הבלוג של אורי הייטנר

לפני שנים אחדות, ארגן מי שהיה אז ראש אגף המשימות הלאומיות בתק"צ יואל מרש"ק, מפגשי הידברות בין נוער הקיבוצים לנוער הגבעות, במסגרת הרפסודיה.

יצאתי אז חוצץ נגד המפגשים הללו. התנגדתי להם בחריפות, דווקא מתוך תמיכתי הנלהבת במפגשים בין נוער חילוני ודתי (ולא רק נוער), בין בני הקיבוצים ובני ההתיישבות ביש"ע. אני רואה במפגשים הללו חשיבות מרובה, לחיזוק ההבנה והמשותף בין חלקי העם, וגם לבירור השונה והשנוי במחלוקת. אולם ההידברות צריכה להיות עם הנוער הנורמטיבי, המיינסטרים של הנוער הדתי, המיינסטרים של נוער יש"ע, למשל עם תנועת "בני עקיבא" ובשום אופן לא עם פטריות הרעל של נוער הגבעות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהמפגש הזה.

עמדתי זו נותרה כשהייתה, וכך הייתי מגיב גם היום, אילו הוזמנו ארגונים כמו "להב"ה" או "לה-פמיליה" להיפגש עם הנוער שלנו. למה, בעצם? הרי מדובר בארגונים חוקיים. ומה, איני סומך על הנוער שלנו, שידע להתמודד עם הדברים שישמע?

הארגונים הללו חוקיים, אבל יש להבחין בין לגאלי ולגיטימי. לגאלי הוא כל מה שהמדינה לא הוציאה מחוץ לחוק. הדמוקרטיה יכולה להכיל גם שוליים קיצונים, אך לא כל מה שחוקי הוא גם לגיטימי. השיח המשפטי בוחן את הלגאליות של הארגון. אולם שיח ערכי, מוסרי ובעיקר חינוכי, אמור לבחון את הלגיטימיות שלו. ארגונים כאלה, למיטב הכרתי, אינם לגיטימיים, ולכן עליהם להיות מחוץ לתחום, מבחינתנו – מוקצים מחמת מיאוס. יש להרחיקם מאתנו, לא כיוון שאיננו סומכים על הנוער שלנו, אלא כיוון שעלינו לומר אמירה חינוכית, לקבוע קווים אדומים של לגיטימיות ולהבהיר מה בעינינו אינו לגיטימי. בעידן האינטרנט אי אפשר למנוע מהנוער שלנו להיחשף גם לקיצונים ולשליליים ביותר, ובכך שלא נאפשר למישהו להיפגש אתם, לא נמנע את חשיפתם אליו. החשיבות היא מוסרית וחינוכית - בעצם האמירה, בעצם המסר של דה-לגיטימציה לאותם יסודות שליליים וגזעניים, החותרים תחת אושיות החברה הישראלית ומבזים את היהדות.  

הוא הדין ב"שוברים שתיקה". התנועה הקיבוצית רועשת וגועשת כיוון שיאיר לפיד גינה את הזמנת נציגי "שוברים שתיקה" לרפסודיה. ומיד אנו נזעקים להזכיר שבני הקיבוצים הם הקרביים ביותר ושעשירית מהרוגי "צוק איתן" הם בני וחברי קיבוצים, וכל אותן אמירות נכונות, אך מה הקשר? ומה הקשר לכך שיאיר לפיד היה ג'ובניק? האם יאיר לפיד, שהציב בפנינו מראה, הוא הבעיה? ומיד הקריאה לחיים ילין להתנער מדבריו של מנהיג סיעתו, שהעז לבקר את התנועה הקיבוצית.

יאיר לפיד אינו העניין. העניין הוא הזמנת "שוברים שתיקה" להיפגש עם הנוער שלנו העומד לקראת גיוס. אני בוטח בנוער שלנו, שלא ייתן לשוברים לשבור את רוחו. אולם איני חושב שאנו, המחנכים את בנינו להיות טובי הלוחמים והמפקדים בצה"ל, צריכים לתת לגיטימציה לארגון החתרני, השלילי והמזיק הזה.

מדובר בארגון, שעיקר עיסוקו הוא הסתה בעולם נגד ישראל וצה"ל והצגת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל כפשע מלחמה של צבא כיבוש בלתי מוסרי.

פעילי הארגון הממומנים בידי גורמים זרים ועוינים, עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה להוציא דיבת המדינה רעה, להעליל עלילת דם על צה"ל; והכל כחלק מקמפיין הדה-לגיטימציה האנטישמי נגד מדינת ישראל. ומה משכנע יותר מאשר ישראלים השותפים לקמפיין הזה?

האם זה הארגון שיש להביאו להיפגש עם נוער הקיבוצים ערב גיוסו לצה"ל? התחרפנו?!

