הבלוג של אורי הייטנר

מעולם לא היו לי טענות כלפי הדרוזים בגולן, על הפוזה הפרו-סורית כביכול שהציגו בפומבי ועל זיוף התשוקה להמיט על עצמם את הדיקטטורה הסורית. גם בימים הקשים של המאבק על הגולן, כאשר הפוזה הזאת פגעה בנו קשות, התייחסתי אליה בהבנה.

אל לנו להלין על הדרוזים, טענתי, אלא רק על עצמנו, על מדינת ישראל. אנו שידרנו להם שישראל הינה משענת קנה רצוץ בעבורם, שאי אפשר לסמוך עליה לטווח רחוק, ולכן אין להם מוצא זולת שיקול דעת פרגמטי, על פיו תמיכה מן השפה אל החוץ בסוריה משרתת את האינטרס שלהם יותר מהזדהות פומבית עם ישראל.

האינטרס שלהם הוא קודם כל האינטרס הדרוזי, ובצדק. הדרוזים אינה מגדירים עצמם כלאום אלא כעדה דתית. הדת הדרוזית היא דת סודית, הידועה רק ל"דתיים" – אותם יודעי ח"ן שהצטרפו לדתיוּת וקיבלו על עצמם חיי דת. כלפי כלל העדה, יש מספר מוגבל של מצוות מחייבות, הגם שאסור להם לדעת את סודות הדת. אחת החשובות שבהן היא מצוות ההישרדות, מעין גרסה מרחיקת לכת של ה"דינא דמלכותא דינא" שלנו, על פיה הדרוזים מחויבים להיות נאמנים שבנאמנים למדינה שבה הם חיים ולשלטון השורר בה, כדי לזכות בהגנה. לכן, הדרוזים בישראל נאמנים למדינה ומשרתים בצה"ל. לכן הדרוזים בסוריה היו נאמנים לשלטון אסד (מה שהפך אותם היום, שלא בטובתם, לצד במלחמת אזרחים). מכאן, ניתן היה לצפות מהדרוזים בגולן להיות נאמנים למדינת ישראל, השולטת בגולן.

ואכן, לאחר שחרור הגולן, זאת הייתה הגישה של הדרוזים בגולן (זולת המיעוט הקטן שמאז ועד היום מזדהה עם הלאומיות הסורית, אף שזו לאומיות מומצאת, כפי שאנו נוכחים בשנים האחרונות). הם קיבלו בשמחה את המתיישבים בגולן, חגגו את יום העצמאות וביקשו את סיפוח הגולן לישראל ואת גיוסם לצה"ל.

המהפך בעמדתם התחולל בעקבות ההחלטה לסגת מסיני. החלטה זו גרמה להם לתחושה שישראל אינה רצינית בכוונותיה כלפי הגולן, ולמרות שהקימה יישובים בגולן, השלטון הישראלי בגולן הוא זמני. הרי גם בסיני הוקמו יישובים ונשמעו אמירות כמו "לעולם" ו"טוב שארם א-שייך בלי שלום על שלום בלי שארם א-שייך" וכו'. ואם ישראל נסוגה מסיני, היא עלולה לסגת מהגולן. ואם היא עלולה לסגת מהגולן, בעוד שנה, חמש שנים או עשרים שנה, מצוות ההישרדות מחייבת להימנע מהזדהות עם השלטון הזמני, שעלולה להתנקם בהם לאחר הנסיגה ובבני עדתם ובני משפחותיהם כבר עתה.

שיקול פרגמטי וקר, הביא אותם למסקנה שהזדהות עם סוריה היא בעבורם win-win. אם תהיה נסיגה, הם לא יואשמו בבגידה ולא יאונה להם כל רע. אם לא תהיה נסיגה – הם ייהנו מהדמוקרטיה הישראלית, מהחירות ומהשגשוג הכלכלי, ואיש לא יבוא עמם חשבון על תמיכתם בסוריה.

