הבלוג של אורי הייטנר

אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלית, היא התחלופה המהירה של שרי החינוך, בעיקר לנוכח העובדה שכל שר מוחק את מפעלי קודמו ומתחיל להמציא את הגלגל מחדש, כדי להפגין נוכחות ולהטביע חותם. עובדה זו מקשה על היכולת לתכנן ולקדם לאורך זמן שינויים ורפורמות אמת, דווקא בתחום החינוך, המחייב מבט קדימה ואחריות לעיצוב עתידה של החברה, עתידה של המדינה, עתידה של האנושות.

יש שרים העושים זאת בבוטות ובגסות. כזאת הייתה יולי תמיר, שעם כניסתה, עוד בטרם החלה ללמוד את המערכת, קודם כל גרסה את רפורמת דוברת, והורידה לטמיון את עבודת המטה והחקר של החינוך בישראל, הרצינית ביותר מאז קום המדינה. אנו, בגולן, סבלנו מכך במיוחד, כיוון שהיינו בין ארבעים רשויות הפיילוט, וכבר בשנה הראשונה של ההתנסות, נהנינו מפרי הרפורמות. ובשנה השניה... לא הייתה שנה שניה.

כל התחינות של יישובי הפיילוט, לפחות להמשיך בפיילוט, ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות, נפלו על אוזן ערלה, ודומה היה שיותר משהשרה חוששת מכישלון הפיילוט, היא חרדה מהצלחתו, חלילה.

נפתלי בנט, לעומתה, נהג באופן מכובד ואלגנטי. הוא הביע מחויבות להמשכיות, לא הכריז על ניפוץ מעשי קודמו ובעיקר ביטא מחויבות לאחת הרפורמות החשובות ביותר, אולי החשובה מכל, שהנהיג שי פירון – התקצוב הדיפרנציאלי של החינוך, על פי המצב הסוציואקונומי בכל יישוב.

אולם בהופיעו בפני ועדת החינוך של הכנסת, לקראת תחילת שנת הלימודים, השתלח בנט באחת מתכניות הדגל של פירון – "האחר הוא אני", תוך סילוף קיצוני של מהותה.

אמר השר בנט: "אני לא מסכים עם 'האחר הוא אני', האחר הוא לא אני, כל אחד הוא שונה. אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות... כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנו הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב"ם וחנה סנש וש"י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא, כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו – רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר. אני לא מאמין בלעשות מילקשייק כך שכל תלמידי ישראל יהפכו לנוזל ורוד".

מילים כדורבנות. אני בהחלט מסכים אתן. ואני משוכנע שגם השר פירון – לא רק מסכים אתן, אלא גם פעל ברוח זו. תכנית "האחר הוא אני" לא גרמה לכל טשטוש, ולא יצרה כל מילקשייק. זאת השמצה גסה ודמגוגית; ניסיון פופוליסטי לצבור נקודות פוליטיות, תוך סילוף דרכו של קודמו לתפקיד.

מטרת תכנית "האחר הוא אני", הייתה "לחנך באופן שיטתי ומעמיק לערכים של סובלנות ולכיבוד ושמירה על זכויות האדם, כבסיס ליצירת חיים משותפים ומניעת גזענות בחברה הישראלית". האם יש כאן שמץ של טשטוש זהויות?

עצם ההגדרה "האחר הוא אני", מעידה מניה וביה שאין בה כוונה לטשטש את העובדה שיש אחר, כלומר שישנן זהויות אחרות, אלא היא נועדה להציג את המשותף בין השונים.

אם האחר הוא עולה מאתיופיה, כי הוא בא מתרבות שונה וצבע עורו שונה – הוא אני, כי שנינו יהודים, בני אותו עם.

אם האחר הוא חרדי, אורחות חייו ואמונותיו שונות משלי, אך הוא אני, כי שנינו יהודים.

אם האחר הוא שמאלני או מתנחל, דעותיו הפוליטיות שונות משלי, אך הוא אזרח המדינה הרוצה בטובתה לא פחות ממני, גם אם אני משוכנע שהוא טועה, ולכן גם הוא אני.

אם האחר הוא ערבי, הוא בן לעם אחר, תרבותו שונה, דתו אחרת, בין הלאום שלו ללאום שלי מתנהל סכסוך לאומי עקוב מדם ורב שנים. אך גם הוא אני, כי שנינו בני אדם, שנינו אזרחי ישראל, שנינו תלמידים בישראל.

