הבלוג של אורי הייטנר

ארץ ישראל האבודה והיפהפיה והנשכחת

...הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת

נעמי שמר, "בהיאחזות הנח"ל בסיני"

בנאומו בטקס ההשבעה שלו לתפקיד הנשיא ה-35 של ארה"ב, אמר ג'ון פיצג'רלד קנדי את המשפט המזוהה עמו יותר מכל: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה". משפט זה עורר התלהבות והערצה בקרב העם האמריקאי ובקרב העולם החופשי כולו.

היום, 55 שנים מאוחר יותר, אין סיכוי שנשיא אמריקאי כלשהו, דמוקרטי (כקנדי) או רפובליקאי, יאמר משפט כזה. משפט כזה מנוגד ניגוד מוחלט לרוח התקופה. הוא מנוגד לרוח התקופה של התרבות האמריקאית, של תרבות המערב בכללה וגם של התרבות הישראלית. את שיח המחויבות הזה, שבו מצופה מן הפרט לראות את עצמו אחראי לתרום לכלל, החליף שיח הזכויות, שבו הכלל קיים רק ככספומט לשירות דרישותיו של הפרט. שיח הזכויות מתמקד ב"זכותי", "מגיע לי", "עכשיו". שיח הזכויות אינו יודע דחיית סיפוקים. שיח הזכויות הופך את הילדותיות למצב תודעתי קבוע, את האנוכיות לנורמה חברתית ואת הנהי הקורבני לרטוריקה השלטת.

יש להפריד בין זכויות האדם והאזרח לבין שיח הזכויות. זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, זכויות השונה, חופש הביטוי והיצירה, הם הבסיס לחברה דמוקרטית וחובה לשמור עליהן מכל משמר. שיח הזכויות, הוא הפיכת הזכויות לחזות הכל, לאמת המידה היחידה לשיפוט חברתי ודה-לגיטימציה לתביעה מן הפרט לאחריות כלפי הקולקטיב; יהיה זה קולקטיב לאומי, קהילתי ואפילו משפחתי.

כבר ב-1987 הזהיר הפילוסוף היהודי האמריקאי אלן בלום, בספרו המפורסם, מפני דלדולה של הרוח האמריקאית. היום החשש הוא מפני ניוונה של הרוח המערבית, ובתוכה – הישראלית. המקרה הישראלי חמור יותר, כיוון שישראל היא עדיין מדינה בהקמה, המעצבת את דמותה, הנמצאת במלחמה על קיומה והמחויבת לקיבוץ גלויות. "טיסת השוקולד" ו"מחאת המילקי" הם שני ביטויים מכוערים של תרבות מנוונת, תרבות המגיע לי בכל כיעורה.

****

בנאומו בכנסת, בעת הצגת חוק שירות ביטחון (16 בינואר 1950) אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון: "...נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עליה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו".

אם ראש ממשלה ישראלי בימינו, מן הליכוד או ממפלגת העבודה, ידבר בסגנון זה ויאמר דברים אלה, הוא יעורר סערה רבתי והתנגדות גורפת. למזלנו, בימי הסער והפרץ של ראשית המדינה, עמד בראש המדינה מנהיג כבן-גוריון, שלא התבייש לתבוע מן החברה ומן הפרטים להירתם למען טובת העם והמדינה. לא תמיד הוא הצליח. לא תמיד הציבור הלך אחריו. אך הוא עשה את הנדרש ממנהיג אמת, מנהיג-מחנך, שאינו מתחנף לקהלו אלא דורש ממנו, וקודם כל דורש מעצמו.

