העברית המודרניסטית בין שתי מלחמות העולם", ובתוכם "היה הוא הכוכב הזוהר ביותר". מירון משווה את לנסקי לאלתרמן (!), גדול השירה העברית, ועל קולו השירי, "מין פלא פיוטי" הוא כותב ש"אינו נופל מן הפלא הפיוטי הגדול האחר של התקופה, זה המוכר לכולנו - שירי 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן. המשורר שלנסקי היה בן דורו ובן דרגתו".

בחלקה הראשון של המסה לא הרבה מירון לשבץ ציטוטים משיריו, מה שמותיר עדין את ההבטחה המחייבת של מירון עלומה, שטרם עמדה למבחן הקורא. אולם חזקה על מירון, שאם כך הוא נפעם מן המשורר - מדובר במשורר יוצא דופן בגדלותו. והנה, לבד משמו ועצם היותו, איני מכיר כלל את שירתו, ואם כך אני, הבקיא בשירה העברית ותולדותיה, סביר להניח שמרבית הקוראים לא שמעו אף את שמו. כלומר, מדובר במשורר דגול, שכתב יצירה עברית גדולה, ושקע בתהום הנשיה. מסתו של דן מירון, אם כך, היא מלאכת קודש של הצלת אוצר תרבותי משמעותי ביותר בתרבות היהודית.

חיים לנסקי נספה בדמי ימיו, בן 38, כעובד כפיה בגולאג סובייטי בסיביר, בגין היותו מתנגד המשטר, ציוני ומשורר הדבק בשירה העברית האסורה.

כולי ציפיה דרוכה לחלקים הבאים של המסה.

* מאיר פעיל ז"ל – בבחירות לכנסת השמינית – 31.12.73, נבחר מאיר פעיל לכנסת, כמנהיג סיעת היחיד "מוקד". "מוקד" הייתה סיעת שמאל ציוני, פרי איחוד של תנועת "תכלת אדום" שהקימו פעיל ורן כהן והפלג מתוך מק"י שחזר לציונות, שבראשו עמד משה סנה, ואחרי מותו – שמואל מיקוניס ויאיר צבן (בניגוד למידע בכתבה ב- ynet, בבחירות אלו פעיל לא נבחר ברוטציה, אלא לכהונה מלאה, כמנהיג המפלגה). לימים הייתה "מוקד" אחת הקבוצות שהקימו את תנועת של"י (שגם מטעמה פעיל כיהן כח"כ), שלימים התמזגה בתוך רצ, שהינה המרכיב המרכזי של מרצ.

"מוקד" דגלה בנסיגה לקווי 49', בהקמת מדינה פלשתינאית ובהכרה באש"ף. בתור שכזאת, הייתה הרחק מחוץ לקונצנזוס, וכשגולדה ואחריה יצחק רבין הקימו את ממשלותיהם, הם כלל לא שקלו לקיים אתה מו"מ קואליציוני. "מוקד" הייתה הרחק מ"שמאל" למפ"ם, שהייתה חלק מן המערך ואף מסיעת רצ של שולמית אלוני, שכיהנה תקופה קצרה בממשלת רבין הראשונה.

עם זאת, לא היה ספק בהיותה של "מוקד" מפלגת "שמאל" ציונית ופטריוטית. בוודאי שלא היה ספק בכך בנוגע למאיר פעיל. מאיר פעיל, ממפקדי הפלמ"ח, קצין נערץ בצה"ל, המפקד המיתולוגי של בה"ד 1 וד"ר להיסטוריה צבאית, היה פטריוט ציוני וביטחוניסט כל ימיו, רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מעמדות ה"שמאל" הרדיקלי, האנטי ציוני, שבאותם ימים יוצג בכנסת בידי רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, לימים - המרכיב המרכזי בחד"ש).

כשפעיל החל את דרכו בכנסת, הייתי ילד בכיתה ה'; ילד פוליטי ומעורה מאוד. ואף שפעיל ייצג עמדות פוליטיות רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב, דווקא הוא שבה את לבי, בעיקר בזכות חוש ההומור השנון שלו, שבא לידי ביטוי בקריאות הביניים הבלתי פוסקות שקרא בקולו הצרוד, המחוספס והרועם. ודומני, שהוא היה אהוד באופן כללי הן על הח"כים משמאל ומימין והן על הציבור. לאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, הקדיש את עיקר זמנו להיסטוריה צבאית ולהנחלת מורשת הפלמ"ח, בעיקר במסגרת המרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, ב"יד טבנקין".

פעמיים פגשתי אישית את פעיל. הפעם הראשונה הייתה ביוני 1994, בעימות בינינו בנושא הנסיגה מהגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. באותם ימים נערך אחד מאירועי השיא של הוועד, מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. היה זה אירוע מתוקשר, אחד מאירועי השיא שלי כדובר. ובדיוק בערב שבו הגענו שפוכים ורצוצים מעייפות לת"א, היה עליי לנסוע לעכו, לעימות עם פעיל.

היה לנו עקרון ברזל – לעולם איננו משיבים ריקם פניה של מי שרוצים לשמוע אותנו. גם כאשר מדובר בחוג האקטואליה היהודי–ערבי בעכו, שהסיכוי שנשכנע שם מישהו קלוש. וגם כאשר מדובר היה בנסיעה מיוחדת מת"א לעכו וחזרה, אחרי יום מתיש ובעיצומו של המסע. רמונה בר לב, האחראית על ההסברה הבהירה לי, שרק אני מתאים לעימות עם פעיל, וקיבלתי את דין התנועה. אחד החברים הצטרף אליי, כדי שנוכל להתחלק בנהיגה.

הגעתי לעכו. הקהל הגדול מנה... 19 איש, רובם ערבים, כולם אנטי ציונים קיצונים. המנחה, יהודי בעל מבטא לטיני כבד, היה הקיצוני בכולם. וכך, מצאתי את עצמי בסיטואציה, שבה האדם הקרוב ביותר לעמדותיי היה... היריב שלי, מאיר פעיל.