אם האחר הוא נכה או בעל צרכים מיוחדים, הוא שונה ביכולות שלו, בצרכים שלו, החיים שלו יהיו תמיד בצל הנכות. אך הוא אני, כי הוא אדם כמוני, הוא ישראלי כמוני, אולי הוא יהודי כמוני.

ואם האחר הוא הומו, נטייתו המינית שונה משלי, אך הוא אני, כי הוא אדם, הוא ישראלי, אולי הוא יהודי, אולי בדיוק כמוני, הוא חילוני/דתי/חרדי.

תכנית "האחר הוא אני" לא ניסתה כלל ועיקר לטשטש זהויות. לאחר מאה ימים במשרד, חזקה על בנט שהוא יודע זאת. ומשום מה אין הוא בוחר להשתית את הדוגמה האישית שלו לתלמידי ישראל על דבקות באמת, אלא על עיוותה למען מטרות פוליטיות.

אמר הרב קוק:

אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.

אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,

אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.

* "שישי בגולן"

* טלטלה רצויה -  הטענה שהמשטרה היא מקצוע ולכן ראוי שהמפכ"ל יהיה מתוך המשטרה, היא טענה ראויה ובמצב של שגרה היא נכונה. אולם כאשר בכירי הניצבים במשטרה, ניצב אחר ניצב אחר ניצב אחר ניצב, התגלו כעבריינים, משמע שיש בעיה תרבותית במשטרה, שבה הדבר מתאפשר. המשבר במשטרה הוא משבר אמון של האזרחים במשטרה, משבר אמון של השוטרים בהנהגת המשטרה. המצב הזה מחייב מינוי חיצוני, של אדם שאינו חלק מן המערכת ויוכל לטלטל אותה טלטלה עזה.

אין לי כלים והיכרות כדי לחוות דעה על גל הירש באופן אישי, אולם עצם הבחירה באדם חיצוני נכונה וראויה להערכה. אני מקווה ומאמין שהירש יתגלה כאיש הנכון במקום הנכון. השר ארדן ראוי לשבח על החלטה אמיצה ומנהיגותית. הוא לקח על עצמו אחריות כבדה בהחלטה רחוקה מאזור הנוחות, אף שידע לחזות את הביקורת שיחטוף.

* הפקרות – לפני חודשים אחדים, נזקקתי לפרוטוקול מסוים של ישיבת ממשלה משנת 1967. כשפניתי לארכיון המדינה, התברר שהפרוטוקול הזה חסוי עדין. מדובר בפרוטוקול מלפני 48 שנים, שהשפעתו על ביטחון המדינה היום זניחה.

והנה, מי שהיה רמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, מרשה לעצמו להדליף את המידע הרגיש ביותר, בסוגיה הביטחונית הרגישה ביותר, מדיוני הפורום החשאי ביותר, בסוגיה שגם היום היא המרכזית ביותר לביטחון המדינה – דיוני השמיניה על אפשרות התקפה באיראן. אין לכך הגדרה אחרת זולת הפקרות.

אהוד ברק מאותת במרץ על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים. את תוצאות הרפתקנותו המדינית חסרת האחריות אנו משלמים עד היום. שוב הוא הוכיח שאינו כשיר ואינו ראוי; שהוא אדם חסר אחריות.

* היכן הצנזורה? – במקרה הזה כשלה גם הצנזורה. תפקידה של הצנזורה לחסום פרסומים מזיקים ומסוכנים כאלה, של הכמוסים בסודות המדינה. דומה שהצנזורה כשלה מאימת תפקידיו הבכירים של ברק. אם מי שהיה ראש הממשלה והרמטכ"ל מרשה לעצמו... אך זו טעות, וראוי לבדוק אם הצנזור הראשי מבין את תפקידו ומסוגל למלא אותו.

* החלטה מוצדקת - טוב עשה בית המשפט העליון כאשר הפריד בין שני חלקי העתירה – זו העוסקת בסגן שר הבריאות וזו העוסקת בכהונת ראש הממשלה כשר במקביל לכהונתו. בנושא משרד הבריאות, קיבל בג"ץ את ההחלטה המשפטית המתבקשת – המעמד של סגן שר במעמד שר אינו מעוגן בחוק וסותר אותו. כמובן, שהכנסת רשאית לשנות את החוק, אך יש לקוות שלא תנהג כך, והכרעת בג"ץ תשים קץ לאבסורד, של מפלגות בקואליציה המסרבות לקחת אחריות ממלכתית כמתחייב מהישיבה בממשלה.

