הבלוג של אורי הייטנר

אם במהלך הקדנציה שלו יחתום נתניהו על חוזה שלום אזורי כולל עם מדינות ערב והפלשתינאים, וקבלת ההסכם תהיה תלויה באופוזיציה, כיצד תנהגנה המחנ"צ ומרצ? על פי הניסיון ההיסטורי, הן תתמוכנה. אולם אם הן תשאלנה לפיו של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, הן תצבענה נגד, כדי להפיל את נתניהו.

במאמר מרושע ב"הארץ", רכלבסקי יצא חוצץ נגד שלי יחימוביץ', שהודיעה שתתמוך, ותפעל לכך שמפלגתה תתמוך, ברפורמות חברתיות וכלכליות שיוביל כחלון, לטובת המשק והחברה, לקידום הצדק והשוויון, מתוך אחריות ממלכתית ופטריוטיות. תחת הכותרת "יחימוביץ' התבלבלה", המסית והמדיח תקף אותה בחריפות: "הצעת יחימוביץ' לשת״פ למען משטר נתניהו לא תחזיק — כי היא מופרכת, מזיקה ואנטי־מוסרית. יחימוביץ' אמורה להיות הראשונה לדעת שההצעה לתמוך ולחזק רוע בעזרת 'הדברים הטובים' שהוא עושה היא פארסה. משטר אנטי־דמוקרטי, שמתחיל בריסוק משרד התקשורת, ושאין לו כלל רוב — דווקא יחימוביץ' תציל אותו? יש גבול לכל תעלול... הצעתה הנואלת של יחימוביץ'... מישהו השתגע? לגמרי?"

רכלבסקי משווה את הצעתה של יחימוביץ' לצעדו של דיין שערק ממפלגת העבודה לממשלתו של בגין. בדיעבד, הוא מצדיק את המהלך, כיוון שלטענתו בזכותו הושג השלום עם מצרים. אלא שאם אז המטרה המרכזית הייתה להשיג שלום, הפעם המטרה המרכזית היא להפיל את נתניהו, אותו הוא מכנה בעזות מצח "דיקטטור". "אין משימה חשובה מהצלת ישראל מדיקטטורה. פריצת דרך מדינית תחכה".

שלי לא נשארה חייבת. במאמר תגובה היא יצאה נגד המגנים אותה על דרישתה מהאופוזיציה לנהוג באחריות פטריוטית, וכינתה אותם, בצדק רב, "צבועים, טיפשים ומנותקים". היא התמקדה במיוחד במסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי, ובין השאר סיפרה סיפור.

"ביוני שנה שעברה, באתי ללשכתו של פואד בכנסת.

רציתי להגיד לו ישירות, בפניו, שלא רק שהתנגדתי להצביע עבורו כמועמד סיעת העבודה לנשיאות, אלא שארחיק לכת ואביע תמיכה פומבית במי שהיה בעיניי המועמד הראוי מכולם, אף שבא משורות הליכוד: רובי ריבלין, כיום נשיאנו האהוב.

פואד היה בהלם. ביקש והפציר שלא אעשה זאת, עבר לשלב האיומים באשר לגורלי ב'שטח' של המפלגה (בפריימריז שאחר כך נבחרתי למקום הראשון, למרבה השמחה ולמרות האיומים), והזהיר מפני לינץ' תקשורתי נגדי על תמיכה באיש ליכוד.

הגבתי בסבלנות ובנימוס ולא התעמתתי אתו. אכן צפיתי נזק פוליטי ותקשורתי מסוים, אבל הייתי כל כך משוכנעת בכך שרובי יהיה נשיא נפלא, עד שהייתי מוכנה ומזומנה לשלם את המחיר.

כשקמתי ללכת, פואד צעק בזעם לעבר עוזרתו, איילת: 'תשיגי לי את ספי רכלבסקי דחוף'.

ואכן עוד באותו יום, ומיד אחרי שהודעתי על תמיכה בריבלין, העלה רכלבסקי בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס עם דברי שטנה והסתה נגד ריבלין, וגם נגדי על כך שאני מעזה לתמוך בו. אין די מקום לפרוש את כל מה שנכתב בסטטוס המופרע והפרוע ההוא, רק קטע קטן:

'בואו נדבר על יחימוביץ'. שלי יחימוביץ'... מי שהוא משת״פ אגואיסט, מי שמקדם סוציאליזם לאומני - גם בלי תרגום לגרמנית – (רמז עבה: אני נאצית. ש.י.) אינו ראוי לאף קול... לידה אפילו נתניהו נראה כמופת של אינטגריטי... כל רוע ההתנחלות וחברון והרב ליאור הוא על ידי משתפי הפעולה...'".

****

שלי יחימוביץ' הייתה צדיקה אחת בסדום, כאשר התנגדה למועמדות פואד בן אליעזר לנשיאות. בדברי תמיכתה בריבלין, היא אמרה שאמנם פעורה ביניהם תהום אידיאולוגית, אך היא תומכת בו בזכות יושרו וטוהר כפיו. מכלל הן, ניתן היה להבין את הלאו. אמנם היא חולקת אותה אידיאולוגיה עם פואד, אך פעורה ביניהם תהום בשל העדר יושר ואי ניקיון כפיו.

האם שלי ידעה מה שאחרים לא ידעו? לא. היא ידעה מה שכולם ידעו. סביר להניח שלא הכל ידעו את הפרטים שלהם אנו נחשפים היום בכתב האישום החמור, המתגבש נגד פואד, וכולל עבירות חמורות של שוחד ומרמה. אבל האם היה אדם אחד שראה בפואד מופת של יושר, של הגינות, של אמת, של טוהר מידות, של ניקיון כפים, כפי שמצופה מנשיא המדינה? ודאי שלא. אבל כל סיעת העבודה והרצוג בראשה, ידעו גם ידעו עד כמה פואד חזק "בשטח", כלומר בשטחם של קבלני הקולות, מִפְקְדֵי הארגזים ושאר חוליי הפריימריטיס. ומשיקול זר זה, כמעט ושוב היינו עדים לנשיא בחקירות פליליות, כאילו לא די היה לנו במשה קצב.

המסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי נוהג לכנות את ישראל "מדינה מושחתת", ולהציג את השחיתות כתוצאה ישירה של שלטון הליכוד, שהוא מושחת מן היסוד; מושחת ומשחית. נכון שבקרוב עומד להיכנס לכלא ראש הממשלה שניסה להגשים את השקפותיו המדיניות של רכלבסקי (אלמלא אבו מאזן הבריז לו דחה אפילו את הצעותיו), אך לדידו של רכלבסקי, אולמרט נגוע, בשל עברו כליכודניק שהשחית אותו.

והיום, כאשר מתברר שמועמד מפלגת העבודה לנשיאות המדינה מושחת עד שורשי שערותיו, מתברר גם שהמסית והמדיח הסדרתי הוא ממקורביו, המתאם עמו את פשקווילי ההסתה והנאצה שלו.

****

 בסרט "הרצוג" הגיח שוב ושוב פרצופו של המסית והמדיח הסדרתי רכבלסקי. מסתבר שהוא, דווקא הוא, שייך למעטפת הקרובה ביותר להרצוג. הוא, דווקא הוא, מהלוחשים על אוזנו. כשראיתי זאת הזדעזעתי.

רכלבסקי, המרשה לעצמו להגדיר את ראש הממשלה שזה עתה נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות בידי רוב העם – "דיקטטור", הוא האדם האחרון שיכול לדבר על דמוקרטיה. מדובר באדם שנפשו סולדת מדמוקרטיה. אדם שהמניע המרכזי בחייו הוא השנאה. היא המוליכה אותו. כל חייו, מפעל חייו, מאז ספר ההסתה והשקר "חמורו של משיח" דרך מאות פשקווילי הסתה ב"הארץ", קודש להסתה והפצת שנאה נגד כל מי שמעז לחשוב אחרת ממנו. רכלבסקי הוא אנטי דמוקרט ביסודו. הוא האיש שהסית לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. הוא האיש שקרא לפיקוד של צה"ל לסכל החלטה של הדרג המדיני לתקוף את הכור הגרעיני באיראן, אם תינתן פקודה כזאת. הוא האיש שהסית את טייסי חיל האוויר לדומם את מנועי המטוסים, אם יקבלו פקודה לצאת לתקיפת הכור האיראני. משמעות הדברים היא הפיכה צבאית.

והאיש הנקלה הזה, הדיקטטור בנשמה הזה, האנטי דמוקרט הקיצוני הזה, איש השנאה והמדון, המסית והמדיח הסדרתי, מדבר על דיקטטורה... הרי אם אדם כמותו יעלה חלילה לשלטון, עשרות אלפים יכלאו במחנות ריכוז ומאות ייתלו בכיכרות הערים.

****

כאנטי דמוקרט קיצוני, הוא תמך בהתלהבות בעריקי 8200. כאשר שלי יחימוביץ' גינתה את עריקתם, הוא פרסם נגדה ב"הארץ" פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה.

והאיש הזה הוא הלוחש על אוזנו של יצחק הרצוג.

מה הפלא שהרצוג הוביל את מפלגתו לתמיכה בבנימין פואד בן אליעזר לנשיאות המדינה?

* "שווים"

* הפתרון לחרם - אוקיי, הבנו. הפתרון לאיום החרם הוא להיכנע לו.

אולי היה נכון להיכנע לחרם הערבי על היישוב היהודי בשנות ה-30. וגם לחרם הערבי על ישראל שהוכרז ב-1951.

חכמים.

* אשמת ישראל – לפני שנבוא בטענות לכל העולם – שמא גם אנו, מדינת ישראל, נושאים באחריות ואולי אף באשמה, להצלחות של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, דוגמת הצטרפותה של אגודת הסטודנטים הבריטיים לחרם? האם איננו צריכים לעשות חשבון נפש?

בהחלט כן. השיתוק של ישראל מול המערכה הזאת לאורך שנים הוא מחדל נורא. העובדה שאין בישראל משרד חוץ שיהווה בראש ובראשונה משרד המלחמה במערכת הדה-לגיטימציה, אלא קרעי המשרד מחולקים כתארים חסרי תוכן למען כבודם של שרים שאינם מסתפקים בתיקיהם, והכל משיקולים זרים ומנוגדים לאינטרס הלאומי – בכל אלה איננו יכולים להאשים אף אחד זולתנו.

מה נלין על סטודנט בריטי שאינו יודע מהחיים שלו, שמוחו נשטף השכם והערב בהסתה אנטישמית של תעשיית השקרים, והישראלים היחידים שהוא פוגש הם גיס חמישי מן הסוג הנחות של "שוברים שתיקה" ודומיהם? האם הוא אשם בכך שקולה של ישראל אינו נשמע באוניברסיטה שלו? האם הוא אחראי לכך שיהדות בריטניה אינה מאורגנת למלחמה במסע האנטישמי?

הגיע הזמן שנבין שאנו במלחמה.

* שוברים – מה ההבדל המוסרי בין חייל שימסור תחמושת לאויב בשעת מלחמה, לבין "שוברים שתיקה" המוסרים תחמושת לאויב במערכת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל?

* הישראלי המכוער - בעקבות דברי ביקורת שכתבתי על "שוברים שתיקה", קיבלתי תגובות רבות ששאלו מה רע בחשיפת פשעי מלחמה? האם צריך להשלים עם פשעי מלחמה? או במילים אחרות - אנו מחולקים בין מי שתומכים בפשעי מלחמה, לבין "שוברים שתיקה". ההיפך הוא הנכון, אין מי שמחנך למוסר לחימה ופועל למניעת פשעי מלחמה ולענישה על פשעי מלחמה כצה"ל. ויש גם יש לחשוף פשעי מלחמה חריגים ובשום אופן לא לחפות עליהם. אלא שממש לא על כך מדובר. מדובר כאן בארגון השופך שמן על מדורת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל והדמוניזציה של צה"ל, ובמימון ממשלות זרות מכפיש בעולם את שמה של ישראל ושמו של צה"ל, ומציג את צה"ל כצבא הרוצח ילדים ומבצע פשעי מלחמה. כלומר, גם אם חלק מן העדויות האנונימיות נכונות, הן לבטח לא דרכו ולא מדיניותו של צה"ל. להיפך. וברור שכאשר אותו ארגון פועל בעולם, מסייע לתעשיית השקרים נגד ישראל, גורם לכך שאותם סטודנטים שגם כך מוחם נשטף בדברי הסתה ושקרים נגד ישראל בידי הקמפיין האנטישמי, כאשר סוף סוף הם פוגשים ישראלים, הם פוגשים את מי שמעודדים את הקמפיין. שוברים שתיקה = הישראלי המכוער.

