הבלוג של אורי הייטנר

חרף ההודעה שקיבל משה, על כך שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל, הוא ממשיך להנהיג את העם, ובמהלך הפרשה הוא מוביל אותם לכיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ".

ובין הסיפורים על כיבוש עבה"י, שזור הסיפור הדרמטי על נחש הנחושת.

****

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

במנזר השתקנים, אסור היה לנזירים להוציא מילה מהפה. רק פעם בשנה, התכנסו כל הנזירים לאסיפה, ובה בכל שנה, מותר רק לנזיר אחד, לומר משפט אחד.

בחלוף שנה, קם נזיר ואמר: "נמאס לי לאכול בכל יום צ'יפס".

חלפה שנה נוספת, ובהתכנס האסיפה אמר הנזיר שהגיע תורו לדבר: "למה? אני דווקא מאוד אוהב צ'יפס".

ועוד שנה חלפה ושוב התכנסו הנזירים. קם נזיר ואמר בכעס: "די! נמאס לי! כל הזמן מדברים פה רק על אוכל!" ועזב בזעם את האסיפה.

****

קצרה רוחם של העם בדרך, והם החלו לקטר על האוכל והמים. אלוהים כועס ושולח נחשים לנשוך את העם. רבים מתו, והנותרים התחרטו, התנצלו, התפללו וביקשו רחמים. אלוהים מורה למשה לעשות נחש מנחושת ולהניח אותו על ראש של תורן גבוה. כל החולים שהביטו בנחש – נרפאו. מה נחש? למה נחש? מה הוא מסמל? תעלומה. אחד הפירושים הוא, שלא הנחש העיקר, אלא התורן הגבוה, שאילץ את החולים להרים ראשם ולשאתו אל השמים, אל האלוהים. אם כך, למה נחש? וכי נחש נחושת יכול להמית או להחיות? לי הסיפור התמוה הזה נשמע יותר כהשפעה של עבודה זרה.

****

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים (מסכת ראש השנה ג', ח').

"וכי נחש ממית?" בשאלה התלמודית הזאת הכתיר ישראל סגל ז"ל, את ספרו האוטוביוגרפי, שבו תיאר את התהליך הקשה והכואב של התנתקותו ממשפחתו ומליבת העולם החרדי, בו נולד ובו נועד לגדולות.

לפני 11 שנים, לאחר צאת הספר, כתבתי את המאמר הבא:

הצדיק

מנהיג "שינוי" טומי לפיד התארח בתכניתו של ניסים משעל, מיד לאחר פיטוריו מן הממשלה. ישראל סגל, עורך התכנית, שהיה שותף לראיון, מחה באוזניו על התבטאותו הבוטה, המשפילה והנפסדת אודות ה"קניידלאך לרבנים". לפיד לא התבלבל, וצעק על סגל: "מי אתה שתטיף מוסר? הרי בספר שלך גרמת לחרדים נזק יותר מכל מה שאני יכול לגרום בכל ההתבטאויות שלי" וכו' וכו' וכו'.

סגל ההמום ישב מולו כילד נזוף, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. שוב נקט הדמגוג המנוסה בדרך המוכרת לו כל כך, לפיה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הוא, איש הציבור, הנושא באחריות ציבורית, מתחמק משאלת עיתונאי על סגנונו הבוטה, תוך שהוא משתמש ביצירה אמנותית של השואל כטיעון בוויכוח. עיתונאי השואל שאלה, אמור לייצג את הציבור המצפה לתשובה. הציבור לא קיבל תשובה. לפיד "ניצח" בוויכוח.

ישראל סגל כתב בדם לבו את הרומן האוטוביוגרפי "וכי נחש ממית?", בו התעמת עם הקרע במשפחתו, ובעיקר הקרע בינו לבין אחיו. אחיו, "הצדיק", אדמו"ר חשוב, מראשי הציבור החרדי, כפה על משפחתו לנדות את בן דמותו של ישראל סגל, "הרשע", בעקבות עזיבתו את הדת והפיכתו לחילוני. הספר כתוב ברגישות רבה ובכאב עמוק. בהפיכת הספר לכלי במאבק הפוליטי-תקשורתי בידי לפיד, ובעיקר בהפיכתו לכלי לנגח את הסופר, שבתפקידו כעיתונאי הקשה עליו בשאלה ממנה רצה להתחמק, התנהג לפיד כפיל בחנות חרסינה, בחוסר רגישות קיצוני, אך אופייני.

