הבלוג של אורי הייטנר

* ברוח הטבח במינכן - הרעיון שעמד מאחורי הדרישה להשעות את ישראל מפיפ"א, הוא בדיוק אותו הרעיון שעמד מאחורי הטבח במינכן. מי שתומך בהצעה הזאת, כמוהו כמי שתומך בטבח במינכן. ישראלים שתומכים בהצעה (כמו גדעון לוי, למשל) כמוהם כישראלים שתומכים בטבח במינכן. הבחירה שהוצבה בפני פיפ"א הייתה בין רוח הספורט לרוח קטאר. טוב שההצעה לא הועלתה לבסוף, אחרי שהמחבל ג'יבריל רג'וב הבין שאין לה סיכוי, אך המאמץ לדה-לגיטימציה לישראל לא יפסק. מי שחותר לפיפ"א ללא ישראל, חותר לעולם ללא ישראל.

* מחדל הסברה – העובדה שמול ההפגנות האנטישמיות המלוות את קונגרס פיפ"א לא התייצבה אף הפגנה פרו ישראלית ולא הונף אף דגל ישראל – היא המחשה של מחדל ההסברה הישראלי, מול תעשיית הדה-לגיטימציה לישראל. יש לקוות שאירועי פיפ"א יעירו את ממשלת ישראל מתרדמתה, ויוציאו את ישראל למתקפת נגד; מתקפת אמת מול תעשיית השקרים.

* לחיצה חמוצה - מאז לחיצת היד בין רבין לערפאת, לא ראיתי לחיצת יד עם פרצוף של סלידה ומיאוס, כמו פרצופו של עופר עיני כשלחץ את ידו של ג'יבריל רג'וב.

* ליקוי מאורות – מי שהחליט על איוולת ההפרדה בקווי האוטובוסים, כמוהו כמי שהעניק נשק ותחמושת לאויב. ישראל נמצאת בעיצומה של מערכה קשה ביותר, מול קמפיין אדיר של דה-לגיטימציה בינלאומית, ותעשיית השקרים חובקת העולם, שמעלילה על ישראל עלילות של גזענות ואפרטהייד, כביכול. האם מי שקיבל את ההחלטה האומללה, לא הבין שהיא תצטייר כהוכחה חותכת לצדקת העלילה? הרי למרות שההחלטה בוטלה שעה קלה אחרי תחילת הפיילוט לביצועה, גם בעוד 30 שנה בכל העולם מיליארדים יציגו את ה"הוכחה" לאפרטהייד בקווי האוטובוס (הסמל המרכזי של האפרטהייד בארה"ב). איך טחו עיניהם של מקבלי ההחלטה לראות למה היא עלולה להוביל. טוב שראש הממשלה התעשת וביטל ("השעה") את ההחלטה.

עם זאת, יש לומר את האמת, שלא היה שמץ של גזענות בהחלטה והיא לא נועדה לאפרטהייד, אלא נבעה באמת ובתמים משיקולי ביטחון. יש לספק פתרונות חלופיים לבעיית הביטחון באוטובוסים. משר הביטחון מצופה לשיקול דעת רחב יותר מאשר של אחראי אבטחה שצריך לספק מענה נקודתי לבעייתי ספציפית, אלא לראיית הביטחון הלאומי הכולל, שחייב לקחת בחשבון שיקולים מדיניים, שיקולים של דימויה של ישראל בעולם, בעיני העם היהודי ובעיני אזרחיה ושיקולים מוסריים. למרבה הצער, מי שקיבלו את ההחלטה הזאת לא הציבו לנגד עיניהם את השיקול הביטחוני הכולל.

* השכונה שלנו – בשאר אסד הוא אחד הדיקטטורים הרצחניים וצמאי הדם הגרועים ביותר במאה ה-21, רוצח המונים נתעב. ... ולעומת האלטרנטיבה, עוד נתגעגע אליו.

* המורים של דאעש - כאשר העולם מזדעזע מההרס הברברי של אתרים היסטוריים רבי חשיבות בידי דאעש, כדאי להזכיר שזה בדיוק מה שהפלשתינאים עשו ועושים בהר הבית.

* ידידות במבחן – עסקת הנשק הענקית עם ארה"ב ובראשה המשלוח, לראשונה, של פצצות בונקר והצעד האמריקאי של סיכול הוועידה שנועדה ללחוץ על פירוזה הגרעיני של ישראל, מפריכים שני נראטיבים פופולאריים בשיח הציבורי בישראל. האחד, הוא הפגיעה הבלתי הפיכה ביחסים עם ארה"ב, בעלת בריתנו והמשענת האסטרטגית שלנו, כיוון שראש הממשלה המרה את פי הנשיא האמריקאי והעז להיאבק נגד ההסכם עם איראן. השני, הוא שאובמה הוא איסלמיסט עויין לישראל ומעוניין לפגוע בה. בשני המקרים מדובר במיתוסים חסרי שחר, מנותקים מן המציאות.

מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האיסלמית ובעיקר כלפי איראן, מסכנת את שלום העולם, שלום המזה"ת ושלום ישראל. אולם היא אינה נובעת מעוינות לישראל. אובמה אכן מאמין, כמו צ'מברליין לפניו, שבדרך הפייסנות הוא מקדם את שלום האנושות. הוא טועה טעות מרה. אולם הוא באמת ובתמים רואה עצמו ידיד של ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני לישראל בתקופתו גדול יותר מאשר אצל כל אחד מקודמיו.

חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לסיכול ההסכם עם איראן המסכן אותה, גם במחיר עימות אישי בין נתניהו ואובמה. אין כל חשש שהמאבק הזה יפגע בברית האסטרטגית בין ארה"ב וישראל, החזקה יותר מכל מחלוקת. וכפי שאמר נתניהו בנאומו בוועידת אייפא"ק, זוהי מחלוקת בתוך המִשְׁפּוּחֶה.

* נגד מה אורי משגב - עסקת הנשק עם ארה"ב מביאה לידי ביטוי את הידידות של ארה"ב לישראל ואת המחויבות לביטחונה. זאת בדיוק הסיבה שבעטיה אורי משגב תקף בחריפות, במאמר ב"הארץ", את העסקה. כזכור, הוא גם יצא, במלחמת "צוק איתן", נגד "כיפת ברזל", שאפשרה לישראל לבצע את "פשעיה".

* אם לא כבוד לאומי, אולי כבוד למקצוע? – אילנה דיין יודעת להיות עיתונאית. היא יודעת להיות מראיינת. היא יודעת להיות נשכנית והיא אפילו עושה זאת היטב. אז למה, לכל הרוחות, היא בוחרת ללהק את תפקיד מגישת הכדורים להנחתה בתשדיר שירות לאובמה. אם לא לכבוד לאומי, לכך כבר איני מצפה ממנה, אפשר לצפות ממנה למעט כבוד למקצוע? לכבוד לעצמה, למוניטין המקצועי שלה?

היא יושבת מול אובמה כתלמידה בפני מורהּ, תולה בו עיניים מעריצות ואינה מאתגרת אותו ולו בשאלה אחת קשה על מדיניותו, על דרכו. היא משלימה את משפטיו. ורק מנסה לחלץ ממנו, כמעט בכוח, אמירות נגד נתניהו.

לאובמה לא היו לי כל טענות בראיון. אבל על אילנה דיין היבטתי בעיקר ברחמים.

* מרים יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית - בעבר, כשיוסי שריד היה איש שמאל שפוי, הוא נאבק נגד העריקה מהגנת המדינה, המכובסת בשם החיבה המאוס "סרבנות". היום, כשיוסי שריד הוא בעיקר איש מר, נרגן וממורמר, הוא מסית למרד מסים. זו הדרך בה הוא מקבל את הכרעת אזרחי ישראל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. זה האיש המתהדר ב-11 החודשים שבהם כיהן כשר החינוך (!) של ישראל.

* מאחורי סורג ובריח - אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. אין שום מקום לדיון על מידת הצדק של פורעי הנמל. במדינת חוק – מי שמפר החלטת בית משפט, מקומו מאחורי סורג ובריח.

* שלמה פילבר ותאוריית הקונספירציה - תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין, היא עלילת דם מתועבת, שנרקמה בזדון, בקור רוח ובתחכום בידי אנשי הימין הקיצוני, מתוך רצון לזרוע מבוכה, לעורר ספקות, לפגוע בשב"כ – שנוא נפשו, ולסייע לרוצח הנתעב. כפי שכבר סיפרתי בעבר, שלושה ימים בלבד (!) אחרי הרצח, נפגש עמי אדם מסוים, והציג לי, כשחיוך בזוויות פיו, דף נייר ועליו רשימה של כעשרים "סימני שאלה", שבהן מצויה התאוריה כולה. "אתה מאמין לזה?!" שאלתי בשאט נפש, והוא השיב "אני רק שואל..." ואז הבנתי למה מכוונת הגימטריה של חכמי הקבלה, הקובעת: ספק = עמלק. כן, יש ספקות שנזרעות מתוך זדון, ואותם שוחרי רע יודעים להעניק לזדונם שמות חיבה כמו "ביקורתיות", "הטלת ספק" וכו'. ראה – תיאוריות פוסט ציוניות למיניהן, הכחשת שואה וכו'. גם תיאוריית הקונספירציה הזאת שייכת לאותה קבוצה.

אתר ynet פרסם ידיעה לפיה שלמה פילבר, מועמדו של נתניהו לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, הוא בין מפיצי עלילת הדם הנוראה. טוב עשה האתר כשחשף את הדברים, כיוון שיש כאן בהחלט עניין לציבור. האם אדם כזה ראוי לתפקיד? איני מכיר את האיש ואת כישוריו, אך אין ספק שזהו כתם בעברו, שראוי לדיון על התאמתו להיות מנכ"ל של משרד ממשלתי. תגובתו החד משמעית, לפיה אינו מאמין בתאוריה הזאת ובשנים שחלפו מאז הוא התבטא פעמים רבות בגנותה והבהיר שהיא "תאוריה הזויה ולא הגיונית", היא בעיניי מקובלת, כיוון שאין לפסול אדם לכל חייו על דברים שכתב לפני כמעט עשרים שנה, מרושעים ככל שיהיו, אם אכן חזר בו באופן גורף. כמובן שיש לבחון, האם הוא באמת חזר בו בפומבי פעמים רבות, כפי שהוא מצהיר, או שהוא נזכר לחזור בו עתה, לרגל המינוי.

