הבלוג של אורי הייטנר

הפרק נפתח בפרשת עגלה ערופה.

כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה, הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל - וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה, וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

בקריאה מודרנית ראשונית, הדבר נראה כטקס פגאני מזעזע, של שחיטת עגלה לצורך בריחה מאחריות. מכאן הביטוי "רוחץ בניקיון כפיו", לתיאור התנערות מאחריות.

אם נמצאה גופה בקרבת יישוב, מתבצע טקס השחיטה והקורבן, ונכבדי היישוב רוחצים את ידיהם ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". כמו שלושת הקופים: עצמתם את עיניכם ולכן הן לא ראו.

אני מבין זאת בצורה אחרת לחלוטין, הפוכה ואפילו ראויה לאימוץ. לא את החלק הפגאני – השחיטה והקורבן, שאינו ראוי בימינו. אלא את הרעיון שמאחורי הטקס, שלא נועד לבטא בריחה מאחריות, אלא בדיוק ההיפך, תביעה לאחריות.

אילו היה מדובר בבריחה מאחריות, לשם מה הטקס? אדם מת. הוא מת מחוץ ליישוב. אף אחד לא האשים את היישוב. בוודאי שאף אחד לא האשים אישית את הזקנים והשופטים ביישוב. מה קפץ עליהם להתנדב באמירת קיטבג, שידיהם לא שפכו ועיניהם לא ראו? התגובה הטבעית היא להתעלם, וכלל לא להביא את הנושא למגרש האחריות.

חכמי המשנה עסקו בסוגיה הזאת והביעו תמיהה. "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?!" כלומר – מה הסיפור? אף אחד לא האשים אתכם, אף אחד לא חשד בכם, אף אחד לא בא אליכם בטענות, אף אחד לא העלה על דעתו שאתם אשמים. "אלא, שלא בא לידינו, פטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו, והנחנוהו בלא לוויה", משיבה המשנה על השאלה.

זו התגלמות נטילת האחריות. אם אדם מת בקרבת היישוב, על פרנסי המקום לעשות חשבון נפש, ולבדוק האם באמת עשו הכל, אבל הכל, כדי למנוע את מותו. כלומר, השאלה אינה האם הם הרגו אותו ביודעין, ודאי שלא. השאלה היא האם הם עשו כל האפשר כדי למנוע את המוות. האם לא נהגו ברשלנות, ב"יהיה בסדר".

האם המשטרה התייחסה ברצינות לתלונות של האישה על אלימות בעלה ועל איומיו? האם מחלקת הרווחה, שידעה שהאב מתעלל בילדיו, פנתה למשטרה והרעישה עולמות? האם העירייה בדקה את מגרשי הספורט כדי לוודא את בטיחותם? האם היטבנו לחנך את הנוער למשמעות החמורה של העלמת עין מאלימות? האם לימדנו אותם, ש"הלשנה" היא חטא במוסר של גנבים, אך היא עשויה להציל נפשות ולכן היא מצווה במוסר של חברה מתוקנת? האם נתנו לגיטימציה לרעיונות כמו "כבוד המשפחה" שעלולים להוביל לרצח, או נלחמנו בהם?

כלומר, טקס ההיטהרות לא נועד לאפשר בריחה מאחריות, אלא לדרוש מפרנסי הקהילה חשבון נפש נוקב ואמתי, כדי לוודא שאכן עשו הכל כדי למנוע את האסון. רק אם אכן כך הדבר, הם יוכלו לקבוע שידיהם לא שפכו את הדם ומצפונם נקי.

נראה לי שהמצווה הזאת, בהתאמה לימינו (כלומר בלי עריפות), ראויה לאימוץ. היום, כשהספורט הלאומי הוא הכאה "על חטא" על חזה הזולת וריקוד על הדם כדי להאשים יריבים פוליטיים; דרישות סדרתיות להקמת ועדות חקירה משפטיות שנועדו לערוף ראשי יריבים פוליטיים, אך אין בהם כדי ללמוד ולהפיק לקחים, מוטב שנאמץ תרבות של חשבון נפש אמתי, דוגמת תרבות התחקירים בצה"ל.

לפני 32 שנה, השתתפתי בפעולה בלבנון, שבה נפל חייל בגדוד שלי, מירי צלף. בתקרית, ירה האויב יריה אחת, בודדת, ונעלם. כל תועפות התחמושת ששפכנו לכיוונים האפשריים של מקור הירי, לא פגעו במחבלים.

למחרת בבוקר, נערך תחקיר מבצעי, בראשות אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי ז"ל. בעיניים טרוטות אחרי לילה ללא שינה, ישבנו בתחקיר - כל החיילים שהשתתפו בפעולה וכל שרשרת הפיקוד שמעלינו. האלוף עבר אחד אחד ותחקר כל אחד, איפה היה, מה עשה, האם נרדם במארב, האם שמע את היריה, מה שמע, מתי השיב אש וכד'. ובמהרה התרשמתי שהוא חותר למסקנה שמדובר בהרוג מאש כוחותינו, מפליטת כדור של אחד מאתנו. כל אחד מאתנו, והמ"פ שלנו, והמג"ד שלנו והמח"ט שלנו – כולנו הזענו כהוגן. הסיטואציה ממש קוממה אותי. דומה היה, שהוא מחפש בכוח את היורה... בתוכנו.

 בסוף התחקיר, מסקנתו הראשונה של האלוף הייתה שלילת האפשרות של תאונה מבצעית שבה חייל נהרג מאש כוחותינו. ואז נפל לי האסימון ומאז אני מאמין גדול בתרבות התחקיר של צה"ל. תרבות זו היא היפוכה של תרבות הטיוח, הכסת"ח. קודם כל יש לבדוק לעומק את האפשרות שידינו שפכו את הדם. רק בדיקה כזאת, אמתית, במגמה להפקת לקחים ולתיקון, תאפשר לנו באמת ובתמים לרחוץ בניקיון כפינו ולומר בפה מלא: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". זו הגרסה העכשווית לטקס עגלה ערופה, רק בלי עריפת ראשים, ולא רק של עגלות, שנועדה לספק את תאוות קהל הגלדיאטורים, המחפש שעיר לעזאזל.

****

כאשר אני קורא בתורה, יחסי אל הכתוב אמביוולנטי. חלק מן המצוות מעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים. ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית.

