הבלוג של אורי הייטנר

לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו מצטרף לשירת ההמנון הלאומי. אבל אין לי כל טענות לשופט ערבי שאינו שר את "התקווה" ואיני מצפה ממנו לעשות כן. דברי חבר הוועדה למינוי שופטים ח"כ אילטוב הדורש לחייב אותו לעשות כן – אומללים ומבישים.

יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.

אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגיה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה.

דווקא מתוך עמדה זו, עלינו לקבל בהבנה מלאה את הקושי של ערביי ישראל להזדהות עם סמלי הלאום של מדינתם, שאינם סמלי הלאום שלהם. עלינו להתחשב ברגשותיהם ולנהוג בהגינות. איני רוצה לכפות על אף ערבי לשיר את "התקווה". איני מצפה שבלבו פנימה נפש יהודי תהֱמֶה. לא אם הוא אזרח פשוט, לא אם הוא מנהיג ולא אם הוא שופט בישראל.

לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו שר את מילות ההמנון הלאומי של ישראל, אבל זה מחיר התעקשותנו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אך יש מתח מובנה בין שתי המהויות הללו. וכאשר מתעורר מתח כזה, אין כל סיבה להבעיר תבערות מיותרות, אלא יש לגשר עליו, בדרכי נועם ונתיבות שלום.

אל לנו לאחוז במקל בשני קצותיו; גם לעמוד על כך שסמלי מדינת ישראל יהיו סמלי הלאום היהודי וגם לדרוש מאזרחי ישראל הערבים להזדהות עמם. אם החלטנו, ובצדק ובדין החלטנו, שסמלי המדינה יהיו מגן דוד, המנורה ו"התקווה", מחיר ההחלטה הזו הוא ויתור מודע על הזדהותם של 20% מן האזרחים עם סמלי המדינה. זה לא כל כך נעים לנו? להם זה עולה יותר. אנו יכולים להרשות לעצמנו גדלות רוח וגילוי הבנה, ולא לנסות להפוך את האזרחים הערבים לאנוּסים.

עלינו לדרוש מכל אזרח לכבד את סמלי המדינה, אך לא להזדהות עמם. די בכך ששופט יכבד מעמד שבו מושר ההמנון בעמידת דום, ואין כל סיבה שבעולם לדובב את שפתיו בכפיה, לשיר המנון שאינו יכול להזדהות עמו.

מגילת העצמאות הכריזה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, והבטיחה שוויון מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. כהונתם של שופטים ערבים היא הגשמת חזונה של מגילת העצמאות. האם אנו רוצים ששופט יהיה אנוס, מי ששר את ההמנון הלאומי של העם היהודי, כמי שכְּפָאוֹ שֵד? ח"כ אילטוב, התובע זאת, פשוט אינו רוצה בשופטים ערביים בבתי המשפט בישראל. 

* "ישראל היום"

התנגדתי להתנתקות. התנגדתי לה בזמן אמת (והבעתי את התנגדותי מעל במות רבות, ובהן מאמרים רבים מעל במה זאת) ועמדתי לא השתנתה. התנגדותי הייתה בראש ובראשונה עקרונית, ערכית, אידיאולוגית – התנגדות לעצם עקירת חבל התיישבות. כיוון שזוהי עמדה עקרונית, סביר להניח שהייתי דבק בה גם אילו מאזן ההתנתקות היה שונה ואף הפוך. ומכאן, שאין קשר בין ניתוח מאזן ההתנתקות, לבין עמדתי האישית.

כל אימת שאני מביע את דעתי נגד ההתנתקות, אני נתקל בשאלה: מה, עדיף היה שצה"ל ימשיך להתבוסס במחנות הפליטים שאטי וג'יבליה, ברחובות עזה, חאן יונס ודיר אל-בלאח?! האם היית רוצה להמשיך לשלוט על עוד מיליון פלשתינאים?

שאלה זו – בשקר יסודה, והיא מתבססת על הזיכרון הקצר של הציבור. ישראל לא יצאה מעזה בהתנתקות. בעת ההתנתקות חיילי צה"ל לא התבוססו בשאטי וג'יבליה, לא ברחובות עזה, לא בחאן יונס ולא בדיר אל-בלאח. ישראל לא שלטה על הפלשתינאים ברצועת עזה.