הפעם השניה הייתה במלאת שנה לרצח רבין. מאיר פעיל הוזמן להרצות על מנהיגות צבאית, באירוע לזכרו של רבין, מפקדו בפלמ"ח ובצה"ל. מאיר פעיל נשא את דגל הקצין כראש גדול, קצין חושב שאינו אוטומט של ביצוע פקודות מלמעלה והורדת פקודות כלפי מטה. הרצאתו היתה מרתקת.

לפני שנים אחדות, שוב רציתי להזמין את פעיל להרצאה בגולן, אך הודלף לי שהוא חולה באלצהיימר וכבר אין עם מי לדבר.

בראש השנה הלך אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* יש שופטים בירושלים? - לבל אסחף לשמלץ יתר של "אחרי מות קדושים", אזכיר סיטואציה שאינה דווקא לזכותו של מאיר פעיל ז"ל.

לעתים קרובות מצטטים את אמרתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר ביצע במלואה, ללא כחל וסרק, את בג"ץ אלון מורה, שחייב אותו לעקור את היישוב ממקומו המקורי, החלטה שכאבה לו מאוד.

חצי שנה קודם להחלטה זו, שהייתה נקודתית ליישוב אחד במקום מסוים, שנבנה על קרקע פרטית, קיבל הרכב מורחב של בג"ץ החלטה עקרונית, תקדימית, שאישרה את חוקיות ההתנחלויות. מן הראוי, שאלה המעלים שוב ושוב גירה עם טענת הכזב ש"ההתנחלויות אינן חוקיות", יאמצו את הכלל של בגין, "יש שופטים בירושלים". הם יכולים להתנגד פוליטית להתנחלויות, וזו עמדה לגיטימית לחלוטין, אולם טענת חוסר החוקיות היא שקר וקריאת תגר על החלטת בית המשפט העליון.

ובכלל, אותן עתירות היו אנטי דמוקרטיות - ניסיון להשתמש בבית המשפט העליון, כדי לכפות על מדינת ישראל מדיניות חוץ, ביטחון והתיישבות המנוגדת לעמדת הרוב, שבאה לידי ביטוי בבחירות לכנסת.

בנאום בכנסת לאחר ההחלטה (20.3.79), העלה בגין על נס את הפסיקה, ואמר שאילו ההחלטה הייתה הפוכה, ממשלתו הייתה מכבדת אותה (כפי שאכן הוכיח כעבור חצי שנה). תגובות ח"כי השמאל מאיר פעיל, שולמית אלוני ואורי אבנרי, היו מנוגדות לחלוטין לעקרונות  של עליונות המשפט, כבוד לבית המשפט העליון ו"יש שופטים בירושלים". הגדיל מכולם ח"כ מאיר פעיל ששלוש פעמים שיסע את נאומו של בגין באמירה שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא פסק דין פוליטי. כאשר העירו לפעיל שהוא מבזה את בית המשפט ועובר בכך על החוק, קראה שולמית אלוני שלשם כך יש לח"כים חסינות. בגין: "לפני דקות מספר קרה דבר חמור מאוד. חבר כנסת, בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה חמורה ביותר בבית משפט בישראל. בית המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל... אדוני היושב ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל פה לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית המשפט בישראל. אנחנו כולנו חייבים בכבודו של בית המשפט בישראל. שמעני, אילו בית המשפט העליון היה מקבל פסק דין הפוך, הממשלה הייתה מבצעת אותו... זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי לפגוע בבית משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו". אותו חבר כנסת היה מאיר פעיל.

אילו בית המשפט העליון היה מקבל החלטה בעד או נגד ההתנחלויות, זו אכן הייתה החלטה פוליטית והתערבות בנושא לא לו. ההחלטה לא הביעה דעה על צדקת המדיניות, אלא על החוקיות שלה. לשם כך קיים בית המשפט העליון. ומי שטענו שההחלטה פוליטית, הם אלה שרצו החלטה פוליטית – שבית המשפט יקבל החלטה חסרת שחר מבחינה משפטית, על פיה ההתנחלויות אינן חוקיות, כלומר הם רצו שבית המשפט יהיה כלי שרת בידיהם לקידום עמדתם הפוליטית.

* ביד הלשון

שבת "שובה" – השבת שבעשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים, מוכרת כ"שבת תשובה". אך זהו שיבוש. שמה של השבת הוא "שבת שובה". אולם הצליל של חיבור המילים "שבת" ו"שובה" נשמע כ"שבת תשובה", והשיבוש הזה גם הגיוני בתוכנו, כשבת שבעשרת ימי תשובה.

אולם השבת היא שבת "שובה", והיא נקראת כך בזכות ההפטרה הנקראת בה, מתוך ספר הושע, הנפתחת במילים "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". ובעצם, אותה שיבה, היא התשובה. 

* "חדשות בן עזר"

* 14 שנים למתקפת 11 בספטמבר – את מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001 ביצעה הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית באמצעות סכינים. בדיוק באותו נשק שבאמצעותו היא עורפת ראשי שבויים ו"כופרים". הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית ממצה עד תום כל סוג נשק שבידיה. רק עולם מטורף יאפשר לקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית להצטייד בנשק גרעיני (תוך הסתמכות על הבטחותיה ועל "ביקורת" שהיא תערוך למתקניה).

מתקפת 11 בספטמבר אמורה הייתה להיות פעמון אזהרה ואזעקה מהדהד באוזני העולם החופשי, מפני הסכנה הגדולה המאיימת עליו. הנשיא ברק אובמה מגלם את חוסר ההבנה ואי ההפנמה של הסכנה ומהותה. בדיוק כפי שצ'מברליין מגלם את חוסר ההבנה וחוסר ההפנמה של הסכנה הגדולה על האנושות במאה שעברה.

