הבלוג של אורי הייטנר

* ליקוי מאורות - כאשר רופא נתקל בקונפליקט בין חובתו כרופא לבין האינטרס הלאומי, מה עליו לעשות? מה קודם למה? זו דילמה.

אולם הדילמה הזאת אינה ניצבת בפני הרופאים שנדרשים להזין בכפיה מחבל עצור השובת רעב. כאן יש זהות בין האתיקה, המחייבת רופא להציל חייו של חולה, כל חולה, לבין האינטרס הלאומי, למנוע מהמחבל לממש את פיגוע ההתאבדות שלו – שביתת הרעב שנועדה לפגוע במדינת ישראל ולחבל בה.

התנהגותה של ההסתדרות הרפואית, שבחרה לפעול נגד האתיקה הרפואית, נגד האינטרס הלאומי ונגד החוק, היא התנהגות תמוהה. ליקוי מאורות.

* רע הכרחי – הטיעונים הנשמעים נגד מעצרים מנהליים נכונים. שלילת חירותם של אנשים ללא משפט אינה רצויה ואינה הולמת דמוקרטיה. אלא שבחיים האמתיים, הברירה אינה תמיד בין טוב ורע. לעתים היא בין רע לרע יותר. תמיד יש לשאול מה האלטרנטיבה.

לפני כעשור, חווינו תקופה קשה מאוד, שבה נרצחו 1,500 ישראלים בפיגועי טרור רצחניים; פיגועי תופת במסעדות, באוטובוסים, בקניונים ומקומות הומי אדם. הגל הזה לא נפסק כי הפלשתינאים החליטו להפסיק אותו, אלא בשל צעדי ישראל ב"חומת מגן" וממנו ועד עכשיו. מדי לילה כוחות של צה"ל ושב"כ עוצרים מחבלים. ישראל תופסת ועוצרת את המחבלים בעוד מועד, בטרם יבצעו את זממם. המחבלים עסוקים במנוסה, בחיפוש מקום להניח את ראשם בלילה הקרוב, ומתקשים להפנות את משאבי הזמן ותשומת הלב שלהם לתכנון וביצוע של פיגועים.

אף אחד אינו מתלהב ממעצרים מנהליים, וכאשר יש מסד ראיות המאפשר הגשת כתב אישום, תמיד הדבר עדיף. אולם אנו נמצאים במלחמה, דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו חזרה לראשית שנות האלפים. ללא הפעילות של שב"כ וצה"ל וללא המעצרים המנהליים, נשוב לראות את העיתונים עם הכותרות האדומות והשחורות ואת שידורי הגל הפתוח עם הדיווחים החיים מזירות הפיגוע ומבתי החולים.

מישהו מתגעגע לזה?

נכון, מעצר מנהלי אינו התגלמות התקינות המשפטית, אולם פיקוח נפש דוחה תקינות.

* צביעות – מי שהתרגלו להתנגד למעצרים מנהליים של מחבלים ערבים, מתנגדים כעת גם למעצרים מנהליים של מחבלים יהודיים. מן הראוי, לפחות, שהם יפסיקו להאשים את הממשלה, השב"כ וצה"ל ב"אוזלת יד", "רפיסות", "העלמת עין" במלחמה במחבלים היהודים. יש גבול לצביעות.

* תודה לך, מחבל יקר – אני יכול להבין את ההתנגדות למעצרים מנהליים ואפילו את הנכונות לשלם את המחיר של הימנעות מהם. אולם איני יכול להבין את הגלוריפיקציה למחבל עלאן, פעיל ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי. גדעון לוי פרסם מאמר שבו הגדיר אותו כ"לוחם חופש". "גוש שלום" פרסם הודעה בזו הלשון: "מוחמד עלאן סיכן את חייו כדי לחשוף את העוול של המעצר המנהלי. תודה!"

הם שוכחים שהמחבלים אינם מבחינים בין דם ודם. בפיגועים שלהם, כל יהודי נמצא על הכוונת. גם תומכיהם.