* מערכון מרושע - המאמר ב- ynetנפתח באזכור המערכון של רמי הויברגר לאחר הרצח ב"חמישיה הקאמרית", שבו נראה הרוצח מצהיר שעוד 20 שנה ישוחרר ויסתובב חופשי כגיבור ברחובות העיר. המערכון מסתיים בביטוי "אתם יודעים את זה". ורבים היו משוכנעים שהם "יודעים את זה"; הרי ברור ש"חצי העם" תומך ברוצח וכו'. חלפו עשרים שנה, ואין דבר רחוק יותר משחרורו של יגאל עמיר. יתר על כן, לא היה אסיר בתולדות מדינת ישראל, שתנאי מאסרו קשים כמו של עמיר – 20 שנות בידוד. "יודעים את זה?" היום ברור בעליל שאין שחר למערכון ולמסריו. אין ספק שעמיר יירקב בכלא עד יומו האחרון.

אבל ynet, מסיבותיו המרושעות ורצונו להטיל דופי, הציג את המערכון כמציאות שמתגשמת. "אמנם הוא לא שוחרר" אבל... ונותן כדוגמה את העובדה שהוא התחתן בכלא ונהיה אבא. למה ניתן לו להתחתן ולהתייחד עם אשתו? כיוון שבתי המשפט כפו זאת על המדינה. למה הם כפו זאת על המדינה? כי הם העדיפו את זכויות הפרט על השיקול של טובת הציבור. כל ההקלות שקיבל עד כה יגאל עמיר, נכפו על המדינה בידי בתי המשפט. בעיני המדינה, מדובר באדם שהתנקש בדמוקרטיה, שגרם נזק בל ישוער למדינה ולחברה הישראלית, ולכן הוא ראוי ליחס מחמיר לאין ערוך מהיחס המקובל לרוצחים. רוצחים נדונים למאסר עולם, עונשם נקצב, ומרגע שעונשם נקצב הם גם זכאים לחופשות, לקיצור שליש וכו'. יגאל עמיר אינו סתם רוצח, והמדינה נוקטת כלפיו חומרה יתרה. לעומת זאת, בעיני בית המשפט, מדובר באסיר, שבהיותו אסיר הוא חסר ישע הראוי להגנת החוק, ובית המשפט צריך להבטיח שרצון הנקם לא יוסיף לו ענישה מעבר לעונש שקיבל בדין.

אני סבור שעמדת המדינה בנושא תנאי מאסרו של עמיר מבטאת נכונה את שאט הנפש של הציבור על כל חלקיו מן האיש ומן המעשה הנורא שעשה, ושבית המשפט מבטא את המחויבות של החברה הישראלית לזכויות האדם ולזכויות האסיר. העמדות המקוטבות הללו יוצרות את האיזון הנכון.

אולם הצגת הדברים בידי ynet היא שקר וכזב. מן הראוי שרמי הויברגר עצמו, לקראת יום השנה העשרים, יתייצב בפני הציבור ויאמר בסיפוק: "אני שמח להיווכח שטעיתי והטעיתי בגדול".

* רוח הפלורליזם - כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, מעולם לא הזמנתי את ראש המועצה לשאת את דבריו בפתח מופעים ואירועי תרבות. הסיבה לכך, היא המחויבות לציבור שבא לשמוע את האמן – אין לו עניין לשמוע נאומים, ולא לשם כך שילם על כרטיס (לשמחתי, לא היה לי על כך מחלוקת עם ראש המועצה, כך שלא נדרשתי להיאבק על כך). מן הבחינה הזאת, אני יכול להבין את אי רצונו של שלום חנוך בנאומים פוליטיים במופע שלו.

עם זאת, נאומים כאלה הם לגיטימיים. הודעתו של שלום חנוך שיגיב בחריפות אם השרה מירי רגב תנאם בהופעתו בפתח פסטיבל ישראל, היא בעייתית מאוד. אי אפשר להשתחרר מן התחושה, שדבריו נובעים מזהותה של השרה (אף שהוא הקפיד לציין שלא בכך מדובר).

דבריה של רגב בזכות הפלורליזם התרבותי היו דברים נכונים וראויים. יש בינינו פלורליסטים שמוכנים לקבל אך ורק פלורליסטים בדיוק בדיוק כמוהם, ורגב היטיבה להבהיר שפלורליזם הוא דבר אחר לגמרי.

