הבלוג של אורי הייטנר

* סתירה מהותית – קיימת סתירה מהותית בין הרצון שבית אל (או כל מקום אחר ביו"ש) תהיה חלק ממדינת ישראל, לבין הרצון שחוקי ישראל יהיו בה מחוץ לתחום, פסיקות בית המשפט העליון לא תקוימנה בה ושוטרי ישראל יותקפו בה.

* תכובד הכרעת בג"ץ – אני מתנגד והתנגדתי תמיד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות של בית המשפט בנושאים פוליטיים שבתחום סמכותן של הרשויות הפוליטיות, הכנסת והממשלה.

מדיניות ההתיישבות היא סוגיה פוליטית מובהקת, ולבית המשפט אין אמירה בנוגע לה.

יש לציין, שבית המשפט העליון, לאורך כל השנים, כולל בתקופות האקטיביסטיות ביותר של נשיאות ברק, הקפיד לכבד את הסמכות של המוסדות הנבחרים בנושא התיישבות, ודחה את הניסיונות הרבים לכפות עמדה פוליטית המתנגדת להתיישבות, באמצעות בית המשפט.

כל הניסיונות לגרור את בית המשפט לשלילת חוקיות ההתיישבות ביו"ש נדחו, ולא בכדי חיים שם היום 400,000 ישראלים. עם זאת, בית המשפט התערב ובצדק, במקרים נקודתיים ונדירים, של התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים ושל בניה בלתי חוקית. הסוגיות הללו אינן פוליטיות, אלא סוגיות משפטיות מובהקות, וחובתה של הרשות המבצעת לציית להחלטות בית המשפט.

בנושא הבניה בבית אל בג"ץ טרם אמר המילה האחרונה. ברגע שיפסוק את הכרעתו הסופית, לכאן או לכאן – חובה הן על הרשויות והן על האזרחים לציית לפסיקתו.

* כמו מדינת עולם שלישי – תמיכתם של שרים בממשלה בהפרת חוק, במפירי חוק, במי שתקפו באלימות את שוטרי משטרת ישראל, היא התנהגות אנטי ממלכתית, המתאימה למדינת עולם שלישי, לא למדינת חוק דמוקרטית מסודרת. זו שערוריה ממדרגה ראשונה.

יש לחזק את ידיו של שר הביטחון בוגי יעלון, הנוהג באחריות ממלכתית, מגן על הדמוקרטיה ואינו נרתע מהאיומים.

אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.

* לא ראויים – יאיר לפיד תקף בדף הפייסבוק שלו את התנועה הקיבוצית על כך שהזמינה את אנשי "שוברים שתיקה" להופיע בפני בני נוער באירוע הרפסודיה.

בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים להופיע בפני בני נוער של התנועה הקיבוצית. אולם חשוב להבין שאין בהזמנתם תמיכה של התנועה בדרכם. גם אני הוזמנתי, ולא בפעם הראשונה, להיפגש עם בני נוער ברפסודיה (השנה לא עשיתי זאת, כיוון שהדבר לא הסתדר לי). לאירוע הזה מוזמנת כל קשת הדעות.

בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים, לא בשל דעותיהם אלא בשל מעשיהם. אני בטוח שדעותיהם קיבלו ייצוג מפי דוברים אחרים וטוב שכך. לדעתי, יש להציב קווים אדומים. בעבר הוזמנו גם נציגי "נוער הגבעות" למפגשים האלה עם הנוער הקיבוצי, וכפי שאני מתנגד להזמנת "שוברים שתיקה", התנגדתי גם להזמנתם. 

לפיד צודק בביקורתו על הזמנת נציגי הארגון, אך הוא סילף את אופי האירוע, כשהציג אותו כאירוע שכוכביו הם "שוברים שתיקה". האמת היא שגם "האמת שלי", ארגון המציג את האמת בניגוד לשקרים ולעלילות של "שוברים שתיקה" הוזמן והשתתף, כחלק מקשת רחבה מאוד של דעות להם נחשפו בני הנוער.

