הבלוג של אורי הייטנר

ארבעים שנה חלפו מאז המהפך הפוליטי, ועליית הליכוד בראשות בגין לשלטון. המהפך שם קץ להגמוניה בת 47 שנים בתנועה הציונית ובמדינה של תנועת העבודה.

את ארבעים השנים הללו ניתן להגדיר, במידה רבה, כהגמוניה שלטונית של הליכוד. לאורך תקופה זו, הליכוד משל 29 שנים, כולל ארבע שנים בממשלות אחדות בראשותו וממשלות שבהן מפלגת העבודה השתתפה כשותפה זוטרה. רק 11 שנים, לאורך תקופה זו, השלטון היה בידי מפלגת העבודה או "קדימה", כולל שנתיים בראש ממשלת אחדות בהשתתפות הליכוד. לשם השוואה, בארבעים השנים הללו, בארה"ב הרפובליקאים שלטו 21 שנים והדמוקרטים – 19 שנה.

למרות ההגמוניה הברורה הזאת, אנו שומעים שוב ושוב בקרב ליכודניקים רבים את הטענה שהליכוד אינו שולט באמת, כיוון שמוקדי הכוח הבלתי נבחרים: התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט וצה"ל נשלטים בידי "השמאל". יש בכך הגזמה רבה, אך אין זו טענה חסרת שחר.

טענה זו משמשת תירוץ למדיניות "שמאל" של ממשלות הליכוד, כמו ההתנתקות או נאום בר-אילן, אף שאלו הן בפירוש החלטות נטו של ראשי ממשלה של הליכוד, ללא כל קשר למוקדי כוח אחרים.

מטענה זו יוצאת הקריאה הפופולרית ב"ימין", ש"הגיע הזמן לשלוט באמת", ומכאן הניסיון לרסק את התקשורת ולהפוך אותה לתקשורת צייתנית, וכן מסעות הדה-לגיטימציה נגד מערכת המשפט וצמרת צה"ל.

הרעיון העומד מאחורי הקו הזה כפול. א. העם בוחר בליכוד אך מקבל מדיניות הפוכה בשל "האליטות" הללו. לכן, הדמוקרטיה מחייבת השתלטות של מי שמבטא את רצון העם על המוסדות הללו. ב. המוסדות הללו חסומים בפני גורמים מבחוץ, כי מדובר במעין "חונטה" סגורה שמשבטת את עצמה ואינה נותנת להתקרב אליה.

שתי הטענות הללו אינן נכונות. א. דווקא כאשר יש הגמוניה כל כך מובהקת בשלטון הפוליטי, טוב לדמוקרטיה שיהיו גורמים בולמים ומאזנים במוסדות מהסוג הזה. זהו מחסום מפני שלטון ללא מיצרים. ב. מוקדי הכוח אינם חסומים. הדרך להשפיע עליהם, היא להצטרף אליהם.

מי שהבינה זאת היטב היא הציונות הדתית. ברגע שהיא אימצה את הדרך שהובילו ישראל הראל ואורי אורבך, של "הטובים לתקשורת", החלו יותר ויותר צעירים דתיים לאומיים מוכשרים לפנות לתקשורת. שינוי כזה, מלמטה, אינו נעשה ביום אחד, אולם היום הנוכחות, הבולטות וההשפעה של הציונות הדתית בתקשורת הישראלית גדולה מאוד. איש לא עצר את אורי אורבך, אורי אליצור, יאיר שלג, במבי שלג, ג'קי לוי, סיון רהב מאיר, קלמן ליבסקינד, אראל סגל, עמית סגל, אורי שרקי, אמילי עמרוסי, חנוך דאום ועוד רבים וטובים, והצלחתם והשפעתם גדולה. איש לא יעצור את אנשי הליכוד והימין החילוני אם יחליטו להשתלב בתקשורת. הוא הדין בצה"ל. ברגע שהציונות הדתית החליטה להציב לנוער את ההשתלבות בפיקוד הצבאי כמשימה ואתגר חשובים, הבולטות והנוכחות הרבה של בוגריה והשפעתם בצה"ל היא אדירה. העובדה שיש מי שמתבכיינים על "הדתה" של צה"ל מעידה על כך. אדרבא, שהמתבכיינים יעשו מה שעשתה הציונות הדתית, ויעודדו את בניהם להשתלב בצה"ל ולהשפיע. כך גם באקדמיה, כך גם במשפט וכן הלאה. סיפורי ההדרה מוגזמים מאוד. מה שיש זו הדרה עצמית.