בנושא כהונת ראש הממשלה כשר, יש לקוות שבית המשפט ידחה את העתירה. הנוהג הזה קיים מאז הקמת המדינה, ואין כל מקום לפלפולי פלפולים משפטיים כדי לחפש דרך יצירתית לבטל מינויים שהכנסת אישרה.

אני לא אוהב, בלשון המעטה, את ריבוי התיקים בידי נתניהו ובמיוחד תיק התקשורת, אך זו סוגיה פוליטית, לא משפטית.

* בולשיט – ישראל נזהרת כמו מאש לא לשקוע בבוץ של מלחמת בני חושך בבני חושך בסוריה. בצדק, ישראל מבליגה, בדרך כלל, על "זליגות" מן הקרבות לשטחה, או משיבה אש סמלית. אולם הפעם, כאשר היה ירי מכוון, מתוך שטח שבשליטת צבא אסד ומצד ארגון של בני בריתו, ישראל הגיבה והנחיתה מכה על יעדי צבא סוריה, בנקודות האסטרטגיות ביותר – קו ההגנה האחרון של אסד על דמשק. ועם זאת, הפעולה הייתה מדודה, בתקווה שדי יהיה בה כדי להרתיע. ולא פחות חשוב – ישראל חיסלה את החוליה שירתה, במבצע המוכיח יכולת מודיעינית משמעותית. בעיניי, כל המכלול הזה מבטא שיקול דעת ואחריות מדינית וביטחונית.

אביגדור ליברמן הגדיר בלעג את פעולת צה"ל "בולשיט". מה הוא מציע? לכבוש את סוריה, כפי שהוא מציע לכבוש את עזה? להתערב במלחמת הכל בכל בסוריה? עד כמה אפשר להיות פופוליסט חסר אחריות?

* פרקליטו של השטן – עוכר הדין איתמר בן גביר שאל בסרקזם האם במקרה שמרשו, המחבל העצור במעצר מנהלי, ישבות רעב, בג"ץ ישחרר גם אותו. עוכר הדין צודק – אכן, אין שמץ של הבדל בין מחבל מן הג'יהאד האיסלאמי למחבל מן הג'יהאד ה"יהודי" (או ליתר דיוק, הפגאני).

* אתיקה רפואית – ההסתדרות הרפואית היא האיגוד המקצועי היציג הנבחר של רופאי ישראל. האם איגוד מקצועי הוא סמכות אתית? האם במאבקו נגד הזנה בכפיה של אסירים שובתי רעב, האיגוד המקצועי מייצג את רופאי ישראל?

לא את כולם. כמה מבכירי הרופאים ומומחי האתיקה בישראל פרסמו נייר עמדה החולק על עמדת הר"י, ומציג את תפיסת האתיקה הרפואית, המחייבת את הרופא להציל את חיי החולה. במישור המקצועי, שוללים החותמים את הטענה כאילו הזנה בכפיה היא "עינוי".

בין החותמים נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון פרופ' רבקה כרמי, מנהל בית החולים שערי צדק בירושלים פרופ' יונתן הלוי, לשעבר יו"ר המועצה הלאומית לביואתיקה, פרופ' מישל רבל ממכון ויצמן ברחובות, ופרופסור אסא כשר, שהנו בר סמכא בינלאומי ראשון במעלה בענייני אתיקה.

אני ציפיתי לנייר העמדה הזה, לנוכח ליקוי המאורות המוסרי שבא לידי ביטוי בעמדת הר"י. במקרה הזה, עמדת הר"י פוגעת גם באינטרס הלאומי של ישראל, אולם בראש ובראשונה היא מנוגדת לשבועת הרופאים ולאתיקה הרפואית, ולא הבנתי עד עתה איך אף רופא לא קם.

* מופרך לחלוטין - במאמרי "כן, הכחשת שואה", ביקרתי את פרופ' אלחנן יקירה, על שפרסם מאמר בספר "השואה והנכבה". אמנם הוא שלל במאמרו מן היסוד את התשתית הרעיונית של הספר, ואף השווה את הקריאה ל"השהיית השואה מההקשר היהודי" בשם האוניברסליזם המנוגד לפרטיקולריזם, למסר האוניברסליסטי של פאולוס, שנועד למחוק את העם היהודי. ובכל זאת, אני חושב שהוא שגה בכך שפרסם בבמה הזאת, ונתן לה לגיטימציה.