* בין שני הסכמים – בניגוד להסכם בין ארה"ב והמערב לאיראן, שאפשר לאיראן לשמר את תכנית הגרעין שלה ולהמשיך לפתח אותו עד למעמד של מעצמת סף גרעינית, ההסכם שלהן עם סוריה בנושא הנשק הכימי היה הסכם טוב – הסכם של פירוק סוריה מכל נשקה הכימי. כזה בדיוק צריך היה להיות ההסכם עם איראן בנושא הגרעין.

והנה, גם ההסכם עם סוריה לא כובד. לא זו בלבד שסוריה לא התפרקה מנשקה הכימי, היא אף ממשיכה להשתמש בו בפועל, והעולם שותק, כולל נשיא ארה"ב שהגדיר את השימוש בנשק כימי כקו אדום.

איראן, בת בריתו המרכזית של אסד, תכבד את ההסכם כפי שאסד כיבד את ההסכם. והעכבות שלה מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני, עלולות להיות כעכבות של אסד מפני שימוש בנשק כימי.

* למה פוטין תומך באסד? - מה הסיבה להמשך התמיכה הבלתי מסויגת של פוטין במשטר אסד, למרות כל מה שקרה בסוריה בארבע וחצי שנות מלחמת האזרחים?

כדי להשיב על שאלה זו, יש להבין בראש ובראשונה, שמה שמעניין את פוטין אינו סוריה אלא רוסיה. כלומר, אין לו באמת עניין באסד ובשלטונו. ומכאן שהשאלה היא, מדוע הוא חושב שתמיכה באסד, שכבר איבד שליטה על 75% משטח ארצו והוא מבודד בקרב מדינות ערב, משרתת את האינטרס של רוסיה?

להערכתי, פוטין מיטיב לקרוא את האכזבה בקרב מנהיגי ערב מחוסר הנאמנות של ארה"ב לבעלי בריתה, כמו מובארק במצרים, מדינות כסעודיה שנפגעו מההסכם עם איראן ואפילו ישראל. הוא מזהה את האופן בו הם רואים בארה"ב משענת קנה רצוץ.

פוטין מעביר להם מסר, על פיו הוא היפוכו של אובמה; הוא לויאלי לבעלי בריתו ללא סייג, עד הסוף. הוא מאמין שבדרך זו הוא יחזק מאוד את מעמדו גם בקרב מדינות ערב העוינות את סוריה, גם אם בסופו של דבר משטר אסד ייפול.

כנראה שהוא צודק.

* שערוריית הראיונות – ביטול הראיונות של נתניהו לכלי התקשורת, והמרתם בנאום נטול שאלות בפייסבוק, היא שערוריה. נתניהו מזלזל בציבור, כאשר הוא מחניף לו, כביכול, בפניה מעל ראשה של התקשורת, בקריצה של "הרי אנחנו לא זקוקים למתווכים האלה". אבל האמת היא שהוא רוצה לנאום, בלי להתמודד עם שאלות. ותפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית לשאול שאלות, גם ובעיקר שאלות קשות. בכך שהיא עושה זאת, היא ממלאת את שליחותה כלפי הציבור. מנהיג ציבור במדינה דמוקרטית אינו משתמט משאלות אלא מתמודד עמן. נתניהו נוהג כמו מנהיגי בריה"מ בשנות השבעים.

לשכת נתניהו מסרה שהראיונות בוטלו מבשל בעיה בלו"ז. איני מאמין להם, אלא אם כן הם ימהרו לתאם מועד חדש וקרוב מאוד לראיונות. במקרה כזה, אשמח להודות שחשדתי בכשרים.

* הקדימון האנטישמי – ההתקפה האנטישמית על יהודים בבריטניה, שהסתיימה במספר פצועים ובהם אחד קשה, הייתה הקדימון להפגנות הפרועות נגד ביקור נתניהו בלונדון. המפגינים, המנגבים בנעליהם את דגלי ישראל, מבטאים בכך את השקפת עולמם שליהודים אין זכות למדינה. מי שזו דעתו, הוא אנטישמי בזוי. מי שנותן לגיטימציה להפגנות הללו, מגלה צביעות כאשר הוא מגנה, כביכול, את ההתקפה האלימה על היהודים.

* בת יענה – בעקבות התגוללותו של ח"כ זחאלקה בח"כ סתיו שפיר, במפלגת העבודה ובתנועת העבודה לתולדותיה, באשמה הנוראה שהם הקימו את המדינה הבלתי לגיטימית שלא מגיעה לעם היהודי, עוזי ברעם פִּרְסֵם מאמר ב"הארץ", בו טען שזחאלקה, כמו מורו ורבו עזמי בשארה וכמו מפלגתו בל"ד, אינם מייצגים את ערביי ישראל. הם מייצגים את ערביי ישראל, טוען ברעם, כפי שברוך מרזל מייצג את יהודי ישראל.

האמנם? עוזי ברעם מיתמם. הוא שוכח שזחאלקה אינו מייצג היום את בל"ד, אלא את הרשימה הערבית המשותפת, קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי.

* מוסיף עוד קיסם למדורה - זחאלקה התגולל בסתיו שפיר, וגדעון לוי מיהר להוסיף עוד קיסם למדורה. הרי אם זחאלקה מאשים את תנועת העבודה בכך שהיא גזלה מן הפלשתינאים את ארצם, גירשה אותם מאדמתם, שהיא גזענית, לא יעלה על הדעת שלוי לא יצרף את חוות דעתו המלומדת: זחאלקה אמר "סוף סוף את האמת על מפלגת העבודה".

