הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "סלילים של אובדן דרך", מתחתי ביקורת על סרטה של מור לושי: "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". עם זאת, מסתבר לי, בדיעבד, שככל שהייתי ביקורתי, נפלתי למלכודת המניפולציה של יוצרי הסרט. כך כתבתי: "מסתבר שהצנזורה הצבאית פסלה 70% מחומר הגלם של הספר". לא היה ולא נברא. זוהי מניפולציה פוליטית, חלק מהמגמה של הסרט ליצור דה-לגיטימציה לישראל. הנה, אומרים היוצרים, צה"ל צנזר את לוחמיו שהביעו את רחשי לבם וכו' וכו'.

שולמית טנא, אחת השותפות ליצירת "שיח לוחמים", שהייתה בצוות המראיינים והנחתה ארבע מן השיחות, פרסמה מאמר ב"ידיעות הקיבוץ", הדוחה מכל וכל את הטענה הזאת. נכון שרק כ-30% מהחומר נכנס לספר, אך לא בשל צנזורה, אלא משיקולי עריכה של העורכים עצמם. הם לא יכלו לפרסם ספר בהיקף שיכול להכיל את כל השיחות. אולם החומר שנכנס משקף את רוח הדברים, כולל הביקורת החריפה ביותר על המלחמה. ועובדה, שהדברים הקיצוניים ביותר שהופיעו בסרט, הופיעו גם בספר. הצנזורה פסלה כמה סודות צבאיים שהופיעו, כפי שהיא עושה כדרך שגרה.

שולמית טנא רחוקה מלהשתייך ל"ימין" הפוליטי, אך כיצד היא הסבירה את המניפולציה? "אני חוששת שסרט מעין זה משחק לידיו של השמאל המערבי הרדיקלי, הקופץ על הסרט כמוצא שלל רב. אותו שמאל פרו-פלשתינאי מובהק המנהל מסע דה-לגיטימציה של ישראל והתייחסותו לסכסוך הישראלי-ערבי חד-צדדית לחלוטין. כבר נאמר על השמאל הזה ועל דומיו –שותפיו בשמאל הישראלי הקיצוני, שהם לוקים 'בהומניזם סקטוריאלי, של צד אחד בלבד'".

אגב, הקרנת הבכורה של הסרט הייתה, איך לא, ב...ברלין.

שני אנשים עמם שוחחתי, אישרו באוזניי את דבריה של שולמית טנא, הן בצד העובדתי והן בפירוש המגמה של מור לושי. האחד הוא ההיסטוריון ד"ר אלון גן מאוניברסיטת ת"א, שערך מחקר מקיף על "שיח לוחמים". השני הוא יריב בן אהרון, מאנשי הרוח והחינוך הבולטים בתנועה הקיבוצית, שהיה מיוזמי הספר, היה אחד מצוות המראיינים וכתב את ההקדמה לשיח (לצד הקדמה נוספת שכתב מוקי צור). יריב הגיב בכעס רב למניפולציה של לושי ולתיאורים השקריים והמגמתיים שלה. לטענתו, לושי סילפה את רוח "שיח לוחמים", מתוך מגמה פוליטית רדיקלית.

****

אחד המשתתפים ב"שיח לוחמים", היה המחנך נחמן רז, איש גבע. הוא שירת במלחמה כקצין חינוך של חטיבת מילואים והיה מבוגר בכעשור ממרבית המשתתפים. במאמרי על הסרט, ציטטתי את תגובתו לדברים שאמר עמוס עוז, על פיהם הכותל אינו שווה ציפורן של חייל ושהיה מפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להחזיר לחיים חייל אחד. נחמן השיב לו, שבדבריו הוא שומט את עצם צדקת קיומנו כאן, בארץ ישראל.

בימים שבין כתיבת המאמר לפרסומו, הלך נחמן רז לעולמו, בגיל 91. נחמן היה מעמודי התווך של קיבוצו ושל התנועה הקיבוצית. כל חייו עסק נחמן בחינוך – הדרכת נוער, הדרכת עולים, הוראה, ניהול בית ספר, מזכיר הנוער העובד והלומד, קצין חינוך ראשי של הנח"ל. מן החינוך יצא לתפקידיו הציבוריים ואל החינוך חזר מהם, וגם בתפקידיו הציבוריים, כמזכיר קיבוצו, מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וחבר כנסת, היה בראש ובראשונה איש חינוך. בכנסת הוא כיהן כיו"ר ועדת החינוך.

נחמן היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה, וכל חייו האמין בערכי הציונות, ההתיישבות והקיבוץ, נאמן לרוח האקטיביזם הציוני שאפיין את התנועה הקיבוצית.

נחמן רז היה ידיד הגולן. הוא היה מעורב מאוד בליווי קיבוץ כפר חרוב, שקבוצת גבע הייתה הקיבוץ המלווה שלו. כמזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים ליווה מקרוב ובאהבה את שלושת קיבוצי האיחוד בגולן – מבוא חמה, אפיק וכפר חרוב. בעת המאבק על הגולן (כשכבר לא היה ח"כ) הוא תמך בנו ובמאבקנו.

הנה ציטוט מתוך דבריו של נחמן רז ב"שיח לוחמים", ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, על הלקח המרכזי עמו חזר מן המלחמה: "לצדק בלי כוח אין שום תוקף. וכל מי שרוצה שהצדק שלו לא יהיה דבר מופשט, אלא שיוכל לחיות על פיו, צריך להיות חזק. זה החוק האכזרי של תקופתנו. אני יכול רק להצטער על זה, אבל אני לא מוכן להתהלך עם מצפון לא נקי. אם אני מוכרח לממש את הצדק שלי גם בכוח, זה משום שאין לי ברירה אחרת".