אני רוצה לשתף פסקה חשובה ממאמרו של יקירה: "הבה נאמר זאת אפוא מפורשות: נתח ההיסטוריה שעורכי הספר, יהודי וערבי, מכנים 'נכבה' הוא מלחמת העצמאות ותוצאותיה. מלחמה זו פרצה בעקבות סירובה של התנועה הלאומית הפלסטינית לקבל את תכנית החלוקה, ומה שמכונה בפיהם היום 'האסון' איננו אלא מפלתם במלחמה שהם כפו על היישוב היהודי בארץ-ישראל/פלסטין, כפי שנקראה הארץ לפני שהוכרזה מדינת ישראל. ומפלות, כידוע, הן עניין עגום למדי. 'vae victis' אמרו הגאלים לרומאים, והם ידעו דבר או שניים על מפלות. היהודים לא פלשו לגרמניה והשמדתם איננה דומה לשום מפלה במלחמה, גם לא למפלתם של הפלסטינים. מה שקרה לפלסטינים בעקבות המלחמה ההיא, ובמידה כזאת או אחרת גם בשנים שחלפו מאז, הוא ללא ספק עניין קשה, אבל איש לא ביקש להשמיד אותם. אפילו לא לגמרי ברור מי ביקש לגרש אותם ועד כמה. לעומת זאת, מה שהיה קורה ליהודי ארץ ישראל לו ניצחו הערבים, הוא ככל הנראה מה שקרה ליהודים בכל המקומות שבהם הובסו: בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון, בכפר דרום ובנירים לא נותר יהודי חי לרפואה. רוב היהודים שהתגוררו במקומות האלה גורשו מהם, מקצתם נטבחו. כמו במקרים לא מעטים אחרים, הפלסטינים בונים את האתוס הלאומי שלהם מתוך חיקוי האתוס היהודי-ציוני ומתוך שאילה מתמדת של סמלים, מושגים וקטעי סיפר מן ה'שיח' והתרבות הישראליים. כך הומצא גם הביטוי 'נכבה': אם השואה היא אסונם של היהודים, הנכבה היא אסונם של הפלסטינים, וכאמור, אם יש מכחישי שואה, יש עכשיו גם מכחישי נכבה. האמת העגומה היא שהשימוש במילה 'נכבה' כאילו הייתה בעלת מעמד דומה למעמדה של המילה 'שואה', או כאילו המאורעות ששתי המילים האלה מציינות שייכים למשפחה אחת של מאורעות היסטוריים, הוא שימוש מופרך לחלוטין. הוא הדין בשימוש בביטויים כמו 'זיכרון הנכבה' או 'הכחשת הנכבה' ".

* אוטואנטישמית - קרולינה לנדסמן מצדיקה את הפניית החרם של BDS גם כלפי יהודים שאינם ישראלים, כמו הזמר מתיסיהו. "אולי כשכתם הכיבוש ידבק ביהודים האמריקאים, הצרפתים, הארגנטינאים - ידרשו אלה סוף סוף להבחין בינם לבין הישראלים". אוטואנטישמית כבר אמרנו?

* המאושלים – להלן תגובתו של הרצל למכתב הרבנים האמריקאיים, שקראו לחברי הקונגרס לתמוך בהסכם הגרעין האיראני: "מאושל הוא אנטי ציוני. אנו מכירים אותו זמן רב, ותמיד התעורר בנו רגש של גועל שעה שראינו אותו... אמרנו לעצמנו שאנו מוכרחים לסבול אותו... מאושל מסתלק מן היהודים ובאותו הזמן מדבר בשמם. כך קורה הדבר שאנו מוכרחים לשמוע לפעמים מפי ידידים רציניים של הציונות את ההערה - הרי היהודים עצמם אינם רוצים לשמוע על הציונות דבר... היהודים? לא ולא! רק מאושל אינו רוצה. שום יהודי אמיתי אינו יכול להיות אנטי ציוני".

זהו קטע ממאמרו של הרצל "מאושל". ב-1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, פרסם הרצל מאמר בו תקף בחריפות חסרת תקדים את הבורגנות היהודית העשירה, שהתנגדה לציונות. הדברים נכתבו על רקע סירובם של בנקאים יהודים אליהם פנה בבקשה לסייע בהקמת ה-Jewish Colonial Bank, שהרצל ראה בהקמתו מכשיר הכרחי להצלחת תכניתו. במאמר הוא לא התמקד דווקא בהם, אלא עסק באופן כללי ביהודים המתנגדים לציונות, ובעיקר ביהודים הפועלים בקרב העמים נגד הציונות. "מאושלים", הוא כינה אותם.

