הבלוג של אורי הייטנר

ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, פרץ יהושע בן נון לשידור בכל מכשיר רדיו וטרנזיסטור, בקולו של אריק לביא. היה זה השיר "יהושע", אותו כתב אורי סלע. סלע, בן קיבוץ דגניה ב', חילוני, לא איש ארץ ישראל השלמה ולא איש "ימין", אוטודידקט, איש אשכולות, יודע תנ"ך ואוהב תנ"ך. האירוע ההיסטורי - הניצחון הגדול של צה"ל, אחרי 19 שנים בהן חייתה ישראל עם הגב לים, כשטבעת חנק סוגרת עליה מכל עבר, תוך איום גלוי להטביעה בים, והחזרה לחבלי מולדת שהיו בידי האויב, הסעיר את נפשו של אורי סלע. השיר כמו פרץ מתוכו.

השיר מתבסס על פסוקי פרק א' ביהושע וסיפורי כיבוש הארץ בספר יהושע. יוחנן זראי הלחין את השיר.

ויהי אחרי מות משה במדבר

ויקרא אלהים ליהושע ויאמר

קום עבור עם העם את הירדן

אל הארץ אשר אנכי נותן

כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם

כאשר דברתי נתתיו לכם

חזק ואמץ ואל תחת

כי לך הארץ הזאת האחת

ויריחו סוגרת מפני בני ישראל

וישאו הכהנים את קרן היובל

והעם לסוב את החומה יוצאים

ובני ראובן וגד חלוצים

ויריע השופר תרועה גדולה

וחומת יריחו תחתיה נפלה

חזק ואמץ ואל תחת

כי לך הארץ הזאת האחת

ויקבצו מלכי האמורי ועמם

עם רב כחול אשר על שפת הים

ויבוא עליהם יהושע פתאום

ויאמר בגבעון לשמש דום

וירח עמד בעמק אילון

וינוסו מלכי לכיש ועגלון

חזק ואמץ ואל תחת

כי לך הארץ הזאת האחת

ויך יהושע את מלך דור

ואת מלך מקדה ואת מלך חצור

ואת מלך עדולם ואת מלך חברון

ואת מלך אכשף ואת מלך שומרון

ואת מלך חורמה ואת מלך ערד

כל המלכים שלושים ואחד

חזק ואמץ ואל תחת

כי לך הארץ הזאת האחת.

היום, שירים כאלה אינם נשמעים ברדיו ובטלוויזיה. לְנָצֵחַ זה לא פוליטיקלי קורקט. תנו לצה"ל להפסיד. "כי לך הארץ הזאת"? הס מלהזכיר. אך לפני 48 שנים, זה היה המיינסטרים הציוני.

יהושע היה סמל ומופת בכל תולדות הציונות. הוא היה סמל למצביא, למנהיג, לגיבור, למשחרר הארץ ומיישבה. התנועה הציונית, ראתה בו מודל לחזרה להיסטוריה, לחזרה למולדת, לחזרה להיות עם עצמאי, עם ריבוני. הציונות ראתה בו סמל לתיקון תחלואי הגולה הדוויה.

הפסוק המשנאי "משה מוציא, יהושע מכניס", שימש מוטו לשירה (פואמה) "מתי מדבר האחרונים", אחת מיצירות המופת הגדולות של ביאליק, שיותר מכל יצירה אחרת הפכה אותו ראוי להגדרה "המשורר הלאומי".

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –

וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –

וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.

אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,

שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,

שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵי-גִיל לִשְׁלֹחַ

בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַל-פְּנֵי דוֹר כַּבִּיר כֹּחַ.

וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּם-הַדּוֹר רִאשׁוֹנָה

פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!

אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –

אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:

לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –

לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –

בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!

כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,

עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.

וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –

תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה."

וְעַל-פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,

נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,

יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל

עַל-רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.

קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,

דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;

גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,

עוֹנֶה אַחֲרָיו: "יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!"

וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,

מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,

הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ לַקּוֹל

הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל-רָאשֵׁי הָעָם.

וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע, וּכְבָר

רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּם-הַשָּׂר –

וּמַדּוּעַ לֹא-יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל-מָה

נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף-רֹאשׁ מוֹל הָהָר?

אֶת-מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?

מַה-מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?

לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת-מִי

תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר-נְבוֹ?

הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת-מֹשֶה, אֶת-מֹשֶה הַמֵּת!

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים,

אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.

ביאליק מדמה את היהודים שאינם נענים לגודל השעה וממשיכים לבחור בגולה, במקום לעלות למולדת ולקיים חיים לאומיים עצמאיים וריבוניים, לעם העבדים שהתגעגע אל סיר הבשר אשר במצרים ולא היה כשיר לגודל השעה של כיבוש הארץ. ביאליק מייחל ליהושע, למצביא גדול שהעם ילך אחריו ויכונן קוממיות יהודית בארץ ישראל, חיי עמל ועבודה, לא עוד לחם חסד.

השירה הזאת הייתה לב סדר פסח הקיבוצי, חלקה הראשון – בלחנו של יהודה שרת. חברי הקיבוץ הזדהו עם המסר הציוני הזה, עם הציפיה ליהושע בן נון של דורנו, שינהיג את הגשמת החזון הציוני למציאות ארצית.