* מה ברל היה אומר – כאשר אני קורא את דברי הסגידה וההערצה למחבל שובת הרעב, מצד גדעון לוי, "גוש שלום" ואחרים, איני יכול שלא לחשוב על מאמרו של ברל כצנלסון בגיליון האחד במאי 1936 ב"דבר", בו נאמר: "... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".

השבוע מלאו 71 שנים לפטירתו של המנהיג הדגול, מעצב דרכה של תנועת העבודה הציונית.

* לא יכרע ולא ישתחווה – איני מכיר את דעותיו הפוליטיות של הזמר היהודי אמריקאי מתיסיהו ואין לי מושג האם הוא תומך במדינה פלשתינאית או מתנגד להקמתה. מה שאני יודע, הוא שהוא אמן בעל חוט שדרה, אדם ויהודי גאה. וכאשר מתוך כניעה לקמפיין החרם האנטישמי, מארגני סמינר בוולנסיה דרשו ממנו להצהיר על תמיכתו במדינה פלשתינאית, כתנאי להשתתפותו בסמינר (דרישה שהופנתה אך ורק לאמן היהודי), הוא דחה את הדרישה וויתר על ההשתתפות. הוא לא הסתפק בביטול, אלא שיתף את הציבור בחרפה, בדף הפייסבוק שלו, והגדיר אותה "מהלך דוחה ומעליב".

דבריו עוררו מחאה פוליטית בספרד. דעת הקהל בספרד חשה בושה, וקראה לילד בשמו היחיד: אנטישמיות. דעת הקהל הספרדית נהגה כראוי לציבור נאור, המסרב להיכנע לחשכת ימי הביניים, שהקואליציה האנטישמית השחורה-אדומה-ירוקה מנסה להמיט על אירופה ועל האנושות. גם ממשלת ספרד הגיבה בחומרה. היא פרסמה הודעת גינוי למארגני הפסטיבל, והגדירה את התנהגותם "התנהלות המנוגדת לעקרון אי-האפליה" והבהירה שהיא מתנגדת לכל "גילוי של אנטישמיות ופעילות התומכת בחרם נגד ישראל". הפדרציה היהודית של ספרד התלוננה במשטרת ספרד ודרשה לפתוח בחקירה נגד יוזמי הפסטיבל.

המחאה הצליחה. הנאורות ניצחה את האנטישמיות. בני אור ניצחו את בני חושך. מארגני הפסטיבל חזרו בהם, שבו והזמינו את מתיסיהו להופיע בפניהם. ולא פחות חשוב הוא נוסח הודעתה. לא "דברינו הוצאו מהקשרם". לא "פירשו את דברינו לא נכון", לא "קרתה כאן אי הבנה מצערת" ועוד תירוצים נוסח "אורנג'". פשוט, הבעת חרטה אמתית: "אנו מכירים בטעות שלנו שנוצרה מחרם, ממסע לחצים ומאיומים. הלחץ הזה מנע מאתנו לפעול בצלילות דעת".

מתיסיהו טרם החליט האם להיענות להזמנה המחודשת. אני מקווה שהוא ישיב בחיוב. הופעתו בפסטיבל תהיה חגיגת הניצחון של התרבות על הברבריות.

* הנספח הסודי - איראן (להלן צד א') תבצע פיקוח ובקרה על מתקני הגרעין של צד א'. אחת לחצי שנה, צד א' ידווח לסבא"א – בא כוח המעצמות (להלן צד ב') שכל הפעילות במתקנים היא למטרות שלום (בדורנו).