****

מאמר זה, הוא האחרון בסדרה של מאמרים שפרסמתי בחודשיים האחרונים, לציון 48 שנים למלחמת ששת הימים. אחד המאמרים, "הנחלן", עסק בתפקידו המכריע של לוי אשכול בהקמת ההתיישבות בגולן. במאמר זה הוכחתי עד כמה חסרת שחר התיאוריה על פיה אשכול התכוון שההתיישבות בגולן תהיה "זמנית".

לפני ימים אחדים, ראיינתי, במסגרת מחקר שאני עורך, את עוזי גדור, המתכנן הראשון של ההתיישבות בגולן. הראיון התמקד בתכנית האזורית ליישוב ופיתוח הגולן, ינואר 1969. בראיון למדתי, להפתעתי, שלא הייתה זו התכנית הראשונה של גדור להתיישבות בגולן. כבר בנובמבר 1967, חמשה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, נקרא עוזי לרענן וייץ, יו"ר המחלקה להתיישבות, והתבקש להכין תכנית ראשונית להתיישבות בגולן. במשך ששה שבועות, עמל עוזי על התכנית, שכללה הקמת 15 יישובים כפריים בגולן.

עם השלמת התכנית, היא הועלתה לדיון בהנהלת המחלקה להתיישבות, לקראת הצגתה לראש הממשלה לוי אשכול. ניתן לצפות, שדיון כזה ייסוב בשאלה: האם ראש הממשלה יקבל את התכנית, ידחה אותה בטענה שהיא שאפתנית מדי, ימסמס אותה. מסתבר שהדיון היה אחר לגמרי. בראשית הישיבה, מיד לאחר שעוזי הציג את תכניתו, העלה וייץ לדיון את החשש שהתכנית לא תספק את אשכול. מה עושים במקרה זה? עוזי גדור אמר, שאם אשכול ידרוש זאת, לא תהיה לו בעיה להרחיב את התכנית לעשרים ואף עשרים וחמשה יישובים. "כל מספר שאשכול ידרוש – אוכל להתאים לפיו את התכנית".

בסופו של דבר אשכול קיבל את התכנית כמות שהיא. אולם עצם הסוגיה שעלתה לדיון, מעידה על גישתו של אשכול בעיני מי שעבדו אתו והכירו אותו, להבדיל ממי שמסלפים את דרכו בדיעבד.

אגב, ספרו האוטוביוגרפי של אשכול נקרא "בדרכי התנחלות". גם זה אומר משהו, לעניות דעתי.

****

לסיום סדרת מאמריי על מלחמת ששת הימים, אביא קטע ממאמר המערכת של "הארץ" מן היום הרביעי למלחמה, 8.6.67, המעיד על כברת הדרך הארוכה שעשה העיתון מאז ועד עתה:

"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו". בהמשך מאמר המערכת, קורא העיתון לכבוש את הגולן. "הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם ויסולק... סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת לפעול כדי למנוע תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות המזוינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם... המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי". 

* "שישי בגולן"

* הדיבר השישי – יום אחרי רצח התינוק ויומיים אחרי הרצח במצעד הגאווה, קראנו את פרשת "ואתחנן", ובה עשרת הדיברות.

בדרשה לפרשת השבוע, אותה נשאתי בקבלת שבת אזורית של תושבי צפון הגולן, אמרתי, בין השאר: "כשנאמר 'לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא', ברור שהכוונה היא לאותם האנשים, שבעזות מצח מעמידים עצמם כנושאי דבר האלוהים, בתוך חיינו האמתיים, הארציים, החברתיים והפוליטיים, וראוי להעמיד אותם במקומם, ולהזכיר להם את האיסור החמור מפני נשיאת שם השם לשווא.

כפי שנוכחנו, לאסוננו, אתמול והבוקר, יש מי שנושאים את שם האלוהים לשווא, לא רק בדיבור אלא במעשה, ורואים את עצמם מוסמכים לבטל את הדיבר 'לא תרצח' בשם קנאותם הפנאטית. על העם היהודי לנהל מלחמת חורמה במוטציה הפגאנית הקנאית שיצאה ממנו, ועלולה להמיט אסון על כולנו".

* להגדיר את הרוע – כדי להיאבק ברוע ולנצח, יש להגדיר אותו ולזהותו. מי שרוקדים על הדם כדי לקושש רווח פוליטי מאמירות מכלילות ומעלילות על "הימין... הדתיים... המתנחלים... החרדים...", כלל אינם מנסים להפריד בין טוב ורע, אינם מנסים באמת לזהות את הרוע ובכך הם מקשים על המלחמה. בעצם, הם משת"פים של הרוע. (אגב, הם גם לא ירוויחו מכך שום רווח פוליטי, כפי שהוכח לאחר גל הרדיפה בעקבות רצח רבין. אבל הם אינם יכולים לגבור על יצרם).

* הרוע המזוקק: הרב גינזבורג – בדרך כלל, כאשר אני מנסה לתת במוטציה הגזענית והקנאית שיצאה מן היהדות סימנים, אני מדבר על החיה הכהניסטית. אולם למדתי מחברי המשורר, חבר כפר עציון, אליעז כהן, שנכון להיות מדויקים יותר, כדי להגיע לתמצית של התמצית של הרוע המזוקק, הרוע המוחלט. אליעז מפנה אצבע מאשימה כלפי הרב גינזבורג, ראש מוסדות ישיבת "עוד יוסף חי", הגורו של הכת הקנאית, הגזענית, הטרוריסטית הזאת, שהינה אויבת קשה של עם ישראל, של מדינת ישראל ובעיקר של תורת ישראל.