ישראל נסוגה מעזה ומשאר ערי הרצועה בשנת 1994, בביצוע הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. יתר על כן, להבדיל משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, ישראל גם לא חזרה לשם ב"חומת מגן" ולא נטלה את השליטה הביטחונית הכוללת. ב"חומת מגן", יחידת המילואים שלי גויסה כדי להיכנס לרצועת עזה (בשלב ב' של המבצע), אך הפעולה בוטלה ונשלחנו להמשך המבצע בטול-כרם. עוד קודם לכן, בראשית מתקפת הטרור של 2000 ("האינתיפאדה השניה") פעולת גמול של צה"ל שכללה כניסה לשטח הרש"פ ברצועת עזה הופסקה יום לאחר תחילתה, אחרי שתא"ל (לימים אלוף וסגן הרמטכ"ל) יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה, אמר בראיון טלוויזיוני שצה"ל יישאר בעזה ככל שיידרש, ועורר סערה ציבורית.

בהתנתקות ישראל לא יצאה מעזה, אלא מאותם אזורים ברצועת עזה בהם נשארה ב-11 השנים שאחרי הנסיגה מעזה. היו אלה אזורים מאוכלסים בדלילות באוכלוסיה פלשתינאית. היו אלה בעיקר אזורי ההתיישבות: גוש קטיף, התוחמת הצפונית, והיישובים המבודדים נצרים וכפר דרום, ואזורים חיוניים מבחינה ביטחונית שנשארו בידי ישראל, כמו ציר פילדלפי.

מה הייתה, אם כן, משמעות ההתנתקות, אם לא נסיגה מעזה? היו לה שלוש משמעויות. א. עקירת גוש קטיף ויישובי חבל עזה. ב. נסיגה לקווי 49', עד המילימטר האחרון, כדי לא להותיר לפלשתינאים כל עילה ותרוץ להמשיך במאבקם. ג. עקירת יישובי צפון השומרון, כדי לאותת לפלשתינאים, שההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה לא נועדו להנציח את ישיבת ישראל בכל יו"ש.

למשמעויות הללו מחיר כבד. המחיר של עקירת גוש קטיף הוא עצם המשמעות של עקירת היישובים מאדמתם, עם כל ההשלכות הציוניות והמוסריות של הצעד הזה, ומחיר חברתי, של יצירת קרע חמור בעם, פגיעה קשה בציבור גדול, יצירת ניכור בחברה. מחיר הנסיגה המלאה, הוא התקדים המדיני הכרוך בו לקראת כל מו"מ עתידי והוויתור על אזורים חיוניים לביטחון. לדוגמה, התוחמת הצפונית, שהרחיקה את עוטף עזה מטווח הפצמ"רים.

ומה התמורה שלמענה שולם מחיר כבד כל כך? לא שלום, כי היה זה מהלך חד-צדדי (שנבע מחוסר היכולת להתקדם להסכם שלום, באין פרטנר למהלך כזה, כפי שהוכח חמש שנים קודם לכן בתקופת ברק ובשנים שלאחר מכן, בתקופת אולמרט). אם לא שלום, מה כן?

המטרה המרכזית הייתה להשיג גבול שקט. ההנחה הייתה, שעצם הישיבה שלנו ברצועת עזה, גם מחוץ לערים, היא הגורם לטרור מרצועת עזה, הן נגד יישובי גוש קטיף והן נגד עוטף עזה. ברגע שנצא, לא תהיה להם עילה, והטרור יפסק, או לכל הפחות יתמעט באופן משמעותי.

ההנחה השניה הייתה, שאם הטרור ימשך אחרי שישראל תיסוג, כשאין עוד כל עילה וטענת כיבוש – או אז, ישראל תסיר את הכפפות והמגבלות ותגיב בתגובה קשה וכואבת שתדביר את הטרור ותרסק את ארגוני הטרור. אם רק ייפול פצמ"ר אחד מעזה, הובטח לנו, צה"ל יגיב בעוצמה כזאת, שלא הייתה דוגמתה.

ההנחה השלישית הייתה שאם ימשך הטרור אחרי הנסיגה, העולם יבין שלא ישראל אשמה בו ויתמוך בה ובתגובותיה נגד הטרור, קשות וחריפות ככל שתהיינה.

המטרה השניה הייתה, כְּשְׁמָהּ – להתנתק מרצועת עזה, מאחריות על הרצועה, מהתפיסה של העולם הרואה בישראל אחראית על הרצועה, גם אחרי שישראל נסוגה מן העיר עזה ובנותיה.

