הבלוג של אורי הייטנר

* חגיגת ניצחון – המוני איראנים חוגגים ברחובות טהרן ובצדק – אלו חגיגות הניצחון. מאז מהפיכת חומייני, לא היה להם ניצחון כזה. בירת הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית הורידה את השטן הגדול, מעצמת העל המערבית, ארה"ב, על ברכיה, ועמה את כל העולם המערבי.

תמורת הגושפנקא המערבית להפיכת איראן למעצמת סף גרעינית, העולם הסיר ממנה את הסנקציות ויזרים לה 800 מיליארד דולר שחלק ניכר מהם יממנו את הטרור העולמי המונחה מאיראן.

שלום בדורנו.

* העיקר ההומור – במסיבת העיתונאים בבית הלבן הסביר אובמה שאי אפשר למנוע מאיראן פיתוח גרעין למטרות שלום. גרעין איראני למטרות שלום... יש לו הומור.

גרעין למטרות "שלום בדורנו".

* למטרות שלום – להיטלר היו גזים למטרות שלום.

* החתן – אובמה – חתן פרס נובל ל"שלום בדורנו".

* האם תהיה ממשלת אחדות? – אני בעד ממשלת אחדות לאומית. במצב האסטרטגי החמור בעקבות הסכם מינכן 2, נכון לשלב כוחות למאבק משותף נגד סכנותיו. אולם להערכתי, הסיכוי לכך נמוך, בניגוד לדברי הפרשנים. זאת, משתי סיבות. האחת, היא המשקעים הקשים בין המחנות בעקבות מערכת הבחירות רוויית השנאה וההסתה (משני הצדדים). השניה, אני מתקשה לראות את הרצוג מוביל מהלך מנהיגותי של הצטרפות לממשלת אחדות לפני הפריימריז. אדרבא, ככל שיתקרבו הפריימריז במפלגת העבודה, המועמדים יתחרו ביניהם בהתלהמות פופוליסטית נגד הממשלה. אולי לאחר הפריימריז המצב ישתנה.

אז מי גורם לשמועות הללו? יש שני בעלי אינטרסים. נתניהו ואנשיו, משתמשים בסחריר הללו כדי ללחוץ על השותפות הקואליציוניות להתפשר בדיוני התקציב ועל ליברמן, בתקווה שיצטרף לממשלה.

השניה היא זהבה גלאון, שלנוכח הטראומה של כמעט היעלמותה בבחירות, היא מנסה לבדל את מרצ ממפלגת העבודה, כ"שמאל" האמתי היחיד.

* דמגוגיה – חיזוריו של נתניהו אחרי הרצוג (וגם אם מדובר בטקטיקה בלבד) מעידים עד כמה הצהרותיו ערב הבחירות על "התהום הפעורה" ועל "המחנה האנטי ציוני" היו דמגוגיות, מרושעות ושקריות.

* הפרשן – קובי ניב וב. מיכאל הביעו כמיהה, במאמרים ל"הארץ", לפצצת גרעין איראנית, שתרסן את ישראל ותכפה עליה מאזן אימה. וגם ה"פרשן" של "הארץ" לענייני ערבים, צבי בראל, מבכר את איראן על ישראל. "איראן ניתקה את עצמה מן העולם, ישראל דוהרת ליעד הזה. עד השבוע נשאו שתיהן בגאווה את התואר 'מדינות לא רציונליות'; כלומר, כאלה שהגיונן המדיני שואב את עוצמתו מעולמות טרנסצנדנטליים, מצווים אלוהיים שאדם אינו רשאי לערער עליהם. החתימה על הסכם הגרעין הותירה את ישראל בודדה במערכה על קידום האינטרסים של אדוני צבאות". מעצמת הטרור הג'יהאדיסטית היא מדינה רציונלית בעיני ה"פרשן", להבדיל מהדמוקרטיה הליברלית הישראלית, כיוון שהיא הסכימה לעסקה שהופכת אותה למעצמת סף גרעינית תמורת הסרת הסנקציות נגדה. פרשנות...