* נציגת הימין - בראיון לערוץ 2 אמרה מירי רגב שהגיע הזמן להתרגל לעובדה שנציגת הימין היא שרת התרבות. טרם נמסרה תגובתה של השרה לשעבר לימור לבנת.

* המעון הרשמי והבית הפרטי - תקציב מעונות ראש הממשלה ירד ב-2014 בכ-30%, והדבר ראוי לשבח. עם זאת, חלה עליה של 55% בעלות ביתו הפרטי. וכאן הגיע הזמן לשינוי, ולאו דווקא אצל נתניהו אלא לשינוי נורמטיבי כללי. כיוון שמדינת ישראל מעניקה לראש הממשלה מעון רשמי, הממומן מתקציב המדינה, אין כל מקום להשתתפות כלשהי של המדינה במימון ביתו הפרטי, זולת הוצאות אבטחה. הטענה שהוא מארח גם בביתו הפרטי אינה רלוונטית. יש לו מעון רשמי ובו עליו לארח. אם הוא בוחר לארח בביתו הפרטי, זו בחירה שלו ואין לממן זאת. ובוודאי שאין זו סיבה למימון מלא של הוצאות הבית.

* המקופח - השר המקופח ביותר בממשלה הוא בוגי יעלון. הוא רק שר הביטחון. הוא לא קיבל שום "השר לענייני משהו". אפילו לא השר לדיאלוג אסטרטגי עם ליכטנשטיין.

* סגן משנה – המשנה לראש הממשלה הוא משנה לראש הממשלה כפי שסגן אלוף הוא סגנו של האלוף. כמצביע ל"כולנו" אני גאה בכחלון שדחה את הצעתו הנדיבה של נתניהו להימנות על שלל נושאי התואר המוזר.

* מרכז פרס לשלום – מעניין שסילבן שלום יורש בכל פעם את תארי הניחומים שהומצאו לפרס: השר לפיתוח הגליל והנגב, השר לפיתוח אזורי והמשנה לראש הממשלה.

* מי שרודף אחר הכבוד - סקירת המודעות של המוסדות האקדמיים לקראת מושבי חבר הנאמנים שלהם וחלוקת הכיבודים השונים - אותות הוקרה, תארי ד"ר לשם כבוד ופרסים למיניהם, מצביעה על כך ששמעון פרס עומד להתרוצץ השבוע מאוניברסיטה לאקדמיה. עובדה זו מטילה ספק באמתות הפתגם, שמי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

* מחרבן מן המקפצה – המציאות הפוליטית, של ממשלה המבוססת על קואליציה של 61 ח"כים, מאפשרת לכל אפס מאופס אגואיסט ומלא מעצמו כמו אורן חזן לאחוז את ראש הממשלה בביצים, להצמיד אקדח לרקתו, ולסחוט באיומים סיפוקים לתאוות השררה, הכבוד והפרסום שלוחת הרסן שלו. וכך נוצר מצב שלאישיות כמו בני בגין ולאישיות כמו אבי דיכטר אין מקום בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת וועדות המשנה שלה, שבהן הם יכלו לתרום תרומה גדולה ומשמעותית מכישרונם וניסיונם, ואילו האפס הזה יישב שם, ואולי אפילו יהמר בוועדת המשנה לשירותים החשאיים.

מה שיצר את המצב הזה הוא מחלת הפריימריטיס. שיטת הוועדה המסדרת, על כל מגרעותיה הידועות, טובה אלף מונים, והדבר מתבטא הן באיכות הח"כים שנבחרים בה והן בתפיסת האחריות המשותפת שלהם. איני מדבר על בחירה בידי מנהיג אחד, כפי שקורה אצל יאיר לפיד, כחלון, ליברמן וציפי לבני, אלא על ועדה ציבורית מכובדת, שתכלול את הנהגת המפלגה, נציגים מן המחוזות ואישים המקובלים על הציבור כמו מנהיגים בדימוס וכד'.

שיטה זו תבטיח שיהיו בכנסת יותר יעקב חזן ופחות אורן חזן. אני מכיר את הלעג לתרבות ה"מקבל את דין התנועה", והצגתה כצבועה ומתחסדת, אך אני מבכר אלף מונים את ה"צביעות" הזאת, על פני המציאות שבה אורן חזן ושכמותו מחרבנים מן המקפצה על הראש שלנו.

לאן נוליך את החרפה?

* הכישרון של מפלגה העבודה - בהתמודדות בין שלי יחימוביץ' לאיתן כבל על ראשות ועדת הכלכלה של הכנסת, קיוויתי מאוד ששלי תנצח, משתי סיבות: א. שלי יחימוביץ'. ב. איתן כבל. מפלגת העבודה, כדרכה, יודעת להבחין בין טוב ורע - ולבחור ברע.

* שלוש הערות על הסרט "הרצוג" - לא צפיתי בחלקו הראשון של סרט התעודה בערוץ 10 "הרצוג", שבעקבותיו ספג ראש האופוזיציה קיתונות של לעג. אולם בחלק השני, הוא דווקא יצא טוב, בעיניי: צנוע, מאיר פנים, קר רוח. אני מעריך את החלטתו לשמור על פאסון ולצאת מחויך מביתו בליל הבחירות, על אף המכה שנחתה עליו.