* ממגננה למתקפה - "ידיעות אחרונות" ו-ynet  הכריזו מלחמה ב-BDS, תנועת החרם, הדה-לגיטימציה והדמוניזציה נגד ישראל. זהו מאבק חשוב ביותר, באחת החזיתות החשובות ביותר של ישראל כעת. מאבק שאותו צריכה להוביל הממשלה בדרך אחרת, של מעבר ממגננה למתקפה, הכשרת אלפי צעירים ישראליים שיצאו למתקפת הנגד הזאת – מתקפת אמת מול תעשיית השקר. יש להלהיב את העם היהודי בגולה להתגייס למאבק הזה. יש לעודד כל יוזמה של גורמים בלתי ממשלתיים, והיוזמה של "ידיעות" ראויה לכל שבח.

* מהפך ב"ידיעות אחרונות" - המאבק של "ידיעות אחרונות" בחרם, מעיד על שינוי בקו שנקט עד כה, כאשר היה מגויס בצורה קיצונית ומבישה ל"רקלוביבי". כמובן שזכותו המלאה של העיתון להמשיך להתנגד לנתניהו ולממשלה גם בעתיד. אולם "ידיעות אחרונות" של ערב הבחירות, היה מאשים את נתניהו בחרם, בדה-לגיטימציה וכו', וטוב לראות שהתחולל בו מהפך. כעת העיתון אומר את האמת הפשוטה – מדובר באנטישמיות ותו לא. ב"ידיעות אחרונות" כותבים היום כמה מהמובילים החשובים ביותר במאבק נגד הדה-לגיטימציה; בראשם בן דרור ימיני, ולצדו יועז הנדל ואלדד בק. יש לקוות שהקו החדש מבטא שינוי במקבילית הכוחות בתוך העיתון, שבו לכותבים אלה יש השפעה רבה יותר.

* אופוזיציה למדינה - בניגוד ל"ידיעות האחרונות" שהוא אופוזיציה לממשלה, "הארץ" הוא אופוזיציה למדינה. כותביו הם תומכים גלויים בדה-לגיטימציה ובחרמות נגד ישראל. רווית הכט תקפה בחריפות את "ידיעות אחרונות" במאמר: "'ידיעות אחרונות' מחרימים את האמת". אחת הטענות ההזויות במאמר, היא שהצביעות שהכותבים ב"ידיעות" מייחסים להיטפלות לישראל בעוד איראן, צפון קוריאה וסודאן משתוללות באין מפריע, היא הודאה בלתי מודעת באשמה. איזו טענה מטומטמת. למה הדבר דומה? בבית משותף גרים אנס, רוצח סדרתי, סוחר סמים ואזרח ישר והגון. המשטרה אינה מעזה להתקרב לפושעים, ומשלימה עם הטרור שהם משליטים בשכונה. אולם היא הרי זקוקה להישג. ולכן, במשך חודשים היא עוקבת בשיטתיות אחרי האזרח ההגון, לחפש פגם במעשיו. וכשסוף סוף הוא נתפס חונה במקום אסור, התנפלו שוטרים על העבריין המסוכן והפליאו בו את מכותיהם. כאשר הוא הביע תמיהה על האבסורד של הפגיעה בו, בעוד הרוצח והאנס משתוללים באין מפריע, השיבה לו רווית הכט: "דבריך כוללים הודאה לא מודעת באשמה. אם אתה זך כשלג, מדוע יש להזכירך בשורה אחת עם מי שהפכו לסמלים של פשע?"

* לרדוף אותו - בעקבות דברי הבלע של מנכ"ל אורנג' רישאר, אנשים קראו להחרים את "פרטנר". זאת טעות. "פרטנר" הוא הקורבן של דברי המנכ"ל. למעשה, משמעות דבריו היא החרמת "פרטנר". האם יש הגיון בכך שאנו נשתף פעולה עם המנכ"ל ונחרים את המוחרמים?

מה שצריך לעשות כעת הוא לרדוף את רישאר. על "פרטנר" להגיש נגדו אישית תביעה בסכום גבוה ככל הניתן. הוועד למלחמה באנטישמיות כבר תבע אותו. מן הראוי שיתבע מכל עבר. יש להוקיע אותו, לגנות אותו. על יהודי צרפת להפגין נגדו ונגד החברה. עלינו ללמוד קצת משיטות הפעולה של האויב (אך לא לאמץ את תרבות השקר שלו, חלילה). יש לרדוף אותו עד חורמה. הגיעה השעה לעבור ממגננה למתקפה.

* אוהב את ישראל – מנכ"ל אורנג' סטפן רישאר טוען שההחלטה להתנתק מ"פרטנר" עסקית ושהוא אוהב את ישראל: "אתם עם נפלא".

ניתן היה לקבל זאת, אילו החברה הודיעה שהיא מתנתקת בהדרגה מהקשר עם כל חברות הבת הנושאות בעולם את המותג. אולם החברה החליטה על התנתקות מ"פרטנר" בלבד, תוך הפרת הסכם לעשר שנים שנחתם רק לאחרונה, והיא עשתה זאת יום אחד אחרי שרישאר עצמו דיבר על רצונו להתנתק מיד מישראל, בביקורו במצרים ותחת והלחץ האלים של מסע ההחרמה והדה-לגיטימציה.

רישאר אוהב את ישראל? שונא את ישראל? זה לא קשור. העדפותיו האישיות אינן רלוונטיות. הוא נכנע לטרור אנטישמי ולמסע רדיפה בוטה ואלים של אויבי ישראל. הגיעה השעה שנרד מהגדר, ונתחיל להיות הרבה יותר אסרטיביים בפעולה שלנו. למשל, רדיפה עד חורמה של רישאר, כדי להרתיע אוהבי ישראל אחרים כמותו, מכניעה לטרור החרם.

* לשטח האויב - קטאר היא מעצמת טרור, שניה רק לאיראן. היא הספונסר הגדול של ארגוני הטרור הסונים ובהם חמאס. ערוץ השידור שלה, אל ג'זירה הוא המפיץ מספר 1 בעולם של נגיף האנטישמיות וההסתה נגד ישראל.