מסר דומה, המבדיל בין רוח הגלות לרוח הקוממיות, ביטא גאון השירה העברית נתן אלתרמן. בדרכו היצירתית והמקורית, הוא צמצם את השירה הגדולה של "מתי מדבר אחרונים", לסיפורם של אב ובנו. האב הוא דמות זניחה, המוכרת בעיקר כמחצית שם משפחתו של יהושע... האיש הוא נון. "נון" הוא שמו של השיר, שאלתרמן פרסם ב"דבר" ערב פסח תש"ט, חג החירות הראשון במדינה יהודית חופשית בארץ ישראל, שבועיים לפני יום העצמאות הראשון.

בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן

                עִם אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,

                    הִתְגּוֹרֵר לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,

                 אִישׁ-עִבְרִי פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא

                     בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.

                    וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא

                     כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?

                    תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ

                     מֵעָלָיו אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,

                     דֹּם הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,

                     וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.

                    וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם

                    הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו

                     בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם...

                     כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.

                    וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

                     אֶת מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,

                    וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ

                  – – וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם

                     אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,

                     וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,

                     הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,

                     כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

                    וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת

                   – וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה

                    כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת

                     אֶל פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה..."

                    אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם

                   ,– שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף

                    אָז (גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם)...

                    בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף...

                     הוּא זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,

   וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,

                     וּפְצָעָיו שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,

                     צְעָקָה נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.

                     הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

                     הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

                   הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

                    הוּא הֵבִין

                   – – כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם

                    בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר

                     אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.

                     וִיהוֹשֻׁעַ (בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,

                     עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע...

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ

                   – אִישׁ זַקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל

                     וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,

        הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל.

הזמן הפואטי של "נון" הוא ארבעים שנה טרם הזמן הפואטי של "מתי מדבר אחרונים" – לאחר חציית ים סוף עם שירת הים. נון, איש הגולה, "אדיש ויגע", מבין לפתע את גודל הטלטלה. הוא מבין שהמשימה הגדולה של כיבוש הארץ, גדולה על הדור שלו. הוא מביט בבנו, שהיה עוד נער בגדנ"ע, והבין שהוא נושא בצקלונו את שרביט המצביא, ומלטף את ראשו בעדנה.

****

משה של דורנו הוא הרצל. יהושע של דורנו הוא דוד בן גוריון – המצביא הגדול של הקוממיות, של הניצחון ההרואי על כל צבאות ערב שפלשו למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעה בדם.

ברבים מנאומיו ומאמריו, השווה בן גוריון את דור תש"ח לדור כובשי כנען בסערה. הוא הרבה לעסוק בספר יהושע, בו הוא ראה מופת של עם עבדים ההופך לאומה עצמאית הכובשת את ארצה ומיישבת אותה. סיפורי התנ"ך היו ההשראה של בן גוריון בהנהגת האומה והמדינה. בימים הקשים של מלחמת השחרור, עת כפל תפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון הטיל עליו אחריות להקמת מדינה ולניצחון במלחמה, התפנה בן גוריון לקריאה יומיומית בתנ"ך, לקבלת ההשראה לעשייתו.

בנאומיו במלחמה, הרבה ב"ג להשוות בין קרבות צה"ל לקרבות יהושע בן נון.

"כאילו בימינו נכתבו הדברים" אמר בן גוריון: "'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד' ... מאז ועד מלחמת העצמאות נשתנו רק שמות המלכים". מבחינה אחת, נהג ב"ג להדגיש, מלחמת העצמאות שונה מן המלחמות בתנ"ך: "אז נלחמו בני ישראל רק ביושבי הארץ, בשֵייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא 'מלך', ואילו במלחמת העצמאות הותקפנו גם על-יד ערביי הארץ וגם על-ידי מדינות ערב... בתקופת המקרא נלחמנו לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם, אבל: אף פעם לא נלחמנו עם כולן יחד ... עם כל השכנות האלה בשדה-המערכה בבת-אחת ... לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ-ישראל שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת-אחת לתוך הארץ ... זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3,500 שנה לא קרה כדבר הזה".

ב"ג ראה בצבאו של יהושע מופת לצביונו של צה"ל כצבא העם, להבדיל מצבא שכירים מקצועי. גם בנח"ל, בבת עינו, החיל המשלב מגל וחרב, לוחמה והתיישבות, ראה ב"ג התגלמות צבאו המתנחל של יהושע.

בטקס ההשבעה של צה"ל הכריז בן-גוריון: "בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים מימי יהושע בן-נון, השופטים והלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן-חכליה, החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים בימי בית שני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר-כוכבא ועקיבא בן-יוסף – חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

****

מחשב מסלול מחדש. בכיכר - עשה סיבוב פרסה. אחורה פנה, קדימה צעד.

עם מינויה לתפקיד שרת החינוך, בקיץ 1992, יצאה שולמית אלוני נגד לימוד ספר יהושע, ספר הכיבוש והשמדת העם, וקראה להתמקד בנביאים אחרונים, ישעיהו וירמיהו, נביאי המוסר והצדק.