שלוש הערות בעקבות הסרט:

- הסרט הבליט את הפארסה של הרוטציה עם ציפי לבני. הרוטציה היא שערורייה מבחינת סדרי ממשל דמוקרטיים, מבחינת המסר הציבורי של המחנ"צ ובעיקר מבחינת המסר הבעייתי כלפי מנהיגותו של הרצוג. התובנה שהרוטציה היא נזק אלקטורלי משמעותי ישבה באמצע החדר, אך איש לא העז לתפוס את לבני ולהבהיר לה שהמשחק נגמר. כאשר כבר היה מאוחר מדי, נכפה עליה, למעשה, הוויתור. אחרי שכל הנזק של הרוטציה כבר נגרם, הניסיון המגושם לבטל אותו ב"זמן פציעות" נראה רע, והוסיף נזק על הנזק.

- הסרט הפריך את הטענה הפופולארית בפייסבוק, על הקונספירציה של הסוקרים להציג מצג שווא של ניצחון למחנ"צ. הסרט מוכיח שאכן, עד הרגע האחרון, הסקרים, כולל הסקרים הפנימיים החשאיים ביותר, צפו ניצחון למחנ"צ, וביממה האחרונה הם צפו "צמצום הפער" ותו לא.

- הזדעזעתי לראות את פניו של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי בין יועציו הבכירים של הרצוג. אוי לדמוקרטיה הישראלית, אם גורם אנטי דמוקרטי כל כך קיצוני, נמצא קרוב כל כך לאוזניו של מי שמתיימר להיות ראש ממשלת ישראל. 

* מהסיבה הלא נכונה - "הארץ" השעה את ספי רכלבסקי, לאחר שבסרט "הרצוג" הוא נצפה כשותף למטה הקמפיין של הרצוג, ללא גילוי נאות ובלי לדווח לעיתון. רכלבסקי הושעה מהסיבה הלא נכונה. הסיבה הנכונה היא היותו מסית ומדיח אנטי דמוקרטי קיצוני. אבל זה כנראה בסדר.

* הצעת חוק: טיהור בתי המשפט - משפט שנערך בימים אלה לעצירה ביטחונית, הביא את גדעון לוי להתגולל כדרכו על מדינת ישראל ועל מערכת המשפט שלה, לטעון שאינה דמוקרטיה, שהיא מעמידה לדין אנשים בשל עמדות פוליטיות וכו'. וכאילו כדרך אגב, אחד מטיעוניו המוחצים מביא לידי ביטוי את האנטישמיות העמוקה, האובססיבית של האיש: "השופט והתובע, שניהם יחד, חובשי כיפה ואולי גם מתנחלים". הבנתם? איזו מערכת משפט אנטי דמוקרטית! השופט והתובע חובשי כיפה!

אני מציע מיד הצעת חוק בת ארבעה סעיפים, לטיהור בתי המשפט, ברוח משנתו של גדעון לוי: א. חובש כיפה לא יכהן כשופט בישראל. ב. חובש כיפה לא יכהן כתובע בישראל. ג. שופט בישראל לא יחבוש כיפה. ד. תובע בישראל לא יחבוש כיפה.

הנימוקים להצעת החוק: מי שחובש כיפה הוא אולי מתנחל.

את פשקוויל ההסתה מסיים לוי באזהרה לקוראים השותקים מול העוול הנורא של העמדתה לדין: "היום ג'ראר ומחר אתם?".

נו נו... אומר זאת ההוכחה הנחרצת לסתימת הפיות בישראל. מי שאינו חדל לככב מעל דפי העיתונאות הכתובה, בערוצי הטלוויזיה השונים ובתכניות ריאליטי של חולי פרסום אובססיביים, לא למרות היותו תועמלן של אויבי ישראל, אלא בזכות עובדה זאת. להזכירו, בדיקטטורה הבריטית החשוכה, מי שנהג כמוהו, הלורד האו האו, הוצא להורג על בגידה.

אני מעדיף, כמובן, את הדמוקרטיה הישראלית 2015 על הדמוקרטיה הבריטית 1946, אבל אל מול דברי ההסתה האנטישמיים של האיש, כדאי לזכור איך אנו נוהגים לעומת דמוקרטיות אחרות.

* אין סתירה - עם בריחתם מחיפה, בהוראת המופתי, של ערביי העיר, הורה ב"ג לגולדה לנסוע לעיר בדחיפות ולנסות לשכנע את תושבי העיר להישאר. הדבר ידוע, סופר פעמים בעבר, כולל בספרה של גולדה "חיי", ותואם את הידוע על ניסיונות ראש העיר היהודי ואחרים למנוע את הבריחה.

כותרת ב"הארץ" טוענת שנמצאה הוכחה שהטענה אינה נכונה. נמצא מכתב של בן גוריון, המורה למנוע את שיבתם של הערבים לעיר. לטענת הכותב, עופר אדרת, המכתב סותר את הגרסה של גולדה.