לא היה כמעט נאום או מאמר של בן-גוריון, שלא היה ברוח זו. הנה, ציטוט נוסף מנאום שנשא ב"ג בכנסת שלושה חודשים קודם לכן: "עלינו לעצב דמותו של העם. ולכך מכוונת ההכשרה החקלאית... בחורינו ובחורותינו הם יהודים, ואם נשקיע בהם שנה של עבודה מחנכת במשק, בחקלאות, בתרבות, בענייני צבא, ונעשה המלאכה בנאמנות, באהבה, בלב שלם ובלב אחד בלי ניגודים אידיאולוגיים וחברתיים, אלא בשלמות ובאחדות חלוצית – נשנה פני הדור הצעיר ונקים מסד בריא ובן קיימא לאומה המתחדשת במדינת ישראל... הכשרה זו תבריא את הגוף, תחשל הנפש, תיישר עקמומיות, תהרוס מחיצות, תעקור ניגודים מדומים, תגדל נוער חלוצי לוחם. אם נזכה ונצליח – זה יהיה בית-היוצר לעם חלוצי לוחם".

ברוח זו דיברו מנהיגי תנועת העבודה. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, תבע מן הציבור מתיחות בלתי פוסקת של משימה והגשמה, "לשאת את עמם עלי שכם" (כבשירו של אלתרמן, "נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה"). וכך כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול": "הדרך היחידה להבטיח חיים הוגנים לכל העם, ברמת חיים הוגנת, היא על ידי הפיכתו לעם עובד, השולט על עיקר אמצעי הייצור שלו, המקיים אורח חיים צנוע ותרבותי, אמון עלי ערכים מוסריים ומכיר בעדיפות צורכי הכלל והלאום על פני הצרכים האנוכיים. [ההדגשה במקור א.ה.] בלעדי אלה לא תתפתח ולא תיכון ישראל כמדינה קולטת. ... ההכרה, הרצון הטוב וההתנדבות מוסיפים להיות מנופים עיקריים – מלבד העידוד הכלכלי והחברתי, לקבלת עול של משימתיות חלוצית בהתיישבות, בקליטה ובהגנה, כשם שאלה היו אופייניות לתקופת ההתנחלות בטרם מדינה. אותם הדרכים והאמצעים שהביאו ואפשרו את כינונה של המדינה, דרושים גם היום ובממדים גדולים יותר, כדי להוסיף ולקיים אותה, לא פחות מאשר בשביל להבטיח את עתידה".

הרוח הזו של בן-גוריון ואלון, היא ביטוי אמתי של האתיקה היהודית, של התרבות היהודית. השיח היהודי הוא שיח של חובות, של מצוות. מצוות הצדקה אינה מנומקת כזכותו של העני לקבל, אלא כחובתו של העשיר לתת. ולא רק העשיר נדרש לתת, אלא אף עני, בהתאם ליכולתו.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב).

הדרישה מן האדם בפסוקים האלה, היא לראות את עצמו כמי שבו תלוי קיומו של העולם, ולהתייחס לכל צעד ופעולה שלו, כאל המעשה שיכריע את גורלו של העולם. דרישה זו, כפשוטה, אינה אנושית ואינה מעשית. אך הרוח של פסוקים אלה היא רוח של דרישה מן הפרט למחויבות ולאחריות. זו הרוח היהודית, זו הרוח הציונית, זו הרוח שאפשרה את בניין הארץ והקמת המדינה.

מי שהיטיב לנסח את הרוח היהודית של שיח חובות, היה ביאליק. במסתו "אגדה והלכה" (1917) העלה ביאליק על נס את הרעיון היהודי של הלכה מחייבת, וקרא ליצור הלכה יהודית ציונית מודרנית. וכך הוא סיים את המסה: "אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? ...

יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חובה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית...

בואו והעמידו עלינו מצוות!

יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.

אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

כמעט מאה שנה חלפו מכתיבת המאמר, ומן הראוי שהחברה הישראלית תאמץ ולו חלק מן התרבות הזאת; תרבות של משימה והגשמה, תרבות של מצוות וחובות, תרבות של מחויבות ואחריות.

* "שישי בגולן"

חופש הביטוי, חופש היצירה, החופש האמנותי, הנם מן היסודות המרכזיים של דמוקרטיה ליברלית. יש לשמור עליהם מכל משמר. אך האם החופש הזה מוחלט, בלתי מוגבל? האם יש אי אלו קווים אדומים, גבולות, גם לחופש הביטוי?

