הבלוג של אורי הייטנר

בחלקו הראשון של המאמר ניתחתי את האסטרטגיה של נתניהו במאבק נגד הגרעין האיראני, שעיקרה – בחירה באופציה המדינית והעדפתה על פני האופציה הצבאית. בדרך בה הלך, נתניהו הביא להישגים גדולים, אולם במבחן התוצאה, האופציה הזאת לא הוכיחה את עצמה. נתניהו אינו אשם בכך. לא היה בכוחו לעצור את דהרתו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם להסכם בכל מחיר. אולם אילו בחר מלכתחילה באופציה הצבאית, היינו משלמים עליה מחיר כבד לטווח הקצר, אך מצבנו היום ומצב העולם היום, היו טובים לאין ערוך.

את הנעשה אין להשיב, והשאלה היא מה עושים עכשיו. במצב הנוכחי, האופציה הצבאית קשה יותר למימוש, כאשר תכנית הגרעין האיראנית מעוגנת בהסכם בינלאומי. ואף על פי כן, דבריו של נתניהו על כך שההסכם אינו מחייב את ישראל, היו חשובים מאוד. כאשר מדובר בסוגיה כה קריטית לעתידה של ישראל, האופציה הצבאית חייבת להיות על השולחן.

המהלך הבא הוא ההצבעה בבתי הנבחרים של ארה"ב. אילו חשבתי שיש סיכוי סביר ליירט את ההסכם בקונגרס, הייתי סבור שעל ראש הממשלה, בשיתוף עם ראש האופוזיציה, להירתם אישית לפעולה ממוקדת לגיבוש רוב שיפיל את ההסכם, גם במחיר קרע גלוי וקשה עם נשיא ארה"ב. אולם לנוכח הודעתו של אובמה שיטיל וטו, מה שמחייב רוב של 2/3 נגד ההסכם, הסיכוי לכך קלוש, אולי אפילו אפסי. במצב הזה, המחיר של מהלך לעומתי בתוך הפוליטיקה האמריקאית הפנימית, כבד מהתועלת שהוא עשוי להניב.

איני סבור שיש להפקיר את ידידי ישראל בקונגרס לבד בשטח. על ישראל להמשיך ולהבהיר את הסכנות שבהסכם, אך את המהלך הפוליטי האמריקאי יש להשאיר לאמריקאים, ואנו יכולים להסתפק בהבעת תמיכה ואהדה מרחוק.

לאחר החלטת הקונגרס, שסביר להניח שהיא לא תהיה בעדנו, יש לנצל עד תום את הרצון של אובמה לפצות אותנו, ולהוכיח שלא הפקיר את ישראל. יש להציב דרישות מדיניות וביטחוניות, הן בנושא העצמת התמיכה הביטחונית, הן בהבטחה לסכל כל הצעה פלשתינאית חד צדדית, ואף לנסות להוביל מהלכים כמו העברת השגרירות האמריקאית לירושלים או הכרה בריבונות ישראל על הגולן.

אך עיקר המאמץ צריך להיות בנושא הגרעין האיראני, ולהתמקד בהפרות ההסכם. ההסכם הוא הונאה איראנית ואין ספק שאיראן תפר אותו. עיקר המאמץ המדיני של ישראל, מול ארה"ב ואירופה, צריך להתמקד בהסכמות על החזרה מיידית של הסנקציות והחרפתן, ברגע שאיראן תפר את ההסכם. יש לבצע מאמץ מודיעיני ישראלי, בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי, לגלות את ההפרות ולהביא את ההוכחות.

יש להמשיך בלוחמה זעירה נגד מיזם הגרעין האיראני, שישראל כמובן אינה מעורבת בה – תולעים וסייבר לשיבוש המערכות, תאונות דרכים והתקפי לב מסתוריים למדעני הגרעין, פיצוצים מסתוריים והפסקות חשמל הרסניות וכד'.  