מי שהתייצב בהתלהבות לצדה היה הסופר ס. יזהר. באוקטובר 92' הוא הרצה בכנס התנועה ליהדות הומניסטית בירושלים, ונשא נאום חוצב להבות נגד לימוד ספר יהושע. בחנוכה, חג הגבורה, פורסם הנאום במלואו כמסה ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת החדה והחותכת: "נגד יהושע".

את נאומו סיים יזהר במילים: "את יהושע הזה קשה לקבל וחובת אדם לאנושיותו לצאת ולדבר נגדו, אלא אם כן אין זה אלא ספר אזהרה לאמור: ראו הוזהרתם, מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולו גם מן הנימוקים הטובים ביותר. די לקרוא ביהושע ולהיבהל. נכון, לא כולם נבהלים, כידוע, אבל מכל מקום, אולי קצת היהודים האלה שיושבים כאן, הם נגד יהושע".

מה הבעיה בספר יהושע? מדוע שולמית אלוני ויוסי שריד, ס. יזהר וקדם להם פרופ' עקיבא ארנסט סימון, כל כך מתנגדים לספר יהושע.

התשובה, לכאורה, היא מעשי האכזריות הקשים בספר והשמדת עמי כנען. ואכן, צבאו של יהושע לא נלחם על פי אמנת ז'נבה, לא על פי כללי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, גם לא על פי הקוד האתי של צה"ל. אין להכחיש זאת ואין כל סיבה להתפאר בכך. אך הביקורת הזאת אנכרוניסטית – בתקופת ימי קדם לא הייתה אמנת ז'נבה, לא היו חוקי המלחמה של דורנו ולא היה מוסר המלחמה של צה"ל.

בן גוריון, מייסד צה"ל ומעצב דרכו, עיצב את צה"ל על אדני מוסר הלחימה. בן גוריון הורה לחלק לכל חייל צה"ל את שירו של אלתרמן "גם זאת", שבו גינה בחריפות רבה פשע מלחמה שנעשה במלחמת העצמאות, ויצא בתוקף נגד כל ניסיון לטייח את הפשע.

כאשר בן גוריון ראה בצה"ל את ממשיך דרכו של יהושע – הוא לא כיוון כלל למוסר הלחימה של יהושע, אלא להיותו הצבא שכבש את הארץ והפך עם גולים ועבדים לעם ריבוני ומתיישב במולדתו. צבא יהושע נלחם על פי נורמות תקופתו. מלחמתו של צה"ל היא על פי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המתאימים לימינו.

כאשר שולמית אלוני וס. יזהר יצאו נגד ספר יהושע, מה שהפריע להם לא היה ספר יהושע, אלא אימוץ ספר יהושע כמופת של הציונות. לא נגד יהושע הם יצאו, אלא נגד בן גוריון.

הבעיה שלהם היא בכיבוש הארץ. הם עייפו מן המחיר של קיום עם עצמאי בארצו. הם עייפו מן הצדדים הפחות סימפטיים הכרוכים בקיום עצמאי של עם המגן על מדינתו. קשה להם להיפרד מן הרוחניות התלושה, הפרנץ רוזנצווייגית, של חיים בגלות, נטולי דילמות של ניהול מדינה, צבא ומלחמה.

כתב המשורר עלי אלון:

מוטב לי למות במדבר, או לחזור

ולהיות אלף פעמים עבד

מאשר להתחיל את סיפור חיי

מחורבן, מגירוש, מהרג.

הוא מעדיף למות במדבר, בגולה, מאשר להילחם על הארץ. יותר מוסרי בעיניו להישחט בגולה, מלהרוג באויב בכיבוש הארץ. כאשר אני קורא את דבריו, הם זורקים אותי היישר למתי המדבר של ביאליק:

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,

שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

אלא שביאליק כתב על דור המדבר, על דור הגולה. צדק, מסתבר, המנהיג הציוני שמריהו לוין, בכתבו שקל יותר להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

****

נחזור לנאומו של בן גוריון בטקס ההשבעה של צה"ל: "צבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

כאשר דיבר בן גוריון על חזונם של נביאי ישראל, הוא דיבר על ישעיהו, על ירמיהו, על עמוס. לבנו הבכור הוא קרא בשם עמוס, כפי שגם אני, הקטן, קראתי לבני הבכור, ומאותה סיבה. מחויבותו של בן גוריון לרעיונות השוויון, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, לא נפל במאומה ממחויבותה של שולמית אלוני לאותו החזון.

אלא שבן גוריון ידע, שללא יהושע אין ישעיהו. ואם לא נילחם על הארץ, לא נוכל להיאבק על חברת מופת, אלא נמשיך "למות במדבר, או להיות אלף פעמים עבד".

ומזלו של העם היהודי, שמי שהנהיג אותו בתש"ח היה בן גוריון ולא שולמית אלוני. אחרת, לא הייתה קמה מדינת ישראל.

* 929

* הפתרון היחיד – אין חיה כזאת "עם סורי". מעולם לא היה עם כזה. ולכן, סוריה מעולם לא הייתה מדינת לאום. הדבר היחיד שקיים את סוריה במשך עשרות שנים היו כידוני משטר האימה והטרור של רודנות משפחת אסד. לפני ארבע שנים וחצי, הפיקציה הזאת התפוצצה. התפרקותה של סוריה היא עובדה בלתי הפיכה. את החביתה הזאת אי אפשר להפוך מחדש לביצה. הפתרון היחיד לבעיה הסורית היא פיצולה למינִי מדינות של העדות השונות וחילופי אוכלוסין שיבטיחו את האחידות הדמוגרפית של כל אחת מהמדינות הללו.