מבין תלמידיו של הגורו הנ"ל יצא ספר הפיגולים "תורת המלך", מעין גרסה עברית של "מיין קמפף", המכשיר רצח גויים כולל ילדי גויים.

בכנופיה הזאת יש לנהל מלחמת חורמה, עד שיבוער הנגע.

* אנטי ציונים – עמוס הראל וחיים לוינזון פרסמו ב"הארץ" תחקיר על ארגון הטרור שיצא מן היהדות. באופן לא מפתיע, אחד ממנהיגי הארגון הוא נכדו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב). הארגון מגדיר את עצמו בפירוש כאנטי ציוני ואנרכיסטי, שמטרתו להחריב את המדינה ולהחליפה בישות אחרת לגמרי. במוטציה הזאת יש להילחם עד חורמה. יש להילחם בה תוך התעלמות מהרוקדים על הדם שלמען רווח פוליטי קצר מועד נוח להם להציג החבורה הזאת כחלק מה"ימין", "המתנחלים", "הדתיים", בעוד מדובר באויב של הימין, המתנחלים והדתיים.

* חומץ – נעצר מאיר אטינגר, נכדו של "הרב" כהנא, ממנהיגי המחתרת הפועלת לחורבן מדינת ישראל. חומץ בן בנו של חומץ (או ליתר דיוק בן בתו).

* הכפפות המיופיפות – כדי להילחם ברוע הזה, יש להסיר את הכפפות המיופיפות, שבשם הדמוקרטיה, זכויות האזרח ופלפולים משפטיים, שלטון החוק מתגלה במלוא רפיסותו ונכשל במלחמה באויב הזה. אחרי שיעלון והרצוג דיברו על מעצרים מנהליים (ולאחר מכן גם הקבינט אישר זאת), אץ רץ הפרשן המשפטי של קול ישראל משה נגבי לגנות את ההצעה ולהסביר כמה היא אינה דמוקרטית. כך לעולם לא ננצח אותם. כך, הדמוקרטיה רק תפסיד לאויביה מבפנים המנצלים את חולשתה.

אני מתקומם נגד הביקורת על אוזלת היד של המשטרה והשב"כ. הרי שוב ושוב מסבירים מפקדי המשטרה ובכירי השב"כ, שידיהם כבולות בידי המערכת המשפטית. אותה מחתרת אנרכיסטית רדיקלית, היא מחתרת עמוקה, מקפידה על כללי מידור חמורים וכל עצוריה שותקים בחקירות. וכך, בתי המשפט משחררים אותם מחוסר ראיות, אף שהכל מכירים בסכנתם. לא נורא, שישרפו כמה תינוקות וכנסיות, העיקר שהנוהל המשפטי המחמיר לא יעורער. השתגענו?!

הם שותקים? ועדת לנדוי התירה לשב"כ להשתמש בלחץ פיסי מתון כלפי פצצות מתקתקות. נו, למה מחכים? נראה את הגיבורים האלה שותקים כאשר חוקרי השב"כ יטלטלו אותם.

"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא).

* זו לא הכיפה – כתב לי ד', חברי הקרוב:

"אני חובש כיפה,

רוצח רבין חובש כיפה,

הדוקר במצעד חובש כיפה.

שורפי כנסיות חובשי כיפה.

שורפי תינוקות חובשים כיפות.

אנה אני בא?"

השבתי לו: "אני נימול ... וגו'. וכפי שהבעיה אינה במילה, כך היא אינה בכיפה. פשוט, הגיע הזמן להילחם בהם".

* הפנים האמתיות של המתנחלים – אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר חנן פורת שהטבח זעזע אותו אפילו יותר מרצח יהודים, כי על הכאב של עצם הרצח, נוסף הכאב על כך שאחד מבני עמנו עשה את הפשע (התעלמו מההסתה נגד חנן פורת אחרי הרצח, בעקבות העיוות של רינה מצליח, שתפסה אותו "על חם" מאחל "פורים שמח" ביום הרצח, כפי שיהודים איחלו בפורים אפילו במחנות השמדה). חנן פורת הוא אבי ההתיישבות בגוש עציון.

בראשית השבוע נערכה עצרת של תושבי גוש עציון, בראשות ההנהגה הציבורית והרבנית של הגוש בעבר ובהווה ובהשתתפות מאות תושבים, לגינוי והוקעה של האלימות. לעצרת הוזמנו ובאו מנהיגי הציבור הערבי באזור גוש עציון.

אלה הפנים האמתיות של המתנחלים.

* ביביאשם - שאלה לאלה המנסים להדביק את הימין הרדיקלי לנתניהו. האם נתניהו אשם גם בפוטומונטז' שלו במדי SS עם שפם של היטלר?

* תואר כבוד - "חובב תאי גזים" - זה תואר הנאצה שקיבלתי מאיזה כהניסט עלוב נפש. בעצם, מספיק לומר כהניסט. אין כהניסט שאינו עלוב נפש.

* שביעות רצון – שני מעשי הרצח הנתעבים הניעו את אמות הסיפים של החברה הישראלית, וזעזעו כל ישראלי. בעצם, לא כל ישראלי, אלא כל ישראלי בעל מצפון. מזמן לא נתקלתי בסיפוק כל כך עמוק, תחושת עונג כל כך מתוקה, כמו במאמרו האחרון של גדעון לוי, שנפתח במילים: "הישראלים דוקרים הומואים ושורפים ילדים" והסתיים במילים: "ישראל הציתה את משפחת דוואבשה".