* בעד ההפשרה – אני תומך עקרונית בהסכם ההפשרה הנרקם (כך אני מאמין, למרות ההכחשות) עם המדינה הפלשתינאית החמאסית ברצועת עזה, המבוסס על הסרת חלק ניכר מן ההגבלות על הרצועה, אולי כולל פתיחת נמל, תמורת שנות שקט. הסכם כזה יתרגם להישג מדיני את ניצחון צה"ל ב"צוק איתן" ואת ההרתעה שנוצרה במבצע. המטרה של המבצע הייתה הפסקת ירי הרקטות והטרור מרצועת עזה. היציאה למבצע החלה אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לשכנע את חמאס פשוט להפסיק את האש, "שקט ייענה בשקט". אולם חמאס ראה בכך חולשה ורק הגביר את הירי והטרור ואילץ אותנו לצאת למלחמת אין-ברירה.

לא צריכה להיות לנו בעיה עם המחיר. אין לישראל כל עניין בהגבלות, בסגר הימי וכו', להיפך. ישראל נאלצה לבצע את הצעדים האלה בעקבות הטרור ואין סיבה שלא תפשיר אותם תמורת הפסקת הטרור.

כתבתי שאני תומך עקרונית, כיוון שאיני יכול לקבוע עמדה מעשית על הסכם שטרם נחתם ואיני מכיר את פרטיו.

* מכחישי שואה – מוסד ואן ליר עומד לקיים ערב השקה לספר הפיגולים "השואה והנכבה", פרי באושים של תהליך משותף של "אנשי חינוך יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל". הספר מציע "דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהם במשותף בהקשר הישראלי".

מה שלא מפתיע כלל, הוא שהפרויקט ממומן בכסף גרמני, בידי קרן גרמנית – קרן היינריך בל. מה טוב לגרמנים יותר מהיטהרות והכחשת שואה, באמצעות הצגת היהודים כנאצים והפלשתינאים כקורבנות השואה.

זוהי הכחשת שואה זוועתית.

* להביט בעיניהם - איך ראוי להגיב על הפרובוקציה הזאת? ראוי היה שמאות ניצולי שואה יעמדו בפתח המוסד, בלי לפצות פה, בלי לקרוא קריאות, רק יעמדו ויחייבו כל מי שנכנס לאירוע להביט בעיניהם.

* מחיקת האישיות של הפרט ושל הכלל - כשאני נתקל בפרברסיה הזאת, איני יכול שלא להיזכר בדבריו של ברל, "זיכרון לדור": "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על היסורים, לא מרוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל".

* עונש הרדיוס הסתיים – במשך שנים שימש "הארץ" במה לפשקווילי ההסתה והנאצה של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי. לעיתון לא הייתה כל בעיה עם ההסתה, כולל קריאה מפורשת להפיכה צבאית – קריאה לטייסי חיל האוויר לדומם מנועים ברגע שהממשלה הנבחרת תחליט להפציץ את הכורים הגרעיניים באיראן. אולם כאשר התברר לעיתון שרכלבסקי עבד במטה הבחירות של הרצוג בלי לדווח למעסיקיו, הוא הוענש בהרחקה.

עונש הרדיוס הסתיים, והמסית והמדיח הסדרתי חזר ל"הארץ" ולסורו. במאמרו הראשון, הביע המסית והמדיח פליאה על מעצרו של מאיר אטינגר, נכדו של "הרב" כהנא. לטענתו, זו הסחת הדעת, כיוון שאטינגר מבטא את נתניהו. והפרשנות ליהדות של המוטציה הגינזבורגית – היא היא היהדות.

ה"יהדות" של ספר הפיגולים "תורת המלך", שכתבו תלמידי גינזבורג, היא בדיוק בדיוק אותה יהדות המצטיירת מספרו של המסית והמדיח הסדרתי "חמורו של משיח". זו התגלמות חוק הרדיקלים השלובים.

* אלוף האנדרסטייטמנט – במאמר תגובה לפשקוויל הסתה של גדעון לוי נגד הרצוג, שבר הרצוג את כל שיאי האנדרסטייטמנט, עד שהוא ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס. "לוי היה פעם ציוני. אני כבר לא בטוח שהוא כזה".