* סבלו של ח"כ גטאס – בתגובתו על החלטת ו' האתיקה של הכנסת לנזוף בו נזיפה חמורה על השתתפותו במשט לעזה, אמר גטאס, בין השאר, שהוא "בן לעם הפלשתינאי הסובל וממשיך לסבול מן הכיבוש ומהמשך המפעל הציוני". כדאי לשים לב לדברים. לא רק אקיבוש, אלא המשך המפעל הציוני, כלומר עצם קיומה של מדינת ישראל.

* היכונו לביאת ה... – אהוד ברק מאותת במרץ על כוונתו לחזור על תקן משיח ולגאול את ישראל. בטרם ניפול שדודים למרגלותיו, להלן – תזכורת.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. לא היה מדינאי ישראלי, לפניו או אחריו, שגרם למדינת ישראל נזק בלתי הפיך, כמו הנזק לו גרם ברק. בוועידת קמפ-דיוויד, ניפץ ברק, על דעת עצמו, ללא דיון בממשלה – לא כל שכן החלטת ממשלה, ללא כל תהליך בירור דמוקרטי, את בסיס ההסכמה הלאומית הרחבה בישראל, כפי שהיטיב יצחק רבין לבטא אותה בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו: התנגדות עקרונית לרעיון הנסיגה המלאה, ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן רבתי בידי ישראל וכד'. ואילו אהוד ברק, פחז כמים, ללא בקשת מנדט, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, ובהבל פיו הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". אפילו את מרצ ו"שלום עכשיו" הוא עקף. הכל, מתוך שיגעון גדלות של מי שיודע הכל טוב מכולם, מי שבז לכל מי ולכל מה שקדם לו ויבוא אחריו, בשכנוע שהנה הוא, ורק הוא, האיש שיביא לישראל את השלום המיוחל.

שלום הוא לא הביא. הוא כן הביא מתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה, בה נרצחו 1,500 ישראלים. ואת האבן שהוא זרק, אלף חכמים אינם מסוגלים להוציא עד היום. יצחק רבין, שעמדותיו והקווים האדומים שלו היו ידועים, נחשב בעולם למנהיג מתון המוכן לפשרות מרחיקות לכת למען השלום. לאחר הצעות ברק, שבהמשך הוגדרו ביוזמתו כ"מתווה קלינטון", מי שעומד על מעט מזער מן הקווים האדומים של רבין, מוקע כ"סרבן שלום".

אחרי שערפאת דחה את הצעתו, הוא לא הכריז שהצעותיו בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, אלא המשיך לחזור עד לזרא על הגדרתו אותן כ"זה המתווה ואין בלתו". לאחר פרוץ מתקפת הטרור הוא זחל על גחוננו לעזה, תחת אש הטרור והלינץ', והציע הצעות מרחיקות לכת עוד יותר לערפאת, ובלבד שיוכל להציג לציבור איזה נייר שבועיים לפני הבחירות. ואחרי שנדחה באופן משפיל, ודחלאן "המתון" הגדיר את הצעותיו "חרטא ברטא", הוא הופיע בשידור בחירות אחרון בטלוויזיה ואמר שהגענו עד לצעד האחרון לפני השלום, וביקש מהבוחר לתת לו את המנדט לעשות את הצעד הנוסף; אמירה של מהמר על סף תהום.

עוד קודם לכן, בשנה הראשונה לכהונתו, ניסה ברק באובססיה מטורפת, יותר מכל ראש ממשלה אחר, למסור את הגולן לאסד (האב) אותו הגדיר: "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית". היום, כל מי שעיניו בראשו, ואינו מתאמץ במיוחד לרמות את עצמו, מבין איזה אסון הוא היה ממיט על ישראל, אילו הצליח, חלילה, במזימתו.

* מחוץ לכותלי בית המשפט – בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין המגוחך של בית המשפט המחוזי, על פיו יש ל"אם תרצו" סממנים פשיסטיים. יותר משבית המשפט העליון "ניקה" את "אם תרצו", הוא טיהר את דמותה של מערכת המשפט הישראלית.