כמעט מאז החלה מלחמת האזרחים אני טוען שזה הפתרון היחיד. השאלה היא כמה נהרות דם ישפכו עד בוא הפתרון הידוע מראש. המלחמה הזאת עלולה להימשך גם עוד עשר שנים, וגם משך כזה לא יוכל להניב פתרון טוב יותר.

למעלה מ-300,000 איש, רובם אזרחים ובהם נשים וילדים רבים, נהרגו במלחמה הנוראה הזאת. 12 מיליון איש נעקרו מבתיהם, כמעט חציים ברחו כפליטים אל מחוץ לסוריה ואחרים הנם פליטים בסוריה עצמה. בכל השנים הללו, סוריה אינה מתפקדת, אין בה כלכלה, אין בה חינוך, אין בה ממשל; רק שפיכות דמים שקצה אינו נראה באופק.

אולי נהירת המוני הפליטים לאירופה, והחשש מפני צונאמי אנושי, יביא את העולם להתערבות מאסיבית, שתביא לחלוקתה של סוריה-לשעבר ולעיצוב הגבולות בין המדינות שיקומו על חורבותיה.

מן הדין שתהליך עיצוב הגבולות יביא גם להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

* לא לקלוט פליטים - הלב דואב למראה הפליטים הנמלטים מסוריה המדממת ומתדפקים על שערי אירופה, וראש האופוזיציה יצחק הרצוג קורא לישראל לקלוט פליטים סוריים.

בעיניי תהיה זאת טעות גדולה. ישראל קלטה בימי בגין פליטים וייטנאמים ובמלחמה ביוגוסלביה - פליטים מבוסניה. אולם אין הדבר דומה לקליטת אוכלוסיית אויב, שעמו אנו נאבקים על הארץ; מאבק שיש בו מרכיב דמוגרפי משמעותי. ישראל מתקשה להתמודד עם המציאות של עשרות אלפי מבקשי מקלט מאפריקה – מציאות שלא ידענו כאשר קלטנו פליטים מווייטנאם ויוגוסלביה.

קליטת פליטים מסוריה, עלולה להפוך לצונמי דמוגרפי – מסוריה ומשאר מדינות ערב המדממות, ואין זה מן הנמנע שגם לירדן יגיע ה"אביב" הערבי, על מוראותיו. עלינו להימנע מתקדים מסוכן.

יהיה זה אבסורד אם מדינות השפע הערביות – מדינות המפרץ, שיש להן שפע של שטחים ריקים ושל משאבים אינסופיים, תמשכנה לא תקלוט פליטים סוריים, החולקים עמם אותה שפה, אותה תרבות ואותה דת, ודווקא אנו נקלוט. ישראל מעניקה סיוע הומניטרי וטוב שכך. אפשר להעצים ולתגבר את הסיוע הרפואי, אך לא לקלוט פליטים.

* 40 שנה למכתב פורד - השבוע מלאו 40 שנה להסדר הביניים בין ישראל למצרים. במו"מ להשגת ההסכם, נקלעה ישראל למשבר קשה ביחסיה עם ארה"ב, קשה הרבה יותר מהמשבר הנוכחי. הנשיא פורד ומזכיר המדינה קיסינג'ר הודיעו על "הערכה מחדש של היחסים עם ישראל", בשל סירובה של ישראל לעומק הנסיגה בסיני שארה"ב דרשה. שנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, המשמעות של האיום הזה הייתה קשה ביותר. במצב הקשה אליה נקלעה ישראל, הבין ראש הממשלה רבין שישראל תאלץ להתפשר. הוא הבין שהנזק הביטחוני של הנתק עם ארה"ב גדול יותר מהנזק הביטחוני הכרוך בנסיגה ממעברי המיתלה והגידי. אולם כיוון שהוא ראה בנסיגה הזאת פגיעה בביטחון, הוא פתח במו"מ נמרץ עם ארה"ב על הפיצוי הביטחוני האמריקאי לישראל (בנוסף לתחנות ההתראה האמריקאיות בסיני, שהיו חלק מן ההסכם). המו"מ הזה הניב את מסמך ההבנות, ששדרג באופן משמעותי את התמיכה האמריקאית בישראל, הן בסיוע הכלכלי, הן בסיוע הביטחוני (אספקת מטוסי f-15) והן בתמיכה מדינית. בין השאר התחייבה ארה"ב לא להציע יוזמות מדיניות במזה"ת ללא תיאום עם ישראל (הבטחה שהופרה כעבור קצת יותר משנה בידי הנשיא קרטר, עוד בזמן כהונתו של רבין, מה שהפך את קרטר לאישיות שנואה ונתעבת בעיני רבין). תנאי נוסף של רבין, היה מכתב מהנשיא פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי גבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן". כמובן שרבין רצה ניסוח הרבה יותר מחייב, אך גם הניסוח הזה הוא הישג מדיני משמעותי. יש לציין, שהנשיא בוש האב חזר על ההתחייבות הזאת במכתב לראש הממשלה שמיר, שדרש זאת כתנאי לנכונות להשתתף בוועידת מדריד (1991).