אכן, החברה החרדית יוצאת רע מאוד מהספר של סגל. אולם הפרשנות של לפיד מחטיאה לחלוטין את המסר של הספר. סגל אינו תוקף את החברה החרדית על אמונתה, על דרכה, על אורח חייה. סגל תוקף אותה על חוסר סובלנותה ועל אי נכונותה לקבל את זכותו לחיות באורח חיים שונה. ישראל סגל אינו מנסה לשנות את אורחותיה של החברה החרדית. הוא מבקש לקבל אותה כמות שהיא. הוא מכבד אותה, הוא כותב אודותיה בערגה ובגעגוע, וחרף הסבל שסבל בעטיה הוא מכיר ומוקיר את הטוב שבה. כל חפצו הוא, שהחברה החרדית תכבד אותו ותהיה מוכנה לקבלו כמות שהוא.

כל הספר הוא תאור ייסורי הנתק של המספר מאחיו, ממשפחתו, מקהילתו. לאורך כל הספר מופיעה הערגה של המספר לשוב לחיק משפחתו, ובלבד שיוכל לחזור אליה כמות שהוא. המספר אינו מחמיץ כל הזדמנות לנסות לשוב ולהתקרב.

בניגוד אליו, אחיו "הצדיק" מתנכר אליו, ובזדון לב מכשיל כל ניסיון פיוס, שאינו כרוך בחזרתו של אחיו אל "הדרך הנכונה". הביקורת החריפה שמשמיע סגל על החברה החרדית היא פצעי אוהב. אין הוא שונא את אחיו, וכשהוא מבטא שנאה – השנאה היא אך ורק תגובה לגילויי הניכור של אחיו כלפיו.

מהתנפלותו של לפיד על סגל, ניתן להסיק מהי פרשנותו לספר. על פי פרשנות זו, שני האחים מייצגים את העולמות. האח החילוני מייצג את העולם החילוני והאח החרד מייצג את העולם החרדי. האח החילוני הוא הטוב והאח החרד הוא הרע. האח הטוב מייצג את הטובים והאח הרע מייצג את הרעים. מאחר והוא, טומי לפיד, הוא הלוחם הראשי ברעים, הרי הוא הטוב שבטובים. מאחר וישראל סגל כתב ספר "נגד החרדים", הרי שספר זה הוא חלק ממלחמת גוג ומגוג של החילונים בחרדים, שהוא, לפיד, מצביאו. כל כך פשטני. כל כך אופייני לתפיסת עולמו הפשטנית עד פרימיטיבות של לפיד.

מי מבין שני האחים, גיבורי הספר, דומה יותר לטומי לפיד? האם האח "הרשע", זה שכל חייו מתייסר על הקרע, מייחל לאיחויו, מכבד את האחר, את אמונתו, את דרכו ואת אורח חייו, או האח "הצדיק", המתנכר לאחיו, המוציא אותו אל מחוץ למחנה, המחרים אותו, שאינו מוכן לגלות שמץ של סובלנות כלפיו?

לאיזה מן האחים דומה יותר לפיד המחרים את החרדים ושולל את עצם זכותם של ליטול חלק בקואליציה בישראל? בדרכו של מי הוא נוקט, בבוז ובשנאה שלו כלפי מי שמעז לחשוב ולחיות אחרת ממנו? כמו מי מן האחים הוא מתנהג, כאשר אין הוא מוכן לקבל כלגיטימית כל דרישה של החרדים, ומיד מציג אותה כסחטנות?

השוני הגדול בין שני האחים בספר, אינו בין מי שאורח חייו חרדי למי שאורח חייו חילוני, אלא בין אדם סובלני ונאור לפנאט קיצוני, חסר סובלנות ומלא שנאה. זה קו השבר האמתי בספר. בקו השבר הזה, טומי לפיד אינו נמצא בצד של המספר, ישראל סגל, אלא בצד של אחיו, "הצדיק". טומי לפיד הוא תמונת הראי החילונית של האח "הצדיק".

* 929

בבחירות למזכ"לות התק"צ בחרתי ביונה פריטל.