כזאת היא פרשת "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה". על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ", הם הענישו אותו - "יִסְּרוּ אֹתוֹ" וזה לא עזר, עליו להסגירו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר ירגמו אותו למוות.

מזעזע.

מזעזע, אך זו המצווה. שחור על גבי תנ"ך. איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה בדרך שונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

מבחינת חז"ל, "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה", היא "הלכה ואין מורין כן". כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שיחשבו ל"בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה", כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי, אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" לא בוצע מעולם ומכאן שגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.

****

סוגיה מקוממת נוספת היא זו: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.

יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם", במלחמה, אונס נשות האויב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק הטבע הזה.

היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.

בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. אולם רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה.

ואכן, כזו היא המציאות. אני יודע, שיש חוגים שאוהבים ללעוג לביטוי "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", המאוס בעיניהם כמו הביטוי "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אבל אם נעדיף את האמת על התעמולה – האקסיומות הללו נכונות.

אינני רוצה להשוות, חלילה, את הנורמות של צה"ל לנורמות של המזרח התיכון. אנו רואים את הנעשה סביבנו, וברור שהנורמות הללו אינן בנות השוואה. אבל גם אם נשווה את צה"ל לצבאות של מדינות דמוקרטיות, שאינם לוחמים סמוך לגבולם על הגנת מדינתם וחיי אזרחיה, אלא במרחק רב מגבולם – כמו כוחות נאט"ו שלחמו בבוסניה, בעיראק או באפגניסטן – כל השוואה כזו מוכיחה שאף צבא אינו מתקרב לנורמות ההומניסטיות של צה"ל, לניסיון למזער ככל הניתן את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית של האויב, למרות העובדה שהאויב מנצל זאת לרעה בהפכו את אזרחיו למגן אנושי, וגם במחיר כבד של חיי חיילי צה"ל.

הכנסתי למירכאות את המילים "בימים ההם", לביטוי הנורמה המאפשרת אונס נשות האויב. הרי זה קורה בימינו, סביבנו, כאשר האונס הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בין שיעים לסונים במזרח התיכון, בין שליטים למורדים, והוא נחשב לאקט לוחמתי לגיטימי בעיני הצדדים. אך האם לא כך היה גם בצבאות של המדינות הדמוקרטיות במלחמת העולם השניה? נכון, צבאות המערב לא גייסו שפחות מין כמו צבא יפן, אך מקרי האונס של נשים גרמניות לאחר כיבוש גרמניה, היו חזון נפרץ.

וגם בכך, צה"ל היה ונותר מופת של נורמות מוסריות אחרות. עובדה זו היא לצנינים בידי תעשיית השקר האנטי ישראלית. מה עושים?

אחד המסמכים המעוותים ביותר בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא "מחקר" שכתבה במסגרת לימודיה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א ניצן טל, שכותרתו: "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתינאי". ב"מחקר" מנסה ניצן להסביר את התופעה הייחודית לצה"ל – חייליו אינם אונסים את נשות האויב במלחמה. ומה הייתה מסקנתה? שהסיבה לכך היא ... גזענות. הפלשתינאים עברו תהליך כה קיצוני של דה-הומניזציה בעינינו, עד כדי כך שאיננו רואים בהם בני אדם, ואיך אפשר לאנוס את מי שאינה אנושית?

מדהים. אך מה שמדהים אף יותר, הוא שאורי אבנרי אימץ את ה"תאוריה" הזו. באוטוביוגרפיה שלו "אופטימי", הוא מספר שחיילי צה"ל לא אנסו נשים ערביות, ומספק אותו "הסבר": "האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס. יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים" (ע' 232).

איזה גזענים אנחנו. לא כמו הערבים שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט, שהיו הומאניסטים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, מאמינים באחוות עמים, באהבה ללא גבולות, בשוויון ערך האדם, ולכן ביצעו מעשי אונס אכזריים. וכמוהם עורכי הפוגרומים ביהודים ברוסיה, כמתואר בשירו של ביאליק "בעיר ההריגה". וכמוהם צבאות כובשים לאורך ההיסטוריה. וכך צבא יפן שחטף אלפי סיניות להיות שפחות מין לשירות חייליו. וכך הצבא הסובייטי שאִפְשר ללוחמיו לאנוס אלפי נשים גרמניות במלחמת העולם השניה. הנאצים, כידוע, סלדו מגזענות, ולכן הם אנסו נשים יהודיות, ביצעו בהן התעללות מינית, כפו על רבות מהן לשרתם כשפחות מין.

כל אלה לא היו גזענים, ומן הראוי שצה"ל הגזען ייקח מהם דוגמה ויתקן את דרכיו.

****

הביטוי בתורה ובהלכה למתן כבוד למת, הוא האיסור על הלנת המת, כלומר החובה לקבור אותו מיד. בפרק שלנו, האיסור הזה מוקדש לנדון למוות. "לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". כלומר, גם כאשר מדובר בפושע שדנו מוות, יש לנהוג בגופתו בכבוד (לתשומת לבם של בעלי הרעיון ה"יצירתי" לעטוף גופות מחבלים הרוגים בעור חזיר כדי לבזות אותם ו"להרתיע").

גם מכלל האיסור הזה מבצבצת המציאות – הנוהג "בימים ההם" להשאיר את גופת ההרוג על העץ, למען יראו, ייראו ויחגגו. כן, גם במקרה הזה הכנסתי את "בימים ההם" למירכאות. הרי אנו חיים במזה"ת. ובכן, התורה אוסרת זאת.

במדינת ישראל אין עונש מוות, ואני בטוח שגם ההצעות הפופוליסטיות ברוח זו העולות מפעם לפעם לדיון, לא תשננה את המצב. את העיקרון הזה עלינו לתרגם לחובה להעניק יחס אנושי לאסירים.

ובראש ובראשונה, אנו מחויבים לחייו של אסיר או עציר. אם עציר מנסה להתאבד ותולה את עצמו, חובה על הסוהר הרואה זאת למהר ולהוריד אותו מחבל התליה ולהציל את חייו. כך גם אם ניסה לחתוך את ורידיו. כך גם אם ניסה להתאבד בשביתת רעב. ואם צריך להזינו בכפיה כדי להציל את חייו, זו החובה המוסרית שלנו. גם אם יש גם בתוכנו המעודדים את פיגוע ההתאבדות הזה, בשל תמיכה במטרותיה הפוליטיות ואולי גם תקווה לתוצאותיה בשטח. וגם אם יש בתוכנו אידיוטים שימושיים, שאימצו את הטענה ההזויה על "זכותו" של האסיר להתאבד ושהצלת חייו היא ... "התעללות", אין הדבר משחרר אותנו מן החובה המוסרית הזאת.