ח"כ שפיר מאכזבת את גדעון לוי. יתכן שהוא קרא בתעמולת הימין ששפיר היא אנטי ציונית, וציפה ממנה להיות גדעון לוי לעניים. מתוסכל ומאוכזב הוא שפך את מררתו בעיתון:  "מפלגת העבודה, בית הספר הישראלי הגבוה לצביעות ולאופורטוניזם, גאה להציג: עוד דור של בוגרות ובוגרים. אין כמוסד הלא־חינוכי הזה לקחת פעילים צעירים ולהפכם כהרף עין לפוליטיקאים זקנים, אופורטוניסטים, תקינים פוליטית, ובדרך כלל פחדנים. אין כמפלגת עבודה לייצר דורות של נבחרים, שעוברים במטחנת הבשר שלה ויוצאים אחידים, בדיוק כקודמיהם". ואלה הבליסטראות שהוא מיידה בשפיר: "עוד חברת כנסת ההולכת בתלם, בכל התלמים החרושים, נזהרת עד זרא. גם היא, צעירת הח"כיות, הזקינה בטרם עת. גם היא הולכת רק על בטוח. פעלתנית ונמרצת, היא סוללת את דרכה מעלה מעלה; כשתגדל היא תהיה בוז'י". מי שקרא את סדרת מאמרי הבלע שלו נגד הרצוג, מבין למה מתכוון לוי כשהוא מזהיר ששפיר "תהיה בוז'י". אבל מסתבר שהיא אפילו גרועה יותר: היא מבקרת את הרצוג מימין. זאת, כיוון שהיא צוטטה מבקרת את הרצוג, על כך שאינו תוקף את הממשלה על המו"מ שהיא מנהלת (או לא) עם חמאס על הסדר בעזה. מדוע היא עושה זאת? אולי זאת דעתה? לא. "זה טוב לאלקטורט ולקריירה, בסניפים ובפריימריז יאהבו זאת".

האמת היא שיש ללוי חשבון אישי עם שפיר, כיוון שהיא ביקרה את הרצוג על עצם העימות עם גדעון לוי, אותו הגדירה "השוליים הזעירים, הלא־ציוניים והבלתי רלוונטיים של השמאל". ולכן הוא מגדיר נאום שלה: "יאיר לפיד, ביום רע במיוחד, היה משתמש בפחות קלישאות נבובות. במרבית דרשות הבר־מצווה אומרים יותר".

לוי תפס את שפיר על חם, מצולמת כשהיא משוחחת, אוי לעיניים שכך ראו, עם אופיר אקוניס (!). והוא לועג: "כולנו יהודים: אקוניס בוודאי קרוב ללבה של המהפכנית לשעבר הרבה יותר מאשר הערבי זחאלקה".

כן. אמנם בין שפיר לאקוניס יש מחלוקות רבות בנושאים שונים, אבל ברור שאקוניס יהיה קרוב יותר ללבה, מאשר מי שחלומו הוא חורבנה של מדינת ישראל, שהיא בעיניו מעשה של עוול וגזל.

אגב, אני מעדיף את זחאלקה הערבי אלף מונים על לוי היהודי. כי אין אנטישמיות בזויה ועלובה יותר, מאנטישמיות של יהודים. אני גם מבכר את חנין ז' על פני חנין ד'.

* הצעצוע החביב על השמאל הרדיקלי - כשיוסי שריד היה ח"כ ושר, הוא היה אחד המייצגים המרכזיים של האגף היוני בשמאל הציוני; פטריוט, ביטחוניסט, לוחם בסרבנות ואויב של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

יוסי שריד של היום, הפובליציסט ב"הארץ", הוא בעיקר איש מר נפש, ממורמר ונרגן, יוקד משנאה מטורפת למדינת ישראל, לישראלים ולישראליות. כך, באופן בלתי מפתיע, נפתח מאמרו האופייני ערב שבת: "אני כבר לא אוהב אותך מולדת; את כבר לא הארץ שלי. מצדי את יכולה לזעוק או לשתוק – תעשי מה שאת רוצה – ארץ לא אהובה". וכך מסתיים המאמר, בהשוואה אופיינית בין ישראל לגרמניה, איך לא? "פתאום הם [הגרמנים א.ה.] נשמעים שם כמו יהודים וכאן נשמעים כמו גרמנים".

כך השלים יוסי שריד את ההידרדרות הרעיונית שלו, לשפל המדרגה של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, ולשימוש בצעצוע החביב עליו ביותר – הצגת ישראל כנאצית.

בדיוק כמו קובי ניב, באותו עמוד. ניב משתלח בניצול השואה, העיתונאי נח קליגר, שהביע חשש מפני האיסלמיזציה של אירופה: "קליגר תומך בעמדה המזוויעה שהובילה את אירופה רק לפני כמה עשרות בשנים לטבוח בבני עמו". בדיוק כמו המודעה השבועית של "גוש שלום" באותו גיליון של "הארץ": הגרמנים למדו משהו. אנחנו לא".

* כישלון – יוצרי הסרט "סבנה" נכשלו. הם לא הצליחו לגרום לי להזדהות עם החוטפים.

* למה יעלון רץ לספר לחבר'ה? - מסקנותיי מדברי שר הביטחון בנושא הרוצחים מכפר דומא: א. בניגוד למסע הסחת הדעת של הימין הקיצוני, והניסיונות לספר סיפור על סכסוך חמולות בכפר שהמשפחה מעורבת בו, ידוע בוודאות שהרוצחים הם מחבלים יהודים, השייכים לארגון טרור ימני רדיקלי. ב. כוחות הביטחון יודעים מי הרוצחים, אולם הללו מצויים במחתרת עמוקה, פועלים על פי כללי המידור, ושותקים שתיקה מוחלטת בחקירה. לכן, קשה לגבש כתב אישום נגדם, בשל העדר ראיות. אין רצון לכוחות הביטחון לעצור אותם ולמחרת בתי המשפט ימהרו לשחרר אותם מחוסר ראיות. לכן, אין מזדרזים לתפוס אותם, אם כי חלקם - אולי הרוצחים ואולי שולחיהם, נשלחו לעת עתה למעצר מנהלי. ד. יש דרכים לגרום לשותקים לדבר, אולם הדרכים לעשות כן אינם מתיישבים לגמרי עם התקינות הדמוקרטית, או בלשון אחרת - דרכים של "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הכוונה ללחץ פיזי מתון, כמו טִלְטוּלִים, שיגרמו להם "לזמר". ה. יעלון "רץ לספר לחבר'ה" וחשף את העובדה שזהות הרוצחים ידועה, על מנת להזמין לחץ ציבורי לעשות הכל כדי להעמיד אותם לדין, כלומר לפעול מחוץ לספר, באותן דרכי לחץ פיזי. ו. מן הראוי שאכן יופעל לחץ ציבורי בכיוון הזה, כיוון שזכויות האדם אינן רק זכויות המחבלים לשתוק בחקירה ולא לעמוד לדין בלי ראיות מספיקות, אלא גם זכותו של התינוק הבא לישון בנחת עד הבוקר, בלי שיציתו את ביתו.

