הבלוג של אורי הייטנר

רגע טרם כניסתם לא"י, לחיים עצמאיים וריבוניים, מקבלים בני ישראל ממשה מערכת של ציוויים והלכות הנוגעים לחיים ממלכתיים: מינוים ותפקידם של שופטים ושוטרים, הלכות מלכים, כוהנים ונביאים, הלכות מלחמה ומצור, פרשת עגלה ערופה, העוסקת באחריות יישוב על מעשה פשע הנעשה בקרבתו, הקמת ערי מקלט להגנה על מי שהרגו בשוגג, מפני נקמת הדם ועוד.

בפרק הקודם עסקנו בהלכות שופטים, באמירה ברורה אודות המצופה מהם: "וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק. לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

בפרק הזה אנו עוסקים בהלכות מלכים. סוגיית מינוי מלך נפתחת בפסוק הבא: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". הפרשנים חלוקים ביניהם, האם התורה מצווה מינוי מלך: " שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", או מתייחסת למינוי מלך בשלילה, כהיענות בלית ברירה לדרישת העם: "וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם". הרמב"ם עומד בראש האסכולה הרואה במינוי המלך ציווי. אני נוטה יותר לגישתם של אברבנאל ואחרים, הרואים במינוי מלך ברירת מחדל. כך או כך, אין ספק שעיקר עניינה של התורה בהלכות מלכים, היא בהגבלת כוחו של המלך, על מנת שלא יהיה "מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם" – מלך אבסולוטי, העומד מעל החוק, משליט עריצות ומשתמש בעוצמתו לצבירת עושר בלתי מוגבל.

המעניין בסוגיה, הוא המתח בתנ"ך בין מונרכיה לאנרכיה. מצד אחד, כל העולם היה מלוכני, והתורה הבינה שזאת דרישת העם וכנראה אין טעם להילחם בה. מצד שני, היהדות מאוד לא אוהבת שלטון של אדם על אדם. הפתרון הוא הגבלת השלטון – כפיפות לחוק (לתורה, במקרה זה) ואיסור גורף על המלך לנצל לרעה את מעמדו כדי לרכוש נכסים, ובאופן מפורט ומפורש – לא להרבות זהב, סוסים ונשים ולא להתנשא על נתיניו.

ובלשון הכתוב: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַיהוָה אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". 

בחלוף השנים – אכן, העם דורש מלך ככל העמים, לאחר דורות שהתנהל ללא מלוכה, כאשר שופטים הנהיגו אותו מפעם לפעם, ולאחר מכן שמואל הנביא עמד בראש העם. כאשר פנו בנדון לשמואל, הוא התייחס לדרישתם בשלילה.

בניו של שמואל הנביא סרחו, בדומה לבניו של עלי לפניו, מה שכבר מרמז לנו על הבעייתיות במונרכיה, שבה עובר השלטון מאב לבנו ולא תמיד הבנים ראויים. משום מה, הלקח של העם מכך שבניו של שמואל לא הלכו בדרכו, היה – דרישה למלך. שמואל אינו אוהב את הרעיון. אלוהים אומר לו שאין מנוס ואי אפשר לעמוד מול דרישת העם. אולם הוא מטיל עליו ללמד את העם את "משפט המלך" – כלומר את המגבלות המופיעות בדברים י"ז.

ניתן היה לצפות משמואל שיקרא לעם, יסביר להם שהוא נענה לבקשתם, בכפוף למשפט המלך. שמואל כינס את נציגי העם, ואת משפט המלך הציג על דרך השלילה – לא אמר להם מה נאסר על המלך, אלא הזהיר אותם מפני המשמעות של מלוכה: המלך ינהג בניגוד למשפט המלך – ייקח את בנותיכם וכו' וכו'. לבסוף, משלא שכנע את העם חזר לאלוהים ואז קיבל שוב את ההוראה להיכנע לרצון העם.

שאול נבחר למלך, ואח"כ עברה המלוכה לבית דוד. שלמה מוצג בראשית דרכו כמופת של מלוכה על פי דרישות התורה. הוא החכם באדם, מי שאלוהים האציל עליו מחכמתו, מי שזכה לבנות את בית המקדש ולעמוד בראש הממלכה בשיאה. ולפתע, בשיא עוצמתו ותהילתו – מהפך. השררה עלתה לראשו והשתלטה עליו. התיאור מצג את שלמה כמי שחטא בכך שעבר בדיוק על האיסורים במשפט המלך שבפרשתנו – אחת לאחת. בעקבות ריבוי הנשים הוא התדרדר בהשפעתן לעבודה זרה. בסופו של דבר נענש בקריעת ממלכתו. ללמדך עד כמה הרסני יצר השררה ומעוור ומשחית אפילו את החכם באדם.