אך מעל לכל ומעבר לכל – יש להכין את היכולת המבצעית לסיכול תכנית הגרעין האיראני באמצעים צבאיים. אין להמעיט בערך המחיר והנזק שעלול להיגרם לישראל כתוצאה מפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, אך בניגוד לאגדות הרומנטיות, בחיים האמתיים הבחירה אינה תמיד בין טוב ורע; לעתים היא בין חלופות רעות. פצצות גרעין בידי איראן מסוכנות יותר מכל מחיר של הפעולה באיראן.

עלינו לחזור לדוקטרינת בגין: ישראל לא תאפשר למדינות עוינות לייצר טכנולוגיה גרעינית, שעלולה להתפתח לנשק גרעיני.

הדוקטרינה הזאת הביאה להשמדת הכור העיראקי, שהציל את המזרח התיכון ואת ישראל מפני פצצות אטום בידי סדאם חוסיין. היא הביאה להשמדת הכור הסורי, על פי מקורות זרים, ולא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין את המשמעות של פצצות גרעיניות בידי אסד בקרב על הישרדותו.

הדוקטרינה הזאת חייבת להיות בסיס מדיניותה של ישראל בנוגע לגרעין האיראני. אם אין אפשרות לסכל את התגרענותה של איראן בדרכים מדיניות, כנראה שאין מנוס מפעולה צבאית. 

* "חדשות בן עזר"

* מינכן 2 – קו ישיר עובר בין 29 בספטמבר 1938 ל-14 ביולי 2015; שני תאריכים שיזכרו לדיראון עולם, מן הימים הקשים בהיסטוריה האנושית. כמו צ'מברליין במאה ה-20, כך אובמה במאה ה-21 נכנע ללא קרב לאימפריית הרשע של דורו. אימפריית הג'יהאד והטרור איראן, תהיה מדינת סף גרעינית, בחסות המערב.

* המנצח – חומייני חומייני, הו חומייני. מי יגלה עפר מעיניך. הנה, בניך ממשיכיך נחלו את הגדול בניצחונותיהם, ניצחון ללא קרב, עקב כניעה ללא קרב של צ'מברליין של המאה ה-21.

* ראה למרחוק - הסכם הגרעין ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, מעיד על גדולתו של בן גוריון כמנהיג הרואה למרחוק, שכבר אחרי מלחמת העצמאות קיבל את ההחלטה ההיסטורית על האופציה הגרעינית של ישראל.

* מה ירגיע את ב. מיכאל? - בשבוע שעבר הסביר לנו קובי ניב ב"הארץ" את תמיכתו בהסכם הגרעין האיראני. הוא לא התכסה בשקר לפיו ההסכם מונע את הגרעין, אלא להיפך – הוא ייחל לפצצת גרעין איראנית, שתיצור מאזן אימה שיוכל להרתיע את ישראל. חברו לדבוקה ב. מיכאל, ממשיך באותו קו. הוא פרסם רשימה סאטירית-למחצה, שבה כתב שכעת נלקח מנתניהו הצעצוע האהוב עליו – איום הגרעין האיראני, ולכן הוא יעביר אחת ממאתיים הפצצות של ישראל לאיראן, וכך יוכל להמשיך לברוח מהבעיות האמתיות ולהשתעשע בתחביב האהוב עליו. כמובן שמיכאל רצה בעיקר לתקוף את ישראל הגרעינית (לפי מקורות זרים...) המנסה, בעזות מצח, למנוע את התגרענותה של איראן. ובסוף הרשימה החצי-סאטירית, הוא כתב משפט ברצינות, המבטא את מאווייו ומאוויי הדבוקה: "למה להכחיש? גם אני אהיה קצת יותר רגוע. הידיעה שלפחות פצצה אחת מתוך ה–200 שיש לנו, נתונה בידיים קצת יותר שקולות תשרה עלי קמצוץ קטנטן של רוגע נוירוטי".

* שחקן חיזוק – "הארץ" מחזיק לאחרונה שחקן חיזוק, העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט, איש ה"שמאל" הרדיקלי בארה"ב, אוטו-אנטישמי מובהק, שנאבק "להציל את ארצות הברית מקומץ הארגונים היהודיים שמנטרלים את הנשיא אובמה", שאותו הוא מגדיר "נשיא היהודים". כל כך מתאים ל"הארץ" לשכור את שירותיו כ"פרשן".