הבה נבחן את המאזן.

המחיר שולם במלואו. ישראל עקרה והחריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, נישלה מאדמותיהם וגירשה מבתיהם את כל תושביה עד היהודי האחרון, חי או מת. הפגיעה בחברה הישראלית הייתה קשה וכואבת, ורק בזכות אחריות עילאית של הנהגת יש"ע מצד אחד ומפקדי צה"ל מצד שני, נמנעה הידרדרות למלחמת אחים, חלילה.

והתמורה?

המטרה המרכזית לא הושגה. ההנחה שהנסיגה והעקירה תבאנה שקט בגבול, הופרכה. קרה ההיפך הגמור. כבר הנסיגה עצמה הייתה תחת אש, ומיד אחריה - השטח שישראל נסוגה ממנו הפך בסיס לטרור נגד מדינת ישראל, תושביה ואזרחיה. היישובים והשטחים החקלאיים שנעקרו, היו לאזורי שיגור קטלני של ירי תלול מסלול. כל יישובי הגדר הוכנסו באחת לטווח הפצמ"רים. ובאין צה"ל ושב"כ ברצועה, יכולת הייצור של הפלשתינאים המירה את הקסאמים שהגיעו לטווח של קילומטרים ספורים לטילים שנורו על תל-אביב, ירושלים, נתב"ג וחיפה (זוכרים באיזה לעג התייחסו לאזהרה מפני קטיושות שתיפולנה על ... אשקלון)? מנהרות תופת נחפרו לעבר יישובי הגדר, במטרה לבצע פיגועי ראווה של טבח המוני וחטיפות המוניות חסרי תקדים. יש לזכור, שלאחר ההתנתקות פת"ח שלט ברצועת עזה והוביל את הטרור משם, ורק אחרי ההפיכה של חמאס (אחרי שגם ניצח בבחירות) הוא נטל את הובלת הטרור. ההתנתקות לא עצרה את הטרור אלא הסלימה אותו, מתוך רצון של הפלשתינאים לנצל הצלחה, ותקווה ואמונה, שאם בטרור הם קיפלו אותנו מנווה דקלים, בהסלמת הטרור הם יקפלו אותנו גם משדרות.

ההנחה שאחרי הנסיגה – פצמ"ר אחד ו"ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" הופרכה. ישראל הבליגה, הבליגה והבליגה. רק כעבור שלוש שנים וארבעה חודשים, במבצע "עופרת יצוקה", אחרי שהגיעו מים עד נפש, ישראל הגיבה בחריפות, וגם המבצע עצמו הופסק באמצע. למעשה, רק ב"צוק איתן", כעבור תשע שנים, צה"ל הנחית מכה קשה באמת, שהביאה לירידה דרסטית, אם כי לא מוחלטת, בטרור נגד ישראל.

ההנחה שהעולם ישלים עם תגובה חריפה של ישראל, אם תותקף אחרי הנסיגה – הופרכה במידה רבה. נכון, העולם גילה יתר סובלנות לעצם זכות התגובה של ישראל, בכל שלושת המבצעים, אך ברגע שהחלו להגיע התמונות הקשות מעזה, נגרמה לישראל פגיעה תדמיתית קשה, העולם לא קיבל את זכות התגובה וקיבלנו מתנות, ששיאן - עלילת גולדסטון.

גם המטרה השניה לא הושגה. העולם לא הכיר בהתנתקות, והוא ממשיך לראות את ישראל אחראית על הנעשה ברצועה, גם אחרי הנסיגה המוחלטת. גם כאשר רצועת עזה תוקפת את אזרחי ישראל, ותחת הטילים ישראל מעבירה מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועה, ישראל מואשמת ב"מצור" על עזה ומגונה ומותקפת בגינו. וגם כאן קיבלנו מתנות, ששיאן – פיגוע "מרמרה". לדעתי, אחרי המחיר הכבד של הנסיגה והעקירה, ראוי היה לבצע באמת התנתקות מן הרצועה, בעקבות הטרור היוצא ממנה. פשוט, לסגור הרמטית את הגבול, כפי שסגור כל גבול בין אויבים, להודיע על מועד בו ישראל תפסיק לספק חשמל לרצועה, בקיצור – לבצע התנתקות. מה קרה? הנסיגה והעקירה נעשו, אך לא הייתה התנתקות.