שעה שבפיפ"א דנו ב"כובד ראש" בגירושה של הדמוקרטיה הליברלית ישראל מן הארגון, החליטו לתת לאימפריית הטרור לארח את משחקי גביע העולם בכדורגל. זאת, חרף העובדה שאין לכך כל הגיון ספורטיבי בשל האקלים החם השורר בקטאר. היום, מה שהיה מובן לכל, הופך לגלוי – קטאר קנתה את האירוח בשוחד.

קטאר בונה את המתקנים שישרתו את משחקי הגביע העולמי באמצעות המון עבדים, שאלפים מהם כבר מצאו את מותם בעבודת הכפיה.

על העולם הנאור לשים קץ לחרפה הזאת ולבטל את ההחלטה לארח את גביע העולם בקטאר. זו צריכה להיות יוזמה ישראלית. הגיעה השעה שישראל תפסיק להסתפק במגננה מפני חורשי רעתה ולעבור למתקפה. להעביר את המלחמה לשטח האויב. אנו רק מגיבים. הגיע הזמן שניטול יוזמה.

* איפה תהיה אולימפיאדת החורף? - לקטאר יש מספיק כסף, כדי לגרום לוועד האולימפי לקיים בה את אולימפיאדת החורף.

* ניצחון התרבות - בשבוע הבא יופיע בישראל הזמר הנפלא ארט גרפונקל. גרפונקל הוא חלק מרכבת אווירית של גדולי האמנים בעולם, המופיעים בישראל בשנים האחרונות וגם בהמשך הקיץ. לכאורה, אין בכך כל עניין מיוחד; אך טבעי שאמן ירצה להופיע בפני כל קהל הרוצה להאזין לו ולצפות בו בכל מקום בעולם ולהביא את יצירתו לכל אוזן אפשרית. האקסיומה הזאת נכונה בעולם נורמלי. אולם לנוכח המסע האלים של הדה-לגיטימציה והחרם האנטישמי נגד ישראל, זה לא כל כך ברור. במצב הקיים, של טרור ורדיפה אחרי כל אמן המופיע בישראל, ברירת המחדל היא: למה לי להסתבך? למה להיות נרדף? יש עוד מדינות בעולם, נחכה עם ישראל עד יעבור זעם.

כל אמן שבא לישראל הוא אקטיביסט אמיץ, אמן בנשמתו, המוכן להתעמת למען האמנות והתרבות. כל ביקור כזה הוא ניצחון של התרבות על הברבריות.

* תפיסת המציאות של אובמה - התנהלותו של אובמה ב"אביב הערבי" מראשיתו, אינה מעידה ממש על תפיסת מציאות מפוכחת, אם להתבטא בעדינות. אבל ניתן היה לצפות ממנו לאיזשהו תהליך למידה, הפקת לקחים. ב"ראיון" ל"עובדה" הציע אובמה לישראל לבסס את מדיניותה על התובנה שהעולם היום הרבה פחות אלים מכפי שהיה לפני 50 שנה ומאה שנה. אולי הוא צודק באשר לאירופה, אבל בשכונה שבה אנו חיים טובחים אלה באלה מאות אלפים, יש מיליוני פליטים, ראשים נערפים בראש חוצות. האם את המציאות הזאת אובמה אינו רואה? האם הוא מצפה שאנחנו לא נראה אותה?

אילו היה זה ראיון עיתונאי, נדמה לי שהמראיין היה מציק למרואיין בשאלות נוקבות בעניין הזה. אבל כיוון שהיה זה שידור תעמולה שבו לוהקה אילנה דיין לקרוא שאלות שניסח הדובר של המרואיין (סביר להניח שהיא עצמה שימשה גם בתפקיד הדובר), היא רק הנהנה, המשיכה לתלות עיניים מעריצות ב"מרואיין", להגיש לו להנחתה ולהשלים את משפטיו.

* הדרך לשלום - הפתרון "האחד ואין בלתו" של שתי מדינות על בסיס קווי 49', בלתי ישים בעליל. משמעותו היא ישראל מצומקת, עם גבה לים וללא גבולות בני הגנה ולצדה מדינה פלשתינאית זעירה, ללא יכולת קיום אמתי. המוני ה"פליטים" שיאכלסו אותה יצבאו על שערי מדינת ישראל. העולם יוקיע את ישראל המתאכזרת להמוני הסובלים. מציאות זו היא מתכון לפיצוץ ולמלחמה קשה, שאף פעם לא די לה.

פתרון אמתי יהיה מחוץ לקופסה, יכלול את ירדן ומצרים שיקצו שטחים ריקים שלהם בסיני וממזרח לירדן למדינה הפלשתינאית, שתהיה חלק מקונפדרציה עם ירדן, ותאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה שתשאיר בידי ישראל גבולות בני הגנה (כלומר את בקעת הירדן רבתי), את גושי ההתיישבות ואת ירושלים השלמה.

כל עוד מדברים על "פתרון שתי המדינות" במובנו המצומצם, לא מתכוונים באמת לפתרון של שלום. זאת הצגה. בהצגה הזאת, יש גם לנו תפקיד – לשחק על זמן, לפעול להעברת הכדור למגרש הפלשתינאי על מנת שהם יהיו אלה שידחו את ההצעה, כדי למנוע בידוד מדיני של ישראל, ובמקביל - לנהל בשום שכל את הסכסוך, בשילוב של הרתעה, סיכול פעילות טרור ופתיחות מקסימלית בתחומים האזרחיים.

רק כאשר העולם והאזור ידברו על פתרון אחר, מחוץ לקופסה, יהיה זה סימן שסוף סוף מתקיים תהליך אמתי שעשוי להביא לשלום המיוחל.

* תחילת המהפכה - הקמת הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים הבנקאיים, היא תחילת המהפכה הגדולה שכחלון קיבל מנדט לבצעה – שבירת מונופול הבנקים המסחריים הטייקוניסטיים. יש לקוות שהמהפכה תכלול הקמת בנקים חברתיים, קואופרטיביים, בבעלות לקוחותיהם.