הרפסודיה היא אירוע חינוכי, ואין בה מקום לגורמים אנטי חינוכיים. אין לאפשר לשוברים דריסת רגל בתוכנו, ועליהם להיות מוקצים מחמת מיאוס.

והיה מחננו טהור.

* ידיעות הקיבוץ"

על העם היהודי לנהל מלחמת חורמה במוטציה הפגאנית של הקנאות הגזענית והדתית שיצאה ממנו.

אין לי ספק שהשב"כ והמשטרה עושים הכל כדי לתפוס את העבריינים ולהעמידם לדין, ופיענוח הצתת כנסיית הלחם והיין יעיד כל כך, אולם אי אפשר להילחם ביתושים הללו בלי לייבש את הביצה. לביצה יש שם: החיה הכהניסטית.

וכשאני מדבר על החיה הכהניסטית, איני מדבר רק על ארגון, אלא על אידיאולוגיה, על תופעה, על הלך רוח. לאידיאולוגיה הזאת יש גם ביטויים ארגוניים, כמו הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, הקרוי להב"ה, להבה של אש זרה. אך כוונתי היא לכל אותה תופעה שהסיסמה שלה היא "מוות לערבים", בת דמותה המוחלטת של הסיסמה "מוות ליהודים", שעמנו סבל כה קשה מפרי הבאושים שלה.

יש להילחם בתופעה בדרכים בלתי קונבנציונליות, כמעט אמרתי "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'", כלומר להגיע למנהיגים ולמסיתים, ולפעול בדרכים של צווי הרחקה, מעצרים מנהליים וכד', בשלב ראשון.

אולם אי אפשר להילחם בתופעה, בלי מלחמה רעיונית – הוקעה מוחלטת, בלי אבל ובלי "מצד שני", נגד החיה הכהניסטית על כל התופעות הכרוכות בה. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין זאת? לא הספיקו לנו הטבח במערת המכפלה, רצח אמיל גרינצווייג, רצח רבין, כל פשעי השנאה של "תג מחיר" כמו הצתת כנסיות ומסגדים, רצח הנער חדיר, אלימות כלפי קציני וחיילי צה"ל ורכוש צה"ל ועכשיו שני הפיגועים של סוף השבוע, נגד מצעד הגאווה ורצח התינוק.

למה אני מתכוון באומרי "בלי אבל"? לכל אותם צידוקים והסברים להגנת הפושעים, ואתן בהם סימנים.

א. "אבל הערבים" – כלומר, "למה-לא-אומרים-כלום-כשרוצחים-יהודים" ו"מה-עם-חילול-המצבות-בהר-הזיתים" וכו'. יש לומר ברורות – אין בטרור הערבי ולו שמץ של צידוק לתמונת הראי שלו שיצאה מתוכנו. ולכן, התירוץ הזה אינו קביל לחלוטין ואין בו כדי להקל כהוא זה בחומרת המעשים.

ב. "זה רק גרפיטי" - הניסיון למזער את חומרת המעשים. כאשר מציתים מסגד ואיש לא נשרף, ועל המסגד נכתבות כתובות הנאצה כמו "מוות לערבים" ו"מוחמד חזיר", מיתממים הסניגורים של השטן באמירות כמו "מה זה? בסך הכל גרפיטי. אין חופש דיבור?" לא. אין חופש דיבור לגזענות הממאירה בנוסח החיה הכהניסטית. כל מעשה כזה הוא פשע שנאה, שיש להילחם בו בכל החומרה. כאשר במערכה הראשונה מופיעה כתובת "מוות לערבים", במערכה השלישית יישרפו תינוקות למוות.

ג. שקרי הקונספירציה – אחרי כל אירוע נשמע הטיעון: "מי אמר שזה יהודים? זאת בטח פרובוקציה של ערבים. עובדה – זה מה שהיה בטובא זנגריה" (אחד מאפיקי החקירה של הצתת המסגד בטובא היא שמדובר במלחמת חמולות ומאז - אותו אפיק חקירה הוא, כביכול, אמת לאמתה, והוכחה לכך שהכל קונספירציות). מאז הקונספירציה השקרית והמרושעת על רצח רבין, מפיצים אנשי הכת הקנאית שקרי קונספירציה אחרי כל אירוע, כדי לגונן על חבריהם. הבעיה היא שרבים קונים את השקר, כי נוח לקנות את השקר.

יש לדחות את כל ה"אבלים" הללו. אין כאן "מצד שני". יש כאן רע מוחלט. החיה הכהניסטית היא רוע מוחלט, ולכן יש לנהל בה מלחמת חורמה, עד שיודבר הנגיף.

החיה הכהניסטית היא האויבת של העם היהודי ושל מדינת ישראל, אך בראש ובראשונה של ההתיישבות ביש"ע. ולכן, בראש מלחמת החורמה נגד התופעה, צריכים לעמוד אנשי הימין ואנשי יש"ע. יש כלים לכך, ובראש ובראשונה חרם ונידוי כלפי המנהיגים; להוציא אותם מהקהל, לא לצרף אותם למניין, לגרש אותם מן היישובים וכו'.