ומכאן הלקח לימינו – יצר השררה הוא הרסני ויש לרסנו. השלטון משחית ויש לפקח עליו. הפרשיות המביכות בבית המלוכה הבריטי, לדוגמה, מעידות על הבעייתיות ברעיון המלוכני – בכך שהכישורים ההופכים אדם לראוי לשלטון, כביכול, הם העובדה שנולד להורים מסוימים. כל עוד מדובר במלוכה ייצוגית, ניחא. כאשר המלוכה היא השלטון בפועל, זו כבר סכנה גדולה. הלקח הגדול שהאנושות הפיקה מכך, היא הדמוקרטיה הרפובליקאית. בדמוקרטיה, תקופת השלטון מוגבלת, קיימת תחרות על השלטון והשליט נבחר בידי העם. השליט כפוף לחוק, בית המשפט בלתי תלוי, השלטון חייב להעמיד עצמו למשפט העם. החיים הדמוקרטיים מקדשים ערכים כחופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש היצירה ומוסדות כמבקר המדינה, אופוזיציה וכו'.

עלינו, האזרחים, לפקוח עין ביקורתית וחשדנית על השלטון, ולדרוש ממנו דבקות בטובת הציבור והעדפתה על טובתו הפרטית. כאשר אנו מבקרים בצריף של בן גוריון בשדה בוקר או רואים את דירתו הסגפנית של בגין המוצגת במרכז מורשת בגין בירושלים, קשה שלא להרהר במנהיגים שעשו ועושים לביתם, החיים אורח חיים ראוותני במגדלי אקירוב, בקיסריה, בחוות שקמים או בשורת דירות ברחבי הארץ. לא בכדי, ריח של שחיתות מלווה כל העת את ראשי הממשלה האחרונים, כשאחד מהם אף הורשע בשוחד.

התורה עוסקת במינוי מלכים. אנו התקדמנו מאז לשלטון דמוקרטי, שהוא בהכרח טוב יותר, אולם יצר לב האדם והתאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד עדיין מאתגרת אותנו כפרטים, ומחייבת אותנו כחברה לפקוח עין על המנהיגים ולוודא שאינם עבדים לתאוותיהם.

... ועל הנשיא האנס הסדרתי עוד לא אמרנו דבר.

* גינוי – אחת הטענות שהוטחו בימים האחרונים בנשיא ריבלין, היא שאין הוא מגנה את הטרור הערבי כפי שהוא מגנה את הטרור הנעשה בידי יהודים.

זו טענה כל כך נמוכה, כל כך מכוערת – החשדת נשיא המדינה בחוסר אכפתיות לטרור נגד יהודים ומדינת ישראל. האמת היא שההשמצה כל כך נמוכה, שאין צורך להתייחס אליה.

ובכל זאת, אתייחס אליה. על ישראל להילחם בטרור המופנה כלפיה וכלפי אזרחיה. אך אין שום משמעות לכך שהיא תגנה אותו. הנשיא, ראש הממשלה ושאר אישי ציבור, אינם אמורים לגנות את הטרור הערבי. אנו דורשים מאבו מאזן לגנות את הטרור הזה. אנו דורשים ממדינות ערב לגנות את הטרור הזה. איננו דורשים מאבו מאזן לגנות את הטרור שביצעו יהודים נגד פלשתינאים. זה מגוחך.

אם וכאשר ימצאו המחבלים ששרפו את משפחה דוואבשה, נצפה מהמשפחות שלהם שיגנו את המעשה. אולם איננו מצפים ממי שיקיריהם נרצחו בפיגוע טרור לגנות אותו. אין משמעות לגינוי כזה.

עלינו להילחם בטרור באשר הוא, אבל הגינוי רלוונטי כאשר מדובר בטרור היוצא מתוכנו. וטוב עשו הנשיא וראש הממשלה שהוקיעו וגינו את המעשים הנפשעים.