* בן שמונים למחבוש – האם יש להתחשב בגילו של צבי בר בן ה-80, לשעבר ראש העיר ר"ג, בקביעת עונשו? זו דילמה. מידת הרחמים מקשה עלינו לראות אדם בגילו מאחורי סורג ובריח. אולם דווקא תפקידו הרם ומעמדו כנבחר ציבור, אינו מאפשר התחשבות משמעותית בגילו. יש משמעות רבה למסר של מלחמת חורמה בשחיתות ובשוחד. המשמעות העיקרית של כניסת בר בן השמונים לכלא, היא האיתות לראשי הערים בני החמישים והשישים.

לאחר שיכנס לכלא וירצה חלק מעונשו, הוא יוכל להגיש חנינה. החנינה, לא גזר הדין, היא המקום לביטוי מידת הרחמים.

* השר המיותר – הח"כ והשר לשעבר מאיר שטרית, שכיהן בכנסת במשך 34 שנים, התארח בתכניתו של יואב קרקובסקי ברשת ב', "המזנון". קרקובסקי סקר את מגוון תחומי פועלו הפרלמנטרי והמיניסטריאלי של שטרית, וציין ששטרית מעולם לא היה סגן שר. מדוע? הוא שאל את שטרית. ושטרית אמר דברים נכוחים על חוסר התכלית של התפקיד המיותר הזה, שאין בו כל צורך, אין לו כל משמעות, הוא רק מפריע ומזיק, ולבטח יש בו פחות תרומה והשפעה משל ח"כ פעיל בוועדות. יפה. הסכמתי עם כל מילה.

אלא ששטרית שכח, וקרקובסקי שכח להזכיר לו ושכח גם לציין זאת בסקירת הרזומה שלו, שהוא כיהן בתפקיד המוזר של שר במשרד האוצר, תחת שר האוצר נתניהו. הוא היה למעשה סגן שר, על כל חוסר התוחלת והתכלית בתפקיד, רק במשכורת של שר ותוך ניפוח הממשלה, רק כיוון שהוא היה מקורב לנתניהו ונתניהו רצה לגמול למקורבו, וראש הממשלה שרון רצה שכמה שיותר ח"כים יהיו שרים וסגני שרים, כדי שיהיו מרוצים ולא יפריעו לו, וכך הקים את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה.

ואם שטרית הסכים לכהן בתפקיד המיותר של סגן שר עם משכורת של שר, מוטב שלא יתחסד ולא יתהדר בנוצות לא לו.

* גלאי כריכים – החלטתו של בן גוריון, עם הקמת צה"ל, שהאוכל בכל מטבחי צה"ל יהיה כשר, הייתה ונשארה החלטה הכרחית. הדבר נכון, בראש ובראשונה, כדי לאפשר לצה"ל להיות הצבא של כל העם, ולאפשר לכל חייליו ומפקדיו לשבת יחד סביב אותו שולחן. והוא נכון גם מבחינה סמלית, כצבאה של המדינה היהודית. מן הראוי שהעיקרון הזה ישמר גם להבא.

אין כל קשר בין ההחלטה הזאת לבין כניסה לכריך שהחייל אוכל מחוץ לחדר האוכל. זו חוצפה שאין כדוגמתה. האם החייל החוזר הביתה עם עוגה שאמו אפתה במטבחה שאינו כשר, לא יוכל לאכול אותה או לכבד בה את חבריו? האם החבילות שאני שולח לבני החייל יעברו גלאי כשרות בכניסתם לבסיס?

חדר האוכל הכשר מונע כפיה חילונית. חיטוט בכריך הפרטי של החייל הוא כפיה דתית. אין מקום לכפיה כזאת בצה"ל.

* מקור מידע - העיתונים מעשירים אותנו במידע על מלחמת ששת הימים בעקבות שחרור מסמכים ארכיוניים מהתקופה. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה תמונה של אלוף אריק שרון, ונכתב שהוא היה אלוף פיקוד הדרום. אלוף פיקוד הדרום היה שייקה גביש. שרון היה מפקד אוגדה 38 שפעלה בחזית הדרום. מידע כל כך בסיסי - קשה לעיתון לבדוק לפני הפרסום?

* להרוג אותם כשהם צעירים – פרופ' אניטה שפירא היא ביוגרפית מצוינת. הביוגרפיה שלה על ברל כצנלסון היא אחת הביוגרפיות הטובות והחשובות שנכתבו כאן, וגם הביוגרפיה שלה על ברנר מצוינת. על יגאל אלון, לעומת זאת, היא כתבה חצי ביוגרפיה. ביוגרפיה מרתקת, כדרכה, אך באופן תמוה היא החליטה לעצור אותה בתום מלחמת השחרור, בטענה שלאחר המלחמה, שהוא היה הטוב והמבריק בין מצביאיה, הוא רק ירד ושאר חייו הם החמצה.

הייתה זו בחירה תמוהה בעיניי. נכון, אלון לא הגיע לראשות הממשלה ולא לתפקיד שר הביטחון, אך השפעתו על עיצוב המדיניות של ישראל בתפקידיו המיניסטריאליים כשר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך, שר החוץ וסגן ראש הממשלה רבה, וחורגת הרבה מעבר לצפוי ממי שנושא בתפקידים אלה, שלא לדבר על השפעתו על תנועת העבודה, על איחוד מפלגות הפועלים למפלגת העבודה ולמערך ועל איחוד התנועה הקיבוצית. אבל אניטה הייתה נעולה על אידיאה פיקס, לפיה אלון נועד לגדולה, היה מספר אחד האולטימטיבי, נסק מעל כולם במלחמת העצמאות, ולאחר מכן לא מימש את ההבטחה ולכן הוא כבר אינו מעניין אותה. אני שמח שבקרוב תצא הביוגרפיה של אלון, שתחל במקום בו נפסקה הביוגרפיה שכתבה אניטה, פרי עטו של ד"ר אודי מנור.  

לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה חדשה על דוד בן גוריון, מאת אניטה שפירא. טרם קראתי אותה, אך קראתי כתבות ביקורת עליה ומספר ראיונות עם אניטה. בראיון עם איילת שני במוסף "הארץ", היא ביטאה תובנה מדהימה, רומנטית ואכזרית, שפתרה לי את חידת חצי הביוגרפיה שכתבה על אלון.