אחרי הטבח במערת המכפלה פרסמתי ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע, מאמר שכותרו: "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם". במאמר קראתי לחבריי ביש"ע לעשות ביעור חמץ ולבער את הרע מקרבם. אחרי רצח רבין, התקשרו אליי אנשים והזכירו לי את המאמר ההוא, והוסיפו: חבל שלא שמענו בקולך אז.

עלינו לנהל מלחמת חורמה בחיה הכהניסטית, טורפת התינוקות. זו משימה לאומית עליונה.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

על מה נסובה המחלוקת המהותית, בשאלת הריסת הבתים בבית אל? על השאלה, האם בית אל היא במדינת ישראל.

לא, אין זו מחלוקת בין מי שתומכים בבניה למי שתומכים בהריסה, כפי שמציג את הדברים הימין הקיצוני. כי מי שרוצה, באמת ובתמים, לראות את בית אל כחלק ממדינת ישראל, צריך לשאוף לכך שחוקי ישראל יחולו על בית אל, שחוקי הבניה יחולו על בית אל, שכיבוד החוק ומערכת המשפט יכובדו בבית אל וששוטרי משטרת ישראל הנכנסים לבצע את מלאכתם בבית אל לא יותקפו באלימות כאילו היו אויב שפלש לתחומם.

אף שבדרך כלל איני חסיד של פרסונליזציה למחלוקות הפוליטיות, במקרה הזה בולטים שני אישים העומדים משני צדי המתרס. מצד אחד נפתלי בנט ומצד שני משה בוגי יעלון. שני האישים הללו תומכים בכל לבם בהתיישבות בבית אל. אבל כל אחד מהם מייצג מהות ותרבות אחרת לגמרי. יעלון מייצג את הממלכתיות, את האחריות הלאומית, את הדמוקרטיה ושלטון החוק, את המהפכה הציונית שהפכה את העם היהודי מפזורת קהילות בגולה לאומה ריבונית. נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות, את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את "בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". יעלון מייצג את "מוראה של מלכות", בנט מייצג את "איש את אחיו חיים בלעו".

תמיכתם של שרים בממשלה, מן הליכוד ומן הבית היהודי, ובראשם נפתלי בנט, בהפרת חוק, במפירי חוק, במי שתקפו באלימות את שוטרי משטרת ישראל, היא התנהגות אנטי ממלכתית, המתאימה למדינת עולם שלישי, לא למדינת חוק דמוקרטית מסודרת. זו שערוריה ממדרגה ראשונה.

יש לחזק את ידיו של שר הביטחון בוגי יעלון, הנוהג באחריות ממלכתית, מגן על הדמוקרטיה ואינו נרתע מהאיומים.

אני מתנגד והתנגדתי תמיד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות של בית המשפט בנושאים פוליטיים שבתחום סמכותן של הרשויות הפוליטיות, הכנסת והממשלה.

מדיניות ההתיישבות היא סוגיה פוליטית מובהקת, ולבית המשפט אין אמירה בנוגע לה.

יש לציין, שבית המשפט העליון, לאורך כל השנים, כולל בתקופות האקטיביסטיות ביותר של נשיאות ברק, הקפיד לכבד את הסמכות של המוסדות הנבחרים בנושא התיישבות, ודחה את הניסיונות הרבים לכפות עמדה פוליטית המתנגדת להתיישבות, באמצעות בית המשפט.

כל הניסיונות לגרור את בית המשפט לשלילת חוקיות ההתיישבות ביו"ש נדחו, ולא בכדי חיים שם היום 400,000 ישראלים. עם זאת, בית המשפט התערב ובצדק, במקרים נקודתיים ונדירים, של התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים ושל בניה בלתי חוקית. הסוגיות הללו אינן פוליטיות, אלא סוגיות משפטיות מובהקות, וחובתה של הרשות המבצעת לציית להחלטות בית המשפט. מרגע שפסק בית המשפט את הכרעתו הסופית  – חובה הן על הרשויות והן על האזרחים לציית לפסיקתו, גם אם הם משוכנעים שהיא שגויה. יש מקום לביקורת על החלטות בתי המשפט, הרי גם השופטים הם בני אדם ועלולים לטעות. אולם את פסיקות בית המשפט יש לכבד, אם איננו רוצים להידרדר לאנרכיה.

מועצת בית אל, איילת שקד, ציפי חוטובלי ואחרים, הוציאו הודעות לתקשורת, בתגובה לפסיקת בג"ץ, המורה להרוס את הבתים הבלתי חוקיים בבית אל, ובהן הבטיחו שהבניה בבית אל תימשך. זה בסדר גמור, ובלבד שהבניה תעשה על פי חוק. 

* "ישראל היום"