* לא שמאלנית מספיק – בבחירות האחרונות, "הארץ" היה עיתון מגויס לשירות קרטל הלאומנות הערבית. כמובן שהנפגעת העיקרית מהמגמה הזאת הייתה מרצ. השבוע יצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד זהבה גלאון, והאשים אותה באשמה הנוראה של "התמרכזות". כותרת המאמר הייתה "מכירת החיסול של מרצ". גלאון בטאה את עלבונה במאמר תגובה, שבו יצאה בשצף קצף נגד העיתון. משפט המפתח היה: "אני מודה שזו הפעם הראשונה שנטען כלפי שאני לא שמאלנית מספיק". בוקר טוב, גלאון! סוף סוף את מתחילה להבין את חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו קיצוני ממך, שיאשים אותך בבגידה.

* חד"ש נמחקה – הטענה המרכזית של מאמר המערכת נגד גלאון, הייתה שהיא חותרת לאיחוד עם מפלגת העבודה. לי נראה, שמה שעומד מאחורי המאמר, הוא רצון לדחוף את מרצ לאיחוד עם קרטל הלאומנות הערבי. אם כך יהיה, יקרה למרצ מה שקרה לחד"ש. על פי חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית, חד"ש היא מפלגה "מתונה", כיוון שקמו מפלגות קיצוניות יותר. אך למרות שבראש הקרטל עומד ראש חד"ש – ח"כ עודה, חד"ש טבעה בתוך הקיצוניות הלאומנית והקנאות הדתית של שותפותיה. לכן, היא סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, למשל. והיום הם מתכננים עליה פרובוקטיבית של הסיעה להר הבית. הקומוניסטים עולים להר הבית להזדהות עם הקנאות האסלמיסטית! מעניין אם הם ייקחו אתם את דב חנין, או שכיהודי אסור לרגליו לטמא את המקום הקדוש.

* אמת המידה – שעה שמאמר המערכת של "הארץ" מאשים את מרצ ב"התמרכזות", גדעון לוי כבר מגדיר את מרצ כמפלגת ימין. הוא שאמרתי, חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. גדעון לוי ממורמר. הוא מלין על כך שכל מפלגות ה"שמאל" וה"מרכז-שמאל", כולל מרצ, הן בעצם מפלגות ימין, כי הן אינן תומכות בחרם על ישראל.

* תמרון במיצר מורכב – אילו היה סיכוי סביר לסכל את הסכם הגרעין עם איראן בהצבעת הקונגרס, ראוי היה שישראל תפעל בכל העוצמה כדי לגייס רוב נגד ההסכם, גם במחיר משבר חריף עם הממשל האמריקאי, כי נזקו של ההסכם חמור יותר מנזקו של המשבר.

אולם הסיכוי לכך הוא בין קלוש לאפסי, ולכן האינטרס הישראלי מחייב הימנעות ממשבר, כדי לא "ליהנות" משני העולמות – גם הסכם הרה אסון עם איראן וגם משבר חמור עם ארה"ב.

מצד שני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות את גבה לידידיה בארה"ב, המנהלים מאבק הירואי נחוש לסיכול ההסכם. אין היא יכולה, בעיצומו של המאבק בקונגרס, לבצע צעדים שיתפרשו כהשלמה עמו, כמו ניהול מו"מ מיידי על חבילת פיצוי.

במיצר המורכב הזה, יש לתמרן במתינות, בחוכמה ובשיקול דעת, ולמצוא דרך אמצע, שבה איננו משדרים השלמה ואיננו שורפים גשרים ושוברים כלים.

בינתיים יש להיערך למו"מ עם האמריקאים (אחרי שיאושר ההסכם) על מזעור סכנות ההסכם, ובעיקר על דרכים לאיתור ההפרות האיראניות, הסכמות על תגובה חריפה להפרות, וסל פיצוי לישראל. יש לנסות למצות את המרב מהממשל הנוכחי, בתחומים הללו, ולאחר חילופי הממשל, לנהל מו"מ מחודש שבו ניתן יהיה להשיג יותר.

יש לזכור – הפוליטיקה היא אמנות האפשר, ובכל מצב נתון, עלינו לנסות להשיג את המקסימום שניתן לחיזוק האינטרסים של ישראל.

* בל נתבלבל – במאבק נגד הגרעין האיראני ונגד ההסכם עם איראן, סעודיה היא בעלת בריתנו המרכזית. אך כדאי שלא נתבלבל. סעודיה היא מדינה אסלמיסטית קנאית, תומכת טרור ומממנת טרור, ממובילות החרם הערבי לאורך השנים ומי שהנהיגה את חרם הנפט. סעודיה היא רודנות קשה נגד אזרחיה ובעיקר נגד הנשים שבתוכה. אישה סעודית אינה רשאית לנהוג ואסור לה לצאת מן הבית שלא בלוויית בעלה, אביה או אחיה.