* 929

בן אדם / קולות רבים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.8.15

הרבנות הראשית עמדה בשבוע החולף במרכז הדיון הציבורי, בעקבות הקמת רשת גיור אלטרנטיבית, בהובלת כמה מחשובי הרבנים בציונות הדתית, שלא יכלו להשלים עוד עם ההתנהלות הקיצונית, המסתגרת והמתעללת של הרבנות בעולים מחבר העמים, שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה. הצעד הזה הוא מעט מדי ומאוחר מדי. אילו הייתה בישראל הנהגה רוחנית אמתית, היודעת להתעלות לגודל השעה ולקבל החלטות אמיצות על פי טובת עם ישראל והיהדות, היא הייתה מוצאת את הדרך ההלכתית להכיר בכל העולים מחבר העמים, על פי חוק השבות, כיהודים לכל דבר. הרי עצם העובדה שחלה התעוררות ציונית כזאת בקרב תפוצה שיהדותה דוכאה במשך 70 שנות משטר סובייטי, היא התגלמות המושג "נצח ישראל לא ישקר". ובאין הנהגה רוחנית כזאת, האדמיניסטרציה הרבנית החרדית, שהשתלטה על הרבנות, מתיישרת עם הקו הקיצוני ביותר, השמרני ביותר, המסתגר ביותר, הפחדני ביותר, שבויה ביום קטנות ואינה מתעלה לגודל השעה.

כמה הידרדרה הרבנות הראשית מאז הקמתה בידי הרב קוק. אני מאמין, שאם אישיות רוחנית דגולה כמו הרב קוק הייתה עומדת בראש הרבנות, הדברים היו נראים אחרת לגמרי.

בעוד יומיים, בג' באלול, ימלאו 80 שנה לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בעוד שבועיים, בט"ז באלול, ימלאו 150 שנים להולדתו.

הרב קוק היה מנהיג רוחני משכמו ומעלה, פוסק הלכתי חשוב, מקובל והוגה דעות. החוגים השולטים היום ברבנות, היו יריביו הגדולים, שרדפו אותו עד חורמה, בעיקר בשל דרכו הציונית ויחסו לחלוצים החילונים.

יש לציין, שיחסו לחלוצים לא נבע מסובלנות או פלורליזם במובן הליברלי מערבי, של "חיה ותן לחיות" או כבוד לבחירתם בחילוניות. תמיכתו בהם נבעה מהשקפת עולמו הדתית. הוא ראה אותם כמי שמחוללים את המעשה הדתי והלאומי החשוב ביותר בתקופה – יישוב ארץ ישראל, בניית הלאומיות היהודית, הקמת המדינה שבדרך, הגנה על הארץ ועל תושביה, החייאת השפה העברית וכד'. מבחינה דתית, הוא ראה בהם את מחוללי הגאולה ובמעשיהם – אתחלתא דגאולה. את החילוניות שלהם הוא הגדיר "המרד הקדוש", מתוך הבנה שללא המרד, הם היו ממשיכים בפאסיביות הגלותית, ולא היה ביכולתם לחולל את המהפכה הציונית. את עצם אורח חייהם החילוני, כשלעצמו, הוא לא קיבל, וראה כחטא. אך הוא ראה כחטא חמור לא פחות את הדבקות בגולה, את ההתנגדות לציונות ואת השנאה של החוגים החרדיים כלפי הציונים החילונים. הוא ציפה והאמין, שלעתיד לבוא, הכל יחזרו בתשובה. החרדים יהפכו לציונים והחילונים יהיו לשומרי מצוות. אולם בתקופתו, הוא אמר בפירוש שהוא מעדיף את החלוצים החילונים, המתחברים באהבה לענייני כלל ישראל ולארץ ישראל ונוטלים אחריות על תחיית האומה וטען שנפשם מתוקנת יותר משל אלה המגדירים עצמם "שלומי אמוני ישראל".

גישתו לציונות היא חלק מן התפיסה הכוללת שלו, לפיה האלוהות באה לידי ביטוי בדרכים שונות, שקיום המצוות היא אחת מהן. גם ההומניזם הליברלי האוניברסלי מביא לידי ביטוי חלק מן האלוהות, ובוודאי הציונות, בניין הארץ. החתירה שלו הייתה להתמזגות כל הביטויים החלקיים הללו לשלמות אחת.

הרב קוק כיבד את הציונים החילונים ובמיוחד את החלוצים החילונים, אך הוא לא קיבל את הציונות כחילונית. בציונות החילונית הוא ראה שלב בדרך לגאולה, ולכן הוא ראה בה מעשה דתי. בהרצל הוא ראה את המשיח – משיח בן יוסף, כלומר המשיח העוסק בגאולה הפיסית של עם ישראל, ומקדים את בואו של משיח בן דוד, שיביא את הגאולה הרוחנית.

הרב קוק היה חדשן גדול. בניגוד לסיסמת האורתודוכסיה – "חדש אסור מן התורה", שאותה טבע החת"ם סופר, סיסמתו הייתה "הישן יתחדש והחדש יתקדש". הוא היה פתוח מאוד למודרנה, וקיבל אף את תורת האבולוציה של דרווין, שלתפיסתו היא השתלבה עם האמונה היהודית. אני משוכנע, שגישתו לסוגיית הגיור, הייתה הפוכה לגישתה של הרבנות הנוכחית, הדבקה בדרכו של החת"ם סופר ולא בדרכו של הרב קוק.

הגותו של הרב קוק עצומה הן ברוחב ממדיה והן במגוון התחומים בהם עסק. הוא לא כתב ספרים באופן מסודר, וכבר 80 שנה תלמידיו מנסים לסדר את הגותו ולפרסמה כספרים. הוצאו כבר עשרות ספרים ועוד רבה המלאכה.

הרב קוק היה גם משורר. בשנים האחרונות, הולחנו רבים משיריו ואף יצא תקליט עם שיריו המולחנים, אולם למרבה הצער הם כמעט אינם יוצאים מתחומי הציונות הדתית אל הציבור הרחב, וחבל. אולם השיר שאותו נשמע היום, יוצא דופן בכך שזכה לחשיפה תקשורתית.