* כריעת ברך מלכותית – לאחר הטבח בבנות בית שמש בנהרים, בידי מחבל-חייל ירדני, מיהר חוסיין, מלך ירדן, לבקר בישראל, לפקוד את בתי המשפחות השכולות, לכרוע ברך ולהביע צער על הפשע שעשה בן עמו. כולנו הערכנו את המחווה וראינו בה מעשה אצילי.

אלי מייזליש בז לנשיא ריבלין ולרוה"מ נתניהו שבאו לבית החולים לבקר את פצועי הרצח הנפשע של מחבלים יהודים. אני בז למייזליש על הבוז, ואני גאה בנשיא ובראש הממשלה שנהגו כראוי למנהיגי מדינת העם היהודי, לאחר שבני עוולה מתוכו עשו מעשה נורא כזה.

עם זאת, נתניהו לא יבחן במחווה היפה הזאת, אלא בכך שכראש הראשות המבצעת ידביר את הנגע.

* המנהיג שמייצג אותי - מכל ההנהגה הישראלית, האיש שאני חש שמייצג אותי ואת השקפת עולמי יותר מכל אחד אחר, הוא רובי ריבלין (הגם שלא תמיד אני מסכים אתו, בוודאי לא עם התעקשותו להיות אחרון המוהיקנים של א"י השלמה).

* גאה בנשיא המדינה - במהלך כהונתו של שמעון פרס כנשיא המדינה, הגעתי למסקנה שמוסד הנשיאות מיצה את עצמו. אחרי למעלה מעשרים שנות ביזיון, עם ויצמן ופרס שהשתמשו בתפקיד הנשיא כמכשיר פוליטי ומדיני, וביזו את מוסד הנשיאות, ויצמן גם בהתנהלות מושחתת, שלא לדבר על האנס הסדרתי שטימא את בית הנשיא, סברתי שאי אפשר יהיה עוד להחזיר עטרה ליושנה.

בבחירות לנשיאות, תמכתי במועמדותו של חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן, בהנחה שרק מי שבא משדה אחר ולא משדה הפוליטיקה, יוכל לחולל שינוי ולהחזיר לתפקיד הנשיא את הממלכתיות.

היום, אחרי למעלה משנה לכהונתו של ריבלין, אני שמח שהתבדיתי פעמים. התבדיתי כשלא האמנתי שניתן יהיה להחזיר את תפקיד הנשיא לתלם הממלכתי, וטעיתי כאשר לא האמנתי שפוליטיקאי יוכל לעשות את המפנה.

ריבלין הוא נשיא מצוין, שמחזיר למוסד הנשיאות את המכובדות שאיפיינה אותו מקום המדינה ועד הנשיא הרצוג. הוא משמש כסמל הממלכתיות, הריבונות, השפיות, וכדמות בעלת אמירה מוסרית וערכית. והכל, בהומור, בענווה ובפשטות הליכות – ממש היפוכו המושלם של פרס, רודף הכבוד האובססיבי.

ריבלין מוערך על ידי רובם הגדול של אזרחי ישראל – שמאל וימין, חילונים ודתיים, יהודים וערבים ושנוא על הטוקבקיסטים הימננים הקיצונים, שהפכו אותו יעד להסתה והשמצות.

ריבלין החזיר לאזרחי ישראל את הגאווה במוסד הנשיאות.

* בני עמי – תגובתו של ריבלין לשני פיגועי הטרור בידי יהודים הייתה חשובה ביותר. ריבלין השמיע את קול המוסר היהודי, את דרכה של מדינת ישראל, שהוא האיש המסמל ומגלם את ערכיה. הסונטים בו – הבעיה שלהם אינה אתו, אלא עם המוסר והערכים היהודיים.

אחת הטענות נגדו היא על הבעת הכאב על "בני עמי שבחרו בטרור", שכביכול יש בה הכללה על עמו שבחר בטרור. הפרשנות הזאת אינה אלא פלפול עקום. ברור שהוא לא אמר שבני עמו בחרו בטרור, אלא הביע את הכאב על כך שאלה שבחרו בטרור הנם בני עמו. ואכן, למרבה הבושה, אותם מחבלים הם בני עמנו.

ועם זאת, להבא על ריבלין להקפיד יותר על ניסוח דבריו, כדי לא להשאיר פתח לעיוות הדברים, כפי שעשו תוקפיו.

* רצח אופי – אתר סאטירי ימנני, פִבְּרֵק "ידיעה" מרושעת, לפיה בהודעה רשמית מבית הנשיא הבהיר הנשיא ריבלין שהוא לא ביקר את בית משפחתה של אדל ביטון ז"ל, כדי לא לפגוע ברגשות הערבים, מאחר והתחייב להיות הנשיא של כולם.

זה אמור להיות מין סוג של הומור, כנראה. זכותו של אדם להיות בעל הומור גרוע. ובמדינה דמוקרטית זכותו של אדם חסר הומור לכתוב "סאטירה". והוא גם לא המציא את הסוגה של סאטירה בפורמט של אתר חדשות.

הבעיה היא שהסאטירה הזאת מופצת כ"ידיעה", וזו כבר הסתה לשמה, במזיד. ואנשים שטופי מוח מאמינים לה ומפיצים אותה הלאה. הנה, בתגובה לדברי תמיכה בנשיא ריבלין שכתבתי בפייסבוק, נשלחה לי ה"ידיעה" הזאת, בסוג של מסר ברוח "נו, תראה על מי אתה מגן. זה הריבלין שלך. נראה אותך מגן גם על זה".