ובמאמרו השבוע הוא מתחרע בהילרי קלינטון, כיוון שהעזה לצאת נגד ה-BDS, הארגון האנטישמי המוביל את הדה-לגיטימציה והחרם על ישראל. כמובן שהסיבה לכך היא רצונה למשוך תורמים ניציים נוסח חיים סבן ש"הוא אדם שכותב צ'קים שמנים".

* משתלחים בבג"צ – לא עובר כמעט יום שאין ב"הארץ" מאמר המשתלח בבג"צ. הרי בג"צ אמור לעבוד אצלם, וכאשר הוא פוסק לטובת ישראל הוא מועל בתפקידו. ההשתלחות התורנית הייתה כדרך אגב, בפשקוויל של עודה בשאראת נגד פרופ' אסא כשר ונגד הקוד האתי של צה"ל. הרי בעיני דבוקת שוקן, הקוד האתי של צה"ל צריך להיות אחר – איסור על מלחמה באויב ובטרור. כל פעולה של צה"ל נגד הטרור אינה אתית. במאמרו, בשאראת מוקיע את פרופ' כשר, ומשווה אותו לבית המשפט העליון. "מיום ליום מתברר שהאתיקה של הפילוסוף כשר, גאוות הממסד הביטחוני, היא בסך הכל מתן הכשר לפעולות הצבא. הקוד האתי שלו הוא 'אני ואפסי עוד'. בכך, בהפוך על הפוך, האתיקה שלו מרוקנת את המלה 'אתיקה' מתוכנה המוסרי. אבל כשר חי בסביבה הנכונה. הוא מתפקד על תקן כפילו של בג"ץ, שמכשיר את כל עוולות הכיבוש: התנחלויות, הרס בתים, סגר, חיסולים. כל אלה, כידוע, פעולות המנוגדות לחוק הבינלאומי".

* גדעון לוי מתמתן – דומה שגדעון לוי לא אכל ארוחת בוקר ביום ראשון. מכל מקום, כנראה תקפה אותו חולשה והוא הופיע בדמות מתונה מהרגיל. הוא הגדיר את יאיר לפיד כ"כמעט פשיסט".

* טירוף מערכות – המחבלים בסג'עייה הפכו מרפאה לעמדת ירי, ירו ממנה לעבר חיילי צה"ל והרגו את סרן דימיטרי לויטס (בן הגולן). המג"ד סא"ל נריה ישורון זומן לחקירת מצ"ח כיוון שהורה לירות על עמדת המחבלים, בטענה המטומטמת והמרושעת שהוא הורה לירות על "מרפאה". אף שאני מאמין שהתיק ייסגר במהרה, עצם זימונו לחקירה פלילית היא חרפה לצה"ל ולמדינת ישראל.

* היכונו למשפט שדה – והרי התחזית. חקירת מצ"ח תנקה את סא"ל נריה ישורון שהורה לירות על עמדת אויב בשעת מלחמה (מה שלא הופך את עצם ההחלטה על חקירה פלילית לפחות בזויה). ואז יפתח משפט שדה ב"הארץ" נגד ה"צבא שחוקר את עצמו", "חקירת טיוח", "אף פעם אין כתבי אישום", "הממסד הביטחוני", "רצח על פי הנהלים", "רק ביצענו פקודות" וכל הארסנל הארסי שלהם.

* מי שפוגע בצה"ל - הוראות הפתיחה באש של צה"ל ביו"ש, על פיהן יש לנהוג במתפרעים יהודים באותה דרך כמו במתפרעים ערבים, מוצדקות לחלוטין. מי שפוגע בחיילי צה"ל ומפקדיו הוא אויב, ויש לנהוג בו כאויב. אגב, כאשר האויב הזה הוא יהודי זה חמור הרבה יותר, כי אינו רק אויב אלא גם בוגד, גיס חמישי.

* נועם עדין חי – אפשר לבטל את כל שרשרת הבדיחות של "מהו שיא החוצפה". כאשר נועם שליט מרשה לעצמו לבוא בטענות למדינת ישראל, ולהתבכיין על "היחס" שקיבל מן המדינה, הבדיחות הללו מיותרות.