אין ספק שהאויבת המרכזית שלנו היא איראן והיא גם האויבת המרכזית של סעודיה. שיתוף פעולה בין ישראל לסעודיה במאבק נגד ההסכם עם איראן הוא מחויב המציאות. אבל כדאי שלא נטעה בהבנת מהותה של שכנתנו מדרום מזרח.

ומה שמסוכן מכל - התוצאה של הסכם הגרעין, עלולה להיות מרוץ חימוש גרעיני בין איראן וסעודיה.

כן, זאת השכונה שלנו.

* המילה שאחרי האחרונה – אחת התוכניות היפות ביותר ברדיו הישראלי בעשרים השנים האחרונות הייתה "המילה האחרונה" בגל"צ. תכנית מלאת חן ויצירתיות, שהביאה אנשים ממחוזות שונים בציבוריות הישראלית, לשיח פתוח ומקרב. התכנית הייתה מעניינת, זורמת ובעיקר שוברת את קווי המתאר המשעממים והעבשים של המגזריות ומגירות הסמולימין בישראל. המשתתפים בה לא חשו שחובתם ליחצ"ן את המצופה מהם, אלא לומר את מה שהם באמת חושבים, והם עשו זאת בכישרון רב.

היום יש תכנית הנושאת אותו שם, אך היא תכנית אחרת לגמרי. שוב אותו שיח צפוי ומשמים של שני נציגי סמולימין, המושלכים לזירת הגלדיאטורים והשופט מציג להם נושא, כדי שכל אחד מהם ידקלם את הצפוי והם ימרטו זה את שאריות שערו של זה.

יוסי שריד ומנחם הורביץ, נפוחים מחשיבות עצמית, מלאים בעצמם ובאהבתם הגדולה – איש איש לעצמו, ומלוא כל הארץ האגו שלהם. שריד, שהצטיין בעבר באירוניה שנונה וחדה, מצטייר בעיקר כאדם מר ונרגן המתבטא בציניות מרירה ובשנאה רבה. רוני בראון, מדושן עונג, זחוח, יהיר ומתנשא. ועירית לינור, אוד מוצל מהמילה האחרונה, מאבדת את זה... תוצר הכימיה שלה עם אורי אורבך או קובי אריאלי היה שנון ומעניין. תוצר חוסר הכימיה שלה עם בראון, הוא קהה ומצ'עמם.

בקשה לי למפקד גל"צ ירון דקל: החזר את התכנית "המילה האחרונה". או לפחות, שנה את שמה של התכנית החלופית.

* יום צום או יום חג – מאמרי "למה אני צם בתשעה באב" עורר תגובות רבות. רבים ביטאו תמיכה בדברים, ובהם לא מעט חילונים (שאיני יודע אם הם עצמם צמים, או רק הסכימו עם הרעיון). היו גם שוללים רבים.

הגישה השוללת מתחלקת לשתי תפיסות. האחת, היא שהצום הוא לדתיים ומה פתאום חילוני כמוני צם? אני חייב להודות, שאיני מכבד את הגישה הזאת, שהיא מאוד שטחית, רדודה וחסרת משמעות וערך. נכון שאיני מגדיר את עצמי דתי אך גם איני מגדיר את עצמי כחילוני. ההגדרות הללו אינן מקובלות עליי, לא בהקשר הלאומי ובטח לא במימד האישי. אני מגדיר את עצמי כ"יהודי סתם", מעל המגירות והקופסאות החונקות הללו. מה אומרת הגישה הזאת? כל יהודי חייב להיות דתי או חילוני. אם הוא דתי, הוא חייב לנהוג כך וכך ואם הוא חילוני הוא חייב לנהוג כך וכך. למה? ככה. נו, טוף.

אני מעדיף להתייחס לתפיסה השניה, שהיא רצינית, מכובדת וראויה לדיון משמעותי. על פי תפיסה זו, היום, כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, ירושלים השלמה בידי ישראל, התפוצה היהודית הגדולה ביותר היא בישראל והיא מונה כמעט מחצית העם היהודי, אין כבר טעם לציין את תשעה באב.