להתנתקות היה הישג חשוב אחד, הישג מדיני – מסמך בוש. אין זה נכון לגמרי שההתנתקות הייתה ללא הסכם. היא הייתה בהסכם עם ארה"ב. הנשיא בוש תמך מאוד בהתנתקות, ובתמורה הוא העניק לישראל את המסמך המדיני הפרו-ישראלי ביותר בכל תולדות היחסים בין ארה"ב לישראל. לראשונה, ארה"ב הכירה בזכות ובצורך של ישראל בגבולות בני הגנה (שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן), בצורך להכיר בשינויים הדמוגרפיים ביו"ש (שם קוד להשארת גושי ההתיישבות בידי ישראל) וכל זאת ללא כל רמז ל"חילופי שטחים" בתמורה, כלומר קו שלראשונה אינו מתבסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 67'. אולם ההישג הגדול הזה בוזבז והוחמץ כעבור שנתיים, כאשר לנוכח עיניהם המשתאות של הנשיא בוש ומזכירת המדינה קונדוליזה רייס, אהוד אולמרט הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, בה הוא התעלם מכל הישגי מסמך בוש והפך אותו לאות ריקה.

מאזן ההתנתקות, אם כן, הוא שלילי ביותר. ישראל שילמה את מלוא המחיר, ולא נהנתה מכל תמורה.

עוד חמש הערות הנוגעות להתנתקות.

1. קיימת טענה, לפיה הסיבה לכך שהנסיגה לא הביאה לשקט, נובעת מכך שהיא הייתה חד-צדדית ולא בהסכם. זו טענה מגוחכת. האם הרצון של הפלשתינאים הוא בשטח, או בהסכם? האם הם פשוט נעלבו מכך שלא היה הסכם, ולכן כבר עשר שנים הם הפכו את רצועת עזה לקן טרור, וגם שילמו בעצמם מחיר כל כך כבד? זו טענה מופרכת, כיוון שהתוצאות של הנסיגה בהסכם, הסכמי אוסלו, היו קשות אף יותר, ואנו זוכרים את תקופת פיגועי ההתאבדות הקשים, שיצאו משטחי הרשות, עד מבצע "חומת מגן".

2. מול טענת ההתנתקות שהובילה לטרור, נשמע המענה שאין זה נכון, ירי הטילים החל כבר ב-2000. נכון. מה שהוביל ליכולת לייצר ולשגר טילים, היה הנסיגה מעזה ב-1994. בניגוד להתנתקות, על הנסיגה הזאת יש בהחלט מקום להעלות את הדילמה של "התבוססות בג'יבליה" ושליטה על מיליון פלשתינאים, לעומת מחיר הטרור מעזה. אולם, אם באמת ירי הטילים החל חמש שנים לפני ההתנתקות ונמשך אחריה – לשם מה עקרנו את יישובי גוש קטיף? לשם מה נסוגונו לקווי 49'? זאת ועוד – אכן, ירי הטילים קדם בחמש שנים להתנתקות, אך הוא גבר באופן משמעותי אחריה.

3. אחת הטענות של מתנגדי ההתנתקות מופנית כלפי בית המשפט העליון שאישר את עקירת היישובים. עם הביקורת הזאת איני מסכים. אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע את גבולה של ישראל. לשם כך קיימות כנסת וממשלה. בית המשפט צריך היה לדחות מלכתחילה, על הסף, את העתירות, בשל חוסר סמכות, ולדון רק בגובה הפיצויים (וכאן הוא אכן שיפר מאוד את הצעת הממשלה). יש לזכור שרצועת עזה אינה שטח ריבוני של ישראל, היא מעולם לא סופחה ולא חלו עליה החוק והמשפט הישראלי. זהו שטח מוחזק, ולכן מי שאחראי על הביטחון, קרי הממשלה והכנסת, הם המוסמכים להחליט.

4. אני שולל מכל וכל את הטענה שהגורם לעקירת גוש קטיף היה החקירות נגד שרון. בעיניי, הטענה הזאת היא עלבון לאינטליגנציה. אי אפשר לקיים דיון נוקב ורציני עם עמדה יריבה, בלי לכבד אותה.  

5. המחדל בטיפול בעקורים, היה חרפה לאומית.