אגב, דרך הפייסבוק אני למד, שהאדם השנוא ביותר בקרב אנשי הימין הרדיקלי, אחרי הנשיא ריבלין, הוא יעלון.

* רפורמת האזרחות – "מחאת הסרדינים" הצליחה מעל המשוער. מאות כיתות א' חדשות נפתחו, כיתות קטנות ומרווחות. עכשיו מארגני המחאה, שכנראה התאהבו במחאתם ומרגישים שלקחו להם את הצעצוע, עותרים לבג"צ בדרישה לעגן בחוק את רפורמת הכיתות הקטנות.

איזו עתירה הזויה. הם מצפים שבית המשפט העליון יקבע את מדיניות משרד החינוך, ויכפה על הכנסת לחוקק חוק, שיכתיב למשרד החינוך את מדיניותו לדורות.

זה הזמן לרפורמת האזרחות – להתייאש מדור ההורים, אבל להתחיל ללמד את הילדים א"ב של דמוקרטיה.

* אפרופו גל הירש – מה המפכ"ל היוצא דנינו מבין בביטוח?

* עלה תאנה – ג'קי לוי ואני בני אותו מחזור בנח"ל. וכך, זכינו לשרת תחת אותו מג"ד נערץ בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח. את הסיפור שהוא סיפר במאמרו השבועי ב"ישראל היום" לא הכרתי, אבל ממש ממש לא הופתעתי.

"חזרנו פעם מניווט באזור הגליל התחתון. רוב הנ"צ שהיינו צריכים להגיע אליהן היו מסומנות באותיות או במספרים שמישהו צבע על אחד הסלעים. ההוראה, בכל אופן, הייתה שמי שלא מצליח למצוא את הסימון, שיביא איזושהי הוכחה אחרת לכך שהגיע למקום הנכון. בקיצור, אחד החבר'ה חזר ואמר שליד הנ"צ עמד עץ גדול. 'איזה עץ?' שאל אותו המג"ד.

החייל חייך חיוך קטן, פתח פאוץ' אחורי באפוד והוציא משם עלה שהוא קטף מן העץ. הוא שלף אותו כמו ג'וקר. 'העץ הזה, המפקד'.

זה היה עלה תאנה. והמג"ד הרגיש שהטמבל לא יודע אפילו את זה. 'ואיזה עץ זה בדיוק?'

'מה אני יודע? עץ עם עלים כאלה..."

המג"ד נראה מיואש. הוא אמר משהו על כך שהבחור אולי יודע לקרוא מפה, אבל אם נחלאי לא מסוגל לזהות תאנה, אפשר לסגור את הגדוד. למג"ד, אגב, קראו גיורא איילנד. מפקד שתמיד היה בעיקר מחנך".

* מורשת קרב – במוצאי יום הכיפורים, במחנה אנצר שבדרום לבנון, כינס גיורא את הגדוד,  למורשת קרב מפי המג"ד. גיורא סיפר על קרבות מלחמת יום הכיפורים, בדיוק עשור קודם לכן, בהם השתתף כקמב"ץ גדוד 890 ועיקרו – הקרב הנורא בחווה הסינית. את סיפור החווה הסינית הכרתי היטב, אך שמיעת הסיפור ממקור ראשון מפי אחד המפקדים, שגם ניחן בכישרון רטורי ויכולת סיפורית היה מרגש במיוחד. כולנו ישבנו שעה ארוכה פעורי פה. אך העיקר לא היה הסיפור, אלא המסר - האחריות של כל אחד מאתנו על קיומה של המדינה ומסירות הנפש ללא גבול במימוש האחריות הזאת. גיורא היטיב לחדור ללבו של חייל, במסר הציוני הזה.

* סיפור של "אף על פי כן" - מאה שנה מלאו בימים אלה להתיישבות הקיבוצית בגליל העליון, מאז עלייתם לקרקע של ששת החלוצים הראשונים של איילת השחר. סיפורה של איילת השחר הוא סיפורה של הציונות, סיפורה של ההתיישבות. לאורך שנים רבות חיו החלוצים חיי עוני ומחסור, לעתים אף רעב, בתת תנאים, אך בעקשנות נאחזו בציפורניהם באדמת המולדת, והפכו אותה לגן פורח, ליישוב משגשג. חמש פעמים הותקפה איילת השחר: בשנת 1920 התקיפו אותה לראשונה ערביי הסביבה, שהונסו בידי החלוצים המְגִנִים שאף גבו חיי אחד הפורעים. במאורעות תרפ"ט - 1929. בידי הבריטים בשבת השחורה. במלחמת השחרור הותקפה איילת השחר לאורך תקופה ארוכה ושילמה מחיר דמים כבד, אך עמדה במערכה, הגנה על קיומה ובלמה את התוקפן. ובמלחמת ששת הימים הופגזה קשות באש הסורים מהגולן.

הקיבוץ איבד רבים מחבריו ובניו במלחמות ישראל - במלחמת השחרור, במלחמת סיני, בששת הימים ובלבנון. אחד הנופלים, סא"ל יואל אדרת, נפל לצדי, ביום החפיפה של גדוד המילואים שעליו פיקד, עם גדוד הסדיר בו שירתתי, בעמיק שבבקעת הלבנון. הייתי בין נושאי גופתו. לימים זכיתי להתקרב אל מורי ורבי, אברהם אדרת, מאנשי הרוח והחינוך המרכזיים של התנועה הקיבוצית, אביו של יואל, והציוני האדוק והמאמין ביותר שפגשתי מימיי.