אף שעמדתי שונה, הגישה הזו בהחלט מדברת אליי. בשיג ושיח ביני לבין עצמי, שהביא אותי לפני שנים אחדות להחלטה לצום בתשעה באב, הגישה הזאת הוותה בהחלט משקל נגד, ויכולתי לאמץ אותה.

הנביא זכריה ניבא שלעתיד לבוא ימי התענית ובהם תשעה באב ("צום החמישי", כלשונו – אב הוא החודש החמישי בלוח השנה שנפתח בניסן), יהיו לימי חג. אני בהחלט מבין את הגישה על פיה תשעה באב צריך להפוך ליום של חג, ומעדיף אותה אלף מונים על הגישה המנוכרת לתשעה באב, שמתעלמת מהיום או מזלזלת בו.

אולם הפיכת היום הזה ליום חג, צריכה לבוא מתוך הסכמה לאומית רחבה, שתנבע משיח מהותי ומשמעותי ולא מניכור כלפי היום הזה. החלטה כזאת חייבת לנבוע מתוך הכרת מהותו, משמעותו ומרכזיותו של היום; משמעותו ההיסטורית והסמלית.

אני מאמין, שיום המהווה לאורך דורות היום המלכד את העם היהודי באבל על האסונות שחווה לאורך ההיסטוריה, החורבנות והגלות, ראוי שיהיה יום של חשבון נפש לאומי, שמהותו במדינת ישראל השלישית, היא הדיון בהבטחת קיומה של מדינת ישראל, של החברה הישראלית, של העם היהודי, תוך הפקת לקחי העבר.

* נו, באמת – כאמור, אני מכבד מאוד את הגישה השוללת את צום תשעה באב לאור הגשמת הציונות. אולם נתקלתי במאמר המסביר שציון תשעה באב בימינו היא... פוסט ציונות. כל כך זול...

            * ביד הלשון

והיה העקוב למישור – השבת שאחרי תשעה באב היא "שבת נחמו", שבהפטרתה אנו קוראים את נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק מ'), הנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".

הפטרה זו הנחילה לשפה העברית ביטויים ומכתמים רבים. בשנה שעברה, למשל, עסקנו בפינה זו בביטוי (שהשפה היומיומית עוותה את משמעותו) "קול קורא במדבר".

הפעם אזכיר יצירות ספרותיות, מתוך הספרות העברית החדשה, שנכתבו בהשראת הטקסט.

האחת היא שירו של ביאליק "אכן חציר העם". הפסוק בישעיהו: "יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן חָצִיר הָעָם" (יש' מ', ז').

השניה היא הנובלה של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור". הפסוק בישעיהו: "כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (שם מ', ד').

* "חדשות בן עזר"

עוד מחזור של ילדינו השתתף ברפסודיה.  

מלבד החוויה, יש ערך חינוכי רב לרפסודיה: משימה משותפת, שעליה עובדים הנערים יחד, בשיתוף פעולה, כדי לבנות לעצמם בעצמם רפסודה עליה יחצו למחרת את הכינרת. חינוך לערכי העבודה, הרעות, הערבות ההדדית וכמובן, כמו בכל טיול, אהבת הארץ.

אני נזכר ברפסודיות בהן השתתפתי; רפסודיות גרעיני הנח"ל של תנועת הצופים, בהן נטלתי חלק כחבר גרעין ואח"כ כמדריך גרעין. אני זוכר אותן מאוד לטובה, וממש שמח שאחרי כל כך הרבה שנים ילדיי שוב משתתפים בהם.

****

בשנים האחרונות, נוסף תוכן חינוכי נוסף לרפסודיה של התנועה הקיבוצית – מפגשי שיח בנושאים חברתיים ופוליטיים, בלילה בכינרת. אני שמח לציין, שאין אלה מפגשי אינדוקטרינציה ושטיפת מוח פוליטית של הקו המוביל בתנועה, אלא בהחלט מפגשים פלורליסטיים החושפים את החניכים למגוון דעות.

אני יכול להעיד על עצמי, כמי שאינו מזוהה עם הקו הפוליטי התנועתי, שהוזמנתי מספר פעמים להופיע בפני חניכים ברפסודיה, בנושא ההתיישבות בגולן, בנושא ההתיישבות בצל ההתנתקות ועוד. גם השנה הוזמנתי, אך הדבר לא יצא לפועל.