כל מה שנדרש, מכל קבוצה בחברה הישראלית שחשה קיפוח, הוא לא להתבכיין, אלא ליטול אחריות ולהשתלב במוקדי הכוח.

****

גם אם נתניהו יכהן כראש הממשלה 400 שנה, הוא לא יקבל חצי מההחלטות הרות הגורל, משנות ההיסטוריה, שקיבל מנחם בגין בשש שנות שלטונו. למה? כי אין לו את זה. מדובר בהחלטות שהיו שנויות במחלוקת אז, ולפחות חלקן שנויות במחלוקת גם עתה, אך אין ולא יכולה להיות מחלוקת, על עצם העובדה שבשש שנות שלטונו הוא קיבל החלטות היסטוריות גדולות. השלום עם מצרים והנסיגה מכל סיני ועקירת היישובים, הפצצת הכור העיראקי, סיפוח הגולן לריבונות ישראל, מלחמת שלום הגליל, מבצע משה להעלאת יהדות אתיופיה, מיזם שיקום השכונות, ההתיישבות הגדולה ביהודה ושומרון.

כל אחת מההחלטות הללו בוצעה, בהתאם להחלטתו של ראש הממשלה. זאת, חרף העובדה שבגין הקפיד להשאיר את כל מערכת השירות הציבורי על כנה, לא להכניס אנשי ליכוד למערכת הזאת ולהימנע ממינויים פוליטיים.

לאגדה הנפוצה לאחרונה על אודות הפקידות שנשארה נאמנה לשלטון הקודם והכשילה את הממשלה החדשה, אין ידיים ורגליים. בוודאי לא לטענה המופרכת, כאילו זה המצב היום, בחלוף ארבעים שנה.

בתקופת שלטון בגין הכלכלה הישראלי הידרדרה מדחי לדחי והגיעה לידי משבר חריף. זה לא קרה בשל הפקידות, אלא בשל מדיניות קלוקלת, החלטות רעות וסותרות ושרי אוצר כושלים. אולם המערכת המקצועית ביצעה בנאמנות וללא רבב את המדיניות של הממשלה.

כל הסיפור הזה על "הגיע זמן לשלוט" מופרך מעיקרו, והוא נובע ממקום אחד – מגישתו האנטי ממלכתית של נתניהו ושל חלק מבכירי הליכוד. האנטי ממלכתיות, היא הגורם לניסיון לרסק את כל המוסדות הממלכתיים ולהמירם בשלטון ללא מיצרים.

מבחינה זו, אפשר לומר שלא היה מהפך אחד אלא שניים. היה המהפך של 1977 – עליית הליכוד לשלטון, ושלטונם הממלכתי של בגין ושמיר, האמונים על ההדר הבית"רי. והיה המהפך של 1996 – שלטון נתניהו האנטי ממלכתי.

כל העליהום על צה"ל, על התקשורת, על מערכת המשפט וכד', לא הייתה אפשרית בתקופתם של בגין ושמיר, בדיוק כפי שאי אפשר לדמיין אותם מקבלים "מתנות" במאות אלפי שקלים. הרי אפילו בתכנת פוטושופ אי אפשר יהיה להלחים את תמונתו של יצחק שמיר על יאכטה במסע תענוגות עם מיליארדר צרפתי מפוקפק ומושחת.

נתניהו ואנשיו רוצים "סוף סוף לשלוט" וחסידיו השוטים מריעים לו ומהדהדים את כמיהתו. מנחם בגין ויצחק שמיר, לא רצו לשלוט. הם אמרו תמיד שרצונם לשרת את עמם.

יחי ההבדל.

* "שישי בגולן"

* לקח ויימאר – אנחת הרווחה הדהדה מקצה העולם ועד קצהו. מלבו של כל שוחר חירות בעולם נגולה אבן כבדה. מנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי הפסידה בבחירות, ובהפרש די גדול.

אך כדאי לא להיות שאננים. הרבה מאוד נורות אדומות נדלקו בבחירות הללו.

אחד מכל שלושה צרפתים בחר בפשיזם הגזעני.

בחלק מהסקרים הגיעה לה-פן ל-40% תמיכה, מה שמעיד על כך שהיא לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה.

חלק מהמצביעים בעד מקרון (משנאת המן) הם אנשי השמאל הרדיקלי, שאינו טוב בהרבה מלה-פן.

אחוז ההצבעה הנמוך מעיד על אדישות, וכשהרוב הדומם אדיש, הקיצונים והמיליטנטים הם המרוויחים.