* המקום הראוי לפושע – שאלתי פעם את אהוד בן עזר, לנוכח דבקותו התמוהה בעבריין אולמרט, מה יגרום לו לשנות את דעתו. אהוד השיב לי, שרק פסק דין של בית המשפט שירשיע את אולמרט, יגרום לשינוי דעתו. היה פסק דין ועוד פסק דין והיום הדבר ברור – בראש ממשלת ישראל עמד פושע סדרתי: גנב, רמאי ונוטל שוחד. אין המדובר במעידה, גם אין המדובר בעבירה קלה. מדובר באורח חיים עברייני, מאפיוזי, לאורך עשרות שנים. מדובר בפשעים חמורים מאוד, המערערים את בסיס הקיום של כל חברה. אין חברה שאין בה פושעים וכנראה שגם לעולם לא תהיה. אבל כאשר פושע, שהתנהגותו זהה להתנהגות של ראש ארגון פשע, הוא ראש הממשלה, מדובר ברקב שעלול להרוס מדינה, יותר מכל אויב חיצוני.

מקומו של פושע אינו בראשות הממשלה ולא במערכת הציבורית. מקומו של פושע הוא בבית הכלא, על פי מספר השנים שהחוק מחייב. לשם יגיע, ובצדק רב, אהוד אולמרט – כי זה המקום היחיד בו ראוי שהוא יבלה בשנים הקרובות.

כפי שכתבתי לא פעם, אני מתנגד לחזרתו של אריה דרעי, שעבר עבירות זהות לאלו של אולמרט, לממשלה. העובדה שהוא "החזיר את חובו לחברה", כלומר ריצה את עונשו, אינה רלוונטית. בזכות עובדה זו הוא אדם חופשי וראוי שיהיה אדם חופשי. אולם ריצוי עונשו אינו הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית.

אולם בניגוד לדרעי, לא עומדת לזכותו של אולמרט החזרת חובו לחברה. הוא טרם ריצה את עונשו.

ואני מתקשה להבין את אהוד (בן עזר) – מדוע אין הוא מסוגל להשתחרר מהדבקות בפושע הזה, שבית המשפט כבר הוכיח מיהו ומהו ופסק מה המקום הראוי לו?

אילו אולמרט נתפס פורץ לדירה וגונב כמה אלפי ₪, אני בטוח שאהוד בן עזר לא היה ממשיך לתמוך בו. אולם פשעיו של אולמרט חמורים לאין ערוך יותר מפריצה. פושעים במעמדו של אולמרט, אינם מלכלכים את ידיהם בפעולות פשוטות כמו פריצה. ומדוע פשעיו הם פולקלור בעיני בן עזר? הדבר נשגב מבינתי.

* שבת של כדורגל – על פי תפיסת השבת הישראלית שלי, אין מקום לקניונים פתוחים ולחיי מסחר ועסקים בשבת, אך יש מקום לשבת של תרבות, כולל קולנוע, תיאטרון, מוזיאונים וספורט. שבת של כדורגל היא חלק מן המסורת הישראלית מזה 80 שנה, ועקרונית אני חושב שטוב היה להמשיך את המסורת הזאת.

זאת תפיסתי היהודית, תרבותית. ובכל זאת אני תומך באי קיום משחקי הכדורגל בשבת, מטעמים ליברליים, מתוך כיבוד אמונתו של הזולת. כדורגל בשבת מדיר שחקנים ואוהדים דתיים, ולכן מדובר בכפיה חילונית.

יש הבדל בין כדורגל לבין קולנוע ותיאטרון, כיוון שאם איני צופה בסרט בליל שבת, אני יכול לצפות בו ביום רביעי ואם איני מבקר במוזיאון בשבת אני יכול לבקר בו ביום שישי. לעומת זאת, משחק הכדורגל הוא חד פעמי.

* אקטיביזם שיפוטי נוסח רגב – מירי רגב הודיעה לאחר החלטת בית המשפט העליון בנושא מבקשי המקלט, שנחליף את השופטים. אולם היא מיהרה לברך את החלטתה של השופטת שאסרה משחקי כדורגל בשבת.