אין כל סתירה בין השניים. המכתב נכתב ביוני 1948, חודשיים אחרי הבריחה. הוא מעיד על כך שב"ג גיבש את העמדה השוללת את "השיבה", וסבור שאלה שברחו או גורשו לא יחזרו, כדי לא לסכן את המדינה הצעירה שזה עתה קמה. אך אין כאן כל עדות הסותרת את הוראתו של ב"ג באפריל 1948 לשדל את ערביי חיפה להישאר.

* פנינת החי – איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת החי. ב"הארץ" יש טור שבועי נפלא, שאני מכנה אותו ביני לביני, בדומה לבודקה בבית העלמין, "פינת החי" ולעתים הוא אף מתעלה למעלת "פנינת החי". וזהו דווקא הטור "אחרי מות". הטור מופיע בגיליון ערב שבת, ומספר על אנשים שנפטרו לאחרונה, רובם מבוני הארץ וותיקיה. זוהי פינה ופנינה ציונית בתוך הסחי הפוסט ציוני של העיתון.

את הטור כותב עופר אדרת. לכן, הופתעתי שדווקא הוא כתב את הכתבה המופרכת, על הסתירה כביכול בעדויות אודות גישתו של ב"ג לבריחת ערביי חיפה. שמא אדרת חייב מפעם לפעם בליטרת בשר להשביע ולרצות את שוקן ודבוקתו?

* לובה אליאב והנראטיב של רוגל אלפר - אריה לובה אליאב היה ממנהיגי הפלג היוני בתנועת העבודה. הוא הראשון בין חברי הנהגת מפלגת העבודה שקרא להכיר בקיומו של העם הפלשתינאי ובהקמת מדינה פלשתינאית. הוא התפטר מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה בשל המחלוקת עם הנהגת מפלגתו וגולדה בראשה, ופרש ממפלגת העבודה בשל המחלוקת עם הנהגת המפלגה בראשות רבין (בקדנציה הראשונה). הוא ייסד את איחוד מפלגות השמאל הקטנות - תנועת של"י, שבראשה עמד ובראשה התמודד לכנסת התשיעית (1977). של"י הייתה משמאל למפ"ם (המ"ם של מרצ) שהייתה אז חלק מן המערך. בסופו של דבר התפוררה ושרידיה הצטרפו לרצ, שלימים הייתה הגוף המרכזי בהקמת מרצ (אליאב עצמו לא הלך למרצ ולאחר ניסיון להיבחר ברשימה עצמאית חזר למפלגת העבודה).

וגם כאשר נקט בעמדות הללו לובה אליאב היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, איש שכל חייו מסירות להגשמת הציונות בעליה, בהתיישבות ובחינוך. הוא הוביל מפעלים ציוניים רבים וחשובים, והחשוב ביותר היה הקמת חבל לכיש ויישובו בעולים.

לובה אליאב הופיע בסרט המצוין "בן גוריון זוכר". מדובר בסרט תעודה על בן גוריון ובהשתתפותו, שנועד לשידור בטלוויזיה במוצאי יום הכיפורים תשל"ד, שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסרט לא שודר בנסיבות ההן, כמובן, וכעבור שלושה חודשים ב"ג נפטר. הסרט הוקרן לראשונה לפני שבועות אחדים בערוץ הראשון, ובראשית השבוע הוקרן בשידור נוסף. בן גוריון הקשיש וצוות הצילום תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה והפגישו את ב"ג עם שורה של אישים המסמלים את תחנות חייו. את לובה אליאב הוא פגש בחבל לכיש, ואליאב סיפר בגאווה רבה ומוצדקת, על מפעל העליה וההתיישבות הגדול.

ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" למחרת, יצאה מכליה. אוי ואבוי, הטלוויזיה הקרינה סרט ציוני, רחמנא לצלן. הטלוויזיה הציגה, אוי לעיניים שכך ראו, אישים ציונים כמו לובה אליאב, המתהדרים בפשעי הציונות. רוגל אלפר הסביר שאסור להקרין סרט כזה, שבהיותו ציוני הוא כמובן "בולשביקי" ו"תעמולה". "הומאז' שטחי ונטול כל ביקורת, רכיכת קילוסין נוטפת שומן, מתרפסת וחסרת עכבות, שמאדירה את מפעלותיו של אבי האומה בשפה קולנועית בולשביקית. הסרט לא ראוי לשידור". בעיני השמאל האנטי ציוני, אין שנואים ומעוררים סלידה יותר מאנשי השמאל הציוני, דוגמת לובה אליאב. ואין דבר המעורר את סלידתו יותר מהתיישבות יהודית ומעליה יהודית וכמובן מהקשר ביניהם. "הם משקיפים על שדות חקלאיים. 'לקחתי מהנדסים, אדריכלים, אגרונומים, מדריכים', מספר אליאב, 'באנו לאזור הזה, שהיה לא רק ריק אלא צחיח למחצה וצהוב. כתום בערך שנה הגיעו העולים הראשונים, הם הגיעו מכורדיסטאן, והם גרים כאן', הוא מסכם בסיפוק רב ומצביע לעבר נקודה בלתי נראית, הרחק מעבר לשדות. לא רואים את האנשים שהגיעו מכורדיסטאן. לא רואים את בתיהם. הם רחוקים. הם קטנים. הם שקופים. רואים רק את בן־גוריון ואת לובה אליאב.

