הבלוג של אורי הייטנר

"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'".

התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין. גולדשטיין הוזמן להרצות בערב משותף לציון 48 שנים להתיישבות בגולן, שערכו במרום גולן המכון לחקר הגולן, מתנ"ס הגולן ומכון לוי אשכול, ועליו כתב בהרחבה אבי זעירא לפני שני גיליונות.

בהרצאתו סיפר גולדשטיין על הלחץ של אשכול לכבוש את הגולן – על כך שכבר ביום השני למלחמה הציע פעולה לכיבוש מקורות המים וסביבתם וביום הרביעי הציע לכבוש את הגולן כולו. באופן חריג, שלא היה לו אח ורע מקום המדינה ועד היום, הוא הזמין לישיבת הממשלה, שישבה כוועדת שרים לביטחון, משלחת אזרחית של נציגי יישובי הגליל והעמק שדרשה לכבוש את הגולן, כדי להגביר את הלחץ. בשל וטו של שר הביטחון משה דיין, שהתנגד בתוקף לפעולה, לא התקבלה ההחלטה, אף שהיה לה רוב גדול ולמרות שזו הייתה גם עמדת צה"ל. אשכול ודיין הוסמכו לקבל את ההחלטה, מה שהותיר בידי דיין זכות וטו.

כידוע, דיין שינה את דעתו כעבור שעות אחדות מן הקצה אל הקצה, והורה ישירות לדדו, אלוף פיקוד הצפון, שהיה בין הדוחפים לכך, לצאת לפעולה. דיין, בדרך כל כך אופיינית לו, לא טרח לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל, יצחק רבין. הוא טען, לאחר מעשה, שכיוון שידע שהם תומכים בפעולה, לא ראה לנכון להטריח אותם... הסיבה לכך שאשכול הבליג על ההתנהלות החמורה הזאת, הייתה תמיכתו החד משמעית בתוכן ההחלטה.

גולדשטיין סיפר על תמיכתו המובהקת של אשכול בהתיישבות בגולן בראשיתה ומעורבותו בהחלטה להקים אותה ובהחלטות המעשיות הכרוכות בכך. אולם הוא טען טענה מוזרה – אשכול התכוון להקים בגולן התיישבות זמנית, עד הסכם שלום, שיחייב נסיגה מהגולן.

מעניין. קראתי את 700 עמודי הביוגרפיה שגולדשטיין כתב, ואין בה קצה קצהו של שמץ שמצו של רמז לעמדה כזאת. וגם בהרצאה, הוא לא הביא ולו אסמכתא קלושה להצדקת טענתו. הוא ביסס את התאוריה על הסתירה בגישתו של אשכול. מצד אחד הוא תמך בהתיישבות ודחף אותה. מצד שני, הוא התבטא, בעיקר בראיונות לתקשורת הזרה, בנכונות לחזרה לגבולות הישנים תמורת חוזה שלום.

לי נראה, שגולדשטיין פשוט הושפע מספר שיצא שנים אחדות לאחר ספרו, שזאת הייתה התזה שלו. בעיניי, זאת תיאוריה מופרכת.

****

התיישבות זמנית? אין חיה כזאת.

איך אני יכול לטעון זאת בכזו פסקנות, אחרי עקירת חבל ימית ויישובי סיני (1982) וגוש קטיף וצפון השומרון (2005)?

אכן, היישובים הללו נעקרו ובדיעבד ניתן לומר שהם היו זמניים. אולם הם הוקמו כהתיישבות קבע, על מנת לעצב את גבולה של ישראל. אמנם, אנשים שהיו מעורבים מאוד בהקמתם הובילו לעקירתם – משה דיין שהיה הדוחף העיקרי להקמת העיר ימית כיהן כשר החוץ בהסכם קמפ-דיוויד שבו הוחלט על הנסיגה. אריק שרון, אחד הבנאים המרכזיים של גוש קטיף הוביל את עקירתו. אולם כאשר הם הקימו את ההתיישבות, הם עשו זאת כדי שתהיה התיישבות קבע.

מי מקים התיישבות כדי לעקור אותה? לשם מה? למה להקים התיישבות באזור שרוצים לסגת ממנו, ובכך להקשות ואולי להכשיל את הנסיגה? אין בכך כל הגיון, לא התיישבותי ולא מדיני. מי שמתנגד לישיבה של ישראל בשטח כלשהו, לא יְיָשב אותו. כך גם לוי אשכול. אשכול אימץ את תכנית אלון כבסיס למדיניותו (אף שלא הביא זאת להחלטת ממשלה, כיוון שידע שהדבר יביא להתפרקותה) ועל פיה ביסס את מדיניות ההתיישבות שלו. כיוון שבמרבית יהודה ושומרון הוא ראה קלפי מיקוח במו"מ על הסכם שלום, הוא התנגד להתיישבות בהם. לעומת זאת הוא דחף להתיישבות בגולן, בקעת הירדן, גוש עציון וירושלים רבתי, כיוון שראה בהם חלק מגבולות הקבע של ישראל בכל הסכם שלום.