* פופוליזם - אין בהצעת חוק גזר דין מוות למחבלים דבר וחצי דבר עם ביטחון, עם הרתעה, עם מוסר ואפילו לא עם רגשות נקם. מה יש בו? שלושה דברים. פופוליזם, פופוליזם ופופוליזם.

* הצעת שיפור - אני מציע הצעת שיפור לחוק גזר דין מוות למחבלים: גזר דין מוות למחבלים מתאבדים.

* קובר את הצעת החוק – נתניהו מבין את הנזק הכרוך בהצעת החוק הפופוליסטית של גזר דין מוות למחבלים, אבל אין לו אומץ מנהיגותי לומר זאת בגלוי. לכן הוא הקים ועדה לקבורת הנושא.

* ראוי להיות מפכ"ל – הרעיון של אהוד בן עזר למנות את "הרב" פינטו למפכ"ל המשטרה, הוא כביכול סאטירי. אך אם אהוד אולמרט (!) יכול להיות ראש הממשלה (!), קל וחומר ש"הרב" פינטו יכול להיות מפכ"ל המשטרה.

* בשורה לספורט הישראלי - העונש הכבד - 14 חודשי מאסר, שבית המשפט גזר על אלרואי, האוהד שתקף את ערן זהבי, הוא מסר חשוב לחברה הישראלית, לספורט הישראלי ולאוהדי הכדורגל: עד כאן! יש לקוות שהעונש הזה ירתיע אוהדים אלימים, מכל קבוצה שהיא, ויהווה תקדים של ענישה חמורה ושל מלחמת חורמה באלימות בספורט.

* למי הוקמה המדינה? – למה חוק כדוגמת חוק הלאום, לא הוצע לחקיקה לאחר הקמת המדינה, או בעשורים הראשונים לקיומה? כי לחוקק חוק כזה באותם ימים, היה הגיוני כמו לחוקק חוק שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. זה היה כל כך מובן מאליו, עד שלא היה כל צורך לחוקק זאת. הרי עוד לא המציאו את ה"פוסט ציונות" ולא היה כל ערעור על מהותה של המדינה.