זו שאלה נכבדת, אך לא זו השאלה הניצבת לדיון, בעקבות החלטותיהם השנויות במחלוקת של שר החינוך ושל שרת התרבות בימים האחרונים. השאלה שעל סדר היום נוגעת לתמיכת המדינה. חופש היצירה אינו מותנה בתמיכת המדינה. אדם יכול לכתוב, לפרסם, להופיע, להקים תיאטרון ללא תמיכה תקציבית של המדינה. ניתן להבטיח את חופש היצירה שלו, מבלי לממן אותה. האם למדינה אמורה להיות אמירה בנוגע לתכנים התרבותיים שהיא מממנת?

במדינה דמוקרטית מצופה מהממשלה שתתמוך בתיאטרון, אך בשום אופן אין מצופה מהתיאטרון שיתמוך בממשלה. על הממשלה לתמוך גם בהצגות תיאטרון היוצאות נגדה, התוקפות את דרכה ואת מדיניותה. אך יש להבחין בין הממשלה למדינה. מי שיוצא נגד הממשלה, אינו יוצא נגד המדינה. אולם מי שפועל נגד המדינה, אין להתייחס אל יצירתו כאל יצירה פוליטית לגיטימית, הראויה לתמיכתה (ואילו אותו יוצר היה אדם הגון, הוא עצמו היה מסרב לקבל תמיכה כזו מן המדינה). מהם הגבולות והקווים האדומים לתמיכת המדינה ביצירה בעלת מסרים שנויים במחלוקת?

זו שאלה נכבדת, אך יש שאלה נוספת הראויה להתייחסות מיוחדת – אילו תכנים ראויים לעידוד של משרד החינוך, כחלק מסל התרבות של הופעות בפני תלמידי בתי הספר.

יש מקום לחשיפת התלמידים לסוגיות פוליטיות באמצעות התרבות והאמנות, אך ראוי להבטיח איזון, כדי למנוע שטיפת מוח. לא כל מה שראוי להיכלל בחופש הביטוי ראוי למימון המדינה, אך לא כל מה שראוי למימון המדינה ראוי להיכנס לבתי הספר. כאן הקווים האדומים צריכים להיות הדוקים יותר.

כאבא, איני מוכן בשום אופן שילדיי ייחשפו במסגרת תכנית הלימודים שלהם למופעי תרבות בעלי תוכן גזעני, המטיפים לשנאת האחר; לשנאת ערבים, יוצאי אתיופיה, חרדים,  בעלי נטיות מיניות שונות, מתנחלים וכד'. איני מוכן שילדיי ייחשפו במסגרת תכנית הלימודים, לתכנים של הכחשת שואה, של הצגת מלחמת העצמאות כטיהור אתני או של הצגת חיילי צה"ל כנאצים. איני מוכן שביום השנה לרצח רבין, יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר. איני מוכן שיוצג בפניהם מחזה היוצר גלוריפיקציה למחבל רוצח. גיבור המחזה שבנט פסל את הצגתו במסגרת סל תרבות, הוא וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלשתין, שהורשע בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב–1984 ונידון למאסר עולם.

האם באמת חופש הביטוי והאמנות מחייב הצגת מחזה כזה בפני תלמידים, במסגרת מערכת החינוך ובמימון סל תרבות של משרד החינוך? ממש לא. בעיניי, הצגה כזאת במסגרת כזאת היא אבסורד והפקרות.

יש לחשוף את התלמידים לאמנות ביקורתית המעלה דילמות, המאתגרת את הקונצנזוס, המעוררת מחשבה; ליצירה שתעורר ויכוחים. אך חייבים להיות קווים אדומים.

מעורבות פוליטית של השר בתכנים האמנותיים היא בעייתית. יש מקום לחשש מפני המדרון החלקלק של פסילה ממניעים פוליטיים, וממצב שבו התכנים האמנותיים אליהם ייחשפו התלמידים יותאמו לעמדותיו הפוליטיות של השר, בין אם שמו נפתלי בנט או יולי תמיר. אולם כאשר ועדת רפרטואר מאשרת הצגה היוצרת גלורפיקציה למחבל רוצח, יש מקום לפקפק בשיקול דעתה ולבחון את הרכבה.

חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מערכי היסוד של הדמוקרטיה, אך אינם בלתי מוגבלים. אין מקום לגזענות, לשנאה, לעידוד הפרת חוק, לחתירה בוטה נגד המדינה (ודוק – לא נגד הממשלה אלא נגד המדינה). כאשר מדובר בעצם החופש האמנותי, רק מקרים קיצוניים ביותר, כמו הסתה ישירה ובוטה לאלימות או לגזענות, ראויים לפסילה. כאשר מדובר בתמיכת המדינה, יש להציב קווים אדומים ברורים יותר. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בסל התרבות של משרד החינוך.

* "ישראל היום"

* מצע דרבן – לכל אלה המשלים את עצמם, שהם יכולים לברוח ממסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל אם רק יצרחו: "זה לא אנחנו זה הם, זה אמיטנכלים, זה אקיבוש, אנחנו דווקא בסדר", להלן המצע של ועידת דרבן, שאמנם סוכל בידי המערב ולא עלה להצבעה, אך הוא המצע של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מאז אותה ועידה אנטישמית וגזענית לפני 14 שנה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

7. מדינת ישראל - קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

אין זאת "התנגדות למדיניות ישראל" ואין כל קשר לאקיבוש. תפנימו.

* סמל של אחדות – איני חסיד של תרבות הגבירים, ואיני מתלהב כלל מבעלי מאה, שהמאה הפכה אותם לבעלי הדעה, בין אם קוראים להם שלדון אדלסון ובין אם קוראים להם חיים סבן. ובכל זאת, שמחתי מאוד לראות אותם משלבים ידיים במאבק נגד החרם האנטישמי על ישראל, בשל מה שהם מסמלים. אדלסון מסמל את הזרם השמרני ביהדות ארה"ב וסבן את הזרם הליברלי. אדלסון מסמל את היהודים התומכים במפלגה הרפובליקאית וסבן את התומכים במפלגה הדמוקרטית. אדלסון מסמל את יהודי ארה"ב התומכים בימין הישראלי וסבן את התומכים בשמאל הישראלי.

יש לקוות שהאחדות שמגלים השנים במאבקם בחרם ובדה-לגיטימציה תבטא את האחדות הראויה במאבק הזה בין כל הזרמים של יהדות העולם ובין הזרמים הפוליטיים השונים בישראל.

* מה גייס את סבן? – איני יודע האם סבן התגייס מלכתחילה למאבק בחרם או רק אחרי שנפגע אישית, כבעל השליטה על "פרטנר". וזה לא כל כך משנה. הרי ידוע שמה שאיננו לומדים דרך הראש אנו לומדים דרך הרגליים ומה שאיננו לומדים דרך הרגליים אנו לומדים דרך הכיס.

* רישאר האמתי - רישאר, מנכ"ל אורנג' העולמי, חוזר בו מהחרם, חוזר בו מדבריו במצרים, מתנצל, רוצה לבקר בשגרירות ישראל בפאריס, רץ לבקר בישראל, מתנצל באוזני סילבן שלום, מביע חרטה באוזני נתניהו... להאמין לו? מיהו רישאר האמתי, זה המספר כמה הוא אוהב את ישראל, "אתם עם נפלא", או זה שהחרים את ישראל? האם מדובר באנטישמי או באוהד ישראל?

אין לי שמץ של מושג. הרי איני מכיר את האיש. דבר אחד ברור לי – שום אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי החרם, ושום אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי ביטולו. החרם היה כניעה לטרור הדה-לגיטימציה וביטולו היה כניעה ללחץ הנגדי של ישראל.

ומכאן שיש לנו כוח לא פחות מלאויב, ואנו צריכים לעבור ממגננה למתקפה. ולא רק למתקפת נגד נקודתית כמו במקרה אורנג', אלא במתקפת-אמת רבתי מול תעשיית השקר, ברדיפה כלכלית, משפטית ומדינית אחר ברוני תעשיית השקר וברדיפה אישית ממוקדת כלפי מי שנכנעים לטרור.