* אשמורת שלישית - בשעה טובה ומוצלחת, יצא לאור הגיליון הראשון של כתב העת "אשמורת שלישית", כתב עת ציוני עכשווי, בהוצאת עמותת "שבעים פנים לציונות" ובעריכת ניר רייזלר.

החוברת מעמיקה, מעניינת ומעוצבת היטב, ונושאת בשורה של התחדשות ציונית. במרכזה, ראיון עומק עם פרופ' אליעזר שבייד, חתן פרס ישראל, ואחד מהוגי הדעות הציונים החשובים בדורנו. כמו כן, מסה מאת פרופ' אלחנן יקירה "על העגבניות של עין חרוד או: מהי ציונות היום", כתבה על ארגון "השומר החדש" ועוד כתבות ומאמרים מעניינים.

גילוי נאות – א. בחוברת מופיעה מסה שלי – "לא על המילקי לבדו". ב. אני חבר הוועד המנהל של העמותה.

* קיצור תולדות האנושות – עכשיו התערוכה – אהבתי מאוד את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות". הספר מיטיב להעניק לקורא תמונה מוחשית מאוד של התפתחות האנושות לאורך ההיסטוריה (והפְּרֶה-היסטוריה), במבט-על, הממחיש את התמונה כרצף תצלומי לוויין.

הלכתי לצפות בתערוכה המבוססת על הספר במוזיאון ישראל, בציפיה שהתמונה שהתגלתה לעיניי עם קריאת הספר תתבהר עוד יותר. התאכזבתי מאוד. התערוכה היא הד חיוור וקלוש לספר, אין בה כל חידוש וכל ריגוש.

יתכן שהיא יכולה לשמש קדימון למי שטרם קרא את הספר, אך אחרי קריאת הספר, היא לא הוסיפה לי דבר.

* 1965 – ב-1965 נוסד מוזיאון ישראל. במלאת יובל להיווסדו, מוצגת בו תערוכה המתמקדת בשנת ההקמה. עוד בטרם ראיתי את התערוכה, אהבתי את הרעיון. בדרך כלל אנו עוקבים אחרי תהליכים היסטוריים לאורך זמן, תוך התמקדות בנושא מסוים. מעניין לראות נקודת מבט שונה – לעצור את הזמן במועד מסוים, ולהתמקד בו מזוויות שונות.

התערוכה יפה. האולם הראשון מציג אביזרים שונים מן התקופה. ב-1965 הייתי בן שנתיים, כך שאיני יכול לזכור דבר, אולם המוצגים הם תבנית נוף ילדותי – הפטיפון והתקליטים, הווספה עם הסירה, הריהוט והכלים.

התצוגה השניה מציגה את אמנות התקופה, ואת יצירותיהם של האמנים הצעירים והחדשנים, שהובילו את האמנות הישראלית ביובל השנים שמאז ועד עתה, לצד מעטפת המעניקה פרספקטיבה מסצנת האמנות במערב באותה תקופה.

אני נהניתי במיוחד ממה שכאילו נוצר במיוחד בעבורי – מצג של יומני "גבע" ו"כרמל", יומני החדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע לפני תחילת הסרט, בתקופה שקדמה לטלוויזיה. ישבתי מרותק ומהופנט מול המסך, וצפיתי בחדשות התקופה ובאופן בו הוצגו. אני כותב כעת מחקר העוסק בסכסוך הישראלי סורי, בעשור שקדם למלחמת ששת הימים, ובין השאר ראיתי כתבות על תקריות הגבול.

מעבר לחדשות, ניתן ללמוד מן היומנים לא מעט על תרבות התקופה. למשל – בכל הכתבות, על כל אירוע, כל כינוס, כל פורום, כמעט הכל מעשנים, סיגריה או מקטרת, והאולם אפוף עשן. המראות הללו ממחישים את המהפכה התרבותית החיובית והחשובה כל כך, שהתרחשה במהלך השנים, מהפכת הזכות לנשום. מעניין היה להשוות את הצווארונים הפתוחים בישיבת מועצת "אחדות העבודה", שאישרה את הצטרפות המפלגה ל"מערך הזוגי", לעומת החליפות המעונבות בכנס היסוד של המפלגה הליברלית העצמאית (ל"ע), שהתקיים באותו שבוע.