הפלורליזם מבורך, אך ראוי שיקבעו לו קווים אדומים. לפני שנים אחדות תקפתי את הזמנת נוער הגבעות למפגשי שיח ברפסודיה. אני מאוד בעד מפגשים והיכרות בין בני הקיבוצים לנוער הדתי בכלל ולנוער ביש"ע בפרט, אך מן הראוי שיהיה זה מפגש עם הנוער הנורמטיבי, המיינסטרים של הנוער, ולא עם הקיצונים האלימים האלה, שמהם יוצאים פשעי השנאה המכונים "תג מחיר".

בין המוזמנים השנה – הארגון "שוברים שתיקה".

****

מיהו הארגון הזה. אפשר להיכנס לאתר שלו באינטרנט, ולמצוא שם הגדרות מכובסות ויחצניות (בדיוק כפי שנוער הגבעות לא יגדיר עצמו כמבצעי פשעי שנאה).

באופן כללי מדובר בארגון, שעיקר עיסוקו הוא הסתה בעולם נגד ישראל וצה"ל והצגת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל כפשע מלחמה של צבא כיבוש בלתי מוסרי.

פעילי הארגון הממומנים בידי גורמים זרים ועוינים, עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה להוציא דיבת המדינה רעה, להעליל עלילת דם על צה"ל; והכל כחלק מקמפיין הדה-לגיטימציה האנטישמי נגד מדינת ישראל. ומה משכנע יותר מאשר ישראלים השותפים לקמפיין הזה?

האם זה הארגון שיש להביאו להיפגש עם נוער הקיבוצים ערב גיוסו לצה"ל? התחרפנו?!

****

טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם מרכיב משמעותו במהותו של צה"ל, מהקמתו ועד היום. צה"ל אינו רק הצבא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות, אלא הוא יותר ויותר מוסרי, משנה לשנה.

אך יש גם חריגים ואפילו פשעי מלחמה. היו כאלה בצה"ל מהקמתו, ופה ושם יש כאלה גם היום. אלה חריגים, יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. אין לטייח אותם, יש לתחקר אותם, יש לחקור אותם ולהעמיד לדין ולשפוט בחומרה את מבצעיהם.

ראוי לחנך את הנוער טרם הגיוס על רעיונות מוסר הלחימה, להציב לו דילמות מוסריות; כך נהגתי גם אני כמדריך גרעין; תכנים כאלה הבאתי לחניכיי בכיתה י"ב ובסמינר השל"ת והסמינרים במהלך השירות.

לא צריך לשם כך לזמן אליהם את "שוברים שתיקה" ובכך לתת לגיטימציה למי שאינם ראויים לה.

איני מנסה להסתיר את "שוברים שתיקה" מילדינו. אי אפשר למנוע מהם את ההיחשפות לתופעה, ולו בשל הפרופיל התקשורתי הגבוה שלה. העניין אינו הרצון לגונן על ילדינו – אני סומך עליהם שידעו לעשות זאת היטב בעצמם. העניין הוא לא לתת לגיטימציה לארגון הזה. ומה יותר לגיטימציה מאשר להזמין אותם במסגרת חינוכית לדבר אל בני הנוער?

****

ילדי הגולן לא נפגשו עם "שוברים שתיקה". המפגש שלהם יוחד לסוגיית חיפושי הנפט בגולן (סוגיה ראויה בהחלט לדיון ולשיתוף הנוער, אך חבל שרק הצד של שוללי החיפושים הוצג בפניהם ולא שני הצדדים).

אולם אני חושב שעלינו – הקיבוץ, מערכת החינוך, ההורים, להיות ערניים יותר לתכנים המוצעים באירוע הזה, ולהיות אסרטיביים; לא לתת אישור כניסה לתכנים אנטי חינוכיים כאלה לאירועים חינוכיים בהם משתתפים ילדינו.

אני מקווה שכך ננהג בעתיד. כחבר המועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית (המארגן את האירוע), בכוונתי להעלות את הנושא לדיון במועצה (שבו מובטח שאהיה בעמדת מיעוט, כרגיל).