* הוצאת דברים מהקשרם – לפני זמן מה, קיבלתי דו"ח של אבחון על מועמד, והופיע בו המשפט "ממצאים לבעיית אמינות". הופתעתי, כיוון שלא היה לכך כל רמז נוסף. התקשרתי למכון וביקשתי לשוחח עם המאבחנת. התברר ש... נשמטה המילה "אין" בראשית המשפט. בסך הכל מילה קטנה, שלוש אותיות.

ומה ההבדל בין המקרה הזה לאופן בו סולפו דברי הנשיא אחרי הרצח בדומא? שכאן נפלה שגגה ושם - זדון.

* אי של שפיות - ביקור ההזדהות של סיעת "כולנו" בראשות השר כחלון בבית הנשיא, מממש את המנדט שנתתי ל"כולנו" בבחירות. כבר אז כתבתי, שעוד לפני תמיכתי בדרכו הכלכלית של כחלון, אני תומך במפלגה שהמסר שלה הוא "כולנו" מול הפלגנות והמחנאות של "אנחנו או הם". בחרתי בהם כאי של שפיות ומתינות בים ההקצנה. ואני שמח שהם אינם מכזיבים.

* ישכני מנשיכות פיהו – הימין הקיצוני רודף את ריבלין, כי הוא סולד מהחיבור הטבעי שמגלם ריבלין בין לאומיות וליברליות, בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וכך גם תמונת הראי שלהם – גדעון לוי, שאף הוא סולד מן החיבור הזה. אבל הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת יותר.

שעה שריבלין נמצא תחת מתקפה מימין הוא כביכול "מחבק" אותו ומשבח את עמידתו נגד הגזענות והאלימות, אך מזלזל בה ומציג אותה כלא שווה כקליפת השום, אם לא ימיר ריבלין את דתו ויהפוך אנטי ציוני. הוא קורא לריבלין להיות דה-קלרק הישראלי. דה-קלרק היה ראש ממשלת דרום אפריקה שפירק את משטר האפרטהייד. המנוול האוטו-אנטישמי הזה מציג את הציונות כאפרטהייד, את ישראל כמדינת אפרטהייד וחלומו הגדול הוא חורבן המדינה היהודית (שלב א' שלו זהה לשלב א' של מאיר אטינגר וכנופייתו) והחלפתה בשקשוקה קוסמופוליטית סרת טעם וריח. לוי מציב לריבלין רשימת דרישות-לדוגמה, כדי להסביר לו מה נדרש ממנו כדי להיות דה-קלרק: ביטול חוק השבות והמרתו בזכות שיבה, כביכול שווה ליהודים ולערבים, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. "אם מדינה אחת - כי אז צריך לשנות את אופיה ומשטרה; אם דמוקרטיה - כי אז שוויון וצדק לכולם. אם לא - אפרטהייד". כלומר, החלופה היחידה לאפרטהייד היא פירוקה של המדינה שאופיה ומשטרה היא מדינה יהודית. מה המדינה שהוא מציע במקום? מדינה של "שוויון לאומי". מה פירוש שוויון לאומי? פירושו אמירה שאין די בשוויון אזרחי במדינה היהודית, אלא יש לפרק את המדינה היהודית.  והוא מוסיף: "אין דרך אחרת, אדוני הנשיא, ואסור שתתעתע". ובמילים אחרות: תפסיק לתעתע. כל עוד אתה מאמין במדינה יהודית, כל דיבוריך על שוויון אזרחי אינם אלא תעתוע.

ריבלין הוא פטריוט ציוני גדול, ותמיכתו בשוויון אזרחי לערבים, היא תמיכה בזכויותיהם כבני אדם ואזרחים פרטיים במדינה היהודית, כמובטח במגילת העצמאות וכפי שלמד מבגין, מורו ורבו. גדעון לוי יודע זאת. ולכן, כאשר ריבלין זוכה לאמפתיה מהשמאל בעקבות ההסתה נגדו מצד הימין הקיצוני, הוא משדר תזכורת לעמיתיו – ריבלין הוא ציוני, כלומר הוא שייך לרשע הקולוניאליסטי של האפרטהייד ואקיבוש בלה בלה בלה.

בתיאור פגישתם של יעקב ועשו לאחר שנות הנתק הארוכות, מסופר שעשו נישק את יעקב. מעל המילה "וישקהו" מופיעות נקודות מעל כל האותיות. פרשנים הסבירו זאת כרמז שאין המדובר בנשיקה אלא בנשיכה.