באחד מימי שישי, השמיעו ידידיה מאיר וסיוון רהב מאיר, בתכניתם המצוינת "סופשבוע זוגי" בגל"ץ, את ביני לנדאו בשיר "כנפי רוח", שאני מעדיף את שמו השני "בן אדם". השמעת השיר עוררה תגובות רבות של התלהבות והתרגשות. ידידיה מספר שמעולם לא הגיעו תגובות רבות ונלהבות כאלו, על אייטם כלשהו בשידורם. מאז הם מרבים להשמיע את השיר, והוא מושמע גם בתכניות אחרות.

אנו נאזין לשיר בביצוע אחר, של להקת "קולות רבים", מתוך קליפ שצולם בחזרה של הלהקה. להקת "קולות רבים" מורכבת מזמרים ונגנים אנשי קהילות התפילה המתחדשות הפזורות ברחבי הארץ ופועלות מזה עשור וחצי. הקהילה הראשונה הייתה "ניגון הלב" בנהלל, ובעקבותיה קמו עוד קהילות רבות, כמו "בית תפילה ישראלי" בתל-אביב ועוד. להקת "קולות רבים" מבצעת שירים וניגונים מן המקורות או שירים המתכתבים עם המקורות, הנהוגים בקבלות השבת ובחגים בקהילות התפילה. רבים מן הניגונים הולחנו בידי חברי הקהילות, שרבים מהם חברים גם בלהקה. אולם את "בן אדם" הלחינה לפני כעשרים שנה, תלמידה באולפנת "סגולה", אביגיל עוזיאל.

המנגינה הזאת החלה להתנגן בשנים האחרונות במניינים של הציונות הדתית, במנייני הרב קרליבך ובקהילות התפילה המתחדשות, עוד טרם פרסומה בתקשורת.

השיר אינו פונה ליהודי דווקא, אלא לבן האדם. אין זה מקרה. הדבר מתאים מאוד להשקפת עולמו האוניברסלית של הרב קוק. בימים אלה, של קנאות לאומנית מסתגרת בקרב חלק מן הציונות הדתית מצד אחד, ושל טשטוש ההבדל בין אוניברסליות לקוסמופוליטיות בקרב גורמים בשמאל הפוסט ציוני, ראוי להציג את גישתו של הרב קוק, ששילבה בין לאומיות, דתיות ואוניברסליות. למרבה הצער, תורתו של הרב קוק מסולפת הן בידי חלק ממי שרואים עצמם כתלמידיו ומספחים אותו לגישתם הבדלנית, והן בידי אנשי שמאל הבוחרים לסלף את הגותו ולהציגה כקנאית, כדי להבאיש את ריחם של יריביהם הפוליטיים. אלה ואלה, מסתמכים על אמירות אלה או אחרות של הרב קוק, מתוך האוקיינוס הרחב של יצירתו, המוצאות מהקשרן, ולבטח אינן מבטאות את דרכו.

הרב קוק כתב, למשל, את השורות הבאות, המדגימות את שיטתו האוניברסלית:

"אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.

אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,

אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל".

השיר "בן אדם" או "כנפי רוח" הוא פיוט מעורר השראה, מתוך ספרו של הרב קוק "אורות הקודש". יש בו מסר של עילוי האדם, של אמונת האדם בכוחו להעפיל לפסגות גבוהות, בזכות כוחו הרוחני, המוסרי, בזכות כנפי הרוח שלו. הוא רק צריך להאמין בעצמו, להאמין בכוחו המוסרי. אם רק ידרוש אותו – ימצא אותו מיד.

בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כח עז לך.

יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.

אל תכחש בם פן יכחשו לך.

דרוש אותם - וימצא לך מיד.

* בין קובה לאיראן – ההפשרה בין ארה"ב לקובה היא חדשות טובות לאנושות. הייתי אומר שזו הפשרה בעִתה, אך האמת היא שהיא באיחור רב. קובה היוותה איום ממשי על הביטחון הלאומי של ארה"ב, בהיותה השלוחה הסובייטית הקיצונית בחצר האחורית של ארה"ב. המתיחות עם קובה הביאה את העולם לנקודה המסוכנת ביותר בתקופת המלחמה הקרה, ולמקום הקרוב ביותר למלחמת עולם שלישית ולעימות גרעיני בין המעצמות.

אולם מאז התמוטטותה של בריה"מ, קובה חדלה להוות איום, ובסך הכל הייתה אי של משטר קומוניסטי בקרבת ארה"ב, המזיק אך ורק לקובה עצמה. היום, באיחור של כ-25 שנים, מתחדשים היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, והנשיא אובמה ראוי לשבח על הצעד הזה. ההתנגדות של הרוב הרפובליקאי בקונגרס לצעד הזה, והכשלת יוזמתו של אובמה להסיר את האמברגו מעל קובה, מבטאת קיבעון מחשבתי, חוסר הסתגלות למציאות המדינית המשתנה (שהשתנתה מזמן) ואולי גם אופוזיציה אוטומטית.

היום נמצאת האנושות תחת איום אחר, מסוכן לאין ערוך מן האיום הסובייטי – איום הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית. העובדה שקנאים שיעים וסונים לוחמים אלה באלה אינה הופכת צד אחד למסוכן פחות, אולי אפילו להיפך.

לג'יהאדיזם הקנאי אין עכבות מוסריות במלחמתו. ראינו זאת בפיגועי ההתאבדות אצלנו ובמעשי טבח ושחיטה המוניים במלחמות הפנים אסלאמיות. ולכן, ככל שהנשק שבידי הקנאים האיסלמיסטיים קטלני יותר, כך גדל האיום על שלום העולם.

את מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 ביצעו המחבלים באמצעות סכינים. את עריפות הראשים ההמוניות הם מבצעים באמצעות נשק קר, וגם למעשי האונס ההמוניים אין להם צורך בכלי זין משוכללים.

אולם רק השבוע נוכחנו בעיראק, שכאשר יש בידיהם נשק כימי, הם אינם מהססים להשתמש בו. לכן, הנחת העבודה של העולם החופשי בנוגע לאיראן, אינה יכולה לסמוך על מאזן אימה. על העולם החופשי להשמיד את יכולותיה הגרעיניות של איראן, שמטרתן האחת והיחידה היא פיתוח נשק גרעיני. העדיפות שניתנה, גם בידי ישראל, למהלך הדיפלומטי, נועדה לאפשר באמצעות סנקציות להגיע להסכם על ביטול תכנית הגרעין האיראנית, תחת איום ממשי בהשמדתו בפעולה צבאית.