אנלוגיות היסטוריות - לעולם אינן בין מצבים זהים, אך ניתן ללמוד מהן ולהפיק מהן לקחים. המשבר הנוכחי עם ארה"ב שונה במובנים רבים. כאן מדובר בצעד אמריקאי שפגע פגיעה קשה בביטחונה של ישראל. ועל כן, על ישראל לדרוש מבעלת בריתה, בזכות ולא בחסד, דרישות רבות הן בנוגע לתגובה על ההפרות האיראניות, הן בנושא הרכש הביטחוני שנועד להבטיח את יתרונה האיכותי והן בהבטחת גבולות בני הגנה. ברגע שישראל תאבד את המונופול על הרתעה גרעינית במזרח התיכון, אין זה מן הנמנע שהערבים יחזרו לאסטרטגיית המלחמה הכוללת נגד ישראל, אותה זנחו לאחר מלחמת יום הכיפורים. עובדה זו מחייבת גבולות בני הגנה לישראל, וברור שקווי 4.6.67 אינם כאלה.

על ישראל לדרוש מארה"ב הכרה בכך שבקעת הירדן תהיה ישראלית והכרה בריבונות הישראלית על הגולן. היום, כאשר סוריה כבר אינה קיימת ואין לה תקומה, וגורמי האסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי משתלטים עליה, הכרה אמריקאית כזאת חיונית ביותר.

* מס עיוור – מע"מ הוא מס טיפש ועיוור; הטייקון וההומלס משלמים נומינלית (!) אותו סכום על כל קניה. כל הקטנה של המס הזה ראויה ורצויה. אני שמח על צעדו של שר האוצר – הקטנת המע"מ באחוז אחד. אמנם הקטנת המע"מ מתונה מדי, אך הכיוון הוא נכון, ואני גם מאמין בצעדים מדורגים, המאפשרים לימוד והפקת לקחים. זו החלטה נכונה מבחינה  כלכלית, שעשויה להאיץ את הצמיחה במשק, וצודקת מבחינה חברתית, שעשויה לצמצם את הפערים בחברה.

* סקירה מודיעינית – אך יצא לאור ספר התועבה מכחיש-השואה "השואה והנכבה", והנה, התפרסם ב"הארץ" מאמר פיגולים של קובי ניב באותה רוח ובאותה מגמה של הכחשת השואה. קובי ניב טוען שהיחס של ישראל למהגרים זהה ליחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. הוא מציג את סרט התעמולה הנאצי "היהודי הנצחי" שבה מוצגים היהודים בדמות של עכברושים נושאי מחלות, כזהה לגישה של ישראל למהגרים. הוא קובע בסיפוק והנאה: "אז היינו הנרדפים, עכשיו אנחנו הרודפים". ובהשוואה בין היחס של גרמניה היום למהגרים ליחסה של ישראל הוא מסיים בתרועת ניצחון: "המהפך הושלם".

כן, ובאותו גיליון - מאמר תמיכה בלתי מסויג של עמירה הס בפלשתינאים שתקפו חייל צה"ל בנבי סלאח, בו היא הסבירה שהחייל "משתייך לארגון שמבצע ומאבטח שוד מזוין מתמשך". ספי רכלבסקי כותב על המורה שהשתתף בהתקפה על החייל: "כל חטאו הוא השתתפות בהפגנה נגד הכיבוש". צבי בראל יוצא מגדרו בהבעת אושר על גילוי הגז במצרים, שישחרר אותה מ"הסיכון לביטחון הלאומי שגורמת התלות בגז הישראלי" ומכך "שלישראל תהיה עמדת כוח מול מצרים באמצעות הגז". אגב, יש לציין בסיפוק את העובדה שצבי בראל גילה לפתע שיש ערך כזה – "ביטחון לאומי", שיש לו חשיבות ומשמעות. בדרך כלל, "ביטחון לאומי" הוא תסביך חולני מתקרבן בלה בלה בלה.

עד כאן סקירתנו המודיעינית ל-2.9.

* איש החינוך – בניגוד לבון-טון של לעג לשי פירון, בכהונתו כשר החינוך, אני תמכתי בו והערכתי אותו ואת עשייתו, וצר לי שבשל פוליטיקה קטנה התפרקה הממשלה הקודמת ונגזר עליו לעזוב את התפקיד, בטרם השלים את הרפורמות העמוקות שניסה לחולל. שי פירון הוא איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה ולכן איני מופתע מכך שהעדיף חזרה לעשיה חינוכית על המשך כהונתו בכנסת. אני מבין אותו. ובכל זאת, חבל לי על עזיבתו. בנוף הדי צחיח של הכנסת הוא יחסר לי.

עם זאת, אני מעריך גם את ח"כ אלעזר שטרן המחליף אותו. בדומה לשי פירון, גם שטרן מייצג את הזרם המתון בציונות הדתית, אליה אני חש קרבה רבה. הוא איש ראוי שגם אותו אני מעריך (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי במילואים) ומאחל לו תפקידים מיניסטריאליים בעתיד.