בנאום בפני קצינים בשנת 1955, אמר בן גוריון את הדברים הבאים (שכמותם ניתן למצוא כמעט בכל נאום ומאמר שלו ושל כל קברניטי המדינה באותן שנים): "מדינת ישראל שונה בתכלית מכל המדינות והדבר העיקרי המציין את השוני שלנו הוא, כי העם ברובו הגדול אינו יושב במדינתנו. אסור לנו להתעלם אף לרגע אחד מהאמת המרה, העמוקה והנוקבת הזאת, כי המדינה מלכתחילה לא נולדה לתושביה, גם בהכרה של העם היהודי וגם בהכרה בינלאומית, ובמידה שהייתה הכרה בינלאומית למען הקמת מדינת ישראל. לפני עשרות שנים ובמשך דורות הייתה הכרה לא רק ביהודים אלא בגויים, שהעם היהודי צריך לשוב לארצו ולהתיישב בה. ואין חולקים שאין זו מדינה לתושביה בלבד. אפשר לשאול אם זאת מדינה לעם היהודי כולו, לעם היהודי ברובו, לעם היהודי בחלקו. בימינו אין אדם שיכול לענות על שאלה זאת. אבל אין זאת מדינה לתושביה, והעם של המדינה הזאת מפוזר הוא. ... העם היהודי מזדהה עם מדינת ישראל. הוא מזדהה באופן רוחני, נפשי או לאומי וכמעט אין ארץ בעולם שאין בה יהודים, אם מעט ואם הרבה, וקיימת זיקת העם היהודי למדינת ישראל. במידה עוד יותר גדולה קיימת זיקת מדינת ישראל לעם היהודי. אילו הייתי צריך למיין מה הם השיקולים העיקריים שקובעים התנהגותנו הייתי אומר שהשיקול הראשון הוא הביטחון. והשיקול השני – זיקת מדינת ישראל לעם היהודי. אני מונה ביטחון תחילה, כי אם לא נתקיים לא יהיה כלום. אך אחרי הביטחון, זיקת המדינה לעם היהודי היא השיקול הקובע. ומדינה זאת לא יכולה אף פעם לשכוח גורל התפוצה היהודית, מצבה וצרכיה... פה אנחנו כפופים לעצמנו, ואל הייעוד ההיסטורי שאנו קובעים אותו. אנחנו כפופים אך ורק לצרכינו ולמאוויינו ההיסטוריים, וכל טעם קיומנו וטעם קיום המדינה הוא אי התלות בזרים. לשם כך שבנו בארץ הזאת לעבודה פיסית. משום כך שבנו לחקלאות, משום כך שבנו לבניין משק עצמאי, ללשון העברית, לבניין יהודי. וכל כמה שאנחנו משתמשים יותר ויותר בעצמאות שלנו – עצמאות פוליטית, תרבותית, כלכלית חברתית – השוני בינינו ובין התפוצה הולך וגדל, והוא עוד ילך ויגדל. אבל השוני הזה לא בא להרחיק אותנו מהעם היהודי אלא להיפך: הוא בא לעצב את דמותו, שלא לגמרי ישתעבד מרצונו לזרים. אנו מצווים להדק את קשרינו עם היהדות העולמית בכל הדרכים, קודם כל על ידי עליה, על ידי העלאת קיבוצים ויחידים יהודיים מכל מקום אפשרי, על ידי החדרת חינך יהודי, העמקת קשרינו וקשריהם עם התנ"ך, על ידי תיירות, על ידי שליחים – כי בזיקה לזאת לעם היהודי תלוי קיומה של המדינה. ... כל תפילתנו מכוונת לעם היהודי – חובה עלינו לשמור הזיקה בין יהדות ארץ ישראל ובין יהדות הגולה, וזיקה זאת מוכרחה להיות אחד השיקולים המכריעים במעשים שאנחנו עושים". כותרת הנאום: "לבעיות הביטחון".

            * ביד הלשון

תעזבנו יום יעזבך יומיים – 16 שנים מלאו למותו של המשורר והמוסיקאי מאיר אריאל, ובחרתי לעסוק בשורה מן הפזמון של שירו האהוב עליי ביותר, "נשל הנחש". נוסח הפזמון הוא: "ואבא תמיד אומר / תעזבנו יום יעזבֶךָּ יומיים / העגלה נוסעת, אין עצור / קפצת ממנה היום / חלפו שנתיים / והנה נשארת מאחור" (ובהמשך השיר ה"שנתיים" מתקצרות לחודשיים, שבועיים, יומיים, שתי דקות ושניותיים).

לא אכנס כאן לניתוח השיר, אלא למקור הביטוי. המקור הוא בתלמוד הירושלמי, והביטוי המקורי הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ". אם אדם עוזב משהו, ומתרחק ממנו, אל לו לצפות שהדבר אותו עזב יישאר במקומו. גם אותו דבר, או אדם, יתרחק. אם חשבת שאתה מתרחק יום ולאחר מכן כשתחליט – תחזור, קח בחשבון שגם הדבר מתרחק, ובתוך יום של התרחקות, המרחק יוכפל והחזרה תהיה ארוכה וקשה כפליים. 

האחדות הלאומית בהתנגדות להסכם מינכן 2 – הסכם הכניעה של המערב לאימפריית הרשע, הטרור והג'יהאד, ההופכת אותה למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות של העולם, היא אחדות מבורכת. מן הראוי היה, שתוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתשלב ידיים במאבק למניעת הסכנה. במקום זאת, מלווים את האחדות גילויים צורמים של ניסיון לצבור הון פוליטי, הטחת האשמות בלתי הוגנות בנתניהו כאילו הוא אשם בהסכם ואף קריאה להתפטרותו.

אין זה מפתיע. זו התרבות הפוליטית בישראל. סביר להניח שגם נתניהו היה נוהג כך אילו היה באופוזיציה. אך אין זה אומר שאנו, האזרחים, צריכים לקבל זאת. במאמר זה אנסה להתמודד עם הטחת האשמה בנתניהו – האם היא מוצדקת?