זהו שיקול הגיוני ונכון. אין סיבה שהדרוזים יהיו יותר ציונים מממשלות ישראל. עליהם לשקול את השיקול הדרוזי – והיה זה שיקול הגיוני. עובדה – ממשלות ישראליות אכן ניהלו מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן וחלק ממנהיגי ישראל היו אובססיביים בניסיון להביא לנסיגה כזאת. עובדה זו חיזקה את הדרוזים בעמדתם והוכיחה להם את צדקתם; את תובנתם שישראל אינה מדינה רצינית ואי אפשר לסמוך עליה לטווח רחוק.

על כך נוספה השגיאה הישראלית של כפיית תעודות הזהות. עוד בטרם ישראל השלימה את הנסיגה מסיני, היא סיפחה את הגולן לריבונות ישראל. הדרוזים לא ראו בצעד זה סיבה לבטוח בישראל וברצינות כוונותיה. ודווקא אז, בצעד כוחני האופייני כל כך לשר הביטחון אריק שרון, שהתעלם מהאזהרות של המומחים, צה"ל קיבל הוראה לכפות בכוח על הדרוזים את האזרחות הישראלית, במקום להודיע להם שקיימת לשכה של משרד הפנים בקצרין ומי שרוצה מוזמן לסור אליה ולהתאזרח. אילו נהגנו בחכמה, אין זה מן הנמנע שבתהליך איטי רוב הדרוזים היו מקבלים על עצמם את האזרחות. כיוון שהלכנו עם הראש בקיר, יצרנו התנגדות דרוזית נחושה, שביתה כללית ארוכה ומיני אינתיפאדה. הפרשה הזאת גרמה לעוינות מיותרת, ששיאה – החרם הדתי על הדרוזים שבחרו באזרחות ישראלית.

מי כמונו, תושבי הגולן, יודעים עד כמה הדרוזים אינם רוצים בשלטון סוריה. יחסי השכנות בינינו לבין הדרוזים טובים, לאורך כל התקופה חשנו ביטחון רב להסתובב בכפרים הדרוזים, לאכול במסעדותיהם, לסחור עמם. בשיחות פרטיות, שאינן גלויות לתקשורת, למדנו מהם על פחדם מפני הנסיגה, שתחזיר אותם לימי הדיקטטורה והפיגור הכלכלי ועל כך שדווקא הפחד מפני הנסיגה גורם להם לזייף תמיכה בה. וקיבלנו זאת בהבנה.

הדרוזים בגולן הקפידו על גישה בדלנית ונמנעו משיתוף פעולה מוסדי עם ישראל ועם ההתיישבות בגולן. כמנהל המתנ"ס ניסיתי בדרכים שונות ליצור שיתופי פעולה ואף להקים שלוחת של המתנ"ס בכפרים הדרוזים, אך לרוב לא מצאתי פרטנרים (למעט הצטרפותם של הכפרים הדרוזים לליגות הכדורגל והכדורסל של המתנ"ס).

היום, הדרוזים פתוחים לאין ערוך לפרוץ את חומת הבדלנות, ובשנים האחרונות נוצרו שיתופי פעולה הדוקים ונרחבים בין המועצה האזורית גולן לבין המועצות הדרוזיות, בנושאי חינוך, השכלה, מדע, איכות הסביבה ועוד. המועצה האזורית גולן העבירה ביוזמתה שטחים נרחבים למועצות הדרוזיות, כדי לפתור את מצוקת השיכון שלהם. סיבה אחת לשיפור הדרמטי ביחסים, היא היוזמה של המועצה האזורית גולן, של ראש המועצה אלי מלכה וסגנו ירון דגן המוביל את התחום. אך הסיבה השניה, ובעיניי העיקרית, היא השינוי הדרמטי שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.