* עליהום על "ידיעות אחרונות" – "ידיעות אחרונות" יצא לקמפיין נגד החרם על ישראל והדה-לגיטימציה לקיומה, ומיד הפך באחת לאויב של "הארץ". "הארץ" אינו מסוגל להבין את מצב הצבירה של אופוזיציה לשלטון ולא למדינה. הוא – אופוזיציה למדינה. המתקפה של "הארץ" על "ידיעות", שלא התיישר אתו ועם קמפיין החרם והדה-לגיטימציה לישראל, השתלטה על מדור הדעות שלו, במספר מאמרי נאצה מדי יום לאורך כל השבוע.

אחד המשתלחים הוא אורי משגב. במאמרו הוא כתב שמזל שהרצוג והמחנ"צ לא ניצחו בבחירות, כי אז היה מאבק לאומי משותף נגד החרם ברוח הקמפיין של "ידיעות אחרונות", כי בעצם אין הבדל בין הרצוג ונתניהו, כמו שאין הבדל בין "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". טוב, בעיני שונאי ישראל כל הישראלים אותו דבר.

גם גדעון לוי, התומך הנלהב והוותיק בכל צעד אנטי ישראלי, אם זה טרור פיזי ואם זה טרור הדה-לגיטימציה, יוצא במאמר תמיכה נלהב בצעדי החרם נגד מדינת ישראל, אותה הוא מכנה "בית הספר הגבוה לברוטליות ובהמיות". אמנם הוא מציין באכזבה שהחרמות הם "עונשים קלים מדי", אך הוא מתנחם בכך שזו תחילת הדרך, כיוון שעד כה העולם נהג בישראל ב"סלחנות בל תאומן", והוא מקווה ומאמין שבעקבות הצעדים הללו "העונשים יחמירו". כמובן שהוא תוקף את הקמפיין של "ידיעות אחרונות", הפעם בלי להזכיר את שם העיתון, כ"תקשורת פופוליסטית" שיחד עם "פוליטיקאים לאומנים" עוסקים בשיסוי הישראלים ובהתלהמות. בין הפוליטיקאים הלאומנים, היחיד שאותו הוא מזכיר בשמו הוא יצחק הרצוג.

מתוך אמפטיה לבהמות, אני נמנע מלהגדיר את המנוול הזה כבהמה.

* הפרוטוקולים של אורי משגב - בשבועות האחרונים מנתב אורי משגב את חצי שנאתו המורעלים בעיקר נגד ח"כ איוב קרא. טוב, זה ברור. כיוון שהוא דרוזי, בעיניו הוא בוגד - משת"פ עם מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. הלעג שלו לאיוב ולעברית שבפיו גזענית ממש.

אורי משגב אינו אוהב בני מיעוטים שהנם פטריוטים ישראליים. הוא אוהב אותם רק כאשר הם מתאחדים נגד מדינת ישראל, כמו הרשימה המשותפת. כך ראוי שינהגו מיעוטים. ... אלא אם כן מדובר במיעוטים יהודים. כאשר מדובר בשלדון אדלסון וחיים סבן, היוצאים נגד החרם שהוא כל כך תומך בו ומזדהה אתו, הוא רואה בחיבור ביניהם את הפרוטוקולים של זקני ציון.

* כל הישראלים אותו הדבר – ציינתי שבעיני שונא ישראל כאורי משגב כל הישראלים אותו דבר. וכך גם אצל בן דמותו ושותפו לדבוקת שוקן קובי ניב. הוא פרסם מאמר שבו הוא מציג את עמדות הימין ועמדות השמאל הציוני כזהות במהותן ונבדלות בשולי הסמנטיקה. כותרת המאמר: מלחמת בני חושך בבני חושך. ושורת הסיום: "כי הנה כולנו (טוב, נו, רק 97.3%) בני־חושך בדרך אל השחור הגדול".

* האנטישמי חטף מכה - ביום שבו ארדואן חוטף מכה בראש, העולם הוא מקום טוב יותר.