****

אין דבר כזה התיישבות זמנית, ובוודאי לא אצל אדם כלוי אשכול.

לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאמא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העליה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

וגם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר... אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.

קצת מוזר, בלשון המעטה, לייחס ללוי אשכול "התיישבות זמנית".

****

ובכל זאת, איך אפשר ליישב את הסתירה בין מדיניות ההתיישבות שלו, לבין אותן התבטאויות בהן גילה נכונות לנסיגה? ד"ר אודי מנור, הביוגרף של יגאל אלון, שהרצה אחרי גולדשטיין, דיבר על ההבדל בין החלטות משמעותיות ומעשיות, כמו הקמת אזורי התיישבות, לבין התבטאויות טקטיות שמדינאים נדרשים להם, כפי שהדבר קיים גם היום.

דומני שמי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה - כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך".

לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.

אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות... התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו ... כתשובות לשנות השישים".

****

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו הייתה עמדתו גם בנוגע לתכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

****

בתקופת מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שעה שהתנהל מו"מ על הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, נפגש יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי, אחד הפטרונים העיקריים של ההתיישבות בגולן, עם רעיו, מתיישבי הגולן, במקלט במרום גולן. החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. מתאר זאת הביוגרף של גלילי, עמוס שיפריס: "גלילי, בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות, השיב להם בזו הלשון: 'אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!' גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו'תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים'".

גלילי, שהיה מקורב מאוד לאשכול, ביטא בדבריו את דרכו של אשכול (שנפטר שש שנים קודם לכן). הוא לא יכול להבטיח שהממשלה תוכל לעמוד, אולם בדיוק לשם כך הממשלה הקימה את ההתיישבות, כדי לאפשר את עמידתה האיתנה, במאבק על עיצוב גבולה של המדינה.

****

פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה. 

הנקודה הזמנית השניה של חלוצי מרום גולן הייתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.

חבל שיש מי שמשכתבים את ההיסטוריה, ומנסים לגייס את אשכול בעל כורחו לדרכם הפוליטית, בהנחה שהוא יתקשה להכחיש.

* "שישי בגולן"

* יוזמה מדינית - מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר, פרסם מאמר ב"הארץ", בו קרא לנצל את הסיטואציה של התפרקות סוריה ורצונה של ארה"ב לפצות את ישראל על הסכם הגרעין עם איראן, ביוזמה להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.

אני יכול לכתוב מאמר המסביר בק"ן טעמים מדוע הרעיון הזה אינו ריאלי. זה יהיה קל יותר מניסיון להוכיח שהוא ריאלי. ככה זה כאשר דנים ברעיונות מחוץ לקופסה.

עצם הרעיון שיוזמה מדינית - אין פירושה בהכרח נסיגה וויתורים ישראליים, היא מחוץ לקופסה. אקטיביזם מדיני יכול וראוי להיות בכיוון של קידום האינטרסים הישראליים.

אמנם, ישראל חיה ויכולה לחיות גם הלאה ללא הכרה אמריקאית ובינלאומית בריבונותה על הגולן. הרי ארה"ב והעולם טרם הכירו גם בריבונות ישראל על ירושלים - גם על מערב ירושלים, ובוודאי לא בהיותה של ירושלים בירת ישראל. עם זאת, עלינו לחפש כל סדק לקדם את מעמדה הבינלאומי המדיני של ישראל. התפוררותה של סוריה וההסכם עם איראן (שכנראה שלא נוכל למנוע אותו, למרבה הצער, והלוואי ואתבדה) היא בהחלט סדק כזה. יוזמה מהסוג שמציע האוזר, היא כיוון נכון וראוי. יתכן שהסיכוי להצלחתו אינו גבוה. יתכן שיוזמה כזו תניב הישג קטן יותר. אך רעידת אדמה כמו התפוררותה של סוריה, אינה יכולה לעבור לצדנו, בלי שנפיק ממנה יתרונות מדיניים וביטחוניים לישראל. זוהי שעת כושר.

* הגדר הטובה – הקמת גדר המערכת על גבול מצרים, הייתה אחת ההחלטות החשובות ביותר לביטחון ישראל בשנים האחרונות. תחילה היא בלמה את ההסתננות-רבתי לישראל, אך היום היא החיץ בינינו לבין שכנתנו מדרום – דאעש, שהיא השלטון האמתי בסיני.

החלטת הממשלה על בניית גדר בגבולה עם ירדן, היא המשכה הטבעי והנכון של אותה החלטה, ונכון יהיה להמשיך אותה לכל אורך הגבול עם שכנתנו ממזרח. גם שם, המטרה הראשונית היא מניעת הסתננות, אך אין זה מן הנמנע שדאעש תשתלט גם על ירדן, שאף היא, כמו סוריה ועיראק, ישות לאומית פיקטיבית.

לנוכח המהפכה רבתי במזרח התיכון, יש עוד ספק שגבולה של ישראל חייב להיות הירדן, ובלשונו של יצחק רבין – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה? כל הסדר עם הפלשתינאים, חייב להתבסס בראש ובראשונה על העיקרון הזה. ולמי שתמה כיצד אבו מאזן עדין שולט בשטחי רש"פ ולא דאעש, הסיבה לכך היא כידוני ישראל.

* לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון – בכל שנותיו כראש הממשלה כיהן דוד בן גוריון גם כשר הביטחון. הוא בנה את צה"ל, את מערכת הביטחון, את התעשיות הביטחוניות, את הכור הגרעיני והוביל את צה"ל לניצחונות במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. משה שרת, ראש הממשלה השני, שימש במקביל לתפקידו גם כשר החוץ. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, כיהן במקביל כשר הביטחון, יצר את מערכת הקשרים הביטחונית עם ארה"ב והכין את צה"ל לגדול ניצחונותיו, במלחמת ששת הימים (אף שאת הקופון גזר משה דיין, שקטף את פירות עבודתו של אשכול, לאחר שמונה תחתיו בהפיכת חצר פופוליסטית ערב המלחמה). במשך שנה ורבע מן הקדנציה שלו כראש הממשלה, כיהן בגין גם כשר הביטחון, ובתקופה זו צה"ל הפציץ את הכור העיראקי, והביא לאחד ההישגים האסטרטגיים החשובים בתולדות מדינת ישראל. יצחק שמיר כיהן גם כשר החוץ בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. יצחק רבין כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השניה שלו כראש הממשלה. שמעון פרס כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השניה שלו כראש הממשלה ואהוד ברק כיהן במקביל כראש הממשלה וכשר הביטחון.

כדאי לזכור זאת, בדיון הציבורי על האיתות של בג"צ, שבכוונתו לאסור על ראש הממשלה למלא תפקידי שר.

עם הקמת הממשלה יצאתי נגד כל אחת ממשרות השר של נתניהו במקביל לראשות הממשלה וזו דעתי גם היום. אני מתנגד לכהונתו כשר החוץ ופיזור המשרד לחלוקת נתחים קטנים כפיצוי לשרים לא מרוצים. אני מתנגד לכהונתו כשר התקשורת, שנועדה להדק שליטה שלטונית בתקשורת, ואני רואה בכך סכנה של פגיעה בחופש העיתונות. אני מתנגד לנורמה של סירוב יהדות התורה לקחת אחריות לאומית כשרים בממשלה, ואת הפיקציה של סגן שר במעמד של שר וראש הממשלה המכהן כשר פיקטיבי וחותמת גומי להחלטות סגן השר. אלה נושאים הראויים לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ושל מבקר המדינה. אלה אינם נושאים משפטיים ואין זה תפקידו של בית המשפט העליון להתערב בכך.

ואם שופטי בית המשפט סבורים שכפל התפקידים הזה אינו חוקי, שיואילו נא לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון.

* מחלישים את הכנסת – ובאשר לעותרים – סיעת "יש עתיד". על האופוזיציה, כל אופוזיציה, מוטלת משימה חשובה, להיות המגנה הגדולה על כוחה ועוצמתה של הכנסת, מול הממשלה. כאשר הם בוחרים לפעול במגרש המשפטי, בנושאים פוליטיים מובהקים, הם מתנקשים בריבונותה, בסמכותה ובעוצמתה של הכנסת, פוגעים בהפרדת הרשויות ומחלישים את הדמוקרטיה.

* הערכה לעם היווני – תוצאות משאל העם ביוון הפתיעו אותי, בוודאי בפער הגדול בין המצביעים "לא" למצביעי ה"כן".

המצביעים היוונים ידעו היטב שמשמעות הצבעתם היא העמקת המשבר הכלכלי בארצם ופגיעה אישית בכיסם, אך הם העדיפו את הכבוד הלאומי ואת העצמאות המדינית ומוכנים לשלם את מחירם.

על כך הם ראויים למלוא ההערכה.

אף שהיו מרכיבים בעייתיים למדי במשאל העם, כפי שכתבתי לפני ימים אחדים, היה זה צעד חכם מצד ציפראס, שיאפשר לו להתייצב בפני מנהיגי האיחוד האירופי עם גיבוי רבתי של עמו.

יש לקוות שמנהיגי אירופה לא יפנו עורף לעם היווני, יכבדו את הכרעתו הדמוקרטית ויתפשרו עם יוון על הסדר הוגן יותר.

* המנצח – "הרב" פינטו ניצח. מי יעז להתעסק עכשיו עם האימפריה שלו?

* "הרב" והניצב: תזכורת – "הרב" פינטו יהיה עד מדינה נגד ניצב ארביב, במסגרת עסקת טיעון. עסקאות טיעון, עדי מדינה וכו', הם עניין בעייתי מאוד, הפוגע בצדק ובאמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק. אולם לעתים, זהו רע הכרחי. לעתים, אין מנוס מעסקה או מעד מדינה, כדי להרשיע את האשם העיקרי. לעתים, האינטרס הציבורי מחייב מעמד של עד מדינה לעבריין מסוים, כדי להרשיע בכיר שסרח, שבעצם תפקידו, בכירותו, מעמדו וכוחו – העבירה שעבר פוגעת בציבור, במדינה, באמון האזרחים במדינה. לכן, למשל, נכון לתת מעמד של עד מדינה לאיש עסקים מפוקפק, כדי להרשיע ראש ממשלה, אם הוא קיבל ממנו שוחד.