... וגם עכשיו אני סבור, ש"אם תרצו" לא היו צריכים לתבוע את יוזמי קמפיין "אם תרצו תנועה פשיסטית", ושעדיף להשאיר את המחלוקות הפוליטיות מחוץ לכותלי בית המשפט. וכך בעצם קבע בית המשפט, בהסכמה עם הצדדים.

* הרמוניה – כשאדר כהן סיים את תפקידו כמפמ"ר אזרחות במשרד החינוך, לא הוארכה כהונתו. בעקבות זאת, החל מסע תקשורתי וציבורי שהציג אותו כמי ש"הודח", בשל עמדותיו ה"שמאלניות"; תמונה שהתאימה היטב לנראטיב הרדיפה, הבכייני והפרנואידי, של גורמים מסויימים מאוד בציבוריות ובתקשורת הישראלית. האמת היא, שעמדותיו של אדר כהן, הן הרבה פחות "שמאלניות" משל אלה שנאבקו נגד "הדחתו", והוא נהפך, שלא בטובתו, סמל לדרך שהוא עצמו רחוק ממנה.

אדר הוציא לאחרונה ספר חדש: "שניים יחדיו: מורה דרך לחינוך יהודי ודמוקרטי". בראיון ל"הארץ", מגולל אדר את משנתו, הרחוקה מהניסיון להציג סתירה בין השתיים ולהדיר את היהדות בשם הדמוקרטיה.

אדר הציג בראיון ארבע גישות לדילמת השילוב בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים: א. גישת הסתירה, לפיה לא ניתן ליישב את המתח בין הזהויות ועל כן יש להכריע ביניהן (כאלה, אגב, יש בשני הקצוות – אלה המנסים להדיר את הערכים היהודיים בשם הדמוקרטיה ואלה המנסים להדיר את הערכים הדמוקרטיים בשם היהדות. א.ה.). ב. גישת הקונפליקט, שערה למתח בין שני המושגים אך אינה בוחרת באחד מהם. ג. גישה דיאלקטית, המכירה במתח בין זהויות אך לא רואה בו איום, אלא הזדמנות. ד. גישת ההרמוניה, המבקשת למצוא השלמה בין הערכים.

אדר מצדד בגישה ג'. "המפגש בין גישות ותרבויות שונות אינו כורח, אלא ערך וחוויית חיים חשובה".

ככל שהחלוקה של אדר סכמטית, זו הצגה די נכונה של מכלול הגישות לנושא. אני קרוב לגישה ד'. אדר מציג אותה באופן שלילי, "ניסיון למצוא השלמה בין הערכים בכל מחיר... מוכנים לטשטש את המתחים ביניהם". איני מחפש השלמה בכל מחיר, ואיני מטשטש מתחים. אני חושב שיש גוזמה רבה בהצגת המתח בין הערכים. אלה ערכים שאין ביניהם ניגוד מובנה, אף שפה ושם צצים ביניהם מתחים. אני מאמין שנכון לבנות את החברה הישראלית על מכלול ערכים יהודים ודמוקרטיים, שבדרך כלל מיטיבים ליצור הרמוניה ערכית. אני רואה בכך אתגר של בניין אומה וחברה, אתגר חינוכי ותרבותי ממדרגה ראשונה. אני מאמין, שזו הדרך הראשה של הציונות. אלה המכרסמים בהרמוניה הזאת ומציגים מצג שווא של לעומתיות בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים, ואחת היא אם הם עושים זאת בשם ערכי היהדות או בשם ערכי הדמוקרטיה, מכרסמים ביסודות המפעל הציוני, היהדות והדמוקרטיה.

* ארגון טרור – יש לקוות שהקלון שהמיטו על ישראל אוהדי בית"ר, יעורר סוף סוף את המדינה להילחם מלחמת חורמה בתופעה הזאת, של אוהדי בית"ר (קומץ?) החוליגנים, ובעיקר, לשבור את ארגון הטרור "לה-פמיליה". להילחם באלימות שלהם, בגזענות שלהם, בכהניזם שלהם, בביריונות שלהם, בזוועת צווחות ה"מוות לערבים" שלהם. עד חורמה.