* והיא לועגת – מסר דומה לזה של גדעון לוי כותבת עמיתתו וחברתו לדבוקת שוקן רווית הכט. בביקורת הטלוויזיה היא לועגת לחיבוק שקיבל ריבלין בסופשבוע מהשמאל הציוני והמרכז. היא מציינת בבוז שריבלין הוא "חמוד מארץ החמודים" ומסבירה בלעג שהם מחבקים אותו כפי שילד מחבק דובי, כי הוא פוחד מאבא ("האבא סגול השיער", היא כותבת בארסיות אופיינית). אך "כמה אנשים, יהודים ופלסטינים, עוד ימותו כאן, עד שמישהו יבין שמול מה שעולה בשמי המזרח התיכון — לחבק דובי זה פשוט לא מספיק". גם היא לא תסתפק בפחות מן הפתרון הסופי שמציע גדעון לוי.

* לשבור אותם – המעצר המנהלי למחבלים יהודים חשוב, אבל חשוב יותר לשבור את שתיקתם בחקירות. השב"כ מכיר את השיטות וועדת השופט לנדוי התירה את השימוש באמצעים אלה כלפי פצצות מתקתקות. מה שנדרש הוא להסיר את האזיקים המשפטיים הכובלים את ידי החוקרים.

* שאלות לזהבה גלאון - זהבה גלאון יצאה נגד מעצרים מנהליים וטלטולים בחקירות נגד טרוריסטים יהודיים. היא אינה יכולה לנהוג אחרת, כמי ששנים נאבקת נגד הצעדים הללו כלפי טרוריסטים ערבים. ואני אומר זאת לשבחה – מי שתומך בצעדים מסוימים נגד מחבלים כשהם בני עם אחד ומתנגד להם כשהם בני עם אחר הוא גזען. אולם כפי שהיא טועה בנוגע למאבק בטרור הערבי היא טועה בנוגע למאבק במחבלים היהודים. וכפי שהדרך שלה מסייעת לטרור הערבי כך היא מסייעת לטרוריסטים היהודיים.

השאלה אינה האם האמצעים הללו הם אידיאליים, אלא מה החלופה. האם עדיף לדבוק בכללי הספר, גם אם המשמעות היא המשך שריפת תינוקות והצתת כנסיות? המעצרים המנהליים נועדו לתת כלים למלחמה בטרור. טרור אינו פשע רגיל, והמחבלים אינם פושעים רגילים. מדובר באנשים בעלי להט אידיאולוגי ודתי קנאי, הנמצאים במחתרת עמוקה עם משטר מידור חמור, ואינם מכירים במדינה, במוסדותיה ובסמכותה.

מעצרים מנהליים נועדו למנוע מפצצות מתקתקות לבצע את זממם, כאשר יש מידע אמין הנוגע לתכניותיהם, אך אין די ראיות לכתב אישום ולהרשעה. מעצר מנהלי מחייב אישור שופט ונתון לביקורת בג"צ. הצגת המעצרים המנהליים כמעצרים שרירותיים של השב"כ הפוגע באזרחים תמימים היא הצגה שקרית ומעוותת.

שאלה לזהבה גלאון – האם היית תומכת במעצר מנהלי ליגאל עמיר, שהיה מונע את רצח רבין? ועוד שאלה – האם תתמכי במעצר מנהלי שימנע את פיצוץ מסגד אל-אקצה?

הלקח של רפובליקת ווימאר הוא חובת הדמוקרטיה להגן על עצמה, מפני מי שמנצלים את חולשתה כדי להרוס אותה מבפנים.

* לשנות את החוק – היועץ המשפטי לממשלה אסר על שרת התרבות כל זיקה בין תקצוב מוסדות תרבות לבין תכני התרבות, כיוון שהדבר נוגד את החוק. חזקה על ויינשטיין שהוא מכיר את החוק, ואם כך – יש לשנות את החוק.