אביא את הקטע בשלמותו: "זיקנה של מנהיגים זו לא ברכה. הרצל מת בגיל 44. איזה יופי. נותר צעיר בזיכרוננו וכולם בכו עליו. בן גוריון מת בגיל 87 [בכתבה נכתב 83, אך אני מניח שזו פליטת מקלדת א.ה.], במוצאי מלחמת יום הכיפורים – למי היה ראש אליו? מה היה לו, אחרי פרישתו מהממשלה? הוא נהיה סבא טוב כזה, ידידותי לכולם, אבל זה בן גוריון? בלי האתגר, בלי הסערה, זה לא בן גוריון. נשארה הקליפה, אבל בלי התוך. זה פתטי.

המראיינת: טוב, אנחנו לא יכולים להרוג פה אנשים מיד אחרי שהם ממלאים את תפקידם לטובת הזיכרון ההיסטורי.

אניטה: תחשבי על זה. הוא היה חוסך מעצמו ומאתנו את כל פולמוסי עסק הביש למיניהם, את מסע ההרס הזה, כמו בקריקטורה המפרסמת הזאת של דוש – שבן גוריון, חמוש בפטיש, מנתץ את הפסל של עצמו. אילו היה נפטר בשנת 60', הוא היה נשאר בזיכרון שלנו כגדול המנהיגים".

קראתי והבנתי. אניטה הרגה את יגאל אלון מות גיבורים בקרבות מלחמת השחרור.

* מלך היהודים – "העִבְרים" היא סדרת סרטי תעודה מונוגרפיים על דמויות המפתח בתרבות העברית, בבימויו של יאיר קידר. עד כה יצאו סרטים על לאה גולדברג, ביאליק, יונה וולך, ברנר ודוד בוזגלו. בקרוב יצאו סרטים על רחל המשוררת, זלדה וז'בוטינסקי. אני ראיתי את הסרט על יונה וולך לאחר שיצא לאקרנים, והשבוע צפיתי ב"מלך היהודים", סרט התעודה על ביאליק.

הסרט הוא יצירה נפלאה, מלאכת מחשבת של תיעוד קולנועי, המשלב את מעט הדקות המוסרטות של ביאליק, תמונות סטילס רבות, קטעי אנימציה יצירתיים ואיכותיים מאוד, קריינות, שירה וראיונות. הטובים בחוקרי ביאליק התראיינו, ובהם זלי גורביץ', דן מירון, שמואל אבנרי, אבנר הולצמן, חיים באר, ארי אלון, אביגדור שנאן ורות קלדרון. חיים טופול קרא מכתביו, נינט שרה משיריו. נינט שרה יפה מאוד, בעיבוד וליווי באקורדיון של אסף תלמודי. העיבודים מאוד פשוטים, באופן המעמיד במרכז את הטקסט, שאף מופיע על המסך. נינט שרה יפה, אבל היא לא זמרת גדולה. כאשר היא שרה, למשל, את "הכניסיני תחת כנפך", קשה לומר שהיא נכנסה לנעליהן של אסתר עופרים, ריטה ומיטל טרבלסי.

זהו סרט מרתק, איכותי ומעביר בצורה מוחשית ויפה את הדמות.

לאחר הפוגרום בקישינייב, נשלח ביאליק לתעד את עדויות הקורבנות. במשך חודשים ישב ביאליק בעיר, ראיין את הניצולים וכל העדויות משלימות ספר שלם. אולם ביאליק החליט לגנוז את הספר. ככל שהרבה לראיין, גמלה בו ההכרה שעודף המידע הזה לא ייתן דבר. שיש כאן איזו כרוניקה של השלמה עם הגורל, שיהודים צריכים לעבור פוגרומים וזה חלק מן החיים. התובנה הזו קוממה אותו. הוא החליט לגנוז את ספר העדויות ולפרסם תחתיו את הפואמה הגדולה, שקיבעה את מעמדו כנביא תוכחה וכמשורר הלאומי של העם היהודי – "בעיר ההריגה". בפואמה, שטלטלה את העם היהודי, קרא ביאליק ליהודים לקחת את גורלם בידם, לא להשלים עוד עם המצב, להגן על עצמם ולגבות מחיר מהפורעים.

איך הסיפור טופל בסרט? המצלמה התמקדה בקלוז-אפ על מחברת העדויות בכתב ידו של ביאליק, וברקע נשמע קולו של טופול קורא עדות, ועליה עוד תמונה מהמחברת ועוד קריינות של עדות בפי טופול, ועוד עדות, ועוד אחת ועוד אחת בקקפוניה, שאינה מאפשרת להבין מילה, וכמו נועדה לשתף אותנו בהתרחשות הנפשית בראשו של ביאליק... ומתוך סערת הרגשות עובר הסרט ל"בעיר ההריגה" ולהסברים של החוקרים המרואיינים.

זלי גורביץ' הציג את דבריו באופן מאוד תיאטרלי, ובין השאר הדגים את זיקתו של ביאליק לעבר התרבותי של העם היהודי, כמתיחת מקסימלית לאחור של רוגטקה, לצורך האפקטיביות של ירי האבן קדימה. היה זה אחד מרגעי השיא בסרט, בעבורי.

צפיתי בהקרנת הסרט בקצרין, במסגרת אירועי חודש הקריאה. לאחר הסרט נערכה שיחה עם קידר.

            * ביד הלשון

* יצא לי מהאף – מקור הביטוי "יצא לי מהאף" במובן של "נמאס לי", מופיע בפרשת השבוע, "בהעלותך".

בני ישראל בוכים, והבכי מקיף את כל העם. מה קרה? האוכל לא מספיק טוב. הם רוצים בשר. בתגובה, אלוהים שולח לעם שְׂלוִים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

* "חדשות בן עזר"

בכור יישובי הגולן, כידוע לכל, הוא מרום גולן. חלוציו עלו כבר ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, למחנה הסורי עלייקה (היום מחנה עוצבת "ברק" ופאב "גילבון"), והחלו את מפעל ההתיישבות בגולן, אחד המפעלים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בתולדות ההתיישבות בא"י.

ומיהו היישוב השני? מקובל שהיה זה מבוא חמה, שחלוציו עלו לנקודה הזמנית בתחנת הרכבת באל-חמה ב-22 בינואר 1968. אכן, מבין יישובי המועצה האזורית גולן, מבוא חמה הוא היישוב השני. אולם ארבעה חודשים קודם לכן, קצת יותר משלושה חודשים אחרי העליה לעלייקה, קמה היאחזות נח"ל של השומר הצעיר ברמת הבניאס, ובאוקטובר 1968 אוזרחה והייתה לקיבוץ שניר.