דבר מעניין – בשנת 1965 היו פיגועים, של "חבלני" [=מחבלי] פת"ח. ראו איזה ממזר אקיבוש. הוא כל כך נורא, עד כדי כך שהפלשתינאים נאלצו להילחם נגדו כבר שנתיים לפני שנולד.  

* תחזית עתיד הבליקיני – לפני כ-20-25 שנים, נוצרה נורמה של הנקה חופשית בפומבי. אני זוכר שכל הנשים שסבבו אותי, בקיבוץ, בעבודה בחברה, חלצו שד והניקו את תינוקם. כעבור שנים אחדות, התופעה הזאת הצטמצמה מאוד. היום, מקובל יותר שאישה מניקה תשלוף חיתול ותצניע את ההנקה. אני מכיר נשים שהניקו בפומבי את התינוק הבכור, והצניעו את הנקת התינוק הצעיר.

מה גרם לשינוי? ראשית, כמו בכל דבר, גם כאן יש אופנות. אך בעיניי יש כאן משהו עמוק יותר. תחילה היה צורך של הנשים להשתחרר – להרגיש שהצורך של התינוק לינוק ושלהן להניק, לא צריך לחייב אותן לחפש חדר פנוי או להישאר בבית ולהימנע מלצאת לחברה. כשההנקה בציבור הייתה לנורמה, נמצאו פתרונות נוחים יותר, שאפשרו לנשים להרגיש נוח יותר כשאבריהן המוצנעים לא יחשפו, ושהן תהיינה פחות מובכות ופחות מביכות. ואולי הן גם הרגישו והבינו, שהקלישאה ש"אין שום דבר מיני בציצי של אישה מניקה", אולי מחזיקה חלב, אך לבטח אינה מחזיקה מים.

אנו עדים היום לאופנת הבליקיני (topless) ההולכת ומתגברת ברחובות ניו יורק וערי ארה"ב. נשים חשות משוחררות להיווכח שאפשר. אני מניח שהתופעה תלך ותתפשט (תרתי משמע), תלך ותתרחב בשנים הבאות, ולאחר מכן תדעך ותעלם. למה? ראשית, בשל הרצון של האדם בהצבת גבולות של פרטיות וצנעה. ויותר מכך, כיוון שברגע שהציצי החשוף יהיה להרגל, הוא יאבד את הקשרו המיני. וכיוון שבני האדם, נשים וגברים, אוהבים מין, אוהבים את המתח המיני, אוהבים את הגירוי, הם יחזרו במהרה למחשוף המגלה ומכסה ומסעיר את הדמיון.

ואצלנו? כמו כל אופנה אמריקאית, האופנה הזאת תגיע גם אלינו, באיחור אופנתי, כאשר בארה"ב היא תהיה בנסיגה. וכעבור שנים אחדות היא תדעך ותגווע.

            * ביד הלשון

אֵיפָה וְאֵיפָה – צירוף הלשון "אֵיפָה וְאֵיפָה", המבטא אפליה, לקוח מפרשת השבוע, פרשת "כי תצא".

לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה.   אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כ"ה, י"ג-ט"ז).

המשמעות המקורית של הביטוי אינה עוסקת באפליה אלא בסחר בלתי הוגן. איפה היא מידת נפח. כשהלקוח ביקש מהסוחר איפה מהסחורה, למשל איפת קמח או סולת, מדד הסוחר את הכמות באמצעות כלי בגודל של איפה. האיסור הוא על רמאות, על זיוף, על אחזקת איפה קטנה יותר המאפשרת לקבל את מלוא התשלום תמורת מידה קטנה יותר של הסחורה. כנ"ל האבן – אבן של משקל. הפסוק מגדיר מסחר הוגן כצדק ומסחר בלתי הוגן כתועבה ועוול. 

* "חדשות בן עזר"

זכור לי מערכון ישן, משנות ה-70, איני זוכר של איזה בדרן, שבו סופר על כותרת ענק בעמוד השער של "העולם הזה", משהו כמו – "האם ראש הממשלה בוגד באשתו?", ובעמוד 58 למטה מופיעה המילה "לא".

נזכרתי בכך, בעקבות תגובות מיתממות שקיבלתי על דברים שכתבתי בגנות ספר הפיגולים "השואה והנכבה", ספר משותף לאנשי חינוך יהודים וערבים העוסקים בזיקה בין השואה וה"נכבה". "קראת בכלל את הספר"? נשאלתי. "הרי אפילו בפרוספקט של הכנס נאמר שהם אינם טוענים שהשואה וה'נכבה' הם אותו הדבר", "חצי מהמאמרים בספר טוענים שיש הבדל" ו"יש בספר אפילו מאמרים השוללים את עצם ההשוואה".