* המדיניות העקבית של ארה"ב - החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לדחות את העתירה הדורשת לרשום את ישראל כמדינת הלידה של יהודים שנולדו בירושלים, משאירה על מכונו את המצב הקיים מאז קום המדינה – סירובה של ארה"ב להכיר בהיותה של ירושלים, בכל גבול שהוא, חלק מישראל. בית המשפט לא קבע שהמדיניות הזו נכונה או שגויה, אלא שסמכותו של נשיא ארה"ב לקבל החלטה בנדון.

אי אפשר לצפות שדווקא אובמה ישנה את ההחלטה הזו, בה דבקו גם הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל. אולם לאחר תום הקדנציה שלו, על ישראל להעמיד את הסוגיה הזאת במקום מרכזי בשיח הדיפלומטי עם ארה"ב ולהפעיל עליה לחץ כבד לשנות את מדיניותה.

* מתהפכים בקברותיהם - בחירתה של מרב מיכאלי ליו"ר סיעת המחנ"צ, היא ביטוי לאובדן דרכה של תנועת העבודה. מי שיעבור ליד בתי העלמין בכינרת ובגינוסר ובאחוזת הקבר בשדה בוקר בתצפית מעל נחל צין, אל יתפלא לשמוע את הד העצמות המתהפכות.

* הבור שנתניהו כרה לעצמו - נתניהו מחזר במרץ, בהצעות טובין אינסופיות, אחרי יאיר לפיד, שאותו פיטר לפני חצי שנה מממשלתו הקודמת, בצעד יהיר, מר ונמהר, ובלבד שיצטרף לממשלתו ויציל אותו מהמצב שבו קיומה של הממשלה תלויה בקולו של אורן חזן, שאותו היה עליו לשמן באינסוף טובין וכיבודין. נתניהו אפילו אינו פיקח שמצליח לחלץ את עצמו מהמצב שלא היה נקלע אליו אילו היה חכם.

* תאונה קטלנית - איני יודע האם רשימת הליכוד תיבחר בעתיד בפריימריז, במרכז או בכל דרך אחרת. אבל אני מוכן להתערב שבכל שיטה ובכל דרך - התאונה הקטלנית שנקראת אורן חזן לא תחזור יותר (מה שלא מבטיח שלא תהיינה תאונות אחרות).

בוועדה מסדרת אורן חזן לעולם לא היה נבחר.

* תקשורת חופשית - אני תומך בהצעת החוק של יצחק הרצוג לפירוקו של משרד התקשורת והקמת רשות תקשורת עצמאית שלא תהיה בסמכות אף דמות פוליטית. אגב, יוזם הצעת החוק הזאת היה שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, בהיותו שר התקשורת.

ביד הלשון

* שתי השעיפים – מתוך מאמר של דן מרגלית ב"ישראל היום": "עודי פוסח על שתי השעיפים (כך זה כתוב במקור)".

האם מרגלית צודק?

ראשית, הוא צודק בכך שהוא כותב "שתי" ולא שני". אין המדובר בסעיפי חוזה, שהם בלשון זכר, אלא במחשבות (במקור סעיפים הם ענפים, ובהשאלה משתמשים במילה למחשבות), והסעיפים הללו הם בלשון נקבה.

מרגלית צודק גם בכך שבתנ"ך מופיעה הצורה "שעיפים" בשי"ן שמאלית. כך היא מופיעה פעמיים בספר איוב: "לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי; וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי. מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע; וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי" (איוב כ ב) ו"בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים" (איוב ד יג).

אולם לא כך מופיע המקור לביטוי "פוסח על שתי הסעיפים". בפסוק המקורי נכתבת המילה באות סמ"ך. המקור הוא גערת אליהו בעם ישראל, על שאינו מחליט האם להאמין לנביא ה' או לנביאי הבעל. "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר: עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?" (יח כא).

וראוי לשים לב, שהפ"א בסעיפּים דגושה.

* נאכל חרב – בנאומה בכנס הרצליה אמרה זהבה גלאון, שהיא אינה מוכנה להשלים עם האקסיומה שלנצח נאכל חרב.

איזו בורות מביכה!

אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות של גלאון, היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

* "חדשות בן עזר"