קיבוץ שניר שייך למועצה האזורית גליל עליון. מדוע אני מגדיר אותו כיישוב השני שקם בגולן? רמת הבניאס הייתה חלק ממדינת ישראל הריבונית, על פי הגבול הבינלאומי שנקבע כקו שביתת הנשק בין ישראל וסוריה ב-1949. אלא שב-1956, הסורים השתלטו עליה, כפי שהשתלטו על שטחים נוספים בישראל (אל-חמה, החוף הצפוני-מזרחי של הכינרת ועוד). ההתעקשות הסורית, במו"מ בשנות ה-90, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 ולא לגבול הבינלאומי, כוונה לדרישתם לקבל גם את השטחים הללו.

ברמת הבניאס אמור היה לקום יישוב יהודי במסגרת מצודות אושיסקין, לצד דן, דפנה ועוד, בתקופת חומה ומגדל. המקום נקרא אוסישקין ו', אך ההתיישבות בו לא יצאה לפועל. ההשתלטות הסורית כללה תפיסת שטחי מרעה של קיבוץ דן. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר כל תנועות ההתיישבות התארגנו ליישב את הגולן ושטחים נוספים ששוחררו במלחמה, הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר סירב להתיישב מעבר לקו הירוק. אזרוח גשור, שלווה במחלוקת פנימית קשה בתוך התנועה, היה רק ב-1975 ואחריו קם גם נטור. לעומת זאת, הקבה"א טען שרמת הבניאס אינה מעבר לקו הירוק, כיוון שהייתה שטח כבוש בידי הסורים, ולכן הוא חתר ליישבה.

אני כותב על כך, כדי להציג מסמך שהגיע לידי לאחרונה – מברק ששלח יגאל אלון לחלוצי שניר, עם עלייתם לרמת בניאס. אקדים ואומר, שיגאל אלון היה אחד הדוחפים העיקריים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים וליישוב הגולן אחריה. דוגמה שתמחיש זאת, היא העובדה, שחלוצי מרום גולן שהתיישבו בעלייקה ועסקו בעיקר באיסוף בקר, קיבלו שכר ממשרד העבודה. למה משרד העבודה, דווקא? אילו יגאל אלון היה שר הדואר, מן הסתם הם היו מקבלים את משכורתם ממשרד הדואר... אלון היה מעורב בהתיישבות בגולן עד רמת הגנרטור, (אני ממליץ על ספרו של יחיאל אדמוני, שכיהן באותם שנים כיו"ר החטיבה להתיישבות, "עשור של שיקול דעת". הוא מתאר שם את המעורבות האינטנסיבית של אלון בעשיה ההתיישבותית). אלון גם היה הראשון שהציע, כבר ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, דרישה שמתיישבי הגולן כלל לא שקלו אותה ולא חשבו עליה.

הפלפול התלמודי של חכמי הקבה"א, לפיו ההתיישבות ברמת הבניאס כשרה למהדרין ושונה מההתיישבות בגולן, לא עניין את אלון. מבחינת אלון, הייתה זו התיישבות בגולן כמו כל יישוב אחר.

וזה לשון המברק: "למתנחלים ברמת הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון".

המברק הזה הוא מעט המכיל את המרובה. "שבו", הוא אומר להם, בלשון ציווי, בצטטו את הפסוק המתחיל במילים: "וּבְנֵי חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יָשְׁבוּ" וגו'. כלומר, הוא שינה את לשון העבר "ישבו" ללשון ציווי למתיישבים, כמי שעומדים לבצע את צו האומה, להתנחל בארץ ישראל, בנחלת חצי שבט המנשה. הוא הציג בפניהם ביום חגם הגדול, עלייתם לקרקע, את הקושאן שלהם. והקושאן לא היה העובדה שהיו בשטח המנדט הבריטי מדרום לגבול הבינלאומי, לא העובדה שהשטח שלהם נכבש בידי סוריה, לא התוקפנות הסורית שהביאה לשחרור הגולן, לא ניצחון צה"ל ומחיר הדמים שהיה כרוך בו. כל אלה נכונים וחשובים, אך מדובר במברק, ובמברק כותבים את העיקר. והעיקר, כותב אלון, הוא שהקושאן שלנו הוא התנ"ך, כפי שאמר בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל 30 שנה קודם לכן. הקושאן שלנו הוא זכותנו ההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות, 19 שנים קודם לכן. אנו שבים לחונן עפרות ארצנו, ומתיישבים במקומות בהם ישבו אבותינו.

יגאל אלון ידע, כמובן, שהקיבוץ הארצי שלח את גרעיניו דווקא לרמת בניאס, להבדיל מן הגולן. ולכן, הוא הקפיד לומר להם במברקו, שהתיישבותם בשניר, היא חלק בלתי נפרד מן ההתיישבות בארץ הבשן, כלומר בגולן, בנחלת חצי שבט המנשה.

יגאל אלון הכיר בחשיבות האסטרטגית של הגולן, והיא הייתה המרכיב המשמעותי בדחיפתו ליישב את הגולן ולספחה. עם זאת, הוא הקפיד תמיד לומר שהבסיס למדיניותו היא היסוד המוסרי – זכותנו על א"י. זכותנו על א"י הייתה בסיס תכנית הפשרה הטריטוריאלית שלו ביו"ש. הסעיף הראשון של התכנית היא זכותנו על השטח, וממנה התפצלה עמדתו לאבחנה בין שטחים שבהם, לשיטתו, יש לממש בפועל את הזכות הזאת, לבין שטחים עתירי אוכלוסיה ערבית, שלשיטתו יש לוותר עליהם תמורת שלום וכדי להבטיח רוב יהודי מוצק במדינת ישראל. אולם גם הוויתור הוא על שטחי מולדת, חבלי א"י. אין הם חלילה שטחי "כיבוש".

בנאום שנשא במועצת הקיבוץ המאוחד, שהתכנסה בקונייטרה (התחנה השניה של מרום גולן) בנובמבר 1967 אמר אלון: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן". גם כאשר דיבר אלון על החשיבות הביטחונית של הגולן, הוא לא פסח על אזכור זכותנו על הגולן, בהיותו חלק מארץ ישראל, וציין שאין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל.