לא קראתי את הספר. בשל הנטיות המזוכיסטיות שלי והמשיכה הטבעית שלי לחומר מודיעיני, סביר להניח שאקרא את הספר. אולם לא כתבתי ביקורת ספרותית על ספר שלא קראתי, אלא שללתי את עצם המגמה שלו, את עצם ההכפפה של השואה עם ה"נכבה", של עצם העלאת השאלה אם השניים בני השוואה. עצם השאלה הזאת היא תועבה.

הקשר היחיד בין השואה ל"נכבה" היא העובדה ששלוש שנים אחרי השואה, ניסו הערבים להשלים את המלאכה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל ולהטביע בדם את המדינה היהודית בת יומה. ה"נכבה" הוא כישלון הניסיון הזה וניצחוננו במלחמה.

טרם קראתי את הספר, אולם קראתי את המבוא שכתבו העורכים בשיר בשיר ועמוס גולדברג.  

המבוא מלמד בפירוש על הרצון להפקיע את השיח על השואה מההיבט הלאומי ולהמירו בשיח אזרחי אוניברסלי, "ניסיון להפוך את זיכרון השואה מזיכרון יהודי-לאומי מדיר לזיכרון אזרחי מכיל, שבו גם לפלסטינים אזרחי ישראל יש חלק". אולם מתברר שאין אפשרות לזיכרון כזה, ללא שיח מקביל על ה"נכבה". וחשוב במיוחד להימנע מהיררכיה שיש בה עליונות של שיח השואה על שיח ה"נכבה". הם שוללים שיח ש"מאפשר במסגרתו גם את הדיבור על הנכבה, אולם רק בתוך מבנה שיח היררכי ברור שבו לימוד השואה הוא חובה אוניברסלית, ואילו העיסוק בנכבה הוא דיון פרטיקולרי שבהקשרים אלה אי־אפשר למנוע בעד הפלסטינים מליזום אותו. עם זאת, בתוך מסגרת היררכית כזאת הכחשת השואה היא איסור חמור והפרה של טאבו, ואילו הכחשת התרחשותה של הנכבה היא חלק מדיון היסטורי ופוליטי לגיטימי". כלומר, הצגת האמת על מלחמת השחרור, היא "הכחשת הנכבה" וכמוה כהכחשת השואה.

הרעיון העומד מאחורי השיח, זהה לרעיונות של מכחישי השואה המתוחכמים – הפקעת השואה מן ההקשר הפרטיקולרי הלאומי היהודי, והצגתו בהקשר האוניברסלי, כפשע של בני אדם נגד בני אדם, שהוא חלק מרצף של מפשעים רבים דומים שאירעו בהיסטוריה. וכמובן, שאחד ה"פשעים" הללו הוא ה"נכבה". המגמה הזאת, מעמידה על אותו מישור, כלומר בצד של מחוללי הפשעים, את הנאצים ואת צה"ל, גם אם מלוות לכך אמירות מיתממות כמו "עם כל ההבדל בין המקרים", או "לא שחלילה אנו מתכוונים להשוות" וכו'. המסר הנוסף הנובע מכך, הוא שמדינת ישראל קמה בגלל השואה – המערב הנוצרי אִפשר את הקמתה בשל רגשות האשמה שלו על השואה, אך מי ששילמו את המחיר הם הפלשתינאים, ולכן הם קורבנות השואה. זה הנראטיב.

בשיח "השואה והנכבה", הנראטיב הזה לגיטימי, והוא שווה ערך ל"נראטיב הציוני" של השואה, ואסור שתהיה היררכיה בין השנים. "הקבוצה והספר נולדו מתוך מחשבה שבדומה לעמדות פמיניסטיות משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים - אשר ביקשו לפרש מחדש את הקנון המערבי הפטריארכלי כדי 'לגנוב את המיתוס', כפי שנאמר לעתים - כך גם הפלסטינים יוכלו לפרש מחדש ומתוך הפרספקטיבה שלהם את השואה".