תחילה חשבתי שמי ששלחה לי היא מאנשי סדום המפיצים את העלילה במזיד. בדיעבד הבנתי שהיא מאנשי חלם המאמינים לה. אבל איך הגענו למצב שאנשים מאמינים ל"ידיעה" כזאת? זו תוצאה ישירה של רצח האופי. הפצת "ידיעה" כזאת הרבה יותר אפקטיבית ולכן גם יותר מסוכנת מהפצת תמונת הנשיא במדי SS.

* מעורר מדון - כתב זיו תדהר, שדר רדיו והומו מוצהר: "ברור שלא הלכתי לעצרת בגן מאיר בת"א, כי היה לי ברור מה תכליתה. אכן אירוע לכאורה נגד שנאה, שמצליח לייצר רק עוד יותר שנאה, מדון וקיטוב".

אילו הייתי במרכז, הייתי הולך לעצרת בגן מאיר, בניגוד לזיו תדהר. למה? כי אני תמים. בניגוד לזיו תדהר. אך הוא צודק.

* השתלטות עוינת - כיוון שהנטיה המינית אינה בחירה, היא מחולקת בין בעלי השקפות שונות ומגזרים שונים באופן שוויוני. הפוליטיקה הקיצונית שהשתלטה על הממסד הלהט"בי, שבאה לידי ביטוי במניעת רשות הדיבור מבנט וינון ובקריאות הבוז לשטייניץ, מזיקה מאוד לקהילה הלהט"בית ולעניינה.

* סכין בגב - ללהט"בים הדתיים קשה יותר. הם מצויים בקונפליקט בין נטייתם הטבעית לבין אמונתם הדתית ובהתמודדות קשה מאוד עם חברה הרבה יותר שמרנית מהחברה הכללית, בעיקר כאשר מדובר באיסור הלכתי.

בשנים האחרונות מתחוללת בציבור הדתי לאומי מהפכה משמעותית ביותר ביחס ללהט"בים. היום החברה הזאת נמצאת, בנושא הזה, במקום הרבה יותר מתקדם מכפי שהייתה החברה החילונית לפני 15-20 שנה. זאת, במידה רבה, בזכות מספר רבנים אמיצים, שהובילו קו נאור ופתוח ומצאו גם את הצידוקים ההלכתיים לקו הזה. ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית, בראשותו של בנט, שותפה לקו הזה.

הלהט"בים הדתיים שהשתתפו בעצרת בגן מאיר, לא היו זקוקים לקולה של זהבה גלאון. הם היו זקוקים לקולו של בנט. מי שהדירו והשתיקו את בנט וינון, תקעו סכין בגבם.

* למה הזמינו אותו? – אלה שלא אפשרו לבנט לנאום בעצרת התמיכה בלהט"בים, עשו זאת כיוון שחשוב להם מאוד להציג את מצג השווא המשייך את בנט ושליסל לאותו מחנה, כביכול, ופחדו שהוא יקלקל להם את המצג. אז למה הם הזמינו אותו? כי הם קיוו שהוא יסרב, והם יוכלו לנפנף בסירובו כהוכחה.

* היתממות – הטענה "לא הידרנו אותו, רק דרשנו ממנו לחתום שהוא תומך בעמדותינו כתנאי לרשות הדיבור", היא היתממות. זה תנאי שנועד להדיר ו"להוכיח".

* צביעות - הטענה שאין לאפשר לבנט לדבר בעצרת ההזדהות עם הלהט"בים בשל עמדותיו ההומופוביות של ח"כ סמוטריץ', איש מפלגת "תקומה" שבמסגרת "הבית היהודי", היא צביעות. הרי הם נתנו את רשות הדיבור לדב חנין, שותפם של ההומופובים הקנאים מן התנועה האסלמית.

* שאלת המנהיגות - בכל קבוצה יש קיצונים ופנאטיים. בכל השקפת עולם, בכל זרם פוליטי, בכל מגזר. גם בקהילה הלהט"בית. השאלה היא האם הם המובילים? הם המנהיגים? קבוצה הנותנת לזנב לכשכש בה, לא תשיג דבר. לצערי, פוליטיקה קיצונית הצליחה להשתלט על הקהילה הלהט"בית, ורק חבריה יכולים להחליף אותה.

* מהפכה חברתית - המחנך הדגול ד"ר צביקה צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, מציע מהפכה חברתית וחינוכית - לפתוח את האוניברסיטאות לכל, ללא צורך בתעודת בגרות ובפסיכומטרי, ולממן את השנה הראשונה. אני תומך בכל לבי בהצעתו.

* עוד לא אבדה תקוותנו – בראיון ל"דבר" בארבעה בספטמבר 1957, נשאל רוה"מ בן גוריון האם יכולה "התקווה" להוסיף ולהיות כיום המנונה של מדינת ישראל? האם אין מקום להמנון חדש שיבטא את תפקידיה וייעודה של ישראל? השיב ב"ג: "יש בלי ספק נימוקים חשובים להמנון חדש שיביע יעדיה של ישראל, אבל מכיוון שפחות מחמישה-עשר אחוז של העם נמצא בארץ – יש טעם להמשכת 'התקווה'".

יש לי רעיון. כאשר 90% מן העם היהודי יעלה לישראל, נפתח את הנושא לדיון מחודש.