התפוררותה של סוריה, והעובדה שהתמיכה העקבית והאקטיבית של הדרוזים בסוריה בשלטון הדיקטטורי האכזר של שושלת אסד הפכה אותם מועמדים לג'נוסייד, החלה לסדוק את גישתם הפרו-סורית לכאורה, של הדרוזים בגולן. הם יותר ויותר מבינים, עד כמה האינטרס המובהק שלהם הוא שהגולן יישאר ישראלי. הם מבינים שסכנת הנסיגה מהגולן חלפה כמעט לחלוטין. הם גם מבינים איזה גיהינום היה צפוי להם אילו ישראל נסוגה מהגולן.

לכן הם נפתחים בהדרגה לשיתוף פעולה מוסדי עם ישראל. לכן בחלק מן הכפרים הוסר החרם הדתי על הדרוזים שבחרו באזרחות ישראלית.

אבל הדרוזים זהירים מאוד, והשינוי איטי מאוד. וחבל.

הגיע הזמן. הגיע הזמן שהדרוזים יצאו מהארון, יחדלו לזייף סוּריוּת, יזדהו בגלוי כישראלים החותרים להנצחת הריבונות הישראלית על הגולן. עד היום המוסדות האזוריים נמנעו מלדבר עם הדרוזים על הסוגיה הזאת והסתפקו בהפשרת היחסים ויצירת שיתוף הפעולה האזרחי. הגיע הזמן, בעדינות הראויה, להעלות את הנושא על סדר היום. הגיע הזמן שהדרוזים בגולן יאמצו את הקו של הדרוזים בכרמל ובגליל וינקטו בצעד שהם נקטו לפני 67 שנים.

* "שישי בגולן"

* הלחי השניה – צרפת נסערת וזועמת, בעקבות פיגוע טרור אסלאמי שגבה חיי אזרח צרפתי. "לא נכנע לטרור... נכה בטרור".

השבוע היו בישראל שלושה פיגועים קטלניים. מטייל נרצח בירי מטווח אפס, שוטר מג"ב נפצע קשה בפיגוע דקירה, חקלאי נרצח על אדמתו.

מעניין איך הייתה מגיבה צרפת על מציאות כזאת. אילו שכנתה של צרפת הייתה מדינת טרור היורה באופן קבוע טילים לעבר אזרחיה - האם היא הייתה נוהגת על פי הציפיה של האיחוד האירופי מישראל, כלומר מבליגה ומגישה את הלחי השניה? האם היא הייתה מגיבה כמו ישראל – מבליגה עד שכלו כל הקצין ולאחר מכן מטילה על צבאה מגבלות קשות וחמורות כדי למזער ככל הניתן פגיעה באזרחי אויב?

יש אדם הגון שישיב בחיוב על אחת משתי השאלות הרטוריות הללו?

* דרזדן 2 – כל מדינה מערבית דמוקרטית (ואני מתייחס רק למדינות הללו כאל נקודות להשוואה) שאזרחיה היו יעד בלתי פוסק לירי טילים, הייתה מגיבה אחרת מישראל. איך? שם קוד: דרזדן.

אני שמח וגאה שישראל שונה. ויותר משאני סולד מהדו"ח הצבוע, השקרי והמרושע של האו"ם, אני סולד מהישראלים המשתמשים בו כדי להמשיך ולהוציא דיבת המדינה רעה. ב"הארץ" מוגדר הדו"ח הצבוע "מראה".

* הו הא מה קרה – את המאמרים וה"פרשנות" ב"הארץ" על דו"ח הצביעות המוטה של האו"ם, ניתן לתמצת במשפט אחד: "הו הא מה קרה ישראל אכלה אותה". לפחות נסו להצניע את הריור.

* דעת נגד – האמת היא שאין ב"הארץ" קונצנזוס המריע לדו"ח האו"ם. גדעון לוי אינו מרוצה מהדו"ח. ראשית, הוא חסר שיניים. "אין סיכוי שישראל תשנה את דוקטרינת המוות וההרס שלה, אלא אם כן תישא בעונש כבד". מה שהרתיח את גדעון לוי במיוחד, הוא האמירות של הוועדה נגד חמאס. "האם נכון לגזור גזירה שווה בין ארגון לא מדינתי, שהנשק שברשותו פרימיטיבי ולא מדויק, לבין ארסנל הנשק המשוכלל בעולם, שיכול היה לפגוע, ובעיקר לא לפגוע, כאוות נפשו?" אז מי אמר שאין פלורליזם בדבוקת שוקן? 