החלטת השופטת היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. סוגיות דת ומדינה ואופיה של הפרהסיה הציבורית הישראלית בשבת, כמו כל שאלות זהותה של החברה הישראלית, הם  נושאים לשיח ציבורי בין חלקי העם והגעה להסכמות. אין זה נושא להחלטות של שופט.

הצביעות של רגב – היא אינה מתנגדת לאקטיביזם שיפוטי, אלא בסך הכל רוצה שהשופטים ישפטו על פי עמדותיה.

            * ביד הלשון

תצלינה שתי אוזניו – בראיון לערוץ השני על פרשת אשכנזי, קרא השר גלנט, לחשוף את חומר החקירה בפרשה, והוסיף: "כאשר יראו את הדבר הזה, אוזניים תְּצִלֶּינָה".

אוזניים תְּצִלֶּינָה. אני אוהב שאנשי ציבור מדברים במשלב לשוני גבוה ומתבלים את דבריהם בביטויים מן המקורות. אולם גלנט כשל פעמים – במבחן הבקיאות ובמבחן הלוגי. במבחן הבקיאות, כי הפסוק המקורי מדבר על "כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו"; כל השומע ולא כל הרואה. במבחן הלוגי, כי הקשר בין שמיעה לאוזניים קצת יותר הגיוני מהקשר בין הראיה לאוזניים.

מקור הביטוי הוא מקראי, שמואל א ג יא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו". תְּצִלֶּינָה פירושו – תרעדנה. הבשורה שהוא ישמע תזעזע כל כך או תפחיד כל כך, עד כדי כך שאוזניו תרעדנה.

במקור, אלו הם דברי אלוהים לשמואל, הנער, בהתגלות הראשונית אליו. הוא מזהיר מפני  הזעזוע הצפוי מעונשו של בית עלי, בגין חטאיהם ושחיתותם של בני עלי.

* "חדשות בן עזר"

במקביל לדיון הציבורי והפוליטי הסוער בארה"ב, לקראת ההצבעה בבית הנבחרים על ההסכם עם איראן, מתנהל דיון ציבורי בישראל על אופן התמודדותו של ראש הממשלה עם המצב. גם בין תומכי מדיניותו של נתניהו בנושא האיראני עד כה, יש החולקים על המשך המסע, אחרי שההסכם כבר נחתם והסוסים ברחו מן האורווה.

בין השאר נטען כלפי נתניהו, שעליו לנצל את חלון ההזדמנויות בתקופה שעד ההצבעה בקונגרס, כדי להשיג חבילת פיצוי נאותה לישראל בעקבות ההסכם. משמעות הטענה היא, שאותה חבילת פיצוי תינתן לישראל בתמורה לכך שראש הממשלה לא יפריע לאובמה במהלך הפוליטי בקונגרס. אם לא ינהג כך, ישראל תיענש.

בנקודה אחת אני מסכים עם הטוענים כך. אכן, הסוסים ברחו מן האורווה. המצב היום שונה מכפי שהיה עד חתימת ההסכם. בארה"ב נדרש אמנם אשרור ההסכם בקונגרס, כפי שנכפה על אובמה, אולם מדינות אירופה, רוסיה וסין, לא המתינו לתוצאות ההצבעה. מיד עם ההגעה להסכם נפרצו כל הסכרים, משטר הסנקציות קרס לחלוטין, ואין כבר דרך חזרה. התוצאות הקשות של הסכם מינכן 2 כבר נותנות אותותיהן.

לפיכך, גם אם ההסכם ידחה בידי בית הנבחרים, איראן כבר השיגה את מטרתה, הסרת הסנקציות ללא תמורה מצדה. ועם זאת, הסיכוי שהקונגרס ידחה את ההסכם אפסי. כלומר יש סיכוי טוב שלא יהיה רוב להסכם ויידרש וטו של הנשיא, אולם לא יהיה הרוב המיוחד הדרוש להתגבר על הווטו.  