* הדרת גברים – אתי אנקרי היא אמנית נפלאה, כתמלילנית, כמלחינה וכזמרת. היא אחת הטובות בארץ. לפני שנים אחדות, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אתי הופיעה במתנ"ס. היא כבר הייתה דתיה זמן רב, אך לא הייתה לה בעיה להופיע בפני גברים. ההופעה התקיימה בשלוחת המתנ"ס בבני יהודה, באולם הספורט. האולם היה מלא מפה לפה, בנשים וגברים. רוב הקהל, גם הגברים, היה דתי – אנשי היישובים הדתיים בגולן, שכנראה משוחררים מהתסביך המוטרף של "קול באישה ערווה". היה משהו טהור בשירתה, בקולה, במילות השירים, והתחושה הייתה של "קול באישה – קדוּשה".

השבוע יתקיים בקצרין מופע של אתי אנקרי לנשים בלבד. מופע של הדרת גברים. מסתבר שאנקרי מסרבת להופיע בפני גברים. וחשוב לדעת, שכל הסיפור של "קול באישה – ערווה" הוא הוספת סייג על סייג על סייג על סייג, אנטומיה של הקצנה דתית. מקור ההלכה הוא איסור על גבר לשמוע קול אישה כאשר הוא אומר קריאת שמע שעל המיטה, על מנת שלא תסיח את דעתו מהכוונה המלאה באותו רגע. מדובר בערך בדקה מתוך היממה. איך ההלכה הזו דורדרה לטירוף של "קול באישה – ערווה"? זה הטירוף של ההקצנה, המוליכה חברה לידי אבסורד.

אני מכבד את אמונתה של אתי אנקרי, ואני חושב שחזרתה בתשובה הוסיפה עומק רוחני לכתיבתה. אבל איני מכבד את ההקצנה, את הדרת הגברים, את סירובה להופיע בפני גברים. איני מכבד, כי אין מה לכבד. יש רק להצטער על כך. במקום שהדת תעדן ותזכך אותנו, היא הולכת לכיוונים אבסורדיים, המנוגדים לחיים ההרמוניים, הנורמליים בין המינים.

עצוב.

* המועמדת שלי – השנה יוענק פרס ישראל לזמר עברי. המועמדת שלי – חוה אלברשטיין.

* עשרים שנה למותו של הרב גץ – לפני 41.5 שנים, בפסח תשל"ד 1974, בהיותי בכיתה ה', השתתפתי במסע פסח של צופי ר"ג בהרי ירושלים. בשעת לילה, לאחר חצות, העירו אותנו במפתיע ולקחו אותנו לכותל. בכותל נערך טקס מרשים, ולאחר דברים של מרכז הנהגת ר"ג ומרכז השכבה הגילאית, נשא בפנינו דברים רב הכותל מאיר יהודה גץ. את תוכן דבריו איני זוכר. מה שאני זוכר היטב, בחלוף השנים הרבות, הוא את הרושם הרב שהוא עורר בי, ואת התחושה העמוקה שאיש סגולה יחיד במינו מדבר אתנו.

הרב המקובל יהודה מאיר גץ, ניצול שואה מתוניס, היה עילוי (הוסמך לרבנות בגיל 18), אך עיקר כוחו ומנהיגותו היו דווקא בשל סגולותיו כאדם. הוא היה פתוח לרוחות העולם, בקיא בפילוסופיה ומדעים, עורך דין שלמד משפטים בסורבון, שלט בשפות רבות, שירת כמג"ד קרבי בצה"ל. הוא שכל שני בנים – האחד במלחמת ששת הימים והשני בתאונת דרכים. הוא מונה כרב הכותל והמקומות הקדושים, ייסד ברובע היהודי של העיר העתיקה שלוחה עצמאית של ישיבת המקובלים בית-אל ועמד בראשה. הוא היה ציוני וממלכתי ובין תנאי הקבלה לישיבה שלו הוא העמיד את השירות המלא בצה"ל ואת החובה על כל תלמיד לעבוד לפרנסתו. בחובת העבודה והפרנסה הוא ראה לא רק מצווה דתית, אלא גם תנאי ללמידה אמתית, כיוון שתלמיד שאינו מפרנס את עצמו תלוי בישיבה וברבניה, וכך הוא מאבד את עצמאותו האינטלקטואלית, שביטויה הוא היכולת לחלוק על עמדות הרבנים ולהתווכח אתם.

מוסף "שבת" של "מקור ראשון" ייחד חלק נרחב מגיליונו האחרון לזכרו של הרב גץ, במלאת עשרים שנה למותו. בראש הדברים הציג "מקור ראשון" את הסיפור הבא, מפי נכדו יפתח: "באחד מימי השבעה נכנס השומר הערבי של חניון הרובע, ישב פה בבית כמה דקות ויצא. לא הבנו מה הוא עושה כאן. לאחר מכן ראינו בפנקס שהוא קיבל מסבא סכום כסף לעזרה. לאלו שתהו איך הוא נתן כסף לקבצן ערבי בשוק, למרות שערבים הם אלו שהרגו את בנו במלחמת ששת הימים, ענה שחביב אדם שנברא בצלם. כשרואים אדם במצוקה, צריך לעזור לו".

* הטיפה המרה – אני נושא עמי זיכרון נוסף מאותו מסע פסח לירושלים בכיתה ה'. בארוחת הבוקר, הגישו לנו קפה שחור. שתיתי כוס עם המשקה המר, מאושר מתחושת הבגרות: ואו, אני שותה קפה, כמו מבוגר. כעבור דקות אחדות הקאתי את נשמתי. מאז איני מסוגל להכניס לפי או לקרב לאפי, קפה, נס קפה, שוקולד בטעם קפה, סוכריות בטעם קפה או כל דבר הקשור לקפאין.