****

כאמור, מאזן ההתנתקות היה שלילי ביותר. אילו בעקבות הנסיגה הפלשתינאים היו מניחים את נשקם, ומתרכזים בפיתוח רצועת עזה לטובת תושביה, כל העולם וישראל בתוכו היו משקיעים כל הון שנדרש כדי להפוך אותה לגן פורח. אילו כך היה, אין לי ספק שרוב אזרחי ישראל היו תומכים בהתנתקות דומה ממרבית שטחי יו"ש. אולם התוצאה הייתה אחרת לגמרי, ואזרחי ישראל מבינים היטב שנסיגה מיו"ש תהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש. לא, תודה!

מאז ראשית שנות התשעים, ניסינו שלוש דרכים לקדם את השלום בינינו לבין הפלשתינאים.

דרך אוסלו – נסיגה ישראלית והקמת הרש"פ בהסכמי ביניים, שייצרו מציאות של שקט ושכנות טובה; מציאות שתאפשר מו"מ שקול והגיוני על הסדר קבע, שבו יידונו המחלוקות הגדולות, כמו תוואי הגבול, ירושלים והפליטים.

דרך ברק ואולמרט – ניסיון להביא להסדר קבע המבוסס על נסיגה ישראלית לקווי 49' (עם חילופי שטחים קלים) וחלוקת ירושלים, הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים.

דרך ההתנתקות – נסיגה חד צדדית ועקירת יישובים מהשטחים שישראל נסוגה ממנה.

אף אחת מהדרכים הללו לא קידמה כהוא זה את השלום המיוחל. נהפוך הוא, כל הדרכים הללו הביאו לשפיכות דמים, שכול, יתמות וסבל רב, לשני העמים.

שוב הסתבר, שבעוד די ברצונו של צד אחד למלחמה, אין אפשרות לשלום ללא רצון כן ואמתי של שני הצדדים. והאמת היא, שהערבים (ולא רק הפלשתינאים) טרם השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זו הסיבה האחת והיחידה למלחמות.

אין זה אומר, חלילה, שעלינו לוותר על חלום השלום. אין זה פוטר את ממשלות ישראל מהצורך לחפש דרכים יצירתיות לקדם את השלום. אבל כנראה שיש לחפש פתרונות אחרים, מחוץ לקופסה, ולא לקבל את הנוסחה האוטומטית והפשטנית נסיגות = שלום, שלא עמדה עד היום במבחן המציאות.

* "שישי בגולן"

* שריריזציה של צה"ל – לפחות שתים מן ההמלצות המרכזיות של דו"ח ועדת לוקר, הן בכיוון הנכון. האחת היא בנושא הפנסיה, המבחינה בין לוחמים ותומכי לחימה, לבין מי שאינם לוחמים, ולמעשה הולכים לעבודה בצבא כמו אזרחים ההולכים לעבודה באזרחות. אין הצדקה לתנאי הפנסיה הגישורית המפליגים למי שאינם מפקדי שדה. אני חשבתי, ואף כתבתי זאת לא פעם, שאותם אנשים יכולים להישאר בתפקידם עד גיל הפנסיה, המקובל במשק. ההמלצה של הוועדה הפוכה, קוראת להקדים את פרישתם, אך זו בהחלט המלצה מעניינת. מכל מקום, מוצע להפסיק את האבסורד, שבגיל 40 הם יהיו פנסיונרים.

הוא הדין בהמלצה הנוגעת למערך השיקום, ומבחינה בין נפגעים בגין פעילות ביטחונית לנפגעים שלא בגין פעילות ביטחונית, הראויים לטיפול הביטוח הלאומי ככל אזרח. מדובר בחסכון אדיר.

שתי ההמלצות הללו מעידות על הכיוון הנכון של הדו"ח: שריריזציה של צה"ל, כלומר חיזוק המערך הלוחם, וחיסכון משמעותי במערך המנהלי.

לעומת זאת, ההמלצה לקצר לשנתיים את השירות בצה"ל, אינה נראית לי מעשית.    

תגובתו של שר הביטחון לדו"ח מחפירה. לא את הוועדה אין התגובה מכבדת, אלא בראש ובראשונה את עצמו.

* הניהיליסט – ישנה פילוסופיה השוללת את המושג אלטרואיזם. על פיה, האלטרואיסט הוא בעצם אגואיסט, המפיק טובות הנאה מהאלטרואיזם שלו, ולכן אין לו כל יתרון מוסרי על האגואיסט. זוהי גישה א-מוסרית, שאינה מבחינה בין טוב רע.