אין המדובר בצנזורה, אלא בשאלה מה המדינה צריכה לתקצב מהמיסים שאני ואתה משלמים. לא, אין המדובר בכך שהתקציב יממן רק תרבות התומכת בעמדת הממשלה. על הממשלה לתמוך בתרבות והתרבות אינה צריכה בשום פנים ואופן לתמוך בממשלה, ואסור שתהיה זיקה בין השניים. אולם החוק צריך לקבוע קווים אדומים לתקצוב. לא יתכן שהמדינה תתקצב תרבות המפיצה תכנים של הכחשת שואה, למשל. גם לא תכנים כהניסטיים, לא תכנים המצדדים בחיסולה של המדינה, תכנים המסיתים לרצח פוליטי, תכנים הומופוביים בוטים, תכנים המפיצים את תאוריית השקר על רצח רבין, תכנים התומכים בטרור הערבי וברצח יהודים, תכנים של "מוות לערבים", תכנים המעודדים אונס וכד'. מימון תועבות כאלו בידי המדינה הוא אבסורד. ואם החוק אינו מאפשר התמודדות עם האבסורד – החוק אבסורדי. חוק אבסורדי יש לתקן.

* מרד הגיור - בשורה חשובה לחברה הישראלית – רבנים מרכזיים בציונות הדתית הקימו מרכז גיור אלטרנטיבי לרבנות החרדית העוינת. אמנם בעיניי העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין ואין כל צורך ש"יתגיירו", אולם אלה מהם שירצו לעבור את ההליך, תהיה להם כעת האפשרות לעשות כן בפני בתי דין הרוצים לקרבם ולגיירם, ללא תלות ברבנות החרדית היורדת לחייהם וממאיסה עליהם את היהדות ואת מדינת ישראל.

ואם הרבנות ומשרד הדתות לא יכירו בגיור שלהם - אני ממליץ להם (באופן חריג וחד פעמי) לקחת דוגמה מראש הממשלה ולצפצף.

* השגרירה ברומא – פיאמה נירנשטיין, משוררת, חברה לשעבר בפרלמנט האיטלקי ועולה חדשה, מונתה לתפקיד שגרירת ישראל באיטליה. "הארץ" פתח מיד ברדיפה מקארתיסטית אופיינית. איני מכיר את נירנשטיין. אתמול שמעתי את שמה לראשונה. איני יודע האם היא מתאימה לתפקיד. אומר רק, שלמרות ש"הארץ" רודף אותה, הדבר אינו מעיד בוודאות מלאה על כך שהיא האישה הנכונה במקום הנכון. אבל העובדה ש"הארץ" רודף אותה בהחלט נותנת תחושה טובה, שהיא ראויה ומתאימה. 

* חושד בכשרים – כתב אהוד בן עזר: "הוגשה בקשת חנינה לנשיא המדינה לשני הרוצחים היהודיים של סעד דוואבשה ובנו בן השנה וחצי עלי. החנינה תופעל זמן קצר לאחר שהשניים ייתפסו ויועמדו לדין – כנהוג בכל הטרוריסטים היהודיים, ששוחררו עד כה לאחר שריצו עונשי מאסר קלים ומצחיקים.

מי שירצו את מלוא תקופת מאסרם הם פושעים כמו אהוד אולמרט, ובבוא היום אולי גם בנימין נתניהו, שייתכן כי יימצאו נגדו סעיפים דומים לאלה שבגינם הורשע אולמרט".

ואני תמה, על סמך מה אהוד בן עזר חושד בנתניהו שהוא גנב, רמאי ונוטל שוחד?

            * ביד הלשון

גבוה כזֶמֶר – בפרשת השבוע, פרשת "ראה", מוקדש פרק מוקדש לכשרות – פירוט בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה. בין המותרים – זֶמֶר.

מהו הזמר? על פי תרגום השבעים ותרגומו של רבי סעדיה גאון, הזמר הוא הג'ירפה.

עובדה זו מסייעת לנו לבאר שורה בלתי מובנת, אפילו מוזרה, בשירו של אורלנד "היו לילות": "הוא היה אז בהיר וגבוה כזֶמֶר".

מה פירוש גבוה כזמר? איזה גובה יכול להיות לשיר?

הנה התשובה – הזמר אינו אלא הג'ירפה. הוא היה אז בהיר וגבוה כג'ירף.

יש רק בעיה קטנה בהסבר הזה. כשאורלנד נשאל על כך הוא השיב שכלל לא היה מודע לכך שיש חיה הנקראת זמר ושהיא מזוהה עם ג'ירפה. "גבוה כזמר" הוא ביטוי פיוטי, שאין לו הסבר ריאלי.