לא בחרתי בה בזכות היותה אישה ולא למרות היותה אישה. בחרתי בה כיוון שחשבתי שהיא המועמדת המתאימה ביותר לתפקיד וכיוון שהיא מייצגת טוב מאחרים את השקפת העולם הקיבוצית בה אני מאמין.

כיוון שרעיון שוויון המינים הוא טבעי ומובן מאליו בעבורי, כאשר אני נדרש לבחור בין מועמדים לתפקיד מסוים, איני שוקל שיקולים מגדריים, אלא בוחר באדם המתאים ביותר, בעיניי. כך נכון לנהוג בכל מקרה נקודתי. אולם מעבר למקרים הנקודתיים, יש גם תמונה כוללת, ולצערי, התמונה הכוללת של נשים בהנהגת התנועה הקיבוצית, היא עגומה.

כמאמין בשוויון מגדרי, איני רואה כל עדיפות של גבר על אישה או של אישה על גבר. ולכן, בהנחה שכל בחירה לכל תפקיד היא עניינית, צפוי היה שבערך מחצית ההנהגה תורכב מנשים ומחציתה מגברים, על פי חלקם היחסי באוכלוסיה. צפוי היה, שבערך מחצית ממזכירי התנועה יהיו גברים והמחצית השניה – נשים.

בראש כל אחת מן התנועות המרכיבות את התק"צ עמדו נשים – סנטה יוספטל באיחוד הקבוצות והקיבוצים, עדנה סולודר בקיבוץ המאוחד ועליזה עמיר בקיבוץ הארצי. אלא שסנטה כיהנה בתפקיד בשנות השישים של המאה שעברה, עדנה – בשנות השבעים ועליזה בשנות השמונים המוקדמות.

בשלושת העשורים האחרונים, לא השכילה התנועה הקיבוצית לבחור ולו אישה אחת לתפקיד מזכירת התנועה. לאחר הקמת התק"ם, כיהנו בה במקביל שני מזכירים + שני מזכירי פנים, אחד מכל תנועה בשני התפקידים. ארבעתם היו גברים. כך גם כאשר כיהנו שני מזכירים מטעם התק"ם והקבה"א עם הקמת התק"צ.

זוהי תעודת עניות לתנועה שחרטה על דגלה את ערך השוויון.

* "שווים"

מדרש יונתי / מאיר אריאל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 28.6.15

בראשית תשע"ה הבטחתי שלכבוד שנת השמיטה, אשמיע במהלך השנה שירים העוסקים, במישרין או בעקיפין ברעיון השמיטה. עד כה שמענו את קובי אוז ב"זלמן זה לא אתה" ואת אריק איינשטיין ב"ליפה העגלון". היום נאזין למאיר אריאל בשירו "מדרש יונתי".

נתחיל בשם השיר. מאיר אריאל מכריז שהשיר הוא מדרש. מדרש לאיזה פסוק? פסוק העוסק ביונתי. הפסוק הוא מתוך שיר השירים: "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שה"ש ב', י"ד).

על פי המדרש, בעל השובך – הקב"ה, מצפה מכנסת ישראל – היונה, הקוראת לתשועתו, להתנהל ביחס אליו בתפילה ובמעשים טובים. קולך ערב – התפילה. ומראך נאווה – מעשים טובים. מאיר אריאל בשיר מלא כעס, המתכתב עם מקורות ישראל רבים ומגוונים אך בעיקר עם שיר השירים, חובט בחברה הישראלית, על העוולות בתוכה, על חוסר הצדק, ובעיקר על יחסה לפלשתינאים, שלטענתו מקעקע את צדקת דרכנו. מאיר שר "יונתי שוב בחגווי הסלע", כאומר שכבר היינו בסרט הזה, ומזהיר שהתנהגות בלתי מוסרית מסכנת את קיומו של הבית השלישי, ועלולה להמיט עליו חורבן, כפי שכבר קרה בעבר. הגאולה אינה מובנת מאליה, היא מותנית בכך שכנסת ישראל תקיים את מה שמצופה ממנה. "אל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כתוב בשיר השירים ומאיר אריאל מזהיר: "אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ". הוא מזהיר מפני שנאה ואולי מלחמה שאנו עלולים להמיט על עצמנו.