סיפורה של איילת השחר, אינו סיפור של שכול ויתמות, גם לא של מלחמות ואירועים ביטחוניים. סיפורה של איילת השחר הוא הסיפור של "אף על פי כן" - סיפורה המנצח של הציונות, המעמיקה שורשים בקרקע הארץ, היוצרת חברה צודקת וכלכלה משגשגת, היוצרת נכסי תרבות יהודית עמוקים ומהותיים, הקולטת עליה, על אף כל האתגרים הביטחוניים וחרף המחיר הכבד.

איילת השחר - קיבוץ צעיר שסיים עתה בסך הכל את המאה הראשונה לקיומו.

            * ביד הלשון

יום הזיכרון – בעברית העכשווית, יום הזיכרון הוא הקיצור של יום הזיכרון לחללי צה"ל, מערכות ישראל ופעולות האיבה. אולם בעברית המוקדמת, יום הזיכרון הוא ראש השנה.

בתורה, ראש השנה נקרא "יום זיכרון תרועה". "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'" (ויקרא כ"ג). ובקיצור, בעיקר בתפילות ראש השנה, יום הזיכרון. למשל, הקידוש לראש השנה מסתיים במילים: "ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון".

שנה טובה ומבורכת!

* "חדשות בן עזר"

* פרט זניח – בכל הדיון על הפליטים בשבועות האחרונים, נשכח פרט אחד זניח ולא כל כך חשוב. למה כל אותם מיליונים הם פליטים? זה צו הגורל? זו תוצאה של אסון טבע? הם פליטים בשל טבח המוני במזרח התיכון, טבח הדדי במלחמת בני חושך בבני חושך. אלה ואלה הם אויבי ישראל, שחלומם הגדול הוא השמדתה. אלה ואלה הם האויב הנלחם במדינת ישראל מיום הקמתה, וחצי מאה קודם לכן כדי למנוע את הקמתה.

וכעת העולם החופשי חותם עמם על הסכם המקדם אותם להצטיידות בנשק גרעיני ואירופה דנה בסימון מוצרי התנחלויות.

* האקדח מת מצחוק – הסכם אוסלו היה הונאה פלשתינאית, ולכן כבר כאשר נחתם הוא היה אות מתה. בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף, אפשרה לערפאת ומפקדות ארגוני הטרור לעבור מתוניס לארץ ישראל, נסוגה מעזה ויריחו, אפשרה הקמת רשות אוטונומית ולמעשה ישות שהיא קצת פחות ממדינה, עם משטרה חזקה. בתמורה, הפלשתינאים התחייבו לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. ישראל מילאה את כל התחייבויותיה. הפלשתינאים הפרו כליל את התחייבותם, מן הרגע הראשון. ערפאת הבריח אמל"ח במכוניתו כבר בכניסתו לעזה, ומיד עם הקמת הרשות, עלה רף הטרור לממדים שלא נודעו קודם לכן. אף על פי כן, נחתם הסכם אוסלו 2, שבו תמורת אותה התחייבות פלשתינאית, ישראל נסוגה מן הערים הגדולות ומאות כפרים ביו"ש. ושוב, תגובת הפלשתינאים הייתה עליית רף הטרור, עובדה שגרמה לרבין להקפיא את הנסיגה הישראלית. לאחר רצח רבין, ביצע פרס את הנסיגה במהלך בזק, שנענה בשבירת שיאי הטרור (מרץ 96'). גל הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה" קבר סופית את ההסכם.

כעת, הפלשתינאים מצמידים אקדח לרקתנו ומאיימים שאבו מאזן יודיע בעצרת האו"ם על ביטול הסכם אוסלו. אפילו האקדח מת מצחוק.

* אם נשים את הרכילות בצד - אם ח"כ סתיו שפיר אינה אומרת שלום לח"כ זחאלקה, זו התנהגות מכוערת ומתנשאת. אם זה נכון והסיבה לכך היא היותו ערבי (כלומר היא אומרת שלום ליהודים ואינה אומרת שלום לערבים), זו התנשאות גזענית. האם זה נכון שהיא אינה אומרת שלום? אין לי מושג.

אבל אם נשים את הרכילות בצד, חשיבות דבריו של זחאלקה היא אחרת לגמרי. בדבריו, הוא הבהיר שמבחינתו ומבחינת שולחיו ובוחריו, אין הבדל בין "שמאל" ו"ימין". כולנו גזלנים, שפלשנו לארץ שלו, גזלנו את האדמה שלו. וכיוון שתנועת העבודה הנהיגה את התנועה הציונית בהקמת המדינה, חבריה הם "מהנדסי הגזענות והאפליה, ההפקעה, ההגליה".

ח"כ זחאלקה הסיר את המסכות, ואמר את האמת: ההתנגדות שלהם היא לקיומה של מדינת ישראל. אבל מי ששולל את זכות היהודים למדינה בארצם, מוטב שלא ידבר על ... גזענות.

* תעתוע ושמו "גוש השמאל" -  העימות בין זחאלקה לשפיר בכנסת, בהמשך לעימות בין הרצוג לגדעון לוי וב. מיכאל ב"הארץ", מצביעים על הבלוף הגמור הקרוי "גוש השמאל". מישהו חלם על קואליציה משותפת של המחנה הציוני עם קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי?

אין ולא יכולה להיות קואליציה כזאת, בין פטריוטים ציוניים לבין שוללי קיומה של המדינה. מפלגת העבודה חייבת להתנער סופית מהתעתוע של "גוש השמאל", הגורם לה לאבד את עולמה.