            * ביד הלשון

ה' הוא נחלתו – בתפילת "אל מלא רחמים" אנו אומרים על המנוח ש"ה' הוא נחלתו". מקור הביטוי הוא פרשת השבוע, פרשת "עקב". הביטוי המקורי אינו קשור כלל למוות, אלא לשבט לוי, שלא קיבל נחלה בארץ ישראל, כי ייעודו הוא עבודת ה', ונאמר עליו שה' הוא נחלתו.

* "חדשות בן עזר"

* שנאת חינם – השבוע שנפתח בתשעה באב והסתיים בחג האהבה התאפיין בתועפות של שנאת חינם. ככל שרבים בינינו יתנערו מהחלוקות המיושנות והמפלגות של "ימין" ו"שמאל", "דתיים" ו"חילונים", "אשכנזים" ו"מזרחים", ליצירת זהות יהודית, ישראלית, ציונית, דמוקרטית המתעלה מעל הפלגנות הממאירה, כך תיווצר אלטרנטיבה של חברה בריאה ושפויה. ובקיצונים – יש לנהל מלחמת חורמה.

* איך ננצח? – ביום שבו הנהגת הימין הציוני הדמוקרטי תוביל מלחמת חורמה חסרת פשרות בימין הרדיקאלי, הכהניסטי, הגזעני ופורע החוק, והנהגת השמאל הציוני הדמוקרטי תוביל מלחמת חורמה חסרת פשרות בשמאל הרדיקאלי, האנטי ציוני, המטיף לעריקה ("סרבנות"), החובר למסעות דה-לגיטימציה אנטישמיים נגד מדינת ישראל, החברה הישראלית תנצח את המוטציות הללו.

* דמוקרטיה מתגוננת – ח"כ הרצוג קרא לפעול בתקיפות נגד הטרור היהודי ובין השאר קרא לבצע מעצרים מנהליים. מעצרים מנהליים?! מעצר בני אדם ללא משפט, מבלי שהוכחה אשמתם? זאת מדינת חוק? זאת מדינה דמוקרטית?

מעצרים מנהליים אינם מופת של דמוקרטיה ומדינת חוק, אך אני תומך בכך וכבר זמן רב מטיף לכך. דמוקרטיה מתגוננת אינה צריכה להיות האידיוט השימושי של מי שמנצלים אותה לרעה כדי להכחידה מבפנים. המחתרת של הימין הגזעני הרדיקלי עמוקה מאוד, מתוחכמת מאוד וחבריה בקיאים מאוד בשיטות המידור, משבשים כל חקירה והמערכת המשפטית בדרכה הקונבנציונלית אינה מאפשרת להתמודד עם התחכום הזה. עוכר הדין הכהניסט איתמר בן גביר (שעצם הסמכתו היא חרפה ללשכת עורכי הדין) מצליח לקרקס את המערכת המשפטית ולסייע לכל חוליגן, פושע וטרוריסט שנולד לאם יהודיה להימלט מעונשו. אין מנוס מהסרת הכפפות ומפעולה הרבה יותר נחרצת. כן, גם במעצרים מנהליים.

הרצוג דיבר גם על הריסת בתים. לכך אני מתנגד, כפי שאני מתנגד גם להריסת בתי פלשתינאים. אך בעיקרון הוא צודק בכך שלא צריך להיות הבדל בשיטות הפעולה נגד מחבלים ערבים ויהודים.

* ה"א הידיעה הארורה – למחרת פיגוע הדמים במצעד הגאווה, התפרסם ב"הארץ" מאמר של הפובליציסט החרדי דוד דמן, תחת הכותרת "שליסל אינו חרדי". שליסל חרדי, אבל מלבד הכותרת, המאמר הזה היה חשוב מאוד. הכותב הוא חרדי מובהק, הדבק בעמדות המוכרות של החרדים בנושאים השונים, כולל בנושא זכויות הלהט"בים והוא לא הסתיר את עמדותיו. והמסר שלו היה בקשה, ממש תחינה, לא להכליל.

איני נוהג לחסוך את שבט ביקורתי מהחרדים, בסוגיות ההשתמטות מצה"ל, חברת הבטלה, ההתנכלות לגיור, מינוי פושעים להנהגת המפלגה וכו'. אבל בנושא הזה אני מסכים אתו, ושמח ש"הארץ" העניק לו את הבמה. שליסל באמת ובתמים רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהציבור החרדי.

יש בנו נוהג לנצל אירועים טרגיים לשיסוי נגד ציבורים בחברה הישראלית, תוך שימוש חסר אחריות בה"א הידיעה – החרדים, הערבים, המתנחלים וכד'. הנוהג הזה הוא ביטוי מכוער של שנאת האחר וחוסר סובלנות.  

* פוליטיקה של ריקוד על הדם – מי שמטילים דופי בציבור רחב ומשליכים עליו את מעשי הטרור הנפשעים, פוגעים במאבק נגד הטרור, שצריך להיות מאבק לאומי משותף של שמאל וימין. הם מבינים זאת, אבל אינם מתאפקים, כי יש דברים יותר חשובים. פוליטיקה של ריקוד על הדם.

* מחדל – לא כל פיגוע שמבצע מחבל נחוש, מצביע על מחדל משטרתי. אולם כאשר אותו מחבל מוּעד, חזר מיד עם שחרורו לאותה זירה, לאותו אירוע וביצע אותו פיגוע טרור, שלושה שבועות אחרי שחרורו המוקדם, שבהם התראיין בתקשורת והטיף לרצח הומואים, זהו מחדל חמור ביותר. מדובר באדם שצריך היה להיות תחת עינה הפקוחה של המשטרה, ואסור היה לאפשר את הגעתו למקום.