'הם באו מכל העולם', ממלמל בן־גוריון. איש לא טורח להתייחס לשאלה אם הם רצו להתיישב בחבל לכיש. מדברים עליהם כמו על חפצים. 'מכל העולם', מהנהן אליאב, ומורה על יישובים רחוקים, מחוץ לפריים, שבהם התיישבו עולים מ'צ'כוסלובקיה, מרוקו, קוצ'ין שבהודו ואלג'יריה'. ידיו טופחות מבלי משים על ירכיו. משימתו הושלמה בהצלחה.

אם הייתי אדם שנזרק אז בחבל לכיש, כנראה שזה הרגע שבו הייתי קם ומנפץ את הטלוויזיה".

פסק דינו של רוגל אלפר: לא ראוי לשידור. מה ראוי לשידור? הנראטיב על ה"מהגרים" שחיו חיים נפלאים בארצות ערב והובאו להיות הפועלים השחורים של האשכנזים הציונים ונזרקו בכוח לבצע את המפעל הקולוניאליסטי על אדמות הפלשתינאים שגורשו בטיהור האתני האכזרי, של המדינה שהוקמה בחטא וקיומה הוא חטא.

* עכו"ם - האדמו"ר מסדיגורא הסביר שהטיל שנפל ליד אשדוד הוא תוצאה של חילול השבת במרכז מסחרי בעיר. דבריו ההזויים מזכירים בכושר הניתוח ובריאליזם שלהם, את אלה בתוכנו המסבירים שהירי הזה הוא בגלל אקיבוש.

* מדינה לא דמוקרטית – באירלנד הותרו נישואין חד-מיניים. כך הוחלט במשאל עם במדינה. מכאן, שאירלנד היא מדינה אנטי דמוקרטית. איך הגעתי למסקנה המוזרה הזאת? כזכור, כל מיני חכמולוגים אצלנו, שניסו לסכל את חוק משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לוויתור על שטח עליו חלה ריבונות ישראל, בשל פחדם ממשאל עם כזה, הקריצו את התירוץ העלוב והנבוב על פיו משאל עם הוא אקט ... אנטי דמוקרטי.

* מיהו גזען - התאבדותו של אריאל רוניס, המנהל בלשכת האוכלוסין, שהודבקה לו תווית של גזען, היא נורה אדומה. קיימת בשיח הציבורי בישראל קלות בלתי נסבלת של השימוש במושג "גזענות". לא אחת, "גזען" משמעותו - אתה מעז לחשוב אחרת ממני.

איני מתייחס למקרה הפרטי, כיוון שאיני מכיר אותו. העובדה שאדם התאבד אינה אומרת בהכרח שהוא צודק ובכלל אין להצדיק התאבדויות. אני מציע ללמוד דברים כלליים ממקרה פרטי. הקלות הבלתי נסבלת של העלבון הנורא "גזען", היא מכת מדינה, וחשוב לשים לה קץ.

* הנציג הלועזי - באירוויזיונים איני צופה. הפעם האחרונה שעשיתי זאת, הייתה ב-1979, כשישראל אירחה את התחרות וזכתה במקום הראשון עם "הללויה". הייתי בן 16. לאחר מכן כבר הייתי בוגר מכדי לבזבז את זמני היקר על המפגן הירוד הזה של מוסיקה גרועה וטעם רע. אבל את התחרות המותחת בסוף אני דווקא אוהב לראות, וכך עשיתי גם הפעם. אני מפרגן תמיד לישראלים המתמודדים בחו"ל, בוודאי כאשר הם מתמודדים מטעם המדינה, אך הפעם הייתי חצוי, כי מאוד לא אהבתי את הרעיון שהשיר שייצג את ישראל היה בלע"ז.

* מורשת דיין - האם כשאובמה אמר שהוא גדל על מדינת ישראל של דיין, הוא התכוון לשוד עתיקות?

* גאווה ציונית – בערב שבועות השתתפנו בטקס הביכורים בקיבוץ אורטל, שנערך במטע שלנו. למחרת, בחג השבועות, השתתפנו בטקס הביכורים בנהלל (יעל, אשתי, היא בת נהלל).

הטקסים שונים מאוד זה מזה. הטקס האורטלי צנוע, קהילתי-משפחתי. הטקס בנהלל גדול, מפואר ורב משתתפים; מפגן הישגי החקלאות וההתיישבות בעמק. ואני אוהב מאוד את שני הטקסים.