* מסירים את המסכות - לא רק זחאלקה הסיר מסיכות. ב"הארץ" התפרסם מאמר של זוהיר אנדראוס. אנדראוס הוא עיתונאי ישראלי ערבי, אך מקפיד שייחתם תחת מאמרו הקרדיט "פובליציסט ערבי פלשתינאי". המאמר רצוף דברי שטנה, בלע ושקרים אופייניים על מדינת ישראל והציונות. למשל: "התנועה הציונית, שהקימה את מדינת ישראל בעזרת האימפריאליסטים מאנגליה, ביצעה את אחד הפשעים הנוראיים במאה ה–20: העם הערבי־הפלסטיני גורש בכוח הזרוע ממולדתו בנכבה של שנת 1948 והפך לפליט במדינות ערב השכנות", לצד דברי תמיכה ושבח ברודן בשאר אסד, שאירופה שותפה לקנוניה להפלתו. בהמשך להתנפלות של זחאלקה על שפיר ושל גדעון לוי וב. מיכאל על הרצוג, אנדראוס מתנפל בעיקר על זהבה גלאון, בשל התנגדותה ל"זכות השיבה". הרי היא מציעה להם רק מדינה פלשתינאית. ועל כך הוא כתב את משפט הלבה של המאמר: "השיבה חשובה אלף מונים מהמדינה המצ'וקמקת שישראל, ברוב 'נדיבותה', מציעה למחמוד עבאס, שעבר זמנו ובטל קורבנו, והוא בקושי מייצג את עצמו ואת חבורת פושעי אוסלו הסובבת אותו". המדינה המצ'וקמקת עליה הוא מדבר היא מדינה עצמאית בקווי 49', שאינה מספקת אותו ולא את הפלשתינאים, שמלחמתם היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. והוא מסיים: "לא נשכח ולא נסלח עד שאחרון הפליטים יחזור למולדתו, פלסטין".

* דמות מופת – תרצה פלור, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ", כותבת על ישי שליסל: "אדם שקם ועשה מעשה בלתי מצוי, שהקריב את עצמו למען רעיון, למען מטרה, ולא משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא".

וואלה. אידיאליסט. דמות מופת. הקריב עצמו למען רעיון. לא, אנחנו לא מצדיקים את המעשה, אבל... לא משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא, אנחנו מעריצים את הנכונות שלו להקריב את חייו למען רעיון שהוא מאמין בו.

אופס... אני מקבל עדכון. לא... היא לא כתבה זאת על ישי שליסל הרוצח, אלא על מרדכי ואנונו הבוגד.

לעומתה, אבנר כהן הסיר את מסיכת ה"לא משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא" ובפירוש, מגדיר את הבוגד הבזוי, עלוב הנפש – "גיבור".

* מסרב לקום – הרוצח שליסל סירב לקום לכבוד השופטים בבית המשפט. לא נורא. הוא עוד ישב הרבה. עד אחרית ימיו.

* שני דיונים – כשקראתי שביום העצמאות הקרוב יחולק פרס ישראל בקטגוריה של זמר עברי, כתבתי את המלצתי להעניק את הפרס לחוה אלברשטיין. דבריי עוררו שני דיונים בפייסבוק.

הדיון האחד, היה העלאת שמות של מועמדים נוספים לתפקיד, הראויים לפרס יותר מחווה, לטעמם של המציעים. בין המוצעים – יורם טהרלב, יוסי גמזו, נורית הירש, מתי כספי, שלמה גרוניך, שלום חנוך, שלמה ארצי, פוליקר, יהודית רביץ, שלמה בר, אביהו מדינה ועוד. היה זה דיון נעים ומלבב – עצם הפרגון של אנשים לאמנים שהם אוהבים והעלאת השמות של אותם אמנים, שהם ללא ספק ממובילי התרבות הישראלית כמועמדים, היא כשלעצמה חלק מן התודה של החברה ליוצרי התרבות שלנו.

הדיון השני היה הרבה פחות סימפטי, בלשון המעטה. ולא בלשון המעטה, היה זה דיון מגעיל ומכוער. היה זה דיון מקארתיסטי שעיקרו: חוה אלברשטיין היא סססמולנית, ולכן הפרס לא מגיע לה. הזכירו שפעם היא כתבה כך, ופעם חתמה על עצומה אחרת, וחד גדיא ועוד. ללמֶדְךָ, שאי אפשר לקיים בחברה הישראלית דיון תרבותי בלי שהישראלי המכוער יידחף לתוכו.

* לונדון מחכה? – אחד הטיעונים לעונשה של חוה אלברשטיין, הוא שהיא מעודדת ירידה מן הארץ בשירה "לונדון". זהו אי הבנה של השיר. השיר אינו מעודד ירידה, אינו מתנגד לירידה ואינו עוסק בירידה. הוא אינו שיר מחאה. הוא גם אינו עוסק בלונדון, לונדון היא סימבול.

השיר הזה עוסק בבדידות של האדם. זהו שיר של חנוך לוין, וכמו מרבית יצירתו של לוין, הוא עוסק בעלובי החיים. כדרכו, הוא מציג אותם אנשים כחסרי תקווה, שאין תקנה למצבם. לרוב, אין להם כל ציפיות מהחיים, הם משלימים עם מר גורלם. ואם הם כבר מבטאים תקווה כלשהי, זו תקווה שלא תתממש.

השיר הזה מתעמת עם הרעיון של "משנה מקום משנה מזל". המסר שלו הוא שמשנה מקום לא משנה מזל. הוא מזכיר את לונדון, אבל באותה מידה יכול לכתוב על מישהו מהפריפריה שרוצה לעבור לתל-אביב. אלו אשליות, "גם שם אהיה לבד". הדוברת יודעת שאלו אשליות. "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון". היא מנחמת את עצמה בכך שאולי תהיה לה שם טלוויזיה יותר טובה. אבל הכותב מתייחס לנחמה הזו באירוניה, זו הרי נחמה פאתטית, מאחר וגם שם צפוי לה בדיוק אותו גורל – למות כמו כלבה.