הסכם מינכן 2, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ובמקביל מפעילת רשת טרור וחתרנות רבת זרועות במזה"ת כולו, בסמכות ורשות של ארה"ב והמערב, היא סכנה גדולה לשלום העולם.

אובמה יכול היה להציג את ההפשרה עם קובה כתרומתו הגדולה לשלום העולם, ולהצדיק בדיעבד את פרס נובל לשלום שקיבל. למרבה הצער, הוא בחר להיות צ'מברליין של המאה ה-21, שיכניס את המזה"ת לסחרור של מרוץ חימוש גרעיני, יקרב מלחמות ויעודד טרור.

* מחנה ה"שלום בדורנו" – רון וייס יוצא נגד הגדרתי את הסכם הכניעה לאיראן הסכם מינכן 2. אולם אם נחזיר אותו במנהרת הזמן ל-1938, אין צורך לאמץ יותר מדי את הדמיון, כדי לשער מה הייתה עמדתו על הסכם מינכן המקורי.

* מינוי תמוה – האם מי שבהיותו סגן שר הביטחון (!) בעיצומה של מלחמה (!) תקף את הממשלה על אופן ניהול המלחמה בהתלהמות דמגוגית, עד שראש הממשלה נאלץ לפטר אותו מתפקידו, הוא באמת האיש הראוי לייצג את ישראל באו"ם? אני מבין את רצונו של נתניהו לא לראות מדי שבוע את דנון בישיבת הממשלה, אבל... קצת שיקול דעת.

* היהפוך חתרן עורו? - לאחר מבצע כינרת (1955) שיגר שגריר ישראל באו"ם אבא אבן מכתב סודי לראש הממשל בן גוריון, בו מתח ביקורת חריפה על המבצע, וטען שהוא פגע קשות ביחסי החוץ של ישראל. בן גוריון השיב לו במברק, שגם לו עצמו היו ספקות רבים, עד ששמע את נאומו המבריק של אבן במועצת הביטחון, והשתכנע בחשיבות הפעולה ובצדקתה.

האם מישהו יכול להעלות על דעתו את דני דנון מגן בהתלהבות על מדיניות שהוא מתנגד לה, ואת ביקורתו מביע במכתב סודי? היהפוך סגן שר ביטחון חתרן במלחמה עורו, דמגוג מתלהם חברבורותיו?

* האפשרות והחובה – דבר אחד במסמך האסטרטגי של אייזנקוט, מצא חן בעיניי במיוחד. "גיבוי לקבלת החלטות תוך כדי לחימה – לכל מפקד האפשרות והחובה לקבל תוך כדי לחימה החלטות השונות מהתכנון הראשוני". זוהי רוחו של צה"ל, רוח הפיקוד והמנהיגות, להבדיל מרוח הסירוס, הכסת"ח והמשפטיות, המכלים כל חלקה טובה בצה"ל.

* פיגוע התאבדות – תומכיו של המחבל שובת הרעב מוחמד עלאן מייחלים למותו.

* התגברות מידתית – העימות בין הכנסת ובית המשפט בנושא מבקשי המקלט, מעלה מחדש את סוגיית הפרדת הרשויות ואת הצורך בפסקת התגברות, שמיד מגונה כ"עקיפת בג"ץ". אני חוזר על הצעתי בנדון.

משטר דמוקרטי מתבסס על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים הדדיים. הצעתי מבוססת על העיקרון הזה. א. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק שחוקקה הכנסת רק בהרכב של 9 שופטים לפחות וברוב של 2/3 לפחות. ב. הכנסת תוכל להתגבר על פסיקת בג"ץ ברוב של 2/3 מחבריה, כלומר 80 ח"כים.

* מהו אקטיביזם – האקטיביזם השיפוטי הוא הדיון בבית המשפט בסוגיות שאינן מעניינו. לא בכדי ניסחתי זאת במילה "הדיון". לא רבים המקרים בהם בית המשפט פסל חוקים של הכנסת או החלטות של הממשלה, אבל עצם העובדה שהוא התערב בכלל ודן באותם נושאים – היא הבעיה.

אולם דווקא המקרה של מבקשי המקלט הוא שונה. בית המשפט לא התערב במדיניות ההגירה של הממשלה והכנסת, אלא בפגיעה בזכויות האדם בביצוע המדיניות. אם נרחיק לכת להקצנה שנועדה להבהיר את כוונתי – האם ממשלה יכולה לבצע מדיניות הגירה, באמצעות הוצאה להורג ללא משפט של מהגרים בלתי חוקיים? כמובן שלא. כלומר, בדרך הביצוע של מדיניות ההגירה, ניתן לעתור לבג"ץ ותפקידו לקבל החלטה. אפשר לחלוק על ההחלטה. ניתן לשאול מדוע מעצר לתקופה של שנה הוא מידתי ומעצר לתקופה של שנה ושמונה חודשים אינו מידתי. אולם עצם קביעת קווים אדומים של פגיעה בזכויות האדם, היא בהחלט פררוגטיבה של בית המשפט העליון.

* מיהו פליט - הגיע הזמן לעשות את מה שמזמן צריך היה לעשות – בחינה אמתית, על פי החוק הישראלי, החוק הבינלאומי והאמנות שעליהן ישראל חתומה, של כל אחד ואחד ממבקשי המקלט. כל מי שאינו באמת פליט, אלא מסתנן או מהגר עבודה, יש לגרש מן הארץ לאלתר. לעומת זאת, יש לאפשר לפליטים לשהות בישראל בתקופת פליטותם, ולבחון מדי שנה מחדש את מצבם. ניתן להשלים הליך כזה בתוך חודשים ספורים.

* שעת החירום חלפה - לפני שנים אחדות עמדנו בפני סכנה של קריסה דמוגרפית – הסתננות רבתי בלתי מוגבלת של מסתננים מאפריקה לישראל. הסכנה הזאת אינה קיימת עוד, לאחר הקמת הגדר עם מצרים (שנחוצה גם מטעמי ביטחון בעקבות קריסת השלטון המצרי בסיני) וטוב שהוחלט גם על גדר עם ירדן.

ההחלטות על מתקני השהיה היו החלטות של מצב חירום. מצב החירום חלף, והפתרון הראוי הוא בדיקה פרטנית של בקשות המקלט.