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

* המאבק בין טוב ורע - במאבק בין טוב ורע, יש ניצחונות לטוב וניצחונות לרע. הניצחון לרע, הוא תוצאה של כניעת הטוב לרע. הניצחון לטוב הוא תוצאה של עמידה איתנה של הטוב מול הרע. אתן שתי דוגמאות מהשבוע האחרון. ההסכם עם איראן, שאושר השבוע במועצת הביטחון, הוא כניעת הטוב לרע. המהפכה החומייניסטית, המניעה ומזינה טרור עולמי מתוך מטרה להשליט את הג'יהאדיזם השיעי הקנאי על העולם ולהגשים את החזון הגדול של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", נחלה את הניצחון הגדול בתולדותיה. היא הצליחה להוריד את העולם החופשי על ברכיו, בהסכם נוסח מינכן 1938. תמורת נכונותה של איראן לכך שיוסרו ממנה הסנקציות, העולם מאפשר לה להיות מעצמת סף גרעינית. חתן פרס נובל ל"שלום בדורנו" מסביר שאי אפשר היה להשיג יותר, ואי אפשר למנוע מאיראן את הזכות לגרעין למטרות שלום; כלומר, גרעין איראני למטרות "שלום בדורנו", כמו הגזים למטרות "שלום בדורנו" של היטלר. זו דוגמה מובהקת של ניצחון הרע על הטוב, היום, כמו לפני 77 שנים. אבל יש גם ניצחונות לטוב על הרע. וגם אם לעומת מינכן 2 מדובר בניצחונות קטנים, יש להתברך בהם, כי מדובר בניצחונות של הנאורות על הברבריות, ניצחון של בני אור על בני חושך. ומעט מן האור מרחיק הרבה מן החושך. כוונתי לרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם העולים לרגל לישראל, על אף הלחץ הטרוריסטי האלים של מערך החרם האנטישמי, אותו מוביל אחד האנטישמים הבזויים ביותר מאז מלחמת העולם השניה - רוג'ר ווטרס. הנה, השבוע אלה הם ענקי הג'אז צ'יק קוריאה ובובי מקפרין, ולאחרונה ארט גורפינקל ועוד רבים וטובים. ואוטוטו תבוא להקת ELO. הניצחון של ELO על PLO מסמל את הניצחון של בני האור על בני חושך, ניצחון הטוב על הרע, ניצחון הצדק על הרשע. מוסר, הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. ומכאן שפציפיזם הוא היפוכו של המוסר, כי הוא מוותר על המלחמה ברע, מציב את הרע ואת הטוב במישור אחד (האויב הוא עצם המלחמה) והוא בעצם משת"פ של הרע. גישתו מובילה לתוצאות הרות אסון כמו מינכן 1938 ווינה 2015.

* אנטומיה של כניעה – בשימוע של קרי בקונגרס, על ההסכם עם איראן, נחשף יותר ויותר עומק הכניעה המחפירה. למשל, ברור שאין פיקוח על מתקני הגרעין האיראני. ה"פיקוח" אינו אלא בדיחה. ועל כל טענה מדקלם קרי תשובה אחת: "מה האלטרנטיבה? מלחמה??".

התשובה הזאת מסבירה הכל. במקום לנהל מו"מ מעמדה של כוח, שבו ארה"ב מחזיקה מאחורי גבה את נבוט הפעולה הצבאית, כאיום על איראן, לצד העצמת הסנקציות, כדי לממש את המטרה לשמה התקיים המו"מ – ביטול תכנית הגרעין של איראן, הנבוט שימש כאיום על ארה"ב עצמה. תחת איום עצמי מפני מלחמה, נכנעה ארה"ב ועמדותיה, ודרישותיה קרסו כמו בניין קלפים. בכל נושא שעמד על הפרק, איראן עמדה בנחישות, וארה"ב התקפלה, כי מה האלטרנטיבה? מלחמה?

* הבחירה של מפלגת העבודה – יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", הציג במאמרו השבועי, שני סיפורים מעניינים. האחד הוא על מגמת ההתמרכזות של הרצוג, כלקח מהתבוסה בבחירות. הוא מבין שהציבור אינו מוכן להשלים עם ההיסחפות שמאלה, והחליט להחזיר את מפלגתו למרכז המתון, השפוי. נראה לי שהרצוג עצמו חש אותנטי ונוח במקום הזה.

הסיפור השני הוא על כך שזהבה גלאון חותרת להשתלבות מרצ במחנה "מרכז/שמאל" רחב יותר, כלומר לרוץ יחד עם מפלגת העבודה, כלקח מתוצאות הבחירות, בהן מרצ נלחמה על עצם שרידותה.