אין ספק שיש הצדקה לעסקה מן הסוג הזה, אם היא עלולה להוכיח שניצב במשטרה, האיש העומד בראש היחידה החוקרת שחיתויות, הוא עצמו אדם מושחת שקיבל שוחד. אולם אין לכך הצדקה כאשר מדובר בפינטו, שאינו אזרח מן השורה, אינו דג רקק – הוא אחד האנשים החזקים והעשירים בישראל. בכלל, כאשר מדובר ברב שאנשים רבים הולכים אחריו, מאמינים בו, פועלים על פי הנחיותיו – אם הוא עבריין ואדם מושחת, יש אינטרס ציבורי מובהק בהרשעתו. לא כל שכן, כאשר מדובר במי שהאנשים החזקים בישראל, טייקונים, אנשי תקשורת וקציני משטרה משחרים לפתחו, כמו פינטו הנ"ל.

כוחו להשחית של פינטו ועוצמת שלוחות הרשע שלו, שברו קצין חזק וישר כתנ"צ ברכה הי"ד.

ברכה ראוי להערכה אדירה, על האומץ שלו להתעשת ולהפליל את "הרב" שאותו העריץ, כאשר נחשף לשחיתותו. עם זאת, יש לקוות שקצינים ובכירים ילמדו את לקח ההסתופפות בחצרות "צדיקים" שרלטנים ומפוקפקים.

* "רב" - כיהודי מסורתי, שיש בעיניו משמעות רבה לתואר רב – איני מסוגל להצמיד את התואר "רב" לטיפוסים כמו פינטו הנ"ל.

* המחיר – והרי התחזית: אריה דרעי יתמוך במתווה הגז. אבל זה יעלה לחברה הישראלית ביוקר, בכניעה לגחמותיו החרדיות האנטי ציוניות בנושאים כמו הגיור, בניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל והעם היהודי.

* החזון – קובי ניב, מהבולטים בחלון הראווה של דבוקת שוקן, הסביר ללא כחל ושרק את עמדת החבורה בנושא ההסכם בין ארה"ב לאיראן: "כל ישראלי שוחר חיים צריך לרצות דווקא שתהיה לאיראן פצצת אטום. כי אם תהיה לה פצצת אטום, ייווצר בינינו לבינה מאזן אימה — כמו זה שמנע בעבר מלחמה בין ברית המועצות לארצות הברית — וימנע מישראל, הרואה בכל דוגית פצצת אטום משייטת, להשתולל ולהרוס את החיים לסביבתה ולעצמה".

* נחמן רז ז"ל – בקבוצת גבע הלך לעולמו בגיל 91 המחנך ואיש הציבור נחמן רז, מעמודי התווך של קיבוצו ושל התנועה הקיבוצית. כל חייו עסק נחמן בחינוך – הדרכת נוער, הדרכת עולים, הוראה, ניהול בית ספר, מזכיר הנוער העובד והלומד. מן החינוך יצא לתפקידיו הציבוריים ואל החינוך חזר מהם, וגם בתפקידיו הציבוריים, כמזכיר קיבוצו, מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וחבר כנסת, היה בראש ובראשונה איש חינוך. בכנסת הוא כיהן כיו"ר ועדת החינוך.

נחמן היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה, וכל חייו האמין בערכי הציונות, ההתיישבות והקיבוץ, נאמן לרוח האקטיביזם הציוני שאפיין את התנועה הקיבוצית. כך, בעת המאבק על הגולן (כשכבר לא היה ח"כ) הוא תמך בנו ובמאבקנו (הוא היה מעורב מאוד בליווי קיבוץ כפר חרוב בגולן, שקבוצת גבע הייתה הקיבוץ המלווה שלו).

בסרט "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", הוא נשמע בוויכוח עם עמוס עוז. עמוס עוז דיבר נגד גילויי הקשר והזיקה לחלקי ארץ ישראל ששוחררו (אני מוכן לפוצץ את הכותל המערבי אם הדבר יחזיר לחיים חייל אחד... הכותל המערבי לא שווה ציפורן של אף חייל... אני מוכן להקריב את חיי כדי להגן על החיים, אך לא למען אדמה) ונחמן השיב לו, שבעצם דבריו שומטים את עצם זכות הקיום שלנו בארץ ישראל.

הנה ציטוט מתוך דבריו של נחמן רז ב"שיח לוחמים", ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, על המסקנה המרכזית עמה חזר מן המלחמה: "לצדק בלי כוח אין שום תוקף. וכל מי שרוצה שהצדק שלו לא יהיה דבר מופשט, אלא שיוכל לחיות על פיו, צריך להיות חזק. זה החוק האכזרי של תקופתנו. אני יכול רק להצטער על זה, אבל אני לא מוכן להתהלך עם מצפון לא נקי. אם אני מוכרח לממש את הצדק שלי גם בכוח, זה משום שאין לי ברירה אחרת".