45,000 איש (שבדיקה פרטנית לבטח תצמצם אותם באופן משמעותי) אינם סיכון דמוגרפי למדינה בת 8 מיליון איש. הבעיה היא הריכוז שלהם בדרום ת"א, בלבה של אוכלוסיה מוחלשת שהמדינה מפקירה לאורך שנים. בעניין הזה יש לחולל שינוי מדיניות – פיזורם של מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ ותכנית לאומית של שיקום דרום ת"א.

* התהום שבין ביילין ו"הארץ" - "הארץ" מנהל בימים האחרונים מערכה נגד תכניתו של השר בנט לחיזוק הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות. זה לא מפתיע. הקשר הזה הוא לִבָּת מהותה של ישראל כמדינה יהודית, והוא לצנינים בעיני מי שמנסים להפוך את ישראל למשהו אחר, לאיזו שקשוקה קוסמופוליטית (תחת הכותרת השקרית והמכובסת "מדינת כל אזרחיה").

יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר שבו הוא תקף את הקמפיין הזה. הוא ציין שבדרך כלל "הארץ" מבטא את השקפותיו, אבל במקרה הזה הוא טועה בגדול, והוא דיבר על המשמעות של ישראל כמדינה יהודית בעבורו, ציין את חשיבות הפעולה נגד ההתבוללות (ש"הארץ" כל כך לועג לה וסולד ממנה) והזכיר בצדק את העובדה שהוא היה היוזם של מיזם "תגלית" – אחד המיזמים הציוניים המוצלחים והחשובים בשנים האחרונות.

בדבר אחד ביילין טעה – כאשר הוא דיבר על הקרבה בין עמדותיו לעמדות "הארץ". ביילין אינו מעודכן. "הארץ" כבר מזמן התרחק מאוד מעמדות השמאל הציוני, שאותן ביילין מיטיב לבטא. יתכן שעמדותיהם בנושא הטריטוריאלי דומות (שניהם תקועים בפֶּטיש של קווי 4.6.67), אך בעוד ביילין חותר לחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, "הארץ" חותר לחלוקת הארץ למדינת לאום פלשתינאית ולצדה מדינת שקשוקה קוסמפוליטית, ובשום אופן לא מדינת לאום יהודית, רחמנא לצלן.

* "הארץ" מאיים במיתוס "הנאמנות הכפולה" - כחלק מציד המכשפות שמנהל "הארץ" נגד מינויה של פיאמה נירנשטיין לשגרירת ישראל ברומא, הוא רוכב על חששות בקרב יהודים ברומא מפני תגובות אנטישמיות (המתרוצצות ברשת) בדבר ה"נאמנות הכפולה".

הזיקה ההדוקה בין ישראל ליהודי התפוצות, שהיא יסוד מוסד במהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודי, מאוסה על "הארץ", ובעניין זה אני מפנה את הקורא למאמר של נועה אסטרייכר ביום חמישי שעבר, במסגרת הקמפיין של העיתון נגד התכנית לחיזוק הקשר עם התפוצות. "הארץ" מאמץ את הטענה האנטישמית על "נאמנות כפולה", כלומר הצגת תמיכתם של היהודים בישראל כסותרת את הפטריוטיות שלהם. ומכאן, שחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות פוגע ביהודים ובפטריוטיות שלהם למדינה בה הם חיים.

אסטרייכר מציגה את התכנית להידוק הקשר עם יהדות התפוצות, כתכנית להפיכת יהודי התפוצות לפולארדים. פולארד הפך, בעיני האנטישמים, סמל לטענת ה"נאמנות הכפולה", והיא משתמשת בשמו כדי ללבות את השנאה. "קחו דוגמה את פולארד – הוא לא שכח מה זה להיות יהודי", היא כותבת בארסיות, והמסר הוא, שעדיף שתשכחו את יהדותכם, ובלבד שלא תתמכו בישראל.

איך מגדירה אסטרייכר את מדינת ישראל? "מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות". אבל ישראל אינה רוצה לשמוע מה דעתם של היהודים על המקום הנורא הזה. מה ישראל רוצה מהיהודים? "אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט".  

מעניין האם "הארץ" היה מפרסם מאמר דומה על ערביי ישראל, ובאיזו מילה הוא היה מגדיר אמירה כזאת.

* מדוע אני תומך בריבלין? – נשאלתי על ידי אדם שאני מעריך אותו מאוד ואנו קרובים למדי בדעותינו, מדוע אני תומך כל כך בנשיא ריבלין, שהשקפותיו הפוליטיות רחוקות כל כך משלי.

אני מצדד בחלוקת הארץ ובפשרה טריטוריאלית, ורואה בה כורח דמוגרפי כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית לדורות. ריבלין הוא מאחרוני המוהיקנים של רעיון א"י השלמה, שאני רואה בה איום דמוגרפי וסכנה להפיכה הדרגתית של ישראל למדינה דו-לאומית (הייתי תומך בשלמות הארץ בתנאים של רוב יהודי של 80%).

זה נכון, אך אין זה קשור. בראשות הממשלה אני רוצה לראות אדם הקרוב לדעותיי, שאתמוך במדיניותו ובמעשיו. הנשיא אינו מוביל מדיניות; אני יכול לתמוך בנשיא שאני חלוק עליו ולהתנגד לנשיא שאני מסכים אתו. הביקורת החריפה שלי על פרס, לא הייתה על עמדותיו, אלא על חוסר הממלכתיות שלו, על רדיפת הכבוד שלו ועל המעורבות הפוליטית והמדינית שלו. ריבלין, למעט מעידה אחת, בביקורת המיותרת שמתח על נתניהו בנושא עוצמת העימות שלו עם הממשל האמריקאי (שאותה ביקרתי, למרות שאני די מסכים עם תוכנה), נמנע ממעורבות פוליטית ומדינית.

כנשיא, אני מצפה ממנו להיות מוכיח בשער, כנגד מגמות גזעניות, מגמות של אלימות וטרור בחברה הישראלית ובעם היהודי, ואת זה הוא עשה באומץ וביושרה. וכאשר הוא הותקף במסע של הסתה ורצח אופי, ראיתי לנכון לבטא את תמיכתי בו ובדרכו. וכאשר דברים שאמר סולפו, והסילוף היה כל כך עוצמתי עד שכמעט כולם "יודעים" שהוא האשים את עמו בבחירה בטרור, חשוב היה לי, בכוחי הדל, לנסות לחשוף את השקר שבבסיס ההסתה.