לכאורה, שני הסיפורים מבטאים אותה מגמה של התפכחות ב"שמאל" והתקדמות למרכז. אולם המשמעות הפוליטית של שני הסיפורים הללו הפוכה. הליכה משותפת של מפלגת העבודה עם מרצ, מנוגדת ב-180 מעלות לרצונו של הרצוג להחזיר את מפלגת העבודה למקומה הטבעי כמרכז ציוני. על הרצוג לבחור בין שתי האפשרויות הללו.  

* לגרש את החושך – שני פעילי קו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ת אש זרה, נדונו לעונשים מגוחכים, על הצתת בית הספר הדו-לשוני בלהבות אש זרה. בעונשים מגוחכים ובלתי פרופורציונליים לפשע (שנתיים ושנתיים וחצי) אי אפשר לגרש את החושך.

* נגד הקבוצה הישראלית – אני שייך לזן הפטריוטים חסרי התקנה, שתמיד תומכים בכל מי שמייצג את ישראל, בספורט ובכל תחום. אני בעד כל קבוצה ישראלית, לא חשוב איזו, המתמודדת נגד קבוצה זרה.

אבל השבוע קיוויתי שבית"ר ירושלים תובס ותודח. ונדמה לי שאין כל צורך להסביר מדוע.

* ניצול ציני ומחפיר – הפרשה האומללה של טיוח חקירת דריסתו של גל בק, מעוררת קמפיין בזוי של חובבי יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, להפצת שקרי הקונספירציה. כמובן שמדובר בניצול ציני ומחפיר של טרגדיה.

פרשת רצח רבין פשוטה מאוד מבחינה פלילית ומשפטית. הרוצח נתפס במקום עם אקדחו החם בידו. הוא הודה במעשה בגאווה בכל החקירות ובמשפט. החקירה בנושא עמדה תחת כל זרקורי העניין התקשורתי והציבורי, ואף נדונה בוועדת חקירה ממלכתית. תאוריית הקונספירציה היא שקר נתעב, שרקחו אוהדי הרוצח ושונאי השב"כ, ומסיבות שונות נוח לציבור רחב לקנות את השקר. במשך עשרים שנה, אנשים מקדישים את חייהם כדי לחפש כל מיני פרצות בחקירה, והרי אין, לא הייתה ולא תהיה חקירה שאי אפשר, אם מאוד מנסים, למצוא בה פרצה פה ופרצה שם. אבל אלה שקרים נתעבים.

פרשת גל בק, היא פרשה של סגירת תיק בחשאי, בנושא שלא היה בו כל עניין ציבורי ותקשורתי. זו פרשה אומללה וחייבים לחקור אותה עד תום.

הקשר היחיד בינה לבין תאוריית הקונספירציה, הוא שמי שמטייחים חקירות אשמים בפגיעה באמון הציבור ומעניקים דלק למבעירי מדורת האש הזרה של הקונספירציה.

* עיתונאית למופת – החלטת הפרקליטות לחדש את החקירה בפרשת דריסתו למוות של הנער גל בק לפני עשר שנים, אינה רק מתבקשת וצודקת, אלא גם מהווה ניצחון לעיתונות החוקרת, האמתית. אילה חסון, שהעלתה את הנושא לראשונה ב"הכל דיבורים" ברשת ב' ולאחר מכן ביומן בערוץ הראשון, כדרכה – לא הרפתה, ירדה לפרטים, חשפה עובדות וקבעה סדר יום ציבורי. כפי שנהגה בפרשת אשכנזי, גם כאן היא ניערה את המערכת המשפטית ולא אפשרה לה לטייח. איילה חסון היא עיתונאית אכפתית, אמיצה, נחושה ומוכשרת, אחת העיתונאיות הטובות בישראל. היא התגלמות השידור הציבורי, במובן הטוב של המושג.

* גזענות – במאמרי "שופטים אנוסים" תקפתי בחריפות את האמירה של ח"כ אילטוב שלא יתמוך במינוי שופטים שאינם שרים "התקווה", והסברתי שהוא משתמש ב"התקוה" כתירוץ לא למנות ערבים לשופטים.

מי שעוד יצא נגד אילטוב היה צבי כסה. הוא הסביר את הצהרתו של אילטוב בכך שהוא ממוצא רוסי. זו לא הפעם הראשונה שהוא כותב כך. הסבריו של צבי כסה גזעניים לא פחות מהצהרתו של אילטוב.