בשם גישה זו, מנהל רוגל אלפר מסע צלב ב"הארץ" נגד קציני צה"ל ומשרתי הקבע, המצפים להכרת החברה בתרומתם, כשבעצם הם בסך הכל מפיקים תועלת לעצמם מן השירות. תגובות למאמרו אתגרו אותו בתרומת הלוחמים המסכנים את חייהם למען ביטחון המדינה, והוא הרים את הכפפה: "אדם שבוחר במשלח־יד שבו הוא נדרש לסכן את חייו למען ביטחון המדינה עושה זאת, כי ביטחון המדינה הוא הדבר החשוב ביותר בחייו ולפיכך זו העבודה שמעניקה לו את התחושה הגדולה ביותר של משמעות – ואין הוא רשאי להחיל את סולם ערכיו על איש זולת עצמו, או לדרוש הכרת טובה; אדם שמקדיש את חייו לביטחון המדינה עושה זאת על אחריותו ולמען סיפוקו האישי, והחברה אינה חייבת לו מאום. הוא מממש את עצמו ואת חלומותיו. בדיוק כמו המתחרה ב'אקס פקטור' וב'מאסטר שף', הרופא, עורך הדין ורואה החשבון".

ובעצם אין מה לבוא בטענות לרוגל אלפר. הוא פשוט אינו מסוגל להכיר בכך שיש אנשים בעלי סולם ערכים שונה משלו, שאינם ניהיליסטים ציניים ואגואיסטים כמותו.

* מודעת אבל – "יקירנו אמנון יונה, בן שכונת בורוכוב, פלמ"חניק, איש רב פעלים בהקמת המדינה, בתעשיה, בביטחון ובהתנדבות, ממקימי מוזיאון הפלמ"ח והמוזיאון הפתוח בשכונות בורוכוב, הלך לעולמו בשיבה טובה והוא בן 93". איני מכיר את האיש וספק אם שמעתי את שמו עד היום. מה שהרשים אותי היה הדגשים שהמשפחה החליטה להציג. בטח בעיני רוגל אלפר מדובר באינטרסנט שעשה מה שעשה למען מודעת אבל מוצלחת.

* אל תקרא לי אחי – פרופ' ידידיה שטרן פרסם מאמר מצוין ב"הארץ" במלאת עשור להתנתקות, בו תיאר את העוול שנעשה לעקורי גוש קטיף, בין השאר בניכור כלפי כאבם, והוא תקף את ארגוני זכויות האדם שלא תמכו בהם. בתגובה, פרסם פרופ' דוד אנוך מאמר, בו השתלח בעקורים והסביר מדוע ארגוני זכויות אדם אינם צריכים להתעסק בזכויות האדם של המתנחלים, כי ממתי למתנחלים יש זכויות אדם? הרי אין המדובר בבני אדם אלא במתנחלים. כמובן שהוא לא ניסח זאת במילים האלה, אלא קִשְׁקֵשׁ ומרח שורה של נימוקים וצידוקים, שכולם מוכרים, נדושים ומשעממים עד לזרא.

אני רוצה להתעכב דווקא על הערת אגב צדדית במאמרו של אנוך. הוא תקף את שטרן על שהשתמש במונחים "שליחות האומה" ו"מלחמת אחים" במקום לדבר על "שליחות המדינה" ו"מלחמת אזרחים". אולי ההערה השולית הזאת היא החשובה ביותר להבנת השקפת עולמו של אנוך. הוא שולל את עצם המונח אומה, ולכן גם את האחווה הקשורה בה. יש מדינה, במדינה יש אזרחים, ואם מתקיימת בתוכה מלחמה היא מלחמת אזרחים. אין אומה ואין אחים. אין כל אחווה בין יהודים, אלא קשר זכויות משפטי בין אזרחים, שבמקרה הם בני קבוצות אתניות שונות. 

ואיך אנוך התייחס למיעוט הסרבנות בהתנתקות? אותו גילוי עילאי של אחריות לאומית ששטרן העלה על נס במאמרו? הוא תומך מובהק בסרבנות, והעובדה שלא הייתה סרבנות, מוכיחה שמתנגדי ההתנתקות מבינים שלא הייתה בה כל בעיה מוסרית, אחרת היו מסרבים. הבנתם?