לצערי, אלופי ההסתה הצליחו להיות אלופי ההסטה – הסיטו את הדיון מההכרח במלחמת חורמה בכהניסטים ועוזריהם, למתקפה על ריבלין בשל דבריו שעוותו וסולפו ללא הכר.

מפגע בודד - מה ההבדל בין המחבל שדקר חייל ב-443 לבין שליסל? המחבל הוא, כידוע "מפגע בודד". לעומת זאת, מאחורי שליסל עומדים כל החרדים, כל הדתיים, כל הימין, הליכוד, הממשלה ובעיקר נתניהו. והמהדרין (גדעון לוי) אומרים: "הישראלים" ("הארץ" בעברית) או "כל הישראלים" ("הארץ" באנגלית).

* התבהמות – חיפשתי הגדרה מתאימה לח"כ סמוטריץ', וההגדרה היחידה שמצאתי היא... טוב, נעזוב את זה. במקום זאת אגדיר את התנהגותו והתבטאויותיו – התבהמות.

* קהילת קוטראי – במשך עשרות שנים אנו מקטרים על כך שאין בתל-אביב רכבת תחתית או רכבת קלה, ואיך זה שמה שהוא מובן מאליו בכל עיר מערבית שמכבדת את עצמה לא קיים אצלנו; מדינת עולם שלישי וכו'. והנה, מתחילים לבנות רכבת קלה, והקיטורים עברו באחת לביקורת "עניינית" על כך שהרכבת הקלה על תשתיותיה אינה יורדת ביום אחד בשלמותה מן השמים, אלא, שומו שמים, יש לבנות אותה, ולשם כך נשלם מחיר של חוסר נוחות לאורך מספר שנים.

כיוון שהקיטורים מיטיבים לייצר רייטינג, התקשורת מטפחת ומעצימה אותם, בחוסר אחריות אופייני.

האם שגרת חייו של אזרח המשפץ את ביתו, אינה נפגעת בתקופת השיפוץ? הוא יכול לוותר על השיפוץ, או לוותר על נוחיות לתקופה מסוימת, כי החליט להשקיע בביתו. כך גם ברמה הלאומית. המיזם הזה הוא מיזם לאומי, שנועד להצעיד את החברה והכלכלה הישראלית קדימה. המדינה משקיעה בכך, ושגרת החיים של האזרחים תפגע בזמן הבניה, כדי לשפר אותה באופן משמעותי בשנים הבאות ובדורות הבאים.

כמובן שיש לפעול למזעור הפגיעה בשגרת החיים וראוי לפצות את בעלי העסקים שעלולים להיפגע בתקופת הבניה. אך כדאי לשמור על פרופורציות.

* ניכרים דברי אמת - חכל"ש אלעזר שטרן התראיין בגל"צ והביע תקווה שחברו, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, יצטרף ל"יש עתיד". מבלי משים, הוא היטיב להגדיר את תקופת כהונתו של אשכנזי כרמטכ"ל: "עכשיו אף אחד לא יוכל עוד לעצור את חזרתו של אשכנזי לחיים הפוליטיים". חזרתו.

* כשל מוסרי - הרמטכ"ל אשכנזי חתר תחת הממשלה הנבחרת והדרג המדיני. בכך הוא חתר תחת הדמוקרטיה. השאלה האם הוא עבר עבירות פליליות, היא משנית. הבעיה בהתנהלותו של אשכנזי היא במישור המוסרי, הערכי, הנורמטיבי, הציבורי. הבעיה היא, שכתוצאה מן המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, איש ציבור נבחן רק במשקפיים פליליות. אם אינו עבריין – הוא כשר. וכך, אם אכן תסגור הפרקליטות את תיקו של אשכנזי, הוא ישעט בחזרה, כן – בחזרה, לחיים הפוליטיים, כאילו היה צח כשלג.

* מחנה הדמוקרטיה - מי שנוהג לקרוא את מאמריי, יודע שיש מעט מנהיגים בישראל שאני מבקר בחריפות כמו את אהוד ברק. לא אחת כתבתי, שהיו בישראל 12 ראשי ממשלה, וברק אינו נמנה על 11 הטובים שבהם. את הנזק שדרכו המדינית גרמה לישראל, אנו משלמים עד היום ונשלם עוד שנים רבות. ולא אמרתי עוד דבר על ההתנהלות היהירה של אני ואפסי עוד – ללא כל דיון בקבינט ובממשלה, על דעת עצמו, ריסק ברק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי, בוועידת קמפ דיוויד. לשלום הוא לא הביא בוויתוריו המטורפים, רק לשפיכות דמים איומה.

אבל אנו חיים בדמוקרטיה. ובדמוקרטיה הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר והרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון גם אם אינו אוהב אותו ואינו מעריך אותו. גם אם האיש אשכנזי לא כיבד את האיש ברק, הרמטכ"ל אשכנזי חייב היה לכבד את שר הביטחון ברק.

כל החלוקה הזאת למחנה תומכי ברק מול מחנה תומכי אשכנזי, מחמיצה את מהות הכשל;  היא רדודה ולא רצינית. התנגדותי להתנהלותו של אשכנזי, שאולי אינה פלילית, אך מבחינה ציבורית משמעותה היא פוטש, אינה נובעת מתמיכה בברק, אלא מתמיכה בדמוקרטיה.  

* המקצוען – דובר חדש לסיעת "המחנה הציוני" – יאיר פז. מה הרזומה שמביא אתו פז לתפקיד? בבחירות האחרונות הוא היה יועץ התקשורת של "הבית היהודי". לפני כן היה יועץ התקשורת של גדעון סער, היועץ של יו"ר ועדת החוקה דוד רותם ז"ל מ"ישראל ביתנו", והדובר של ח"כ ציפי חוטובלי. מן הסתם, בכל תפקידיו התאמץ בכל מאודו לקדם את ענייני מעסיקו, לנסח הודעות נחרצות ושנונות, לתקוף את יריביו.

בשנות המאבק על הגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן ותקופת מה גם כדובר המועצה הציבורית למען הגולן והבקעה. את התפקיד מילאתי מתוך הזדהות מוחלטת, וכשירות של הרעיון לו הקדשתי ואני מקדיש את חיי. איני יכול להעלות על דעתי את האפשרות להיות הדובר של גוף שההזדהות שלי עמו היא "ליד" או "כמעט".