אפתח ואומר, שבמדינה דמוקרטית ראוי לבקר ולשפוט את מדיניותו של ראש הממשלה, את מעשיו ומחדליו, בכל נושא וגם בנושא הזה. אולם ראוי שלא תהיה זו ביקורת אוטומטית של האופוזיציה בהיותה אופוזיציה, כפי שאין זה ראוי שתומכיו של רוה"מ יגוננו עליו אוטומטית. יש לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, וככל הניתן – באובייקטיביות.

הטענה העיקרית המופנית כלפי נתניהו, היא מבחן התוצאה. נתניהו הציב בראש מעייניו בשנים האחרונות את סיכול ההסכם, ומשההסכם נחתם, הדבר מעיד על כישלונו. עוד אחזור לשאלה האם באמת זו המטרה שהוא הציב, אך אני שולל גם את הנחת המוצא הזאת.

כאשר מדובר בנושאים כמו כלכלה, חברה, חינוך וביטחון, התלויים בעיקר בנו, נכון לשפוט את ההנהגה במבחן התוצאה. לא כך הדבר, כאשר מדובר בדיפלומטיה, במדיניות חוץ. כאן, ישראל היא רק שחקן אחד במגרש, ויש בו שחקנים אחרים, שהאינטרס שלהם שונה משלה, והדברים אינם נקבעים בהכרח על פי מדיניותה. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות מרחיקות לכת יותר מכפי שאי פעם הגורמים היוניים ביותר העלו על דעתם, והצעותיהם נדחו. ראוי לבקר את תוכן ההצעות, אולם האם ניתן להאשים את ראשי הממשלה בכך שההצעה נדחתה? האם הם יכולים לכפות על הפרטנר להסכים לשלום?

אם כך במגרש בילטרלי, של ישראל מול הפלשתינאים או מול סוריה, קל וחומר כאשר מדובר במגרש הכלל עולמי, הרווי באינטרסים של מדינות רבות ובראשן מעצמות העל. אם נשיא ארה"ב, מיום היבחרו, העמיד על ראש שמחתו את הפייסנות כלפי האסלם הקיצוני ובעיקר איראן, היה נחוש וממוקד-מטרה כטיל-מונחה-מדויק להגיע להסכם בכל מחיר – אין זה הוגן לתלות בנתניהו את הקולר. ישראל אינה מרכז העולם ולא מעצמת על ומנהיגי העולם אינם רוקדים על פי החליל שלה. אולם לנוכח רצונו ונחישותו של אובמה להגיע להסדר בכל מחיר, ראוי לבחון האם האסטרטגיה של נתניהו הייתה נכונה בבסיסה.

בהנחה שאין מחלוקת על כך שהאינטרס של ישראל הוא מניעת התחמשותה של איראן בפצצות גרעיניות ומניעת הסכם ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, השאלה הראויה לדיון היא האם האסטרטגיה שנתניהו בחר להשגת המטרה הייתה נכונה.

בפני נתניהו ניצבה ברירה בין שתי אסטרטגיות אפשריות – האסטרטגיה המדינית והצבאית. כמובן שיש פן צבאי לאסטרטגיה מדינית ויש פן מדיני לאסטרטגיה צבאית, אולם הבחירה היא בין ניסיון כוחני של ישראל לסיכול תכנית הגרעין האיראני, כפי שישראל עשתה בעיראק ו(על פי מקורות זרים) בסוריה לבין ניסיון של ישראל לסיכול התכנית בדרך מדינית. נתניהו בחר בדרך המדינית.

הבחירה הזו, היא האסטרטגיה שראוי לבחון אותה. אם נתניהו טעה – זו הייתה טעותו. אם יש מקום לביקורת על נתניהו – היא על ההכרעה הזאת. מי ששלל ושולל את האסטרטגיה הצבאית, אין לו יסוד כל מוסרי לתקוף את נתניהו.