            * ביד הלשון

מה למעלה, מה למטה – לקראת כ"א בתמוז, יום השנה ה-81 למותו של ביאליק, אעסוק בשיר הילדים שלו "נדנדה".

איזה ילד אינו מכיר את המילים "נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד. מלמעלה עד למטה רק אני אני ואתה..."

אך זהו שיבוש. מילות השיר אינן "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם; מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני קרוב לשלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* "חדשות בן עזר"

* למה נקבע משאל העם ביוון? – את תמיכתי העקרונית במשאל עם, כמרכיב של דמוקרטיה ישירה במערכת שלטונית, הבעתי פעמים רבות לאורך השנים. אני עוקב בעניין אחרי משאלי עם בעולם, וכך גם במשאל העם שיתקיים ביום א' ביוון.

הנושא העומד להכרעת העם הוא נושא לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לעתידה של יוון, ולכן הוא בהחלט ראוי למשאל עם. הוא גם עוסק בעקיפין בשאלות ריבונות – האם להישאר חלק מגוש האירו או לחזור לדרכמה, המטבע המקומי. סוגיות של ריבונות הן סוגיות קלאסיות של משאל עם, ובמדינות האיחוד האירופי כל ההחלטות הללו התקבלו במשאלי עם. עם זאת, הגדרתי את הנגיעה לריבונות כ"בעקיפין", כיוון שהפרישה מגוש האירו אינה עומדת על הפרק, והממשלה אף מכחישה שזאת כוונתה, אולם היא נמצאת ברקע ועלולה להיות ההשלכה של דחיית ההצעה האירופית.

במשאל העם ביוון, אני מזהה כמה אפיונים ייחודיים ואף נדירים.

ראשית, זהו משאל עם העוקף את הפרלמנט. העם הוא הריבון והוא מהווה ערכאה עליונה, מעל הפרלמנט. אך אין הוא מחליף את הפרלמנט. מקובל להביא להצבעה במשאל הצעה שהתקבלה בפרלמנט. אם הפרלמנט אינו מקבל את ההצעה, היא אינה עולה לערכאה הגבוהה יותר. כאן הפרלמנט נעקף. ומה שמוזר יותר – הפרלמנט לא נעקף בשל חששה של הממשלה שעמדתה לא תתקבל, אלא למרות שיש לממשלה רוב בפרלמנט.

שנית, לרוב מביאה ממשלה למשאל עם החלטה או הסכם שהיא קיבלה, והיא מבקשת את העם לאשר אותו. במשאל עם הממשלה מבקשת מהציבור להצביע "כן" והאופוזיציה מבקשת מהציבור להצביע "לא". כאן המקרה הפוך. הממשלה מביאה להכרעת העם תכנית של "הטרויקה" (האיחוד האירופי, הבנק האירופי המרכזי וקרן המטבע הבינלאומית)  שהיא עצמה מתנגדת לה, ומבקשת מהציבור להצביע "לא".

שלישית, לא זו בלבד שהממשלה אינה מבקשת מהציבור לאשר יוזמה שלה, אלא שהיא חוזרת אל העם בסוגיה שסביבה נסובו הבחירות, ובבחירתה – העם אמר את דברו ונתן מנדט לממשלה לדחות את התביעות של אירופה. לשם מה יש, אם כן, לקיים משאל עם?

אני רואה שתי תשובות אפשריות לתמיהות שהעליתי. על פניו, הסיבה היא צורך של ציפראס בגיבוי ציבורי בעמידה מול האיחוד האירופי ויותר מכך, הוא רואה צורך לקבל את אישור הציבור למדיניות שעלולה להביא למשבר כלכלי חריף שיפגע באזרח היווני, ולהתחלק עם האזרחים באחריות.

אך איני מוציא מכלל אפשרות סיבה אחרת. ציפראס זקוק למשאל העם כסולם לרדת מהעץ של העימות עם אירופה. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" כדבר הקלישאה, וציפראס מתחיל להבין את מחיר ההתנתקות מהפִּטְמָה שממנה יונקת יוון את מזונה. אין לו אומץ ציבורי לחזור בו מן הקו שעליו נלחם, בזכותו נבחר ובו נקט מאז בחירתו, ולכן הוא מתערטל ביוזמתו מסמכויותיו, מעניק אותן לעם, בתקווה שהעם יוציא בעבורו את הערמונים מן האש. אמנם ציפראס קרא לציבור להצביע "לא", אך לא נראה שהוא מתאמץ במיוחד לשכנע את העם בעמדתו.

מה שספק אם ציפראס לוקח בחשבון, הוא שלא יוכל להמשיך ולהנהיג את יוון, אם הכרעת משאל העם תהיה בניגוד לעמדתו הפומבית.

* המקרה הבריטי – כתבתי שבדרך כלל במשאל עם הממשלה מביאה להכרעת העם יוזמה שהיא דוחפת, וזה נכון. אך יש לציין שגם בבריטניה, שהיא דמוקרטיה הרבה יותר מסודרת ומבוססת מיוון, צפוי משאל עם על פרישה מן האיחוד האירופי, ביוזמת ראש הממשלה קאמרון, המתנגד לפרישה.