* שירות לאומי - הידיעה על החלטתו של השר אורי אריאל לבטל את תקני שנת השירות ל"בצלם", היא ידיעה מוזרה. מה שמוזר בה, הוא העובדה שהיו תקנים כאלה. מה שהזוי, הוא שצעירים שהשתחררו משירות בצה"ל, קיבלו ממדינת ישראל תקנים לשירות חלופי – נגד צה"ל. אין ספק שהשירות של פעילי "בצלם" הוא לאומי. אדרבא, שיבקשו תקנים ומימון מהלאום אותו הם משרתים.

* לא עניינה - המשנה ליועץ המשפטי עו״ד דינה זילבר הודיעה, שהחלטתו של השר אריאל לבטל את תקני השירות הלאומי לארגון "בצלם" אינה חוקית ואינה תקפה. עם כל הכבוד, זה לא עניינה. לא זו בלבד שאין זה תפקידה להחליט בנושא זה, היא אפילו אינה אמורה להיות גורם רלוונטי להתייעצות. עמדתה הפוליטית כאזרחית היא כמובן לגיטימית, אך כיועצת משפטית אין לה כל נגיעה לעניין. אין כל עניין משפטי בסוגיה הזאת. אין כל חוק בספר החוקים בישראל, המחייב את המדינה להעניק תקנים לשירות לאומי, לגורמים הפועלים נגדה. ואילו היה חוק כזה, ראוי היה לבטלו לאלתר.

* מוסר, פרגמטיזם והיחסים עם גרמניה – חמישים שנה מלאו ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה (במקור היו היחסים עם מערב גרמניה, עד האיחוד). בכתב העת "האומה" התפרסם מאמרו של ד"ר יעקב טובי: "חרם מול נורמליזציה", שסקר את מאבקיה של תנועת החירות נגד היחסים עם גרמניה, החל מהמו"מ עם גרמניה על הסכם השילומים (1951) ועד כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות (1965). המסר של המאמר הוא דיכוטומי, היה זה מאבק של מוסר (עמדתה של "חירות") מול פרגמטיזם (עמדתה של הממשלה ושל ראשיה – ב"ג, שרת ואשכול).

אין ספק ש"חירות" ביטאה עמדה מוסרית ובלתי פרגמטית. אין ספק שהממשלה ביטאה עמדה פרגמטית. אך האם באמת קיימת סתירה בין פרגמטיזם ומוסר? האם העמדה הפרגמטית של הממשלה הייתה פחות מוסרית מהעמדה הדוגמטית של "חירות"?

העמדה הפרגמטית המוסרית של הממשלה, העמידה בראש סדר העדיפויות את היכולת לקיים את המדינה היהודית, שקמה שלוש שנים אחרי השואה, בתוך מלחמת קיום עם מדינות ערב שפלשו לתוכה ביום הקמתה כדי להשמיד את היישוב היהודי בא"י. בפני המדינה, שמנתה 600,000 יהודים בלבד ואיבדה במלחמה 6,000 איש, ניצבה מטרה גדולה, שהייתה תכלית קיומה – לקלוט מיליון יהודים מארצות המצוקה: שורדי השואה ופליטי ארצות ערב. בפני המדינה הייתה משימה אדירה של יישוב שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת העצמאות, כדי להבטיח את הריבונות הישראלית עליהם ולמנוע שובם של הפליטים הפלשתינאיים. בפני המדינה ניצבה משימה גדולה של הקמת צבא חזק וחמוש, שיבטיח את קיומה מול האויב שהתכונן לסיבוב שני כדי "למחוק את חרפת 1948", כלומר להשמיד את ישראל. וכל זאת, כאשר ישראל היא מדינה עניה ביותר, שאזרחיה מצויים במשטר צנע חמור וקפדני, שהיא מבודדת בעולם. כספי השילומים היו כחמצן לכלכלתה של המדינה, הכרח קיומי למדינה. יש שיקול מוסרי יותר מהסכם שאפשר את קיומה של המדינה? יש שיקול מוסרי יותר מאשר תביעה ממדינתם של המרצחים לתת את כספי השילומים החיוניים כל כך, כדי לאפשר את קיומה של המדינה היהודית, כדי לאפשר את קליטתם ויישובם של שורדי השואה? האם השיקול הפרגמטי הזה מוסרי פחות מ"החרם לעולמים על עמלק" בשם הכבוד הלאומי?