גם נתניהו מבין זאת, ובצדק אין הוא מקבל את העצה לחדול מהמסע. היום, עד ההצבעה הדרמטית, קיים קשב רב בציבור האמריקאי ובמערכת הפוליטית לעמדת ישראל בנדון. אחרי ההצבעה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן, יש צורך להשמיע דווקא כעת, בקול גדול, את דברנו, בדבר המשמעות הקשה של ההסכם וסכנתו לשלום העולם ולשלומה של ישראל.

שעה שמתנהל הקרב הפוליטי על אישור ההסכם, וידידי ישראל שוכבים על הגדר ומנהלים קרב נחוש נגד ההסכם, ישראל אינה יכולה לתקוע סכין בגבם, ולתת לגיטימציה להסכם.

והעיקר, יש חשיבות רבה לרוב מוסרי נגד ההסכם. נכון, הווטו הנשיאותי מבטיח את קבלת ההסכם, אך יש משמעות רבה לכך שהעם האמריקאי (בסקרים) ונבחריו (בהצבעות בקונגרס ובסנט) יבטאו התנגדות להסכם. וככל שהרוב המוסרי יהיה גדול יותר, כך חשיבותו תהיה רבה יותר. יש לכך משמעות אפילו בלחץ על הממשל האמריקאי לפצות את ישראל כראוי. השלמה ישראלית עם ההסכם לפני ההצבעה, תוציא את הרוח ממפרשי המתנגדים ועלולה לחבל בהשגת הרוב המוסרי. אם יהיה רוב משמעותי נגד ההסכם, הדבר יחייב את אובמה ליתר קשב לדרישותיה של ישראל.

לא בכדי השתמשתי במילה "דרישות". כן, על ישראל לתבוע מארה"ב תיקון משמעותי לקלקול שזו חוללה. על ישראל לדרוש, בזכות ולא בחסד, פיצוי מהותי ומשמעותי, לא כדמי שתיקה לפני ההצבעה, אלא כחובה מוסרית. ארה"ב בגדה בבת בריתה הקרובה ביותר. ארה"ב פגעה פגיעה חמורה בביטחונה של ישראל. ועל ארה"ב לעשות כל שביכולתה כדי למזער את הנזק לו גרמה.

על ישראל להעלות שלוש קבוצות של תביעות: שיתוף פעולה והסכמות בנושא האיראני, פיצוי בהצטיידות צבאית ופיצוי מדיני.

בנושא האיראני, יש לגבש הסכמות עם ארה"ב על דרך המעקב אחרי ביצוע ההסכם בידי איראן, על הגדרת ההפרות האיראניות ועל התגובה להפרות. הסוגיה הזאת חשובה מאוד, כיוון שאין ספק שאיראן תפר את ההסכם, לא רק על סמך היסטוריית ההפרות האיראנית, אלא כיוון שהכל יודעים, שאין כל תכלית לפרויקט הגרעין האיראני, זולת נשק גרעיני. הרי אף ילד אינו קונה את הסיפור המגוחך על עניין איראני ב"גרעין לצרכי שלום".

הגישה המשותפת לארה"ב ולישראל עד לאחרונה, שהעדיפה את המסלול הדיפלומטי על המסלול הצבאי, וראתה באופציה הצבאית אמצעי לחץ על איראן לצד הסנקציות, כדי להביא אותה לביטול תכנית הגרעין, הייתה הגישה הנכונה, אך אין היא תקפה עוד. התמוטטות משטר הסנקציות בעקבות הסכם הכניעה, יצרה מציאות בלתי הפיכה. המצב שיצר ההסכם, אינו מותיר ברירה, אלא לפעולה צבאית, בעקבות ההפרות. על כך, יש להגיע להסכמות.