חנוך לוין לא כתב את הטקסט הזה כשיר. זהו מונולוג של בלה מתוך המחזה "אורזי המזוודות". חוה אלברשטיין הלחינה את הטקסט, שהיה לאחד מלהיטיה הגדולים. שש שנים מאוחר יותר, הקליטה חוה באלבומה "דרך אחת" שיר המשך, שגם אותו כתב חנוך לוין – "לא הצלחתי בחוץ לארץ". "לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא. לא הרווחתי כסף. לא נעשיתי מאושר. לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא. לא קניתי כלום ולא הבאתי שום דבר". אז זה שיר נגד הירידה? גם לא. המסר של השיר הזה הוא בדיוק אותו המסר של "לונדון": משנה מקום לא משנה מזל.

* הקוזאקים של הכפיה החילונית - הרשתות החברתיות הן חממה למתלהמים, לקיצונים ולאלימים. לא אחת אני חש תסכול, כאשר אני מעלה נושא לדיון תרבותי, ופנאטים משתלטים עליו. כבר הזכרתי, איך הצעתי לפרס ישראל לזמר העברי לחוה אלברשטיין הידרדרה לציד מכשפות ז'דנוביסטי, של עורפי סססמולנים.

דוגמה נוספת – לפני ימים אחדים כתבתי בצער ובאכזבה על כך שאתי אנקרי הפסיקה להופיע בפני גברים. מעבר לאכזבה מכך שאמנית כה חשובה ומוכשרת מוותרת על מחצית קהלה, אני רואה כאן סוגיה לדיון מהותי ונוקב על רוחה של היהדות, על דמותה של התרבות היהודית, על ההקצנה בנוסח "קול באישה ערווה", המנוגדת לרעיון של "וחי בהם", של תורת חיים המעודדת חיים הרמוניים ונורמליים בין המינים.

על הדיון הזה השתלטו קוזאקים של הכפיה החילונית. לאסור! זה מנוגד לחוק! זה נגד מגילת העצמאות!

ברוח דבריו הידועים של וולטר, אני מתנגד בתוקף להפרדה בין המינים, אך אלחם על זכותם של המאמינים בכך לחיות את חייהם על פי דרכם. איני מוכן לכך שבמדינה הדמוקרטית הליברלית שבה אני חי, יכפו על אנשים הרוצים בהפרדה, את העירוב בכוח. איני רוצה שבחברה הישראלית יאזקו זמרת ויכפו עליה להופיע בפני גברים, אם אינה רוצה בכך, וגם לא לגרום לכך שהיא לא תוכל לשיר כלל ולא תוכל להתפרנס ממקצועה.

* שנות השישים – בשבועות האחרונים, אני מקפיד לצפות בימי שני ב-21:00 בסדרת התעודה האמריקאית "שנות השישים", המשודרת בערוץ הראשון. הסדרה מתארת את העשור המכונן הזה בתולדות ארה"ב. הפרקים שבהם צפיתי עסקו ברצח קנדי, בתאוריות הקונספירציה על הרצח, במשבר הטילים בקובה, במהפכת זכויות השחורים בארה"ב, ברצח מרטין לותר קינג, בפלישת הביטלס ומוסיקת הרוק הבריטית לארה"ב ובמהפכת הטלוויזיה. אני מצפה בכיליון עיניים לפרקים הבאים.

* 929 – בחנוכה יצא לדרך מיזם נפלא – 929, לימוד יומי של פרק בתנ"ך, 929 פרקים ב-929 ימים, מבראשית ועד סוף אחרית הימים. הלימוד נעשה באתר הפופולארי 929 ובקבוצות לימוד רבות ברחבי הארץ והעולם היהודי. והכל ברוח פלורליסטית ופתוחה הנותנת ביטוי לקולות רבים ומגוונים. יוזם התכנית והעומד בראשה הוא הרב ד"ר בני לאו. 

השבוע סיימנו ללמוד את חמשת חומשי תורה והתחלנו ללמוד את ספרי הנביאים, והראשון שבהם – יהושע.

מתוך האתר יצאו שני חוטרים שהתרחקו מהמיינסטרים. האחד הוא אתר דתי בלבד – תתקכ"ט (929 בגימטריה) והשני הוא קבוצת פייסבוק חילונית בלבד - "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות". בתחילה, כאב לי הפיצול הזה; חוסר היכולת להכניס את כל שבעים הפנים תחת קורת גג אחת. אולם כאשר שוחחתי על כך עם הרב בני לאו, כאשר הוצע לי להצטרף ככותב קבוע ל"מחלנים", הוא דווקא בירך על כך. הוא שכנע אותי, שהענפים הללו רק מחזקים את המיזם כולו, ומביאים את הלימוד במקביל לקהל נוסף.

אני שותף לתכנית במתן שיעורים ובעיקר בכתיבה. באתר המרכזי אני כותב כשני מאמרים בחודש. ב"מחלנים" אני כותב מידי יום, מאמר על הפרק היומי. ב"מחלנים" אני גם יכול להרחיב ולהעמיק, כי אין בו מגבלת מילים חמורה כמו באתר המרכזי. בדיעבד, אני גם מבין את הקושי להכניס את כל הדעות תחת קורת גג אחת. גם לי לא קל, לעתים, עם המסרים של עמיתיי ל"מחלנים", ודומה שכתיבת הדברים באתר, הייתה קשה מדי לעיכול ומעוררת קושי בהליכה משותפת.

ואולי זו הדרך הנכונה – אוטוסטרדה גדולה ורבת נתיבים הנותנת ביטוי למגוון רחב של דעות, ושני נתיבי אקסטרים עוקפים ומאתגרים, משני צדדיה.

חזק חזק ונתחזק!

            * ביד הלשון

מגדלי התאומים – השבוע ימלאו 14 שנים להתקפה על מגדלי התאומים.

מי הם התאומים שלהם שייכים המגדלים הללו?

מגדלי התאומים, הם המגדלים של התאומים.

נכון לכנות את המגדלים הללו בעברית: המגדלים התאומים.

* "חדשות בן עזר"