 שיר השירים הוא שיר אהבה נפלא בין דוד ורעיה ולאורך דורות נדרש כאלגוריה למערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל. מאיר אריאל, שכתיבתו שזורה כולה בתכתובת עם מקורות ישראל, מרבה לעסוק בשיר השירים, על שני רבדיו – כפשוטו וכאלגוריה. הוא מתכתב עם שיר השירים ב"איתן איתן", "הולך אתך הלילה", "מדרש יונתי", "עלית לי בזיכרון", "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה", "שחר עולה", "לא יכול להוריד ממך את העיניים", "שיר גנוב" (שהוא בעצם לחן שלו לפרק מתוך שיר השירים), "שיר מים רבים" וכמובן "שדות גולדברג". אגב, בספר שיריו הראשון, בשיר "שדות גולדברג" מופיע קטע בלתי מולחן הנוגע ישירות להשראת השיר שלנו: "יונתי בחגווי הסלע / הראיני / השמיעיני". המשחק בין אהבת אישה ואהבת הארץ קיים אצלו גם בשירים שאינם קשורים לשיר השירים, כמו למשל "שיר כאב".

מאיר אריאל דורש תיקון לעם ישראל בזמן שמציאות של רשע, שחיתות וריקבון עלולה להמיט עליו חורבן וגלות. במצב החברתי והמוסרי, לא יהיה קיום לשני החלומות הגדולים שלכאורה קיים ביניהם קרע בעם ישראל: חלום השלום וחלום ארץ ישראל. מאיר אריאל מזהיר, שללא תיקון מוסרי וחברתי, לא יהיו לנו לא ארץ ישראל ולא שלום. אהבת הארץ ואהבת השלום הן מילים ריקות במציאות הזאת. לא תהיה ארץ ישראל, הוא כותב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? / בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה בחסינות מושל? / הזו גאולה? הזה כבודה? / כגנב במחתרת יהודה? / ולמי תמכור את 'שדך' בשנת שמיטה / או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה? / ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית / בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית? / בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח - גאולה אתה לא נותן"? וכלפי השלום, מבהיר ומזהיר מאיר אריאל בפשטות: "... עירנו עירומה / שלא רודפת צדק צדק / לא רוצה שלום / כי אין שלום בלי צדק". "אין שלום בלי צדק", כלומר, אם החברה הישראלית לא תהיה צודקת, לא יהיה שלום, ללא קשר לוויתורים מדיניים אלה או אחרים. רעיון דומה מופיע בשירו "איך אני עושה שלום".

לשמוט – פירושו לעזוב, להניח. בשנת השמיטה, שנת שביעית, אנו מניחים לאדמה ולא מטרידים אותה במשך שנה. אנו מוותרים על הרווחים ממנה, כדי לאפשר לכל החברה, גם לעניים, לחוש שהיא שלהם ולאכול מפריה באופן חופשי.

מאיר אריאל, קורא להניח לארץ, להרפות מהאובססיה של לקיחת עוד ועוד אדמות, בלי להביט ימין ושמאל, תוך ניצול הכוח והשלטון, ללא שיקולי מוסר וצדק, ללא התחשבות באחר.

מסר דומה הוא משמיע גם בשירו "דרך ארץ". ומעניין, בשני השירים הללו, כאשר הוא קורא לדרך ארץ כלפי הארץ, הוא מיד שולח אותנו לשיר אחר, שיר של אלכסנדר פן.

ב"דרך ארץ" הוא כותב: "דרך ארץ, אדמה אדמתי". וכאן - "הו מאמא מאמא אדמה / הו מאמא אדמה. / הוא מאמא מאמא אדמה, / אדמה, אדמתי! / עד מותי! / עד מה אדמ־תי".

גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבו הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם", ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאורשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית – "אורי שמש – לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי". אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי ציווני חירות האדם הפשוט". המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חירות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם אין ארץ.

"מדרש יונתי" הוא שיר תוכחה קשה ביותר, המוחה על היחס האדנותי, הכוחני, כלפי הערבים בארץ. הכוחנות הזאת מנוגדת לדרך ארץ שהתורה מצווה אותנו כלפי הארץ, שביטויה הוא השמיטה. השמיטה מבטאת את היחסיות של הקשר שלנו עם הארץ. הארץ שייכת לאלוהים, והיא בידינו כפיקדון, המותנה בהתנהגותנו המוסרית. לכן מאיר אריאל שואל כפי שציטטנו: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, כשאתה לוקח עוד ועוד אדמות" וגו'.