* אריה רוט – פרופ' אריה רוט, ראש מחלקת טיפול נמרץ לב בביה"ח איכילוב, קרדיולוג וחוקר נערץ, הלך לעולמו. לא הכרתי את פרופ' רוט כרופא, אלא דווקא כאיש ציבור. רוט היה בין ראשי תנועת "הדרך השלישית" וחבר פעיל בהנהלת התנועה ומוסדותיה. הוא היה ציוני ופטריוט נלהב, אכפתניק, מסור ואדם ישר מאוד. לכן, הוא היה דמות מוערכת ומקובלת מאוד בין פעילי התנועה (וכן בזכות חוש ההומור המיוחד שלו). כאשר הקמנו ועדה ממיינת וממליצה, לפני הבחירות המקדימות, באופן טבעי בחרנו באריה לעמוד בראשה, בהיותו מקובל על הכל כחסר פניות, כענייני וכמי שרק טובת העניין עומדת לנגד עיניו.

לאורך השנים, מאז התפרקותה של הדרך השלישית, שמרנו על קשר, בעיקר במיילים, בעיקר בתגובות שלו למאמרים שכתבתי ודיאלוג בינינו בעקבות התגובות.

קיבלתי בצער ובכאב את הידיעה על פטירתו. יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון     

כל עכבה לטובה – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני שמח להבהיר את משמעות סיסמת האופטימיסטים "כל עכבה לטובה".

אין זו חיבה מיוחדת לעיכובים ולעכבות ולא רצון וציפיה לעכבות. זו פשוט דרכנו להתמודד מלכתחילה ובדיעבד עם עכבות. מלכתחילה – אנו מצהירים ששום עיכוב לא יגרום לנו להתייאש. בדיעבד, אם כבר הייתה עכבה, הבה ננסה להפיק ממנה את המרב והמיטב, ולבטח לא ניתֵן לה לייאש אותנו.

מקור הביטוי הוא ספרו של החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי, 1724-1806, מגדולי הפוסקים, פעל בארץ ישראל, בעיקר בירושלים וחברון) "מעגל טוב", והייתה נפוצה בקרב יהדות המזרח. 

* "חדשות בן עזר"

בספרו "פנקס שירות" כתב יצחק רבין על הנשיא קרטר: "בוושינגטון מצאתי נשיא, שלא הכרתי כמותו לפני כן: שרוי בזחיחות דעת... הנשיא ואני שוחחנו ביחידות. קרטר שאל: 'מה אתה חושב באמת?' בקשתו שאגיד מה אני באמת חושב על התנאים לשלום, לא נעמה לי. בפניה זו הייתה טמונה הנחה כי עד כה העמדתי פנים – והייתה בה ציפיה כי בשיחה אינטימית עם הנשיא, כאשר אנו שרויים ביחידות, אגיד סוף סוף את האמת וארפד את הדרך לשלום בוויתורים מפליגים. גם להנחה וגם לציפיה הכרוכה בה לא היה יסוד. לא היה בפי לומר לנשיא אלא זאת, שכבר הצגתי את עמדותיה של ישראל, בכנות ובגלוי וכי אין לי עמדה אחרת. ... סודיות נוסח קרטר – חִלְחלה בי המרירות. ערכן של הבטחות – כִּרְסֵם הספק... עזבתי את ארה"ב, לאחר פגישות נוספות עם פעילים יהודיים, בתחושה, שאנו עומדים לפני עימות חמור עם ממשל חדש ובלתי מנוסה, שילמד 'להתגלח על לחיינו'... הממשל אימץ את 'תוכנית ברוקינגס', על אפה וחמתה של ישראל ובניגוד לאינטרסים החיוניים שלה. לא הייתה עוד כתוכנית הזאת לחומרה. לא נשמעה עוד התבטאות כה חמורה, בפומבי, מפיו של נשיא אמריקאי... אם אלו הן תכניותיה של ארה"ב – חייבת ישראל להתקשח מול התנכלות לענייניה החיוניים. אם אינה יכולה לסמוך על נאמנותה של הידידה הגדולה, תסמוך ישראל מעתה רק על עצמה... גם בנושא חימושה של ישראל הנהיג ממשל קרטר חידושים... הציב את ישראל בקטגוריה נמוכה מאוד באספקת נשק אמריקאי..." וכן הלאה וכן הלאה. אפשר לומר שלמעט שמעון פרס, קרטר הוא האיש הנתעב ביותר בעיני רבין, בספרו.   

לאחר סיום תפקידו של קרטר כנשיא, כשכבר לא נדרש למסכות דיפלומטיות ולפוליטיקלי קורקט נשיאותי, התגלה קרטר כאנטי ישראל ואנטישמי קיצוני, תומך עקבי באויבי ישראל, בעלילות על ישראל, בדה-לגיטימציה לישראל, בהצגתה כמדינת אפרטהייד, ובהאשמות אנטישמיות מובהקות על שליטת "הכוח היהודי" על ארה"ב. התבטאויותיו האנטישמיות, בעיקר בספרו Palestine: Peace Not Apartheid"" (2006) עוררו סערה חריפה, אף בין אחרוני תומכיו. דבריו אלה גרמו להתפטרות 14 מחברי הוועד המנהל-המייעץ של "מרכז קרטר". במכתב ההתפטרות הם כתבו: "לא נוכל עוד לסבול את עמדתך הצורמת והבלתי-מתפשרת... בספרך, המתאר את הקונפליקט בין ישראל ושכנותיה, מוצגת ישראל כחד-צדדית וכנושאת בכל האחריות לפתרון הקונפליקט. אופן הבאת הדברים בצורה זו מעיד בבירור כי נטשת את תפקידך ההיסטורי כמתווך ומפשר, כשפעלת כסנגור של צד אחד בסכסוך".