* פיענוח מבריק – הפיענוח המבריק של פיגוע השנאה בכנסיית הלחם והיין, מפריך את הטענות על אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשעי שנאה של יהודים, או אפילו על הסכמה שבקריצה. הטענה הזאת היא הסתה לשמה.

קשה מאוד לחדור למחתרת כל כך קטנה וסגורה, שנהוגים בה כללי מידור וחשאיות כה מוקפדים. והמערכת המשפטית מקשה מאוד על צעדים שבעיניי הם מחויבי המציאות, כמו צווי הרחקה ומאסרים מנהליים. ובתוך כל אלה, השב"כ והמשטרה עושים את המיטב, ואופן הפיענוח מעיד על כך.

* שקרי הקונספירציה - לפני שבועות אחדים, הופצו ברשתות החברתיות בתפוצה ויראלית הודעות על כך שנעצרו פלשתינאים מוסלמים שהציתו את כנסיית הלחם והמים בטבחה. כדרכם, אנשי הימין הרדיקלי מפיצים שקרים קונספירטיביים, כמו שקר הקונספירציה על רצח רבין, כדי לגונן על הפושעים, להטיל ספק (לכך התכוונו חכמי הקבלה כשציינו שבגימטריה ספק = עמלק) ולבלבל את הציבור. כצפוי, הנאשמים הם קנאים דתיים, אנשי הימין הרדיקלי.

* יחצ"נות דביקה למסית האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא אחד המסיתים האנטישמיים הבזויים ביותר אחרי מלחמת העולם השניה, מראשי תנועת ה-BDS הנלחמת נגד קיומה של ישראל ולמען החרמת המדינה ותוצרתה ומי שמוביל את הניסיון הברברי האלים והטרוריסטי לחרם אמנים על ישראל. ב"הארץ" התפרסמה כתבת ענק של גדעון לוי על האיש, ובמרכזה "ראיון" ענק עמו. למה "ראיון" במירכאות? כי זה לא היה ראיון, אלא כתבת יח"צנות דביקה של חסיד עם אדמו"רו, ללא כל שאלה ביקורתית, אלא פשוט התבטלות וסגידה של היחצ"ן המתחפש לעיתונאי למושא "כתבתו". בתגובה, גם היחצ"ן מקבל כמה מילות ברכה ועידוד על מפעל חייו. אה, בעצם הייתה "שאלה-עיתונאית-נשכנית": "אבל האם אתה מבין את הסנטימנט הישראלי, שדורש שלעם היהודי תהיה מדינה משלו, אחרי כל תלאותיו?". אי אפשר היה שלא לראות הצחוק והקריצה של השואל כשהרים לווטרס להנחתה.

ה"כתבה" הייתה מרוחה על פני חצי מוסף, עם תמונות מתקתקות של הזוג המאוהב. אני מוחה על כך שלא חולקו, כשירות לקורא, שקיות הקאה.

* רחמנים בני רחמנים - הגרמנים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים. המורשת הטבטונית הייתה מאז ומעולם מורשת של חסד ורחמים, שהגיעה לשיאה במאה שעברה.

וכך, דמעה מתוקשרת אחת של נערה פלשתינאית בת 14, בת למהגרים בלתי חוקיים, המסה את לב הגרמנים, שהחליטו להשאירה בגרמניה ולבטל את גירושה חזרה ללבנון.

לא זו בלבד, אלא שאותה נערה נעשתה באחת לאשת רוח ופילוסופית שראוי להאזין למוצא פיה. וכך, בראיון לעיתון הגרמני "די-וולט" היא הביעה את משאת נפשה, שמדינת היהודים תמחק מהמפה ועל חורבותיה תקום פלשתין, ושם היא תגור. כשהמראיין הזכיר לה שהאנטישמיות אסורה בגרמניה, היא העמידה אותו במקום, והזכירה לו שבגרמניה קיים חופש הביטוי וזכותה להגיד מה שהיא חושבת.

ונדמה לי שהיא כבר בשלה להיות הפוסטר וחלון הראווה של ארגוני "זכויות אדם" בגרמניה ובישראל. האם גדעון לוי כבר נשלח ל"ראיון" יח"צני עם הוגת הדעות?

* הורדה מחבל התליה – אם אסיר תולה את עצמו, האם חובתם של הסוהרים לעשות הכל כדי להציל את חייו? ודאי. הוא הדין כאשר אסיר מנסה להתאבד בשביתת רעב. ארגוני זכויות האדם היו צריכים להיות התומכים הראשיים של חוק ההזנה בכפיה. הם מתנגדים לו, רק כיוון ששביתות הרעב הן נשק של המחבלים נגד ישראל, ואותם ארגונים תומכים בהם ובמאבקם ואינם רוצים בסיכול פגיעתם בנו.

* שילוב ידיים – סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי יזמה הקמת פורום של טובי המשפטנים בישראל, למאבק משפטי נגד מסע הדה-לגיטימציה לישראל. בין החברים בפורום – נשיאי בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ודורית בייניש.

אחת המחלוקות המהותיות בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, היא בנושא האקטיביזם השיפוטי. ברק ובייניש הם האישים המזוהים ביותר עם הגישה הזאת. אני מתנגד לה, וחושב שגרמה נזק לחברה הישראלית ובראש ובראשונה לבית המשפט העליון, מעמדו ואמון הציבור בו, וכתוצאה מכך, גם בשלטון החוק. אולם המחלוקת הזאת היא מחלוקת לגיטימית בחברה דמוקרטית, מחלוקת לשם שמים. המחלוקות הפנימיות בתוכנו אינן צריכות לפגוע ביכולתנו לשלב ידיים למאבק משותף למען האינטרס הלאומי של ישראל, ולהתאחד במלחמה למען המדינה ונגד אויביה. ומסע הדה-לגיטימציה הוא מלחמה נגד המדינה, ומוביליו הם אויביה.