* עקרון האחריות המשותפת – ראש ממשלת יוון ציפראס פיטר שני שרים מממשלתו, כיוון שהצביעו בפרלמנט נגד ההסכם שחתם עם האיחוד האירופי. יוון אמנם אינה מופת של דמוקרטיה יציבה ומסודרת, אולם החלטה זו של ציפראס מוצדקת לגמרי, ומבטאת את אחד העקרונות המרכזיים של משילות – עקרון האחריות המשותפת. שר יכול להתנגד להחלטת הממשלה, אולם מרגע שהיא התקבלה הוא נושא באחריות לאותה החלטה כמו תומכיה. עליו להצביע בעדה בפרלמנט, או להתפטר.

עיקרון זה תקף בכל דמוקרטיה וגם בישראל. לפני הבחירות, הופץ פוסט ויראלי ברשתות החברתיות, ובו טבלה שניסתה לפגוע בדמותו של כחלון ולהציגו כאנטי חברתי. הטבלה הציגה את הצבעותיו בכנסת נגד חוקים חברתיים, בהיותו שר. היה זה תרגיל דמגוגי ופופוליסטי. שר אינו נבחן על פי הצבעותיו בכנסת, כיוון שהוא מחויב לתמוך בעמדת הממשלה. שר נבחן על פי מעשיו ופעולותיו ועל פי הצבעותיו בממשלה.

במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי לאחרונה את פרוטוקול ישיבת הוועדה המדינית של מפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון" מפברואר 1957, שדנה בנסיגה מסיני ורצועת עזה אחרי מלחמת סיני. אחה"ע התנגדה בחריפות לנסיגה, הפגינה נגדה, דובריה יצאו נגדה ושריה הצביעו נגדה בממשלה. מה תעשה המפלגה לקראת ההצבעה בכנסת? לא היה אפילו קול אחד שקרא להישאר בממשלה ולהצביע בכנסת נגד עמדתה. הוויכוח היה על השאלה, האם נכון לפרק את השותפות הקואליציונית בין מפלגות הפועלים בשל המחלוקת הזאת. מיעוט טען שיש לפרוש מן הממשלה. הרוב הכריע שיש להישאר. בדיון בכנסת, דוברי המפלגה הסבירו מדוע הם מתנגדים להחלטה, והבהירו שיצביעו בעדה, כי הם חושבים שנכון שהממשלה הזאת תמשיך להוביל את המדינה.

אפשר, לכאורה, למצוא דמיון בין הצעד של ציפראס לצעדו של שרון, שפיטר שרים שהתנגדו להתנתקות. אך בין שני המקרים יש הבדל מהותי. שרון פיטר שרים שהתנגדו להתנתקות, ערב (!) ההצבעה בממשלה (!), כדי להבטיח שיהיה בה רוב מלאכותי. הוא לא פיטר את כל המתנגדים, אלא רק שניים, כי זה מה שהיה חסר כדי להבטיח את הרוב. בכך הוא נהג בצורה אנטי דמוקרטית חסרת תקדים.

* הפליקפלק של ציפראס – ערב משאל העם ביוון, הצבעתי על המוזרות של המשאל – לא משאל על הצעה שהממשלה יזמה, העבירה בפרלמנט והביאה להכרעת העם, כשהיא דוחפת להצבעה בעד והאופוזיציה דוחפת להצבעה נגד, אלא עקיפת הפרלמנט והבאה לעם של הצעה שהממשלה מתנגדת לה. ואף הצעתי השערה, שנראתה קצת מופרכת, על פיה ציפראס הבין שאין לו מנוס אלא להיכנע לדרישה האירופית, כדי למנוע את קריסת הכלכלה היוונית, אך קשה לו לחזור בו מהקו שעליו קיבל מנדט מהציבור, והוא מצפה שהעם יוציא לו את הערמונים מהאש ו"יכפה" עליו את קבלת הצעת הנושים. אני מודה, שגם לי ההסבר הזה נראה כהשערה פרועה.