בנושא ההתחמשות וההצטיידות, על ישראל לדרוש קפיצת מדרגה בסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל, כדי לצמצם את חומרת הפגיעה בביטחון ישראל, בעקבות ההסכם.

הפיצוי המדיני, קשור לאחת ההשלכות המסוכנות של ההסכם – הסכנה של חזרת האיום במלחמה כוללת. מאז מלחמת יום הכיפורים, ב-42 השנים האחרונות, נמנעו הערבים ממלחמה כוללת נגד ישראל. אחת הסיבות העיקריות לכך היא תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים. אולם סיבה נוספת לכך, היא ההרתעה הגרעינית של ישראל. העובדה שעל פי מקורות זרים יש בידי ישראל אופציה גרעינית ויש לה מונופול על הגרעין במזה"ת, הרתיעה את מדינות ערב מפני התקפה כוללת על ישראל. יתר על כן, גם במלחמת יום הכיפורים, מטרות המלחמה היו מוגבלות ולא השמדתה של ישראל, בשל הפחד ממכה גרעינית, אם ישראל תהיה בסכנה קיומית.

המונופול של ישראל על הרתעה גרעינית במזה"ת, הוא יסוד מוסד בתפיסת הביטחון, והוא נובע, בין השאר, מהנחיתות המספרית האדירה של ישראל לעומת מדינות ערב ובעיקר מהעובדה שהסכסוך אינו על תוואי גבול או על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של ישראל. על מנת להבטיח את המונופול הזה, תקפה ישראל את הכור העיראקי, ועל פי מקורות זרים, גם את הכור הסורי.

הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית בעקבות ההסכם, מבטלת את המונופול ומחזירה את אופציית המלחמה הקונבנציונלית נגד ישראל, בחסות הגרעין האיראני, לסכנה מוחשית. הסכנה הזאת מחייבת את ישראל לגבולות בני הגנה.

על ישראל לדרוש מארה"ב לחזור למסמך בוש. במסמך בוש נאמר שיש להבטיח גבולות בני הגנה לישראל. הביטוי גבולות-בני-הגנה הוא שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן. הפעם יש לדרוש אמירה ברורה יותר, המזכירה את בקעת הירדן בשמה. על ישראל לדרוש מארה"ב להכיר בריבונות הישראלית על הגולן, בוודאי היום, לאחר התפוררותה של סוריה לשעבר, והשתלטות הארגונים האסלאמיים על חורבותיה.

האם יש סיכוי שהתביעות הללו תתמלאנה במלואן? סביר להניח שלא, בוודאי כל עוד אובמה הוא הנשיא. אולם על ישראל לתבוע אותן, בזכות ולא בחסד, ולנסות להשיג את המקסימום הניתן, גם בעידן אובמה. וכדאי לזכור, שגם לעידן אובמה יש תאריך תפוגה – 20 בינואר 2017. 

* "שישי בגולן"

תגובה לעודד הון הוניגווקס, בן כפר-רופין, בעבר חבר נחל-עוז דובר החוג למשימות לאומיות ותנועתיות ע"ש אמרי רון: 6 מדינות ל-2 עמים

כדובר ועד יישובי הגולן לשעבר, אני יודע, שכאשר דובר מצרף לחתימתו את תפקידו כדובר, משמעות הדבר היא שדבריו מייצגים את הגוף שאותו הוא מייצג.

מכאן, שהצעתו של עודד הון הוניגווקס, בן כפר-רופין, בעבר חבר נחל-עוז דובר החוג למשימות לאומיות ותנועתיות ע"ש אמרי רון לפרק את מדינת ישראל, מייצגת את החוג למשימות לאומיות ותנועתיות ע"ש אמרי רון.

וכיוון שמשימות לאומיות, הן משימות של הלאום – שאלתי היא, משימות של איזה מששת הלאומים?

אורי הייטנר בן רמת גן בהווה חבר קיבוץ אורטל ולשעבר דובר ועד יישובי הגולן. 

"ידיעות הקיבוץ"