לאחר מלחמת העולם השניה, הייתה אשליה שמגפת הפשיזם באירופה מוגרה סופית, לאחר שהכל הבינו איזה אסון היא המיטה על אירופה. חלפו שבעים שנה, ושוב הפשיזם מרים ראש.

המדמנה המצמיחה את הפשיזם היא חוּלְשָׁת הדמוקרטיה. כאשר הדמוקרטיה אינה מצליחה לספק לאזרחים ביטחון אישי וכלכלי, נוצר ייאוש, וייאוש הוא המדגרה של דמגוגים בכלל, ודמגוגים פשיסטים בפרט.

זה לקח רפובליקת ויימאר, זה לקח איטליה ושאר המדינות שנפלו בידי הפשיזם בסיבוב הקודם.

עלייתה של לה-פן, היא תוצאת אוזלת היד של ממשל הולנד ולפני כן סרקוזי, במלחמה בטרור ובפשע ובבלימת האבטלה. הם החטא ולה-פן היא העונש.

האתגר של מקרון, הוא הפגנת עוצמתה של הדמוקרטיה ויכולתה לתת מענה הולם למצוקות של אזרחי צרפת. אם הוא לא ישכיל לעשות כן, אם הוא לא ינהל מלחמת חורמה בטרור האיסלמיסטי, הוא ימליך במו ידיו את מקסם השווא הפשיסטי.

* האב והבת – ההבדל בין לה-פן האב ולה-פן הבת, הוא כמו ההבדל בין אחמדיניז'אד ורוחאני. טקטיקות פוליטיות שונות להשגת אותן מטרות.

* צו עשה - פעמים רבות הבעתי את יחסי השלילי לעצם הרעיון של אחזקת דרכון זר. בעבורי, הדרכון הוא ביטוי לזהות הלאומית, ואיני מאמין בכפל זהויות. ברור שמעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון לנצל את זכותי לדרכון אירופי, וגם ילדיי יודעים שזה לא נושא שעליו יכול להיות דיון בביתנו.

אבל ביום הבחירות בצרפת עלו בי הרהורי כפירה בנדון. הרי היכולת לסייע במיגור החיה הפשיסטית הוא צו עשה שאסור ליהודי להשתמט ממנו.

* להכיר ברצח העם הארמני - בתקופת הברית האסטרטגית האיתנה בין ישראל לטורקיה, בשנות ה-90, נאמר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לסכן ברית עם מעצמה מזרח תיכונית, ולכן נדחו הקריאות להכרה ישראלית ברצח העם הארמני. לאחר עליית האסלם הקנאי לשלטון בטורקיה, נאמר שמערכת היחסים בין המדינות התקררה והיא בסכנה, ולכן ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לתת תירוץ לטורקים להתנתק ממנה, ולכן אין להכיר ברצח העם הארמני. אחרי פיגוע ה"מרמרה", נאמר שבמשבר כל כך קשה בין המדינות, רק זה חסר לנו, שגם נכיר ברצח העם הארמני. אח"כ החלה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו, שהגיעה לשפל בהתנצלות הישראלית על התוקפנות הטורקית נגדנו ובפיצויים ישראליים למשפחות המחבלים, ואז ברור שאסור היה לסכן את ההזדמנות הגדולה ולכן ודאי שאין זה הזמן להכיר ברצח העם הארמני. ... ועוד לסכן את עסקת הגז, שתהיה או לא תהיה. ועכשיו הרודן הטורקי שב ומסית את העולם המוסלמי נגד ישראל, ובטח יימצא תירוץ חדש.

בכל המקרים הללו, טיעוני ה"ריאל פוליטיק" כביכול, שבשמו ישראל נמנעה מהצעד המוסרי המובן מאליו של הכרה רשמית ברצח העם הארמני, לא הצדיקו באמת את העמדה הישראלית. זו עמדה מבישה, בתור מדינה יהודית, הנאבקת נגד מגמת הכחשת השואה.

היום, כאשר הפשיזם האירופי מרים את ראש, והדבר בא יד ביד עם הכחשת השואה, ע"י לה-פן האב והבת, הגיעה באמת השעה שנתעשת, ננהג כמדינה יהודית ומוסרית, ונכיר ברצח העם הארמני.