* דרוקר מתגעגע – במאמר סגידה לאבו מאזן, בו האשים רביב דרוקר את ישראל בסרבנות ובכישלון המו"מ עם המנהיג הפלשתינאי שדחה כל הצעה שקיבל, כולל הצעותיו המופקרות של אולמרט, ניתן להבחין בגעגוע לפיגועי הטרור הפלשתינאי: "רוצים לדעת מתי היה חודש השיא של תמיכה בהסכם כזה? מארס 2002. חודש הדמים הקשה ביותר, שבו אירעו הפיגועים במלון פארק ובמסעדת מצה. התמיכה הזאת נעלמה משמעותית, כשנעלמו הפיגועים. מסתבר שהשפה היחידה שאנחנו מבינים זה כוח".

* פנטזיה – לאיראן אין שני מנהיגים. לדיקטטורה האיראנית מנהיג אחד ויחיד, אין בלתו. שמו – עלי חמינאי. ההבדלים בין אחמדיניג'אד לרוחאני, הם ביטויים לטקטיקות שונות בהן נוקט חמינאי בדרך להגשמת מטרותיו. כשהבין שהטקטיקה האחמדיניג'אדית ממיטה על ארצו סנקציות כלכליות החונקות אותה ומסכנות את המהפכה, המיר אותה בטקטיקה הרוחאנית, של מתקפות חיוכים להורדת הסנקציות. ואכן, הטקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה מעל המשוער, והנחילה למהפכה החומייניסטית את הגדול בניצחונותיה. הסנקציות תוסרנה ומאות מיליארדי דולארים יזרמו לאיראן וחלק ניכר מהם ילך להמשך החתרנות הטרוריסטית שלה. בתמורה להסכמתה של איראן שהסנקציות יוסרו מעליה, ארה"ב והמעצמות אפשרו לה להיות מעצמת סף גרעינית.

אף ילד לא יאמין לבדיחה על אודות "גרעין איראני למטרות שלום". תכנית הגרעין האיראני נועדה למטרה אחת ויחידה – ייצור נשק גרעיני, לשירות האידיאולוגיה עליה שב והצהיר חמינאי בסופשבוע: "מוות לאמריקה! מוות לישראל!"

כל ההנחות עליהן מבוסס הסכם מינכן 2, אינן אלא פנטזיה.

ואת הסיפור המנכינאי על פיו אין להתייחס ברצינות להצהרות חמינאי, שנועדו לצרכי פנים, קצת קשה למכור לנו, בוגרי אוסלו.

* המירוץ לגרעין - הנסיך הסעודי בנדר בן שולטן, לשעבר ראש המודיעין הסעודי ויועץ הממלכה לביטחון לאומי, באתר הערבי "אילאף": "אומרים בתקשורת שהסכם הגרעין עם איראן כמוהו כהסכם עם צפון קוריאה, אך לדעתי הוא גרוע יותר. הנשיא קלינטון פעל לפי הערכה אסטרטגית, שלימים התבררה כשגויה. אם היה מודע למצב האמתי, לא היה חותם. אני בטוח בכך. אך הנשיא אובמה מודע לאזהרות המודיעין של בעלות בריתה במזה"ת, הצופה שהתוצאה תהיה כמו זו של צפון קוריאה, ואפילו גרועה יותר".

הוא צודק, אך מה שמדאיג יותר, הוא שאם בעבר ראתה סעודיה ביחסים עם ארה"ב את הנכס האסטרטגי העיקרי להגנתה, היום היא תחליף אותו בתכנית גרעין משלה, ליצירת מאזן אימה מול איראן. משמעות הדבר היא ששתי אויבות קשות של ישראל תהיינה מעצמות סף גרעיניות. מעצמות סף – לפחות.

* הרוגי העסקה – נתפסה חוליית רוצחיו של מלאכי רוזנפלד, ומתברר שבראשה עמד משוחרר עסקת שליט. גם בראשה של החוליה הזאת. שוב ושוב מפוענחים מעשי רצח שמשוחררי העסקה מעורבים בהם.

האם דמו של מלאכי רוזנפלד, ודמם של שאר הנרצחים בידי משוחררי העסקה, סמוק פחות מדמו של הסלב גלעד שליט – מי שהסגיר עצמו ללא קרב לידי המחבלים, סיבך את ישראל בעסקה עקובה מדם והוגדר בידי הרמטכ"ל לשעבר "גיבור"? אבא שלו עוד מרשה לעצמו, בעזות מצח חסרת בושה, להתבכיין על ה"יחס" שקיבל מן המדינה.