אחת המטרות המוצהרות של הספר הוא יצירת "שיח אמפתי" ו"הכרה הדדית בסבל וקבלת אחריות עליו". גם כאן טמון טריק. השיח הזה יוצר, כביכול, שוויון בין השואה ל"נכבה" ודורש מכל צד להכיר באסונו של האחר. אולם השוויון הזה הוא פיקציה. מן הפלשתינאים מצופה להבין את הסבל של היהודים, אך מן היהודים מצופה להכאה על חטא. הרי הפלשתינאים לא אשמים בשואה (ותמיכתם ושותפותם בה מוכחשת כמו ניסיונם להמשיכה ולהשלימה ב-1948) ואילו היהודים אשמים בשואה הפלשתינאית, כלומר ה"נכבה". וכך הפלשתינאים הם קורבנות כפולים – גם של הציונים וגם של הנאצים, שגרמו בעקיפין לאסונם. "היהודים אמורים להכיר בסבל שגרמו לפלסטינים במהלך הנכבה המתמשכת מ־1948 ועד ימינו, ואילו הפלסטינים אמורים להכיר בסבלם של היהודים באירופה", מצהירים העורכים.

המסרים של הספר מכוונים להצגת מעשיה של ישראל כדומים למעשי הנאצים, אמנם במינון נמוך יותר, אך על פי אותו העיקרון. "חלק מהמאפיינים המבניים המרכזיים של השואה ... נמצאים גם באירועים אחרים, גם אם בצורה הרבה פחות קיצונית. כך, לדוגמה, אפשר להצביע על האלימות הרחבה המתאפשרת במסגרת של שיח ביטחון פרנואידי שבו היו אחוזים באופן מעוות הנאצים וגם משטרים רצחניים אחרים. כמו כן, אפשר להצביע על הסכנה הטמונה במושג 'מצב חירום', אשר עלול לספק הצדקה חוקתית לביצוע פשעים פוליטיים רדיקליים, כפי שאכן התרחש בזמן השואה". והרי הטענה על "שיח ביטחון פרנואידי" הוא יסוד מוסד בלהג הפוסט ציוני, וניתן לקרוא אותו בכל מאמר של אורי משגב או רוגל אלפר ב"הארץ".

אותם חוגים נוטים להגדיר את ישראל כ"אתנוקרטיה", והמסר של הספר, הוא שזו הייתה צורת המשטר הנאצית, שרק הרחיקה לכת יותר במעשיה, כלומר ההבדל בין מדינת הלאום היהודית לבין גרמניה הנאצית, אינו מהותי אלא כמותי. "יותר מכול מצביעים חוקרים על הסכנה הגלומה במדינת הלאום המודרנית, כשהיא מופיעה כמסגרת פוליטית ללאומיות אתנית, אשר מתקשה מאוד להתמודד עם קבוצות מיעוט אתניות, דתיות או אחרות שאינן משתייכות לקבוצה ההגמונית. מדינות כאלה נוטות להפעיל בנסיבות היסטוריות מסוימות אמצעים מגוונים של אלימות 'מטהרת' כלפי המיעוט האתני או הדתי ה'זר'".

המסר של הספר ברור וחד משמעי – יש הבדל מסוים בין השואה וה"נכבה", השואה הייתה פשע חמור יותר. אולם ההבדל הוא כמותי בלבד. "השואה והנכבה, כמו אירועים רבים אחרים בהיסטוריה העולמית - גם אם אלו אירועים שונים מאוד זה מזה ואינם בני השוואה מבחינת היקף האלימות והרצח שבוצעו במסגרתם - נמצאים במובנים מסוימים על רצף היסטורי

וקונספטואלי אחד".

כן, אני קובע נחרצות – הספר "השואה והנכבה" הוא מניפסט של הכחשת השואה.

****

קראתי גם את תקצירי המאמרים בספר. כולם זולת אחד, שותפים בצורה זו או אחרת למגמה שאותה תיארתי. היוצא מן הכלל הוא פרופ' אלחנן יקירה, ששלל מכל וכל את עצם המגמה. צר לי מאוד על כך שיקירה הסכים להיות עלה תאנה של התועבה הזאת. יקירה תרם תרומה אדירה להבנת מהות הפוסט ציונות והאנטי ציונות והקשר ההדוק שלה להכחשת השואה, בספרו החשוב "פוסט ציונות פוסט שואה". בספרו הוא חשף בדיוק את המגמה של הספר "שואה והנכבה". אני בטוח שהוא לא רצה בכך, אולם בעצם נכונותו לפרסם מאמר בספר הזה, הוא נתן לו לגיטימציה, ומאפשר את הצגתו כספר פלורליסטי, כביכול, הנותן במה למגוון דעות בדיון לגיטימי על תרבות הזיכרון וההתמודדות עם טראומות בלה בלה בלה.

מה לכהן בבית קברות?

* "חדשות בן עזר"