היום, בעקבות הפליקפלק של ציפראס, אני נוטה לחשוב שצדקתי. העם הבריז לציפראס, ותמך ברוב גדול בהצעתו להתנגד להצעת האיחוד האירופי (אגב, ניתן להעריך את העם היווני, שהיה מוכן לשנות סבל למען הכבוד הלאומי). אבל לנוכח תוצאות המשאל, ציפראס לא יכול היה להישען על העם, ובמהירות שיא נהג בניגוד מוחלט להצבעת העם, וחתם על הסכם שיש בו רק שינויים קלים לעומת ההסכם שהעם דחה.

* שיח העקדה – בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר" נערך דיון בסוגיית שיח העקדה בתרבות הישראלית, ונאמר שמי שהכניס אותה לחיינו היה חנוך לוין בראשית שנות השבעים.

אין זה נכון. שיח העקדה מלווה את הציונות מראשיתה, כביטוי למחיר הדמים הכרוך בהגשמתה ובקיומנו בארץ. המהפך שחנוך לוין היה ממבשריו, היה הפיכת שיח העקדה לשיח קורבני, מתבכיין, המבטא מסר לפיו חללי צה"ל הועלו לעולה כקורבן שווא. השיח המקורי העלה על נס את מסירות הנפש של הלוחמים, המוכנים לסכן את חייהם למען תקומת ישראל וביטחונה.

בטקס סיום קורס קצינים ב-1955 אמר דוד בן גוריון: "צבאנו לא הסתפק בשכלול חומרי וטכני בלבד. ידענו מהרגע הראשון, כי סוד הניצחון הוא לא בנשק וגם לא באימון ובארגון, אם כי אלה חשוב וחיוניים כמוהם, אלא ברוח-האדם, בחזון הפועם בלב ומחשל רצון הלוחם. מנצחים לא בכוח הפקודה אלא בכוח השליחות. ... משנה לשנה גבר בצבא רוח הגבורה, הנאמנות והאחווה, ואם מותר להגיד – רוח-העקדה, זאת אומרת כושרו של אדם לחרף נפשו למות על חזון חייו וחזון חי עמו, ואיני יודע אם יש בעם גוף יותר מלוכד, מסור ואסיר-יעוד מצה"ל".

            * ביד הלשון

משכנא – בפינתי הקודמת הצגתי את המקור המשנאי ל"תעזבנו יום, יעזבך יומיים" של מאיר אריאל.

המשנה מציגה דוגמה: "לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה בחדא משכנא. לא הספיקו לפרוש זה מזה, עד שהלך זה מיל וזה מיל. נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין".

שני אנשים שיצאו – האחד מציפורי והשני מטבריה נפגשו אי שם באמצע הדרך. לאחר מכן הם המשיכו ללכת. כל אחד מהם הלך מיל אחד, ולכן הפער שנפער ביניהם היה של שני מיל.

היכן הם נפגשו? במשכנא. משכנא היה יישוב יהודי בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, באמצע הדרך בין שתי הערים המרכזיות בגליל, ציפורי וטבריה. המקום נמצא על תל, סמוך (מצפון) למחלף גולני. אותה גבעה נקראת חרבת מסכנה, שם המשמר את שמו המקורי של היישוב היהודי.

* "חדשות בן עזר"

צַו אֶת-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי-אַתֶּם בָּאִים אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלתֶיהָ.

בני ישראל ניצבים על סף כניסתם לארץ ישראל, ואותה "ארץ זבת חלב ודבש" הופכת מארץ הבטחה, לשמות ומראי מקומות, למציאות ארצית, מוחשית. אני קורא את הפרק הזה באהבה גדולה, אהבת ארץ ישראל, ומזדהה עם תחושת ההתעלות של בני ישראל, שאחרי דורות של גולה, סבל, עבדות ונדודים, ניצבים בפתחת הארץ, ולומדים את שיעור המולדת המעשי על גבולותיה, על נחליה והריה, מדברותיה ובקעותיה.