יש לציין, שבכל עשרים השנים האחרונות, גם בימי ירח הדבש עם טורקיה, שוב ושוב כתבתי על הצורך לעשות כן. זו עמדתי העקבית. היא אינה קשורה לעוינות הטורקית לישראל. אבל אני מקווה שהמשך העוינות הטורקית גם אחרי הסכם הפייסנות, יסיר סוף סוף את החששות וההתנגדויות, וישראל תבצע את הצעד הראוי כל כך.

* ארדואן הישן והרע – ארדואן חוזר לסורו, משתלח בישראל ומסית נגדה את העולם המוסלמי. לא אתפלא אם נתניהו יזדרז להתנצל בפניו על כך.

* זעזוע, כאב וגאווה – אלפי פצועים סוריים כבר טופלו בישראל במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. חברי יניב בן שושן הוא עובד סוציאלי בבית החולים "זיו", שבו מטופלים רבים מן הפצועים. שנינו חברים בבית המדרש "מעגלים" בגליל העליון, והיום הוא הרצה בפני הקבוצה, ותיאר את סיפורם של הפצועים מסוריה והטיפול בהם.

האזנתי בקשב לדברים וקיבלתי אותם בזעזוע, בכאב ובגאווה. לראות תמונה של שני אחים, ילדים, שניהם קטועי שתי רגליהם – אי אפשר שלא להזדעזע ממראה כזה, משֶׁמע סיפוריו מסמרי השיער של יניב. ולצד הכאב, גאווה על מדינת ישראל, על צה"ל, על מערכת הבריאות הישראלית, על המבצע ההומניטרי הזה, ללא כל תמורה ומימון, אך ורק מתוך אנושיות, מוסריות, חמלה ואהבת האדם באשר הוא אדם.

הלוואי שהפעילות הזאת גם תקרב את ההבנה והשלום בין העמים, אך איני משלה את עצמי. לדאבוני, נשאר אויבים. אך אין זה מוריד כהוא זה את חשיבות המשימה. שכר מצווה – מצווה. אין כל צורך בפירות זולת עצם המעשה הזה, המבטא את אנושיותנו ויהדותנו.

* חובתו של רופא - אם אסיר יתלה את עצמו – חובתו של סוהר לעשות הכל כדי להוריד אותו מחבל התליה ולהציל את חייו. סוהר שלא ינהג כך, ימעל בתפקידו וייענש. אם כך סוהר, קל וחומר רופא, ששליחות חייו היא הצלת חיי אדם, כל אדם, גם הנתעב שברוצחים. אחת היא, אם מדובר בהתאבדות באמצעות תליה או באמצעות שביתת רעב. רופא שלא ינסה להציל את חייו של אסיר שובת רעב, גם בהאכלה בכפיה, נוהג בניגוד לשבועת הרופאים ואינו ראוי להיות רופא.

לעתים עלולה להתגלות סתירה בין חובתו של רופא לבין האינטרס של המדינה. במקרה כזה, עם כל הקושי בכך, חובתו המוסרית והמקצועית של הרופא לחיי אדם – קודמת. אם, למשל, המדינה תחשוב שלא אכפת לה שמחבלים שובתי רעב ימותו ולכן תורה לרופאים לא להאכיל אותם בכפיה, אני מצפה מרופא לסרב לדרישת המדינה, ולהמרות את פיה.

והנה, כאשר יש זהות מלאה בין חובת הרופא לאינטרס של המדינה, למנוע את הצלחת שביתת הרעב, שעלולה להבעיר את האזור, לדחוק את ישראל לפינה מבחינה מדינית והסברתית ולחשוף אותה ללחץ לשחרר את המחבלים, מובן מאליו, שכל רופא יאכיל בכפיה שובת רעב שהגיע לסכנת חיים.

אז איך הצליח טרנד פסבדו "ליברלי" לטמטם את מוחם ומצפונם של חברי ההסתדרות הרפואית, עד שהם מפרים את חובתם הרפואית ופוגעים במדינה, כדי לשרת אינטרס של האויב? זהו ליקוי מאורות מוסרי.

* שביתת טורטית – מעולם לא שמחתי כל כך לראות מחבל נהנה מממתק. השב"ס שיחק אותה בלוחמה פסיכולוגית, עם פרסום התמונות. והחרא הזה הוכיח איזה מין "מנהיג" הוא.

* העבירה האהובה - שמעתי השבוע משפט: העבירה האהובה עליי ביותר היא על "בנפול אויבך אל תשמח". כך הרגשתי למראה ברגותי, שובת הרעב, נוגס בטורטית.

* חרם על טורטית - עכשיו רוגל אלפר בטח יציע להחרים את הטורטית, שהבריזה וקלקלה את הצגת הקורבניות של הרוצח הסדרתי.