באף שיר אחר מאיר אריאל אינו בוטה כל כך, קשה כל כך, בתוכחה שלו; והדבר בא לידי ביטוי גם במנגינה ובאופן הביצוע. וגם אז, הוא מקפיד לציין שאין המדובר בארץ זרה, שאינה שלנו. כאשר לוקח מאיר אריאל רחוק יותר את התוכחה שלו על אובדן דרך הארץ, כך הוא מעצים את החיבור שלו לשירו של פן, את הזעקה שהאדמה הזו היא אדמתי, עד מותי. ודווקא בשל כך היא מחייבת אותי לאחריות, לדרך ארץ.

השיר מתכתב לכל אורכו עם "שיר השירים": "עוטה על עדרים", "אל תעוררו ואל תעירו שנאה שלא תחפץ", "הראיני את מראיך", השמיעיני קולך", "ערב קולך", "דודך". אך גם עם "ירושלים של זהב" עמו יש לו דיאלוג ותיק: "כיכר השוק הומה", כאמור, עם "על גבעות שייך אבריק", עם שירת הים: "אנחנו ושלליו נטבע בתהומו", ועם ספר דברים: "צדק צדק תרדוף". אגב, את "צדק צדק תרדוף בקש שלום ורודפהו" דרש מאיר אריאל בשיר בפני עצמו: "צדק צדק תרדוף".

קובי אוז, בתקליטו "מזמורים נוספים" הקליט גרסת כיסוי יפה ומסולסלת לשיר הזה. אנו נשמע את המקור.

שאלו על לב ירושלים

שאלוה לשלומה -

אבנים בלב ירושלים

כיכר השוק הומה.

בשקרים ועוול מתעטפת

לרגל מלאכת החומה

אך מבעד לצעיף נשקפת

עירנו עירומה.

שלא רודפת צדק צדק

לא רוצה שלום

כי אין שלום בלי צדק

- רק למה באנו הלום?

- החלמנו חלום?

- הניקץ היום?

יונתי שוב בחגווי הסלע

מרטט הנץ מעל -

ובסתר מדרגה לבלע

נפער פי הנפתל

זה - ארצות הים מאחורינו

אנחנו תשוקתם.

זה - הארצות שמסביבנו

אנחנו זימרתם.

זו - אותה השיירה בדרך

הפונה לים.

דולק בעקבותיה מלך

מרוח בדם,

מידבר, חייתו - גם,

עלינו הם כולם.

איך ירושלים מתיפייפת

 ורוקדת ברבים -

משתתפת בטח משתפשפת

עוטה על עדרים.

הו מאמא מאמא אדמה

הו מאמא אדמה.

הו מאמא מאמא אדמה,

- אדמה אדמתי!

- עד מותי!

עד מה אדמ- תי.

אל תעוררו ואל תעירו

שנאה שלא תחפץ.

רק תצא אותה כבר לא יחזירו

לא רב לא שר לא שץ.

מישהו עוד יתעורר עלינו

כמקיץ מחלומו:

נימחה אנחנו ושלליו

נשקע בתהומו.

שאלו בפילפולי שריה

לא שיעור ולא קומה

רק גפרור חסר בין חצריה

וכל חצר הומה.

וכבר היינו בתנור,

עכשיו על המחבת.

מתפמפמים כבוד שכור,

- מתפצפצים מעט,

- נשרפים כמעט,

- נצרפים לאט.

מה לך כל כך נמרץ שלוח

להתגרד על הסכין?

די כבר תן גם לסכין לנוח -

כן, רד מהסכין.

ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות

שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?

בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה

בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה?

כגנב במחתרת יהודה?

ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה

או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?

ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית

בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?

בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח -

גאולה אתה לא נותן. או אולי אצבעותיך

הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד - מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר?

מתורגלות לשמוט?

לו רק הראיני את מראיך,

השמיעני קולך.

אמת וצדק בשעריך,

- זה נאווה מראך!

- זה ערב קולך!

- חן בעיני דודך!