נו, אם אורלנד כתב "גבוה כזמר" אפילו בלי שהוא ידע שזמר = ג'ירפה, קל וחומר שמדובר בגבוה כג'ירפה. כי מה החוכמה לכתוב גבוה כזמר כשיודעים שזמר = ג'ירפה?

* "חדשות בן עזר"

בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד,  במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים. הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.

באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. "אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער". הם לא האמינו למשמע אוזניהם. הם לא נתקלו עוד בלקוח מוזר כל כך.

האופן שבו ניהלנו את מאבקנו היה חריג. בדרך כלל, הגישה במאבקים ציבוריים היא של "המטרה מקדשת את האמצעים". אין כמעט מאבק, פוליטי או מקצועי, שאינו כרוך בהפרת חוק, באלימות, בסרבנות, בחסימת כבישים, בהתלהמות, בהסתה; כאילו מובן מאליו שאי אפשר אחרת. הרי המאבק – צודק. וכל מאבק הוא מאבק צודק בעיניי הנאבקים. ואם הוא צודק, הרי שמותר...

המאבק על הגולן הצליח במידה רבה כי היה דמוקרטי, מכובד והגון, לאורך כל הדרך. אופיו ככזה נבע מסיבות טקטיות, אך לא פחות מכך - מסיבות מהותיות.

הסיבה הטקטית, הייתה אמונתנו שכדי לנצח במאבק עלינו לגייס את אהדת העם. אם נחסום כבישים, למשל, נשניא את עצמנו ואת מאבקנו על נהגים שיעמדו בפקקים. אופן המאבק שלנו דרש הרבה מאוד איפוק, לעתים איפוק כמעט בלתי אנושי, אך תמיד הזכרנו לעצמנו שהמטרה אינה לריב עם השומר, אלא לאכול את הענבים. ואכן, לא היו מתוקים מענבי הניצחון במאבק.

אך לא רק טקטיקת המאבק שימשה נר לרגלנו. פשוט, האמנו שכך ראוי לנהוג בחברה דמוקרטית. "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", נכתב בפרק היומי שלנו, דברים ט"ז כ'. למה פעמיים צדק? הרי הסגנון המקראי חסכני מאוד במילים, ואין בתורה מילה מיותרת? אחד הפירושים לסוגיה, היא שהכפילות נועדה להבהיר שאין די בכך שהמטרה תהיה צודקת – גם האמצעים צריכים להיות כשרים, צודקים וטהורים.

"ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא", כתבה רחל המשוררת בשירה. מי שהופך את עצמו למצורע מבחינה ציבורית, יאבד את הציבור. אי אפשר לנצח במאבק ציבורי ללא הציבור.

האיפוק שגזרנו עלינו בזמן המאבק על הגולן דרש מאתנו תעצומות נפש כמעט בלתי אנושיות. הרי לא היה זה סתם מאבק על תנאי מחיה אלה או אחרים, על דעה פוליטית שאנו דוגלים בה. היה זה מאבק קיומי. היה זה מאבק על הערכים הבסיסיים ביותר שבהם אנו מאמינים, ובזכות אמונתנו בחרנו להגשים אותם בחיינו. ומדובר היה בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו, בהרס מפעל החיים שיצרנו בעשר אצבעותינו במשך עשרות שנים. וידענו שהקורבן שנדרש מאתנו הוא קורבן סרק, שימיט אסון על מדינת ישראל (היום הכל מבינים זאת). והרי לא זו בלבד שנתונה לנו זכות הצעקה, גם היינו זקוקים לצעקה הזאת. אולם בחרנו בדרך ייחודית להביע את צעקתנו.

זה לא היה מובן מאליו. גם בתוכנו היו על כך מחלוקות. זכור לי דיון שבו אחד החברים אמר: "הרכבת דוהרת מולנו ואנחנו מנסים לעצור אותה בסטיקרים".

כן. עצרנו אותה בסטיקרים. לא רק בסטיקרים, כמובן. המגבלות ששמנו על עצמנו, שנטרלו אותנו מניהול מאבק כוחני, אילצו אותנו לנהל מאבק... מוחני; חכם ויצירתי.