הסכם השילומים לא נועד לפצות על ההשמדה, אלא על שוד הרכוש היהודי. לתמיכה בהסכם השילומים הייתה הצדקה מוסרית מובהקת: "הרצחת וגם ירשת?" ובלשונו של שר החוץ משה שרת: "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו".

היחסים עם גרמניה הועילו ומועילים למדינת ישראל מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית. עובדה – מנחם בגין, שכראש האופוזיציה בעת כינון היחסים הכריז שעל הנושא הזה הוא וחבריו יילחמו עד הסוף והם מוכנים לשבת במחנות ריכוז ולעלות לגרדום, הצטרף כעבור שנתיים בלבד כשר לממשלה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, ולא תבע את ביטולם. וכעבור עשר שנים נוספות הוא עלה לשלטון ולא ביטל את היחסים עם גרמניה ואף הזמין את הקנצלר קוהל לביקור ממלכתי בישראל. 38 שנים לאחר עליית הליכוד לשלטון היחסים עם גרמניה רק הולכים ומתחזקים כל העת. וכאשר נשיא המדינה, הנאמן יותר מכל מנהיג ישראלי אחר לדרכה ההיסטורית של תנועת החירות ולדרכו של בגין, ייצג את ישראל באירועים לציון חמישים שנה לכינון היחסים עם גרמניה, מן הראוי היה שיודה, וכמוהו נתניהו, בשגיאה ההיסטורית של תנועתו, ובצדקתו ההיסטורית של היריב הגדול.

* לא נורמליזציה – כותרת מאמרו של טובי, "חרם או נורמליזציה" שגויה מעיקרה. כלל אין המדובר בנורמליזציה. היחסים בין ישראל לגרמניה לא היו, אינם ולא יהיו לעולם יחסים "נורמליים", אלא "יחסים מיוחדים". זכר השואה יהיה תמיד במהות הקשרים בין המדינות, וכך גם מחויבותה המוחלטת של גרמניה לתמיכה בישראל ובביטחונה.

* ביד הלשון

קִהָיוֹן – המונח העברי המקובל לדמנציה, המחלה הארורה הגורמת לירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם ובזיכרון שלו הוא שיטיון; מלשון שוטה. האדם נעשה בהדרגה לשוטה, לטיפש; מאבד את חוכמתו.

לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון עברית מונח חדש למחלה – קיהיון; מלשון קהה. האדם מאבד את חדות מחשבתו וחושיו.

המונח החדש יפה ובעיקר מכבד את החולה. אבי לוקה במחלה כבר למעלה משש שנים, ומעולם לא העליתי על דל שפתיי את המילה "שיטיון" בהקשר שלו. איני מסוגל להשתמש בביטוי לא מכבד כזה. אני מקווה שהמונח קיהיון יתקבל וייטמע בשפה.

* "חדשות בן עזר"

"איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר,
אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך". 