אהרון ברק ודורית בייניש, הם מטובי המשפטנים בישראל והם מוערכים מאוד בעולם. תרומתם למאבק נגד מסע הדה-לגיטימציה יכולה להיות גדולה מאוד. טוב מאוד שהם נוטלים חלק במאבק הזה.

* ימניות – בשיחת פרשנים עם סיום מושב הכנסת, בתכנית "הכל דיבורים", הצביע הפרשן ליאור רוטבלד על תופעה של ח"כים ממפלגת העבודה המדברים "ימנית", ומנה את איתן ברושי, דני עטר, איציק שמולי, איילת ורבין ונוספים, כמי שמסגלים את השפה הזאת. אין זה נכון. הם מדברים ביטחונית והתיישבותית. אקטיביזם ביטחוני והתיישבותי הוא שפתה של תנועת העבודה. הח"כים הללו יבורכו, על כך שהם מחזירים לפוליטיקה את שפתה הנשכחת של מפלגת העבודה, של מפא"י, אפילו של מפ"ם. אין בכך ובין ימניות דבר וחצי דבר.

* לא אנטי דתי - עוד דובר באותה תכנית על יאיר לפיד האנטי דתי המסגל לפתע שפה המקורבת לדת ולדתיים, כיוון שהוא מבין שלא יוכל להגיע לשלטון אם יוחרם בידי החרדים. יש, אמנם, התנהלות טקטית מסוימת בדגשים החדשים של לפיד, אך אין כאן כל מהפך. הדבר האנטי חרדי היחיד בלפיד, הוא שם משפחתו. אולם בניגוד לאביו, יאיר לפיד מעולם לא היה אנטי דתי. לא בכדי, הוא העמיד רב אורתודוכסי, ראש ישיבה, במקום השני ברשימתו ומינה אותו לשר החינוך, יש ברשימתו ח"כיות וח"כים דתיים ובכנסת הקודמת גם ח"כ חרדי וח"כית שהיא מראשי עולם ההתחדשות היהודית. המפלגה אתה שיתף פעולה יותר מכל מפלגה אחרת הייתה "הבית היהודי". נכון שהוא קידם את חוק הגיור וחוק הגיוס, שהעלו את חמתם של החרדים, אך עד כה לא שמעתי שהוא חזר בו כמלוא הנימה מתמיכתו בחוקים אלה.

* ראש עיריית החולדות - עיר שמעמידה בראשה אדם ששם משפחתו חולדאי, אינה צריכה להיות מופתעת ממתקפת חולדות.

* סיוון טלמור המקסימה - היום השני של פסטיבל "לא בשמים" הסתיים בערב קסום בחצר תל-חי - המופע "היו לילות", משירי יעקב אורלנד. במופע הופיעו זמרים מן השורה הראשונה, כמו רבקה זוהר ורונה קינן, בביצועים יפים ומרגשים של שיריו הישנים של אורלנד, אבל מי שבאמת גנבה את ההצגה, בעיניי, הייתה הזמרת הצעירה סיוון טלמור, שבערב זה ראיתי ושמעתי אותה לראשונה, והתאהבתי.

את רבקה זוהר עדיף לשמור ברדיו או בדיסק, ולא לראות על הבמה. המחוות המוגזמות שלה פתטיות ומביכות, שלא לדבר על ההתמרחויות שלה על לירון לב, המופיע לצדה, שיכול היה להיות נכד שלה.

* קלסיקה – במסגרת סדרת תכניותיו המצוינת על המוסיקה הישראלית של שנות השבעים, השמיע השבת יואב קוטנר הקלטה נדירה מהופעה של להקת "תמוז" בבית החייל בשנת 1975, עוד טרם יצא תקליטם ובחלק מהשירים העיבודים הם שונים מהמוכרים. במהלך ההופעה הלהקה העלתה לבמה את החשמלאי ופועל הבמה רמי פורטיס, שאריאל זילבר, חבר הלהקה גילה אותו, להשמעת שיר סולו.

בְּנִי, בן ה-16, מכיר את כל שירי "תמוז". בגילו, אהבתי את הלהקה כאוונגרד. והנה, האוונגרד הזה היה לקלסיקה, המוּכֶּרֶת לבני נוער שנולדו שנות דור אחרי פירוקה.

זו התגלמות המילה – איכות.

            * ביד הלשון

גבעת רם – לכבוד סיום מושב הכנסת, אייחד את הפינה למיקומה – גבעת רם (שבה ממוקמים גם קריית הממשלה, בית המשפט העליון, בנק ישראל, קמפוס של האוניברסיטה העברית, היכל הספר, קריית המוזיאונים ועוד).

מה מקור השם גבעת רם? גבעת רם נמצאת במקום בו היה הכפר שייך באדר, שתושביו הערבים נמלטו עם כיבוש השכונה בתש"ח. כדי להחזיק את המקום, שהנו נקודה אסטרטגית חשובה, הוקם שם בסיס האימונים של הגדנ"ע, בראשות מפקדי הגדנ"ע. למקום ניתן השם "גבעת ריכוז מפקדים", ובקיצור – גבעת ר"מ, שהפכה לגבעת ר"ם, שהפכה לגבעת רם. 

* "חדשות בן עזר"