* דו פרצופיות – במאמר באתר "הגדה השמאלית" מעלה על נס ח"כ דב חנין את החלטת ראש ממשלת יוון ציפראס ללכת למשאל עם על דרישות האיחוד האירופי מארצו. "העם הוא הריבון, והוא זה שצריך לקבל החלטות לגבי עתידו". מעניין, אותו דב חנין נאבק בתקיפות נגד חוק משאל העם בישראל, וכך הוא כתב בשעתו: "הצעת החוק היא פגיעה קשה במשטר החוקתי של ישראל. היא מציעה מנגנון היכול לבטל הכרעה של רוב חברי הכנסת".

איך ניתן להסביר את הדו-פרצופיות הצבועה שלו? זה פשוט. התנגדותו לחוק משאל העם, בדומה לשאר המתנגדים לחוק, נבעה אך ורק מהפחד מתוצאותיו. הא, ותו לא. כל הטיעונים על כך שמשאל העם אינו דמוקרטי, לא היו אלא דמגוגיה זולה.

* מעלי גירה – כמו בכל כנסת, חוזר על עצמו הריטואל. הרשימה הערבית המשותפת (עד הכנסת הנוכחית היו אלו הסיעות הערביות) מטרידה את הכנסת בהצעת החוק לביטול סיפוח הגולן לריבונות ישראל. מילא, שהם רוצים להחריב את היישובים הישראלים, לעקור ולנשל אותנו מעל אדמתנו. אבל לא חבל להפקיר את הדרוזים בגולן לטבח?

* שלושה סוגי ישראלים - לפני שבועיים הלך לעולמו חבר קרוב שלי, בתום אשפוז ממושך וקשה ביחידה לטיפול נמרץ בביה"ח "שיבא" תל-השומר. יומיים לאחר שקמו מן השבעה, עשו אשתו ובנותיו את הדרך הארוכה מצפון הגולן ל"שיבא", על מנת לפגוש את הצוות הרפואי המסור שטיפל בו, ולהודות לו מקרב לב הן על הטיפול המסור ביקירם ולא פחות מכך, על היחס האנושי, היפה והמכבד כלפיו וכלפיהם בתקופתם הקשה. יחס, אותו העלו על נס הן בתקופת האשפוז והן לאחר הסוף הטרגי, ואף אני נוכחתי בו בביקוריי את חברי בבית החולים.

המחווה המרגשת של המשפחה, הזכירה לי מסה שפרסמה לפני חודשים אחדים אווה אילוז במוסף "הארץ", לאחר פטירתו של אביה, ובו הצליפה ברופאי אותו בית חולים, על כשלים אתיים ועל יחס בלתי הומאני. חשבתי על כך, שמצד אחד אין תופסים אדם בשעת צערו, אך מצד שני אדם ניכר גם בשעת צערו. בהנחה שהרופאים לא נהגו אחרת כלפי חברי וכלפי אביה של אווה אילוז, כנראה שההבדל הוא בדמותם של בני המשפחה. יש אנשים שתוקפים באלימות את הרופאים והצוות הרפואי לאחר מות יקירם. יש הצולפים בהם מעל דפי העיתון. ויש המקדישים יום שלם כדי לנסוע ולהודות לרופאים שעשו הכל כדי להציל את יקירם.

לא התכוונתי להעלות את מחשבותיי אלו על הכתב ולא הייתי עושה כן אלמלא פרסמה השבוע אווה אילוז מסת המשך, שבה הסבירה למה הישראלים אינם יודעים לגלות חמלה ואינם מוכנים להתנצל. היא מילאה ארבעה עמודים בהגיגיה, בז'רגון הפסבדו-אינטלקטואלי האופייני לה ומחניף לקוראיה, החשים השתייכות לכת יודע ח"ן של "אנשים חושבים". וכל אותם ארבעת העמודים לא נועדו אלא למען שתי הפסקאות הבאות.

א. "האם ניתן לצפות שהסגידה לביטחון תייצר רגישות מופלאה לזולת? איזה סוג אדם סביר להניח שייווצר כתוצאה מטירונות צבאית, שירות חשאי, מבצעים צבאיים, עמידה במחסומים, הרס בתים, כליאה, מעצרים מנהליים, מבצעים ביטחוניים, עינויים, סיכולים ממוקדים ועוד?"

ב. "כשמדינה עושה שימוש בכוח דרך קבע, מחריבה את חייה של אוכלוסיה שלמה, משתלטת על שטחים באופן לא חוקי, מלגלגת על החוק הבינלאומי, היא יכולה לעשות זאת באופן מתמשך רק על ידי הכחשת מעשיה, ולכן לא יכולה, באופן לוגי, להתנצל על כך".

וכך, אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ", עושה שימוש ציני וזול במותו של אביה, וסונטת ברופאיו ומשמיצה דרכם את כלל הרופאים הישראליים, כדי להעביר את מסרי הדה-לגיטימציה שלה למדינת ישראל, לישראלים, לישראליוּת.