המשפט האלמותי הזה הוא של וולטר, סופר ופילוסוף
צרפתי בן המאה ה-18, מאנשי הרוח הבולטים של תפיסת הנאורות. כדאי לדעת שוולטר היה אנטישמי
בוטה וארסי; ללמדך את הצורך בקריאה ביקורתית וספקנית, גם את מי שמדבר בשם הנאורות והליברליות
– אז ועתה. קריאה ביקורתית אינה מקבלת כמובן מאליו את הכתוב בטקסט, אך גם בוחנת את
מי שאמר אותו, ועד כמה קיימת הלימה בין האיש לבין דבריו.

אולם מעבר לביקורת על האיש, האמירה שלו,
קיימת בעבורנו גם כאמירה בפני עצמה. אמירה יפה, טקסט יסוד בחשיבה דמוקרטית וליברלית;
טקסט המביא אל הקצה את תפיסות הסובלנות והפלורליזם (אך גם מעורר סימני שאלה, כפי שנראה
בהמשך).

הפלורליזם והסובלנות הם שני דברים שונים.
המשמעות של סובלנות היא שאני מוכן לסבול אותך למרות שאתה טועה. סובלנות היא דרך חיים
של "חיה ותן לחיות"; אל תפריע לי ולא אפריע לך. אם תקים חברת הסעות פרטית,
לא מסובסדת על ידי המסים שאני משלם, מה אכפת לי אם תשליך הנשים לירכתי האוטובוס? אלה
החיים שלך. זב"שך.

הפלורליזם הוא ההכרה בריבוי הדעות ובחיוב
שבריבוי הדעות כפרטים שניתן לבנות מהם, חרף הניגוד שבהם, מהות משותפת, המכילה את הדעות
השונות, ומקבלת שהאמת עשויה להכיל בתוכה דעות שונות וגוונים שונים.

מקובל לראות בדת את היפוכו של הפלורליזם.
הדת, מעצם טבעה ומעצם אמונתה שהיא מבטאת את האמת האלוהית המוחלטת, אינה יכולה לסבול
ריבוי. האמנם?

"הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים,
שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם דומה זו לזו (תוספתא, ברכות, ו` ה`).

ברכת "חכם הרזים" שייכת לברכות
הראיה; ברכות שיש לומר אותן בעקבות ראיית דבר מה. את ברכת "חכם הרזים" יש
לומר כאשר רואים 60 ריבוא מישראל, כלומר 600,000 יהודים – כמספר יוצאי מצרים. על מה
יש להתפעל כאשר רואים המון? הדעת נותנת, שכוחו של המון הוא בהיותו כאיש אחד; אחידות
היוצרת עוצמה אדירה, שאי אפשר כמעט לעמוד בפניה. מן הסתם, ברכת "חכם הרזים"
היא על העוצמה הזאת. לא, אומרת התוספתא, הברכה אינה על האחידות אלא להיפך, היא על הריבוי.
התוספתא משווה את ריבוי הדעות לשוני במראה בין בני האדם. איזה מין עולם היינו, אילו
לכל בני האדם היו אותם פרצופים? היה זה עולם חסר פנים, עולם של אנשים מחוקים. הוא הדין,
אומרת התוספתא, כשמדובר בדעות. אחידות דעות, מעידה על חברה של בני אדם מחוקים, חסרי
פנים. עולם שבו הכל חושבים אותו הדבר, הוא עולם נורא. לא בכדי, בלל אלוהים את שפת האנשים
בפרשת מגדל בבל. הוא לא ראה כל חיוב ב"שפה אחת ודברים אחדים".

עם זאת, אנו מרבים לדבר על אחדות ישראל
כערך מרכזי. האם אין סתירה בין ערך זה לבין הפלורליזם?

קיים הבדל מהותי בין אחדות לאחידות. אחידות,
משמעותה מחשבה אחידה לכולם. התוספתא רואה בכך קללה, ועלינו לברך על ריבוי הדעות. אחדות,
היא היכולת לקיים מסגרת משותפת, עם מטרה משותפת, עם ערכים משותפים, עם יכולת החלטה,
הכרעה וביצוע, חרף המחלוקות הקיימות בתוכנו, המחלוקות המבורכות.