אבל מעבר מיידי כל כך, מ"הבית היהודי" למחנ"צ?! מהקמפיין המציג את המחנ"צ כאנטי ציוני לקמפיין של אותו מחנה שאינו חוסך בהשתלחויות נגד שרי וסיעת "הבית היהודי"? מה זה אומר עליו ומה זה אומר על מעסיקיו בעבר ובהווה?

איני יודע כמה שנים קיים התפקיד "דובר", אבל האתיקה של אותו דובר, היא האתיקה של המקצוע העתיק בעולם. "זו הייתה עבודה מקצועית לגמרי", מסביר פז.

* אליטה משרתת – 25 חניכי מכינת רבין משרתים כצוערים בקורס קצינים. שאלתי את נשיא המכינה - 25 מתוך כמה? התשובה לכך אינה פשוטה. בסך הכל בשני מחזורי המכינה הרלוונטיים יש 80 חניכים. אולם לא כולם נמצאים בשלב המתאים במסלולם הצבאי ולא לכולם יש נתונים. אולם בסך הכל, מבין בעלי הנתונים והתקנים, הממוצע הרב שנתי הוא כ-80%! יש לציין, שהמכינות הקדם צבאיות ובהן מכינת רבין, אינן מחנכות למנהיגות צבאית דווקא, אלא למנהיגות אזרחית, חברתית, חינוכית, שהמנהיגות בצבא היא השלב הראשון שלה, בגיל הרלוונטי. כך בונים אליטה אמתית, אליטה משרתת, להבדיל מאליטות נהנתניות ומתנשאות של אצולה מנוונת, שהוציאה שם רע לאליטיזם.

* תכנית "נטעים" בגולן - מזה ארבע שנים מתקיימת בגולן תכנית "נטעים" – בוגרי צבא שעולים לשבעה חודשים בקיבוצי הגולן, עובדים – עבודה נדרשת, בחקלאות, מקיימים בית מדרש, מנהלים חיים חברתיים דמוקרטיים ומשתלבים בקהילה. בתכנית שותפים כמאה צעירים, שנבחרו מבין מאות מועמדים, והם נמצאים בארבעה קיבוצים, ובהם אורטל.

אורטל הוא הקיבוץ הראשון שהרים את הכפפה. אני חיברתי את הקבוצה לאורטל וגם לימדתי בבית המדרש. מראשית התכנית אני חבר בצוות ההיגוי שלה.

מדובר בחבר'ה יוצאים מן הכלל, איכותיים, רציניים, אידיאליסטים, כלומר – כאלה שלא מעניינים את התקשורת הצהובה. הם חלק מתנועת עם רחבה, של אלפי צעירים מובילים בתכניות שונות בנגב, בגליל וביו"ש, לצד אלפי חניכי המכינות הקדם צבאיות, תלמידי מדרשת השילוב, המתנדבים הרבים לשנות שירות, תנועת "השומר החדש" ועוד יוזמות רבות של התחדשות הציונות בישראל ובניית אליטה ציונית משרתת.

הם עתידה של מדינת ישראל.

* אין חגיגה – אין אין אין חגיגה. בלי בלי עגבניה. אז איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה חסה ועגבניה?

משרד החינוך הורה לגנים לא להגיש ממתקים ועוגה בימי ההולדת, אלא רק מזון בריא. האם שר החינוך לא שנה את הכלל, ש"אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה"?

* ממנו צמחה מכללת "אוהלו" בקצרין - העתקת סמינר "אוהלו" מעמק הירדן לקצרין והפיכתו למכללה, היתה כרוכה במאבק קשה מאוד בין הגולן והעמק ומאבק פוליטי לא פשוט. לאחר המעבר, השם "אוהלו" היה כל כך מזוהה, עדין, עם מיקומו המקורי של הסמינר (היום נמצאת שם "אחוזת אוהלו"), עד שאי אפשר היה להזכיר את "אוהלו" בלי להזכיר ולהסביר שהיום היא בקצרין.

מכללת אוהלו השתדרגה מאוד, ואין כל השוואה בין מה שהייתה למה שהיא כעת.

ממש שמחתי למקרא משפט אגבי במאמר ביקורת של ד"ר ניר מן לספרה של זאבה זבידוב "על שפת ים כינרת" ב"חדשות בן עזר": "שושנה (1911–2001) לימדה בשנים 1935-1965 בבית החינוך האזורי ובשנים 1966-1972 ניהלה את סמינר 'אוהלו' להכשרת גננות ומורים (שממנו צמחה מכללת אוהלו בקצרין)".

חלפו 17 שנים, וכעת כדי לספר על סמינר "אוהלו" יש צורך להסביר ולהבהיר שזה גלגולה הקודם של המכללה שבקצרין.

* בית הלורדים – אני ממליץ בחום על התכנית "חותם אישי", המשודרת בשבת ב-11:00 בחינוכית 23. דן מרגלית עורך ראיונות עומק עם אישים מדור המייסדים, ממעצבי דרכה של החברה הישראלית בתחומים השונים. איני יודע כמה תכניות כבר שודרו, כי נתקלתי בתכנית במקרה בשבוע שעבר, כשהמרואיין היה הסופר אלי עמיר. השבת התראיינה כלת פרס ישראל למשפט והאמנית היוצרת פרופ' רות בן ישראל. באמת, אנשים משכמם ומעלה. מרגלית מלא כבוד והערכה למרואייניו, סקרן כילד אך עמוס בחכמה ורוחב אופקים, ומגלה את הצד ההפוך לוולגריות שגילה ב"פופוליטיקה", הזכורה לרע. חבל שהוא מסיים את הראיון בסבב שאלות פינג-פונג נוסח יאיר לפיד, כמו "הרגע המאושר בחייך", "הדבר שבו אתה גאה במיוחד". הרדידות הזאת מתאימה באמת ליאיר לפיד, לא לתכנית הזאת.

            * ביד הלשון

רכבים – רכב הוא שם עצם קיבוצי. השימוש בו בלשון רבים – רכבים, הוא שגיאה. זו שגיאה נפוצה מאוד בעברית העכשווית, הרבה באשמת הצה"לית, לצד נשקים, לחמים, שמנים, דלקים וציודים. נכון יותר לאמר כלי רכב, כלי נשק, ככרות לחם וכד'.

השיבוש הזה השתרש כל כך, עד שאולי כבר הפך לחלק מן השפה. אני מקווה שלא. לי זה צורם. 

* "חדשות בן עזר"