במאבק הצלחנו להגיע אל העם, ליצור מצב שבו העם עם הגולן, לבטא מעל כל מרפסת ושמשת מכונית ובכל צומת בארץ את העובדה שהעם עם הגולן, ליצור בקרב מקבלי ההחלטות את התובנה שהסיכויים להעביר את הנסיגה במשאל עם קלושה (כפי שהוכיחו אז כל הסקרים).

ובדרכנו – ניצחנו. אנו יושבים על אדמתנו, ממשיכים ליצור את יצירת המופת הציונית שלנו, ומדינת ישראל ניצלה מאסון לאומי.

****

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף". והמשך המשפט הוא: "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

אם ה' נותן לך את הארץ, מה הקשר ל"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"? אפשר שפסוק זה הוא התשתית של תורת הנביאים, שיצרו זיקה חד משמעית בין ההתנהגות המוסרית והצודקת של עם ישראל, לבין קיומה של הריבונות הישראלית. הפסוק אומר, למעשה, שההבטחה האלוהית על הארץ אינה בלתי מותנית; מימושה מחייב אותנו לרדיפת צדק.

ולמה הכפילות – "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"? הסבר נוסף, והוא ראוי ויפה מאוד בעיניי, הוא שהדרך לצדק אינה רק במשפט על פי הדין, אלא גם על פי מידת הרחמים, הגמישות וההתחשבות. "לא חרבה  ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, שהעמידו דיניהם רק על דין תורה ולא דנו גם לפנים משורת הדין" אמרו חז"ל. והנה, התורה עצמה אומרת, שמשפט צדק אינו משפט עיוור, על פי הדין בלבד. השופטים אינם רובוטים של הדין היבש, אלא בני אדם, המחויבים בשיקול דעת.

אף שהפסוק הזה עוסק במשפט, אני מציע לדרוש את הכפילות באופן נוסף. למה "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"? עלינו לרדוף משפט צדק וגם צדק חברתי. חברה שאינה חותרת לצדק חברתי, לצמצום פערים, לחיסול העוני ושאינה מבוססת על ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא חברה חולה. "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – זו המחויבות היהודית לתיקון עולם.

****

בפרק הבא נעסוק בהלכות מלכים, ושם אין מצווה למנות מלך, אלא היתר למנות מלך, כהיענות לרצות העם. לא כן כאשר מדובר במשפט. הפרק מדבר על החובה למנות שופטים

ועל החובה לשפוט משפט צדק. הפסוקים העוסקים בכך, הם מן הפסוקים החשובים ביותר במורשתנו, וראוי לצטט אותם בלשון המקור: "וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק. לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

ביום שבו נאלץ שופט בישראל לצאת לחופשה מפאת חשד בהעלמת מס באמצעות חשבון בנק סודי בשוויץ (ונאחל לו, ולא פחות מכן לנו – שיתברר שהחשד הוא חשד שווא), חשוב כל כך לזכור ולהזכיר מה נדרש משופט. השופט חייב להיות אדם ישר, הגון, שומר חוק, מקפיד על קלה כחמורה. אם אינו עומד בקריטריונים הללו – אין הוא ראוי להיות שופט, יהיו כישוריו, בקיאותו וכושר ההחלטה שלו מעולים ככל שיהיו.

הפסוקים מדברים על המשמעות של שוחד בידי שופטים, אך הם נכונים גם לגבי מנהיגים פוליטיים ומוניציפליים.

השוחד הרסני לחברה ולכן חברה מתוקנת חייבת להתגונן מפניו ולהילחם בו. לאחרונה, נחלה החברה הישראלית ניצחון ותבוסה במלחמה בשוחד. הניצחון, הוא העונש החמור שהוטל, ללא משוא פנים, על ראש הממשלה לשעבר והעובדה שהוא עומד להחזיר את חובו לחברה במאסר ממושך מאחורי סורג ובריח. התבוסה, היא העובדה ששר שסרח ונטל שוחד חזר להיות שר בממשלת ישראל.

****

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", הוא גם הצדק החברתי.

מרבית הפרק מוקדשת לתיאור שלושת הרגלים ומצוותיהם. ושוב ושוב חוזר הציווי לצדק חברתי, להחלת החג על הציבור כולו, עם דגש על החלשים בחברה, הראויים ליטול חלק בשמחה, וחובת החברה להבטיח את שמחתם. "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". וכיוון שכל התורה כולה על רגל אחת היא "השנוא עליך, לחברך – אל תעשה", אנו נדרשים לזכור: "וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה".  

* 929