* בני אור – נמשכת הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם לישראל, על אפה וחמתה של מערכת ההסתה האנטישמית הקוראת לחרם על ישראל. והפעם, ענקי הג'אז  צ'יק קוריאה ובובי מקפרין. זהו ניצחון בני אור על בני חושך.

* חלם או סדום? - על פי ממצאי דו"ח המבקר בנושא הגז, הסוגיה הכל כך מהותית לעתידה של ישראל נוהלה כבחלם.

ואילו אני מקווה שאכן מדובר בחלם ולא בסדום.

* על נהרות בבל – את ימי בין המְצרים הללו, שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ניצלתי לבילוי בתערוכה "על נהרות בבל", במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. התערוכה מציגה את גלות בבל, מתחילת המערכה הבבלית בה נכבשה ארץ ישראל, דרך החורבן וגלות בבל, ועד הצהרת כורש ושיבת ציון. ליבה של התערוכה, הוא אוסף לוחות מהיישוב "אל-יהודו", בדרום עיראק, העיר בה ישבו מרבית יהודי ירושלים, שנקראה בבבלית בשם זה. הלוחות מתארים את חיי היום יום, המסחר והתרבות של היהודים בגלות בבל, שמות גולים ושושלותיהם ומסמכים כמו חוזה שותפות בשור לחרישה בין שני יהודים. מרתק ומרגש.

לתערוכה צביון ציוני מובהק. לאורכה מוצג סרט בשלושה חלקים, שבו אחד הגולים ששמו מופיע בתעודות, שנשאר בבבל לאחר הצהרת כורש, מספר לילדיו ואחייניו את סיפור הגלות. הסרט מסתיים בתקווה שיום אחד גם אנו נחזור ל"ארץ ציון וירושלים", ומיד מעבר 2,500 שנה לירושלים הבנויה, של ימינו. וכן העיר היהודית של גולי בבל תל-אביב וממנה לעיר העברית הראשונה, ותיאור גלות בבל שהתקיימה לאורך 2,500 שנה עד "עליית עזרא ונחמיה", עליית יהדות עיראק לאחר קום המדינה. מומלץ ביותר!

* 50 ₪? – אני ממשיך לדווח על מסעי בעקבות המלצות ספרו של גיל חובב על מסעדות משובחות וזולות, שארוחה מלאה בהן אינה עולה יותר מ-50 ₪. תקציר הפרקים הקודמים: שתי המסעדות הראשונות אותן פקדתי, כבר נסגרו.

היום ניסיתי את מזלי בפעם השלישית, והפעם המסעדה הייתה פתוחה. המסעדה היא "מפגש רקפת" ברח' ז'בוטינסקי בר"ג.

זו מסעדה של "אוכל יהודי". ההגדרה הזאת היא גלותית. בפולין נכון היה להגדיר את האוכל כיהודי, להבדיל מהאוכל המקומי. אך בישראל?! מה פחות יהודי בחריימה ובקובה מאשר בגפילטע פיש וברגל הקרושה? נכון לכנות את האוכל מזרח-אירופאי או אשכנזי.

אולם למעט הערה זו, אני בהחלט מצטרף לסופרלטיבים של חובב. זו באמת מסעדה משובחת. היה שווה לאכול שם ולו לשם תזכורת לכך שחזרת אמורה להיות חריפה. ובכלל, ביום שבו ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק הדרקונית של מונופול הרבנות הראשית על הכשרות, טוב היה לאכול במסעדה המוגדרת כשרה ללא השגחה.

והמחיר? 50 ₪?! הצחקתם אותי. אולי למי ששמו חובב. לי זה עלה 114 ₪ טבין ותקילין (וזה עוד לפני חוק הכשרות החדש, שייקר את המזון בכל המסעדות ובתי האוכל הכשרים).

            * ביד הלשון

שומו שמים – היחצ"ן רני רהב, יועץ התקשורת של איל גולן, אמר בראיון לגל"צ, בהתייחס לפרשת ההאזנות לזמר: "אם 50% מהדברים נכונים - באמת שומו שמיים".

הביטוי שומו שמים מתאים לימי בין המצרים, כיוון שהוא לקוח מנבואת ירמיהו: "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה" (ירמיהו ב', י"ב).

צירוף המילים הוא קריאת פליאה, ורש"י מקשר את שומו ללשון ציווי של השתוממו. אולם הפירוש המילולי של הביטוי הוא: השמים יהיו שוממים.