****

כאשר נקבע ב-1923 הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי להקמת מדינה יהודית והמנדט הצרפתי להקמת המדינה הסורית, הגולן נמסר לידי המנדט הצרפתי, למגינת לבה של התנועה הציונית שלחמה על הכללת הגולן בשטח המנדט הבריטי. זו הסיבה לכך, שבתודעה הציבורית, הגולן לא נתפס כחלק מא"י. למשל, הוא לא הופיע במפה הרוויזיוניסטית. המפלגה הרוויזיוניסטית – מפלגתו של ז'בוטינסקי, נאבקה נגד קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט, והציבה כאידיאל את א"י משתי גדות הירדן, על פי הגבול הבינלאומי. המפה הזו, לא כללה את הגולן. לימים הייתה זו מפת אצ"ל ותנועת החירות, ללא הגולן. לכן, בהחלת הריבונות על הגולן, הקפיד בגין לחוקק זאת כחוק של הכנסת, ולא כהחלטת ממשלה המסתמכת על החוק מ-1967 שאפשר להחיל את החוק, המנהל והמשפט הישראליים על כל שטח בא"י, כדי למנוע לאקונה משפטית, שתטען שהחוק הנ"ל אינו תקף בגולן, כיוון שאינו חלק מא"י המנדטורית.

אולם בנאום שבו הציג בגין לכנסת את חוק הגולן, הטיעון הראשון שהציג היה היות הגולן חלק מא"י: "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח, שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל".

ואכן, הגולן הוא ארץ ישראל, והייתה בו התיישבות ישראלית בתקופת המקרא והתיישבות יהודית ענפה לאורך מאות שנים בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, כפי שמאוששים הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו לאורך השנים. הגולן גם היה אחד ממוקדי הערגה לציון לאורך הדורות ובראשית הציונות.

מי לנו מופת של ערגה לציון ועליה אליה, כמו רבי יהודה הלוי (ריה"ל, מאות 11-12), מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים, מי שכתב "לבי במזרח ואני בסוף מערב". אחד משירי הערגה לציון החשובים ביותר שלו, הוא "ציון הלא תשאלי", שאף נכנס לסידור התפילה בסדר הקינות לתשעה באב בקהילות אשכנז. פיוט זה היווה השראה לשירי ציון לאורך דורות, בוודאי אצל משוררי הציונות ועד ימינו. כך, למשל, ב"ירושלים של זהב" השתמשה נעמי שמר בדימוי "הלא לכל שיריך אני כינור" המתכתב עם "אני כינור לשיריך", הלקוח מן הפיוט. ויוסי גמזו, שכתב לאחר מלחמת ששת הימים את "עומדות היו רגלינו בשעריך" פתח את הפזמון ב"ציון הלא תשאלי לשלום בחוריך", והתכתב עם מילותיו של ריה"ל "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". ומהו האתר הראשון בארץ ישראל המוזכר בפיוט של ריה"ל? "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ / מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן, שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ / וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל / חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ / לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים וְעֵת אֶחֱלֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ". החרמון. אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל.

אחד משירי היסוד של השירה הציונית, הוא שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור", אותו פרסם ביאליק בהיותו בן 19, ב-1891. זהו שיר געגוע וערגה לציון, המופנה אל ציפור הנוד החוזרת לאירופה הקרה אחרי ששהתה בארץ ישראל. ביאליק שואל אותה על המראות שראתה בא"י, ונוקב בשמות חבלי הארץ השונים. וגם בשירו לא נפקד מקומו של הגולן. "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, / אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? / וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? / וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?"

כפי שציינתי, הגולן נפקד ממפת א"י משתי גדות הירדן של ז'בוטינסקי, שעוצבה על פי מפת המנדט הבריטי. אולם כאשר שורר ז'בוטינסקי את אהבת הארץ, ב"שיר אסירי עכו", אותו כתב עם פקודיו האסירים, חברי "ההגנה" בירושלים, שנאסרו כאשר הגנו על יהודי ירושלים בפרעות תר"פ (1920), הוא סיים את השיר במילים: "לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ / כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן".

וכאשר שמואל יבנאלי, איש העליה השניה ומאבות ומנהיגי תנועת הפועלים הציונית בא"י העלה על הכתב ב-1917 את חזונו הציוני על אודות הגדוד העברי שיהיה שותף בשחרור א"י ואח"כ בבניינה, גם הוא פירט את חבלי ארץ ישראל. גם מהם לא נפקד הגולן: "אנו נסלול  הדרך, נפתח השער ונכשיר התנאים להתהוות הגאולה, לאמור: לכיבוש הארץ האמִתי שיבוא על ידי העבודה. ... כל איש ואיש מן הלוחמים, יתקשר לארץ ישראל במשך עבודתו בצבא בקשרים אשר לא יינתקו. אלפים ורבבות מצעירינו יעברו את הארץ. בעשרות ומאות ערים וכפרים, חרבים ומיושבים, שלא דרכה בהם רגל יהודי זה שנים ויובלות, יתפשטו בני המחנה העברי, והדגל העברי מתנפנף לפניהם. הם יעלו על הרי השומרון והגליל, ירדו אל ערבות-הירדן, הם יחנו בגלעד, בבשן ובחורן, הם יכירו כל הר וגבעה, כל נחל וכל ואדי – הם יראו בעיניהם את כל הקרקעות המעובדים והבלתי מעובדים שבארצנו. המחנה העברי, בהתנדבו לעבודת הצבא, מתנדב באותה שעה לעבודת התחיה בארצנו".

ב-10 ביוני 1967, צה"ל שחרר את הגולן. חזרנו אל נחלת אבותינו, אל חבל מולדת שהיה בשבי זרים. חמשה שבועות לאחר מכן, החל מפעל ההתיישבות בגולן, שהיום גדלים בו בני הדור הרביעי. כעבור 14 שנים סופח הגולן לריבונות ישראל. בדרך נאלצנו לעתים להקדיש את עיקר מאוויינו למאבקים פוליטיים, נגד ניסיונות לעקור ולנשל אותנו מעל אדמתנו. 48 שנים אנו כאן, או-טו-טו שנות יוֹבֵל. המציאות שיצרנו כאן היא בלתי הפיכה.

* "שישי בגולן"