חלק ניכר ממסתה של אילוז הוקדש להצדקת ההכללה שנקטה בה כלפי רופאי ישראל במאמר הראשון, ובהסבר עקרוני למה נכון להכליל. ובכן, גם אני אכליל. יש שלושה סוגים של ישראלים. יש ישראלים המודים לרופאים על טיפולם המסור ביקיריהם. יש ישראלים המכים את הרופאים שטיפלו ביקיריהם. ויש ישראלים שמשמיצים אותם באלימות מילולית מעל דפי העיתון, בציניות שנועדה לקדם אג'נדה פוליטית. ובהטעמה: יש הישראלי היפה, יש הישראלי המכוער, יש הישראלי הנבזה.

* תועמלן ירידה – לא ראיתי את פרקי הסדרה של ירון דקל "דה-יזראליס", שבה הוא מלווה ישראלים שירדו לארה"ב. קראתי את הביקורת עליה של רוגל אלפר. מביקורתו, אני מבין שנקודת המוצא של דקל היא ציונית, וביקורתית כלפי תופעת הירידה וכלפי היורדים. ולכן, אלפר משפד אותו, משווה אותו לחבר כת המתאר את חבריו שיצאו לתרבות רעה, מתאר אותו כנרקיסיסט (!), כ"מתקרבן" (אלא מה?) ובעיקר, מאשים אותו בתועמלנות ציונית גסה.

כמובן שאצל אלפר אין "יורדים" אלא "מהגרים". המילה מולדת דווקא מופיעה במאמרו, כאשר הוא מדבר על ישראלית שעלתה מנורבגיה וירדה אליה. היא "שבה למולדתה". הרי המולדת של היהודים היא המקום שממנו עלו הם, הוריהם או סביהם.

מאמרו של אלפר הוא תעמולה אנטי ציונית גסה, שאינה מפתיעה, בהיותו תועמלן ירידה ותיק.

* התקרבנות – בדומה לרבים מחבריו לדבוקת שוקן, גם רוגל אלפר מתקשה לסיים מאמר בלי המילה "התקרבנות". אותם אנטי ציונים צובעים דווקא את הציונות – התנועה הלאומית שגאלה את העם היהודי מתחושת הקורבן הנצחי, שהייתה חלק מובנה מן הגלות, והמירה אותה בתפיסה ריבונית של עם הלוקח אחריות על גורלו, בצבעי ה"התקרבנות".

את הדברים כותב דווקא רוגל אלפר, שבשבועות האחרונים עסוק בפמפום נראטיב מתקרבן ומתבכיין על אודות המזרחים שנזרקו בידי הממסד הציוני האשכנזי בעל כורחם לחור הנידח חבל לכיש; הוא כתב על כך לראשונה בתגובה לסרט על בן גוריון שהוצג בטלוויזיה וירד על ב"ג ולובה אליאב, ולאחר מכן קיים עימות מילולי חריף בנדון עם פרופ' מיכאל בר זוהר.

אני פוגש את אנשי קריית שמונה, שהביוגרפיה הקולקטיבית שלהם דומה לזו של מתיישבי חבל לכיש. יש להם ביקורת רוויית כאב על תהליך קליטתם (כפי שיש לכל עליה). אולם המסר המרכזי שלהם, הוא של גאווה על היותם חלוצים ציונים שיישבו את הארץ, שיישבו את הסְפָר, שהגנו על הגבול, שעמדו בגבורה ב-40 שנות טרור מלבנון. הביקורת הכואבת שלהם היא על הדרתם מן האתוס הישראלי הציוני, על חוסר ההכרה בחלוציותם.

אבל אלפר יתעקש לאמץ ולהפיץ את הנראטיב המתבכיין של השוליים, הרואים עצמם "קורבנות הציונות"; שבונים לעצמם סיפור פאסיבי של "זרקו אותנו, אכלו לנו, שתו לנו".

ולשמוע דווקא ממנו את הבוז ל"התקרבנות" הציונית...

* תקציב התרבות והמרחב הציבורי - השתתפתי בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, שנערך בגבעת חביבה, ונהניתי משלל הרצאות והצגת מחקרים על הקיבוץ, בנושאים שונים.

במושב שעסק בדימוי הקיבוץ בקולנוע ובאמנות, הרצתה החוקרת והאוצרת טלי תמיר ("לינה משותפת") על "ההיפוך בין חוץ ופנים במרחב הקיבוצי". היא דיברה על המרחב הציבורי בקיבוץ, שגם היום (אם כי פחות מבעבר) אינו משאיר מקום למרחב הפרטי ויוצר אווירה קולקטיבית מגויסת המוחקת את הפרט. לטענתה, התופעה הזאת אמנם חזקה יותר בקיבוץ, אך היא תופעה ישראלית טיפוסית. היא המחישה זאת במדיניותה של מירי רגב, שרת התרבות, שבשם הקולקטיב הלאומי מנסה להשתיק קולות פרטיים אלטרנטיביים.