"זאת הארץ" – זה היה שמו של בטאון התנועה למען ארץ ישראל, התנועה שייסד גדול המשוררים העבריים נתן אלתרמן אחרי מלחמת ששת הימים. השם "זאת הארץ" לקוח בוודאי מפסוקי הפרק. האם עלינו להתייחס לציור הגבולות המקראי כצו מוחלט ומחייב?

אם נשיב על כך בחיוב, אנו בבעיה מובנית; גבול הארץ בתנ"ך שונה במקומות שונים. אין גבול הארץ בפרק הזה, כגבולות ההבטחה, בספר בראשית. אין נהר מצרים שבגבולות ההבטחה, המזוהה עם הנילוס, כנחל מצרים שבפרק הזה, המזוהה כנחל אל עריש.

הגבולות משתנים כיוון שגבולות הם תוצר של מציאות מדינית, ביטחונית, גיאוגרפית, כלכלית. הם לא בשמים, אלא כאן, על פני האדמה.

איך יש להתייחס, אם כן, לגבולות המקראיים? אלה הגבולות המתארים את הארץ אליה יש לנו זיקה וקשר היסטורי ונפשי עמוק. אין אלה בהכרח הגבולות המדיניים, הפרגמטיים של המדינה.

יגאל אלון, שגדל על רעיון שלמות המולדת, חינך עליו והטיף לו במשך שנים, היה הראשון שהציע תכנית לפשרה טריטוריאלית ריאלית, מיד בשוך הקרבות במלחמת ששת הימים. כאשר הוא הבין שבניגוד למלחמת השחרור, שטחי ארץ ישראל שבידינו נשארו מאוכלסים בתושביהם הפלשתינאים, הוא הבין שלא נוכל לממש את זכותנו על כל הארץ, והציע פשרה ריאלית, המתמרנת בין גיאוגרפיה ודמוגרפיה, בין הכרח בגבולות בני הגנה ונכונות לוויתורים למען השלום. רבים תקפו אותו על ההצעה, בעיקר חבריו לקיבוץ המאוחד, והוא אמר להם בפיכחון: אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון.

אולם בכל הפעמים שבהם הציג אלון את תכניתו, הוא פתח אותה בסעיף אותו כינה "היסוד המוסרי". היסוד המוסרי הוא זכותנו על ארץ ישראל. זה המסד להקמתה של מדינת ישראל, כפי שנכתב בפירוש במגילת העצמאות, החל במשפט הפותח שלה "בארץ ישראל קם העם היהודי" ושיאו במשפט ההכרזה על המדינה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". זכותנו הטבעית, היא זכותו של כל עם ועם לריבונות ממלכתית ומדינה עצמאית במולדתו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

נכונותו של יגאל אלון לפשרה טריטוריאלית, התבססה בראש ובראשונה על היסוד המוסרי – זכותנו על כל הארץ. הוא אף הקפיד לומר ולכתוב ששחררנו את ארץ ישראל המערבית, כלומר שהזכות ההיסטורית כוללת גם את עבר הירדן המזרחי. על בסיס היסוד המוסרי הזה, והיסוד המוסרי הנוסף – זכותנו להחזיק בשטחים ששמשו לתוקפנות נגדנו ושוחררו במלחמת מגן צודקת, הוא בנה תוכנית של... פשרה טריטוריאלית.

יש פער בין זכותנו המוסרית על כל הארץ, לבין חובתנו לנהל מדיניות ריאלית, פרגמטית, הלוקחת בחשבון שיקולים רבים. ואם השיקולים האלה מחייבים ויתור על חלק משטחי א"י, לצד סיפוח חלקים אחרים, זהו הכרח בל יגונה.

אך הוויתור הפרגמטי, אינו ויתור על הזכות ועל הזיקה לכל שטח בארץ ישראל שנוותר עליו. גם השטחים שאנו מוכנים לוותר עליהם, אינם שטחים כבושים, חלילה; אינם אדמות זרים, אינם "חוצלארץ" כפי שהתבטא לאחרונה בגסות, בורות, חוצפה ושפלות אמן מסוים בנוגע לבקעת הירדן. איננו כובשים בארצנו, איננו קולוניאליסטים במולדתנו. זאת ארצנו. המדינה היהודית בארץ ישראל, אינה חייבת להיות מדינה יהודית על כל ארץ ישראל. אולם ארץ ישראל כולה – היא ארצנו. 