* מזימה ציונית - דבוקת שוקן מגויסת מראשית שביתת הרעב של המחבלים הכלואים, לתמיכה חד משמעית במאבק. סקרן אותי איך הם יגיבו על הפדיחה של "מנהיג" השביתה, ששולח את מאמיניו לשבות רעב ובעצמו מכרסם עוגיות ומאפים. האם הם יצטרפו להכחשה הפאתטית של משפחתו? ובכן, רווית הכט כתבה על ה"יחידה שהטמינה לברגותי את העוגיות בתא". טוב, מה עוד נותר לומר?

* לשבור את רוחם - הביקורת הנמתחת על השיימינג שנעשה לברגותי, עם חשיפת תמונתו מפר את שביתת הרעב שהוא מנהיג, היא צדקנות מאוסה. שביתת הרעב הזאת היא צעד אסטרטגי במאבק נגד ישראל. היא נועדה להתסיס את הפלשתינאים כדי לחמם את האזור ולהצית "אינתיפאדה" חדשה. היא נועדה למקד את דעת הקהל העולמית לדה-לגיטימציה למדינת ישראל. היא נועדה לדחוק את ישראל לפינה, ולסחוט הישגים שיבנו את המחבלים בכלא כמנצחים. היא נועדה לבחון את יכולת העמידה של ישראל, ואם ישיגו הישגים, הצעד הבא יהיה ניסיון לכפות את שחרורם מהכלא באמצעות שביתות רעב.

המטרה שלהם היא מוות של שובת רעב אחד לפחות, כדי להשיג את ההישגים הללו. האינטרס של ישראל הוא למנוע זאת. יש למנוע זאת באמצעות האכלה בכפיה. ויש למנוע זאת באמצעות מלחמה פסיכולוגית שנועדה לשבור את רוחם של השובתים. כדי לשבות רעב יש צורך ברוח איתנה (ואני כותב זאת כבוגר שביתת רעב בת 19 ימים על מים בלבד). כאשר המחבלים השובתים יראו שמנהיגם "מרטיב" עוגיות וטורטית, זאת פגיעה קשה שעשויה לשבור את רוחם. לפחות של אחדים מהם. אם אחדים יפסיקו את השביתה, עשוי להיווצר כדור שלג שיביא להפסקתה.

זה האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו מקדש את כל האמצעים, אבל מי ששולל אוטומטית כל אמצעי, כנראה תומך במאבק נגד המדינה.

השיימינג לברגותי הוא צעד חכם. הטעות היחידה היא שהשר לביטחון פנים בעצמו בישר על כך, ובכך העצים את משקלו הפוליטי של ברגותי. צריך היה פשוט להתחיל להפיץ את הסרטון, לשדרו בכלי התקשורת, בלי ההסבר של השר.

סוג נוסף של ביקורת, הוא שמדובר בזיוף. לביקורת הזאת לא אתייחס, כי המשמיעים אותה בעצמם אינם מאמינים לדבריהם.

* חובו לחברה – השופט יצחק כהן הורשע בפלילים, לאחר שבית המשפט ביטל את עסקת הטיעון עמו. האם לאחר ש"יחזיר את חובו לחברה" הוא יוכל לחזור לכס המשפט, כמו דרעי?

* מהיכן עלה בר-לב - "ישראל היום" ציין מלאת 23 שנים לפטירתו של חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. פורסמה תמונה שלו כרמטכ"ל וכמה מילים על אודותיו. יפה וראוי. הבעיה היא שהעובדות שנכתבו לא נבדקו די צרכן. נכתב על בר-לב, שהוא עלה בגיל 14 מאוסטריה. בר-לב אמנם נולד באוסטריה, אך כבר בגיל ארבע היגר ליוגוסלביה, שם גדל והתחנך ומשם עלה לארץ.

            * ביד הלשון

אתה אמרת - מוסף שביעי של פסח של "ידיעות אחרונות", מתוך ראיון עם ראש המל"ל היוצא יעקב נגל:

"– יש בזה פגיעה ביטחונית בכך שהם [בכירים בדימוס במערכת הביטחון] משתמשים במידע סודי שנחשפו אליו בעבודתם?

– אתה אמרת. ואתה צודק".

"אתה אמרת". מה מקור הביטוי?

התשובה בלתי צפויה. המקור הוא הברית החדשה. דיאלוג בין יהודה איש קריות לישוע.