דברים ברוח זו קראתי במאמרים רבים בשבועות האחרונים, ואני מתחיל לדאוג שמא אלה שאומרים וכותבים זאת, עוד יתחילו להאמין בדבריהם. כדאי לזכור – כל הדיון הציבורי אינו נוגע כלל לצנזורה, לחופש הביטוי, לחופש היצירה. הדיון נוגע לדבר אחד בלבד – המימון הציבורי. חופש הביטוי והיצירה הוא המרחב הפרטי, ואל לרשות הציבורית להתערב בכך, אלא במקרים קיצוניים במיוחד של הסתה מובהקת לאלימות. אולם תקציב המדינה הוא התגלמות המרחב הציבורי. אין דבר ציבורי יותר מתקציב המדינה. ולכן, יש מקום לדיון ציבורי ופוליטי באפיקים אליו הוא זורם, גם בתחום מימון התרבות. מן הראוי שהמימון יוקצה למגוון קולות רחב מאוד, אך הציבור, באמצעות נציגיו, זכאי לקבוע גם קווים אדומים – מה אינו ראוי למימון המדינה.

יש מקום לדיון ציבורי האם ראוי שהמדינה תממן סרט המאדיר את מי שרצח את ראש ממשלתה, או מחבל שחטף, עינה ורצח חייל. אך הטענה שמדובר בצנזורה, בהשתקה ובסתימת פיות, אינה טיעון רציני, אלא סתם שקר.

* הניצחון - אחד המושבים בכנס עסק בתנועה הקיבוצית במבצע "צוק איתן". חברת קיבוץ נירים רינת גלילי הרצתה, בליווי מצגת מרגשת, על קיבוץ נירים במלחמה. כזכור, קיבוץ זה חווה נפילות רבות של פצמ"רים ואיבד שנים מחבריו המרכזיים. המשפט האחרון בדברי רינת ריגשו אותי עד עמקי נשמתי. "הקיץ יגיעו לקליטה בנירים עשר משפחות חדשות". אין ניצחון גדול מזה.

* תובנה חשובה שלמדתי – במושב על התנועה הקיבוצית ב"צוק איתן", נשמעה הרצאה שממש לא ברור לי מה הקשר שלה לנושא. ענת שריד הציגה מחקר שנערך בקרב סטודנטים באוניברסיטת ב"ג, שהחל לפני המלחמה ונמשך אחריה, והוא "בוחן את הקשר בין תחושת קוהרנטיות לאומית, פתיחות כלפי הנרטיב של ה'אחר' ונכונות לפיוס בקונטקסט של הקונפליקט הישראלי פלשתינאי". אם לתרגם את הג'יבריש הזה לשפת בני אדם – קוהרנטיות לאומית פירושה סולידריות ולכידות לאומית. והמחקר הגיע לתוצאות מדאיגות. במלחמה עלתה הקוהרנטיות הלאומית וביחס ישיר ירדה רמת הפתיחות כלפי נרטיבים של הקבוצה ה"אחרת" ועל בלימת הנכונות לפיוס. באמת, נורא.

אההההה, הבנתי. הבעיה במלחמת "צוק איתן", היא שהטילים שנורו עלינו מאזור ממנו נסוגונו למען הפיוס, יצרו אצלנו סולידריות לאומית שפגעה בסולידריות הרצויה שלנו, עם אלה שירו עלינו טילים. באמת, לא בסדר.

* הישרדות - מבצע אנטבה יצר מלחמת קרדיטים עקובה מדם-רע שנמשכה שנים, בין רבין ופרס. בינתיים רבין, הרמטכ"ל מוטה גור, מפקד המבצע דן שומרון, וכן חברי צוות השרים שניהל את המשבר לצד רבין ופרס, השרים אלון, גלילי, צדוק ויעקובי הלכו לעולמם. פרס נשאר יחיד לספר את הסיפור. וסיפורו הוא: אני אני אני אני. ורק אני.

            * ביד הלשון

* עם לבדד ישכון – במאבקים המדיניים ובניסיון לבודד את ישראל, עולה לעתים הביטוי "עם לבדד ישכון" – אם כברכה, אם כקללה ואם כתיאור מציאות.

הביטוי הזה הוא מתוך פרשת השבוע, פרשת "בלק": "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". בלק בן ציפור, מלך מואב, שוכר את שירותיו של הנביא והקוסם הידוע בלעם, כדי לקלל את ישראל. בלעם מזהיר אותו מראש, שאין הוא מנבא על פי הזמנה, אלא אומר את מה שה' שם בפיו. בלק מתעקש, ושולח אותו שוב ושוב למשימה, תוך שהוא מבטיח לו שכר רב, אולי הפעם תצא לו קללה. אך בכל פעם יוצאת לו ברכה. בקונטקסט של דברי בלעם, מדובר בברכה; בהצגת עם ישראל כעם מיוחד, שאינו נחשב לעם רגיל ("בגויים לא יתחשב").

* הקיבוץ העשירי - השתתפתי השבוע בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, בגבעת חביבה. ומשום מה, לא למדתי שם דבר על הקיבוץ העשירי. הכותרת הראויה לכנס הייתה הכנס העשירי ללימודי הקיבוץ.

* "חדשות בן עזר"