אלו היו עקרונות מדיניותו של נתניהו: א. להעלות את הסוגיה האיראנית לראש סדר היום העולמי, להתריע מפני סכנת התגרעונתה ולהוביל את העולם לפעולה. ב. לגרום לעולם להטיל סנקציות כלכליות חריפות על איראן, כדי לחנוק את כלכלתה ולכפות עליה הסדר מדיני לביטול תכנית הגרעין בדרכי שלום. ג. ליווי המהלכים המדיניים באיום אפקטיבי באופציה צבאית והכנת צה"ל לביצוע אופציה זאת. אופציה זו נועדה בעיקר להרתיע את ארה"ב והמערב, שחששו מאוד מפעולה ישראלית, ולחזק את נחישותם להתמיד בסנקציות ולהחריפן.

נתניהו הצליח בצורה מעוררת התפעלות להעלות את הסוגיה האיראנית למרכז סדר היום הבינלאומי. הוא הצליח, לאט מדי ומאוחר מדי, אך בסופו של דבר בצורה מרשימה, לדחוף את העולם להטלת משטר סנקציות אפקטיבי על איראן. ליווי המהלך המדיני באיום צבאי הצליח באופן חלקי בלבד, בשל ההתנגדות הבוטה והרועשת בישראל, בקרב האופוזיציה, בקרב גורמים בממשלה, בקרב התקשורת והחמור ביותר, בקרב בכירים ובעיקר בכירים לשעבר בצמרת הביטחונית. ההתנגדות הזאת גרמה לנזק בל ישוער ליכולת ההרתעה של ישראל, ושידרה לעולם מסר מרגיע, שישראל תתקשה לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני.

הסנקציות הצליחו להביא את איראן אל שולחן הדיונים. וכאן הכל השתבש – אובמה ויתר מהרגע הראשון על הדרישה שלשמה נועדו הסנקציות ולשמה נועד המו"מ, לכפות על איראן את ביטול תכנית הגרעין. כאשר כבר בתחילת המו"מ ויתר אובמה על הדרישה המהותית של המערב, הוא שידר לאיראנים את חתירתו להסכם בכל מחיר. וכפי שקורה במו"מ בין שני צדדים, כשהצד האחד רואה במו"מ כלי להשגת יעדיו האסטרטגיים והצד השני רואה בעצם ההסכם את יעדו האסטרטגי, היה זה מו"מ על הסכם כניעה, הסכם מינכן 2. עמדותיה של ארה"ב התמוטטו לאורך המו"מ כמו בנין קלפים, וחמינאי יצא מן המו"מ כשידו על העליונה.

אין כל שחר להטחת ביקורת בנתניהו על התנהלותו של אובמה. האם אובמה היה נחוש פחות אלמלא נאם נתניהו בפני בתי הקונגרס? ודאי שלא. הנאום נבע מן ההכרח לעשות ככל הניתן כדי לסכל את מדיניותו של אובמה ואת ההסכם עם איראן.

אולם ההסכם מציב בהחלט סימני שאלה חריפים סביב בחירתו האסטרטגית של נתניהו. האם נכון היה להטיל את יהבנו על האופציה הדיפלומטית, או שמוטב היה להתרכז באופציה הצבאית ולהשמיד את הכורים הגרעיניים של איראן? בעקבות התוצאה, אני נוטה לדעה, שהבחירה האסטרטגית של נתניהו, שנהנתה מתמיכה ציבורית רחבה ביותר, הייתה שגויה.

****

הטענה שנתניהו כשל במבחן התוצאה שגויה גם בהגדרת מהותו של מבחן התוצאה בנושא הזה.

המטרה של נתניהו ושל מדינת ישראל לא הייתה ואינה סיכול ההסכם, אלא סיכול התגרענותה של איראן. ההסכם הוא נקודת ציון חשובה בדרך לחימושה הגרעיני של איראן, אך עדין לא מאוחר לסכל את התכנית. הפסדנו בקרב, אולם המערכה טרם הסתיימה. בתנאים שנוצרו, המשך המערכה יהיה קשה יותר, אך אין לנו רשות להיבטל ממנו.

חלק ב': דוקטרינת בגין.

* "חדשות בן עזר"