* 929

מהי הפוליטיקה הישנה, בעיני מי שהלכו שבי אחרי הבטחות "הפוליטיקה החדשה" של יאיר לפיד? פוליטיקה של ניצול משברים לאומיים לעשיית הון מפלגתי ואישי. פוליטיקה של העדפת האינטרס המפלגתי והאישי על האינטרס הממלכתי. פוליטיקה של העדפת האמירה המשרתת את המפלגה והאגו על אמירת האמת. כל אלה מאפיינים את התנהגותו של לפיד מאז חתימת הסכם הגרעין האיראני.

מדיניותו של נתניהו בנושא האיראני ראויה לדיון ביקורתי, ובלבד שיהיה זה דיון של אמת. דיון ראוי על דרכו של נתניהו בנושא האיראני, יתמקד בבחירתו האסטרטגית להעדיף את האופציה המדינית על הצבאית, לסיכול התגרענותה של איראן. מי שאינו סבור שהבחירה הזאת שגויה ונכון היה לפעול בדרך צבאית, ולפיד אינו טוען זאת – אין לו על מה להלין על מדיניותו של רוה"מ.

מדיניותו של נתניהו הניבה הישגים רבים, ובראשם העובדה שאיראן עדין אינה גרעינית. הוא הצליח להעלות את הבעיה האיראנית לראש סדר היום העולמי. הוא הצליח להוביל את העולם החופשי להטיל משטר סנקציות חמור על איראן, שחנק את כלכלתה והביא אותה לשולחן המו"מ.

כאן הכל השתבש, כאשר תחת לנהל מו"מ תקיף על ביטול תכנית הגרעין האיראנית תמורת הסרת הסנקציות, הוביל אובמה בנחישות חסרת מעצורים מו"מ להסכם בכל מחיר. מו"מ בין שני צדדים, שאחד רואה בהסכם כלי לקידום מטרותיו והשני רואה את המטרה בעצם ההסכם, חייב להסתיים בהסכמים מודל מינכן 1938 ווינה 2015. האם ניתן להאשים בכך את נתניהו? האם באמת מישהו סביר שמערכת יחסים שונה בין נתניהו לאובמה הייתה משנה את מדיניותו של אובמה, שראה בעצם ההסכם את הישגו הגדול ומורשתו המדינית; את הצדקת פרס נובל ל"שלום בדורנו" שהוא השיג?

השאלה המרכזית שעלינו להציב, היא מה עושים הלאה. על ישראל לדבוק בדוקטרינת בגין, על פיה חובתה של ישראל לסכל התחמשות גרעינית של כל מדינת אויב. יש לפעול בשתי דרכים במקביל. דרך מדינית של ניסיון להגיע להסכמות עם ארה"ב על ביטול ההסכם בעקבות הפרתו בידי האיראנים (ואין ספק שההסכם יופר, הרי אין אדם רציני שמאמין בסיפור ההזוי על "גרעין איראני לצרכי שלום") ובמקביל הכנת צה"ל לסיכול הגרעין האיראני בדרכים צבאיות.

על כך ראוי לגבש הסכמה לאומית רחבה, רצוי בממשלת אחדות לאומית, או למִצְער – לגבש הסכמה בין הממשלה והאופוזיציה על הוצאת הנושא מתחומי המאבקים הפוליטיים. אך זאת ניתן לעשות בפוליטיקה אחרת, לא בפוליטיקה של דיג במים עכורים; הפוליטיקה הישנה מבית מדרשו של יאיר לפיד.

קריאתו של לפיד להקים ועדת חקירה ממלכתית הורידה לשפל את התנהגותו הבלתי ממלכתית. כל נושא ועדות החקירה השיפוטיות פשט את הרגל, אך הקמת טריבונל שיפוטי לחקירת מדיניותה של ממשלה נבחרת, אינה אלא חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה.

* "ישראל היום"