אולם לא כל המחלוקות מבורכות. "כל
מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא
מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרח וכל עדתו"
(פרקי אבות ה, יז). מה פירוש מחלוקת לשם שמים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים? מחלוקת
לשם שמים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין; המבקשים את הדרך
להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת המבטאת חתירה
כנה לאמת. מחלוקת שאינה לשם שמים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר
כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם. מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני
הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל
בעיתוי עתידי. מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה
קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.

במחלוקת קֹרח ועדתו, מרד קֹרח במשה בשם
הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו הייתה לצבור
כוח פוליטי לשמו; המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצדו,
אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו; זכרו נשאר לשלילה,
ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה. לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי
ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת
בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה.
זו מחלוקת שסופה להתקיים. 

המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות
ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו
הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא,
אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין,
אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית
שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו
על גבי אלו" (משנה, יבמות א, ד).

האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל
מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים
זוגיות וחיי משפחה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון
ששתי השיטות הן לשם שמים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים
החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם
שמים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת
השאלה כיצד מכריעים ביניהן? "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים
הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים
הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל
לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד,
אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף יג ע"ב).

מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם
יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי. אין ספק שזו אמירה נועזת,
כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא
חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת,
הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמים, אלו
ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור
לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.

אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש
צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים
להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין
הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה
נכונה, אולם היא מחייבת אותם.

ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו
דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל. אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות
של בית הלל לעמדות בית שמאי; העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם
כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה. האם זאת סיבה משכנעת?
הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין,
לשם שמים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל
העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.

כל הטקסטים עד כה, מוולטר עד הלל ושמאי,
מדברים על כיבוד העמדה האחרת. האם כל עמדה היא לגיטימית? האם יש עמדה שאינה לגיטימית?
האם ראוי שאהיה מוכן להיהרג על זכותה של כל עמדה להישמע? האם הפלורליזם הוא בלתי מוגבל?

הטקסטים הללו אינם נותנים לגיטימציה לכל
דעה. לדוגמה – קֹרח ועדתו. יש עמדות בלתי לגיטימיות. ברוב מדינות העולם החופשי, הכחשת
השואה הוצאה מחוץ לחוק. לכאורה, זו פגיעה בחופש הביטוי. אך חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל.
חופש הביטוי אינו חופש ההסתה ולא חופש ההכפשה. החוק בישראל אוסר על רשימות שמצען גזעני
או שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית להתמודד בבחירות לכנסת (אם
כי, יש לציין שבית המשפט העליון הפך את החוק הזה לאות מתה). 

בימים האחרונים סוערת החברה הישראלית בוויכוח מר על חופש הביטוי.
האדמה לא תפצה את פיה ולא תבלע איש על דבריו. ואיש לא יצנזר ואינו מתכוון לצנזר כל
דעה, תהיה נתעבת כאשר תהיה. המחלוקת היא רק על השאלה, האם מדינת ישראל, האם אתה
ואני, משלמי המסים, צריכים לממן יצירות פיגולים. אלא שיש מי שסבורים שחופש הביטוי
אינו מכיל שיח על גבולות המימון הציבורי.

אמר הרב קוק: ככל שנעמיק להתבונן במבנה האופי הפרטי של בני האדם, נתפלא יותר ויותר על השוני הרב הקיים ביניהם. שוני זה, מגזרת החכמה העליונה הוא בא. אילו היו כל בני האדם שווים זה לזה בהלך רוחם, לא היה כל אדם ואדם וכל חוג וחוג מושך לכיוונו בצורה קיצונית וקנאית כל-כך, ומתוך כך היה העולם נחסר דעות, כיוונים ורעיונות שונים ומפרים. 

* 929