* דו"ח לוקר – אם נשאל מאה אנשים אקראיים שנחשפו לדיון הציבורי על דו"ח לוקר, כמה מהם ידעו שהדו"ח מציע להגדיל את תקציב הביטחון?

* כיתוב על המצבה – אדם ניכר גם באבלו.

* התמונה האמתית של הציונות הדתית – מי שמכיר את הציונות הדתית, מבפנים או ממבט אוהד מן הצד (כמוני), לא הופתע כשקרא את הפרק הראשון בסדרת כתבות על הנעשה בציונות הדתית, שמפרסם יאיר אטינגר במוסף "הארץ". בניגוד לקריאות השבר על אודות ה"הקצנה הדתית", ה"התחרדות", ה"התחרדלות", ה"הדתה", אטינגר מציג תמונה הרבה יותר חיה ומורכבת, הכוללת תהליכי עומק רחבים ועמוקים של מודרניזציה, ליברליזציה, התמתנות ופמיניזציה בציבור הדתי לאומי, שההקצנה הדתית היא ריאקציה לו, או מלחמת מאסף. הכתבה הראשונה עסקה במהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית. אטינגר התמקד בתופעות האוונגרד, כמו סמיכת נשים דתיות אורתודוכסיות לרבנות (או למעמד הלכתי העוקף את השם המפורש "רבנות"), השייכים עדין למיעוט קטן. אולם האוונגרד אינו רק פורץ דרך אלא גם מסמן את הדרך לרבים. המיינסטרים של הציונות הדתית עדין אינו שם, אך לבטח הוא מתקרב לדרך הזאת, הרבה יותר מאשר להקצנה ולשמרנות החרד"לית. אטינגר צופה פילוג בציונות הדתית, וכאן איני בטוח שהוא צודק. להערכתי הרוב המוחלט ילך בהדרגה לכיוון של הפתיחות וההתחדשות, ויתכן שהקצוות יתמזגו עם הציבור החרדי מכאן והזרם הקונסרבטיבי מכאן. אני ממליץ בחום על המאמר, ומצפה בכיליון עיניים להמשך הסדרה.

* פניו המגולחים של בנט – השר בנט התראיין לפני ימים אחדים בטלוויזיה, ומאוד בלטה בעיניי העובדה שהיה מגולח, ב"תשעת הימים". איני נושא "דוסומטר" ואני מכיר דתיים ליברליים ופתוחים מאוד המקפידים לגדל את זקנם בין המצרים; איני עוסק בבחירותיו האישיות של בנט, אלא במשמעותן הציבורית. המשמעות הציבורית היא העובדה שבנט "אינו מתנצל", כלומר אין הוא חושב שמעמדו כמנהיג הפוליטי של הציונות הדתית מחייב אותו לנהוג באדיקות יתר מכפי שמחייב אותו רצונו החופשי. ולא פחות חשובה העובדה שהציבור הדתי לאומי, על כל גווניו, מקבל אותו ככזה.

* יש לך ממשיך! - מה פאתטי יותר ממבקר ספרות המגדיר את רועי חסן כאלתרמן של דורנו (המוסף הספרותי של "הארץ" בשבוע שעבר)? מזכ"ל ההסתדרות ניסנקורן המגדיר את עצמו כשילוב של בן גוריון וברל כצנלסון ("ידיעות אחרונות", המוסף לשבת).

            * ביד הלשון

על נהרות בבל – אחד הטקסטים המכוננים בתרבות היהודית, הוא מזמור קל"ז בתהילים. אנו מצטטים מתוכו מתחת לחופה בעת שבירת הכוס. הוא מתכתב עם טקסטים רבים מן היצירה היהודית לאורך הדורות, כדוגמת "ירושלים של זהב".

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ   עַד הַיְסוֹד בָּהּ. בַּת-בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.

מה הם נהרות בבל? אלה הם כמובן הפרת והחידקל. מסתבר שלא בהכרח. בתערוכה המצוינת "על נהרות בבל" במוזיאון ארצות המקרא, שלִבָּהּ הוא האוסף הארכיאולוגי של מסמכים מן היישוב של גולי ירושלים "אל יהודו", למדתי שבבבלית נהרות הם גם נהרות במובן המקובל בעברית עכשווית, וגם תעלות מלאכותיות. על פי הממצאים הארכיאולוגים, משער המחקר שנהרות בבל, הן תעלות ההשקיה שהיהודים חפרו בבבל.

* "חדשות בן עזר"