"הגיב יהודה שהיה עתיד להסגירו - ושאל: 'זה אני, רבי?'

השיב לו: 'אתה אמרת'."

(הבשורה על פי מתי, כו 25).

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

לוח וגיר / שמוליק קראוס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 8.5.17

אתמול נערכו הבחירות לנשיאות צרפת. עמנואל מקרון ניצח ונבחר לנשיא צרפת בשבע השנים הבאות; הנשיא הצעיר ביותר בתולדות הרפובליקה הצרפתית – בן 39 בלבד.

עיקר החשיבות בניצחונו, הוא בלימתה של מארין לה-פן, מנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת והניצחון עליה. עם זאת, יתכן שמוקדם לחגוג, לנוכח העובדה שאחד מכל שלושה צרפתים בחר בה לנשיאה, וזה בהחלט הישג מאיים.

האתגרים הניצבים בפני מקרון גדולים – אם הוא לא יצליח להשיב את הביטחון האישי והביטחון הכלכלי והתעסוקתי לצרפתים, הם עלולים לאבד לגמרי את אמונם בדמוקרטיה ולהעלות לשלטון את מקסם השווא הפשיסטי.

הפינה מוקדשת היום למקרון, אולם היא לא תעסוק במה שחשוב, אלא באופן חריג – במה שצהוב.

מקרון נשוי לבריז'יט טרונייה, המבוגרת ממנו ב-24 שנים. זה גם פער הגילים בין טראמפ לאשתו, אבל על פי המוסכמות החברתיות המקובלות, פער כזה אפשרי כאשר הגבר הוא המבוגר יותר, אך פחות מקובל במצב ההפוך. אם כן, כבר ניתן לראות בקשר הזה עדות ליכולתו של מקרון לא ללכת בתלם, להעיז ולעשות דברים שאינם מקובלים.

אבל הסיפור הצהוב האמתי אינו פער הגילים, אלא העובדה שבריז'יט הייתה מורתו של מקרון. הוא היה נער בן 15 כשהתאהב בה, והיא אישה בדיוק בגילו היום, בת 39, נשואה ואם לשלושה ילדים. והנער בן ה-15 שהתאהב במורתו, היה נחוש להשיג אותה, והצליח להפריד בינה לבין בעלה ולהתחתן אתה. וכך, בגילו הצעיר הוא אינו רק נשיא, אלא גם סבא, אמנם חורג, לשבעת נכדיה של רעייתו. הסיפור הזה מעיד על נחישותו ויכולתו להשיג את מה שהוא רוצה. את הנשיאות הוא השיג באמצעות הקמת מפלגה חדשה יש מאין לפני פחות משנה, וכבר הוא זכה מטעמה בנשיאות, ברוב גדול.

הסיפור על הילד שהתאהב במורתו, מביא אותנו אל השיר שבחרתי להשמיע השבוע, ואותו אני מקדיש למקרון, שירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "לוח וגיר".

זהו שיר על תלמיד שהתאהב במורתו. הוא יושב בכיתה וחולם על מה שלא בא בחשבון. ובפזמון הוא מבטיח לה: "לו רק היית קצת פחות המורה שלי, לו רק היית קצת יותר נערה שלי, הייתי מראה לך מיהו הילד הכי מפותח בכיתה".

לעמנואל מקרון זה הצליח.

לוח וגיר, מפה על הקיר

מחברת, יומן וצלצול

היא שהיתה, מורה שעשתה

לי בלבול.

שם בכיתה, אהבתי אותה

הייתי כמו אפלטון

יושב וחולם על מה שלא

בא בחשבון.

לו רק היית קצת פחות

המורה שלי

לו רק היית קצת יותר

נערה שלי

הייתי מראה לך מיהו הילד

הכי מפותח בכיתה.

שם בדירה, עם עוד חברה

את גרה יותר משנה

איזה תקליט את שמה

לפני השינה?

לילה יורד, אינני לומד

פשוט לא יכול מורתי

האם את ערה?

האם את זוכרת אותי?

סוף השיעור, בסדר גמור

הכל כבר ברור לי מלבד

מתי נתראה?

ומה את עושה בשבת?

זה לא יכאב, ספרי לי עליו

מיהו אצלך הראשון?

אל מי את שמחה?

עם מי את הולכת לישון?

לו רק היית קצת פחות

המורה שלי

לו רק היית קצת יותר

נערה שלי

הייתי מראה לך

הייתי מראה לך... הכל.

לו... היית יותר אתי מורתי...

לו... היית יותר...

לו... היית רק שלי.