במלחמת "צוק איתן" הביע קרטר תמיכה בלתי מסויגת בחמאס ותקף בחריפות את ישראל, שמימשה את זכותה להגנה עצמית.

לא בכדי, הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו סירבו לפגוש אותו וללחוץ את ידו בביקורו האחרון בישראל ובמזה"ת.

קרטר שוכב כעת על ערש דווי, ויוסי ביילין כתב לו הספד שלפני המוות ב"ישראל היום" – מאמר שכולו הערצה לנשיא האנטישמי. "כשאני שואל את עצמי, למי מבין נשיאי ארה"ב ישראל 'חייבת', אני מוצא שהיא 'חייבת' כמעט לכולם... אך עם כל הכבוד, לאיש מהם אין לנו חוב כה גדול כמו זה שיש לנו לג'ימי קרטר". לא יאומן.

קרטר נתן את חסותו ל"יוזמת ז'נבה" של ביילין, וכעת ביילין מחזיר לו טובה. הוא ממעיט בערך התבטאויותיו האנטי ישראליות והאנטישמיות. "אם 'ידיד אמת לישראל' הוא מי שמוכן לאמץ את מדיניותה – הוא לא כזה". המשפט הזה ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס כשיא השפה המכובסת.

בעיני ביילין, קרטר הוא גדול ידידיה של ישראל, בשל תרומתו לשלום עם מצרים. גם את האקסיומה הזאת כדאי לבחון באופן ביקורתי. על ביקורו של סאדאת בישראל, שקדם לו מו"מ חשאי ממושך בין הצדדים, נודע לקרטר בשידורי הטלוויזיה. הסיבה לכך אינה שמישהו שכח לעדכן אותו, אלא שהתנאי ההכרחי להצלחת היוזמה, הייתה הסתרתה מעיניו של קרטר, כי היא הייתה מנוגדת לצעצוע שלו – כינוסה מחדש של וועידת ז'נבה; ועידה בינלאומית בחסות אמריקאית-סובייטית, שתכפה על ישראל נסיגה לקווי 49' בכל הגזרות.

מעורבותו של קרטר הייתה בשלבים מאוחרים יותר, בוועידת קמפ-דייוויד ובמשבר בין המדינות סמוך לחתימת הסכם השלום. מעורבותו הייתה כפיה על ישראל לאמץ את מלוא דרישותיו של סאדאת. יש לזכור, שעוד לפני קמפ-דיוויד הסכים בגין לנסיגה מכל סיני, אך עמד על הישארותם של היישובים הישראליים (שישבו על כאחוז אחד מסיני) תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי שיגן עליהם. סאדאת סירב לכך. במקום להפעיל לחץ על סאדאת לא לגזול את כבשת הרש הזאת, ולו למען מראית עין של פשרה וויתורים הדדיים, הפעיל קרטר מכבש של לחצים אדירים על בגין, שבסופו של דבר הכניעו אותו. וכך מגדיר יוסי ביילין את האונס הזה: "כאשר הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, גייס קרטר את האנרגיה הרבה שלו כדי לגשר על הפערים... קרטר הוכיח שהנחישות משתלמת, וכי גם פערים הנראים לכאורה בלתי ניתנים לגישור אינם בהכרח כאלה, כאשר קיים רצון אמתי לפתרון. הוא ביקש, איים, ייעץ, המליץ, הציע ולא חסך במאמצים עד שנחתמו ההסכמים". וחותם ביילין את הספדו המוקדם: "מותר לנו, בשכבו על ערש דווי, לומר לו 'תודה!' "

ג'ימי קרטר היה אחד הנשיאים הכושלים ביותר בתולדות ארה"ב. לא בכדי, הוא גורש בבושת פנים מן הבית הלבן לאחר קדנציה אחת בלבד. בבחירות הוא הובס ב-44 מדינות וניצח ב-6 בלבד. מתוך 538 אלקטורים הוא זכה ב-49 בלבד.

לחובתו נזקפת הפניית העורף לאיראן של השאה, שסייעה לעליית האסלם הקנאי החומייניסטי לשלטון, שנתנה את האות למהפכה האיסלמיסטית השוטפת היום את המזרח התיכון והיא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם ובראש ובראשונה לשלומה של ישראל. ודווקא בישראל, מסתבר, יש לו מועדון מעריצים הזוי.

לאורך שנות קיומה של ישראל, היו לא מעט מחלוקות, עימותים ומשברים בין הנהגות ישראל לבין הממשלים האמריקאיים. אולם כל הנשיאים, כולל הנוכחי, היו ידידי ישראל בבסיסם. ג'ימי קרטר הוא הנשיא האמריקאי האנטי ישראלי היחיד. ההספד הנרגש שכתב לו ביילין תמוה ביותר.