בטקס בנהלל, נערך ריקוד נשים של "ים השיבולים". אם יש קלסיקה ישראלית – "ים השיבולים" הוא הקלסיקה. לקראת שבועות קראתי מאמר של דודו פלמה (שאותו הוא כתב לפני שלוש שנים והעלה שוב לקראת החג), המעמת את יפי השיר, המסמל את מה רצינו להיות, עם הכיעור של ישראל.

צפיתי בארבעת דורות הרוקדות, סבתות רבתות לצד דור הנינות, וראיתי את התגשמות יפי הציונות; את השורשים העמוקים שלנו באדמת המולדת. מה מעיד על כך יותר מרב דוריות ההתיישבות הציונית, כאשר בנות הדור השני של נהלל ובנות הדור החמישי רוקדות יחד בטקס הביכורים, המעלה על נס את הישגי ההתיישבות הציונית בעמק? הציונות היא הצלחה אדירה, חסרת תקדים. מבין כל האידיאולוגיות של המאה העשרים – הציונות היא הצודקת ביותר והמוצלחת ביותר.

נכון, לא הכל יפה, לא הכל תקין – יש עוד אתגרים ויש מה לתקן ומה לעשות. אך אין באתגרים הללו כדי לעמעם את יפי המפעל הזה, את צדקת הציונות ואת הצלחתה, הגם שיש בתוכנו בעלי אובססיה לחפש בכל מחיר את הכיעור ולהציג את המפעל הציוני כהתגלמות הכיעור.

ארבעה דורות של נהללים השתתפו במפגן רכיבה וריקוד רונדו של רוכבות ורוכבים על סוסיהם. את הקבוצה הוביל אריק נחמקין, שר החקלאות לשעבר. אריק נחמקין בן ה-90 (!), עם פניו חרושי הקמטים ועטורי השפם הסב, דהר על סוסתו בגו זקוף, כנער עול ימים. בתום מפגן הרכיבה, אריק עשה עוד סיבוב אחד, סולו, לקול תרועות הקהל. הקהל שהריע לאריק, ממפקדי תש"ח – בה אף נפצע ואיבד אחת מעיניו, הריע לדור מייסדי המדינה. הרכיבה של אריק נחמקין לצד נציגי הדורות של בניו, נכדיו וניניו הם עדות לשרשרת ההתיישבות הציונית שלא תנותק.

ארבעים שנה לאחר ראשית ההתיישבות בעמק החלה ההתיישבות בגולן, המתקרבת לשנת היובל שלה. קו ישר של ציונות יפה עובר בין מפעל ההתיישבות בעמק ומפעל ההתיישבות בגולן. קיבוץ אורטל עלה על הקרקע בשנה ה-58 לנהלל. שני טקסי הביכורים בהם השתתפתי, מייצגים את ההמשכיות של הציונות, של ההתיישבות, של נטיעת השורש באדמת המולדת. ... והציניקנים יכולים להמשיך לקטרג.

* מתקנים - כבכל שנה, גם השנה הובלתי תיקון ליל שבועות באורטל, והפעם הצטרפו אליי שני חברים נוספים שהנחו שיעורים. אני לימדתי על השמיטה, דרך לימוד שלושה שירים בני זמננו: "זלמן זה לא אתה" של קובי אוז, "מדרש יונתי" של מאיר אריאל ו"ליפא העגלון" של יחיאל מוהר.

* מחאת המכנסיים – בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, מותר היה לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך על הבנות נאסר הדבר. בהגיע הקיץ של כיתה י', פתחו הבנות במחאה (בעידוד הבנים, כמובן). המחאה הצליחה. סגנית המנהל האימתנית, האחראית על המשמעת, גב' בלום, נאותה לאפשר לבנות ללבוש מכנסיים קצרים לתקופת ניסיון. אולם ההגדרות היו ברורות: קצר = עד הברך. אלא שכנראה הייתה איזו אי הבנה, איזה בלבול בין בי"ת ליו"ד, ולמחרת הגיעו רוב הבנות במכנסים קצרצרים עד הירך. כעבור ימים אחדים בוטל הפיילוט והסדר הרע חזר לקדמותו. אולם היה זה השבוע היחיד בכל שנות לימודיי, שהגעתי בבוקר בשמחה לבית הספר.

            * ביד הלשון

* שופכים את דמי – בעדותה בבית הדין לעבודה הלינה שרה נתניהו על כך שלאורך שנים שופכים את דמה. הביטוי הזה מקובל מאוד בקרב אנשי ציבור, המלינים על השמצות וביקורת בלתי הוגנת המוטחת בהם בפומבי.

מה מקור הביטוי? בתלמוד הבבלי, בבא מציעא נח ע"ב נאמר: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". הלבנת פנים היא גרימת בושה לאדם. החיוורון הנגרם לאדם מפאת הבושה, מעיד שאזל הדם מפניו, וזאת שפיכות הדמים. שפיכות דמים היא אחת משלוש העבירות היחידות עליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". ואם מישהו סבור שכך רק לגבי שפיכות דמים פשוטה כמשמעה, ולא שפיכות דמים כאלגוריה, נאמר במסכת ברכות נג ע"ב: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

... ולא הזכרתי את המילה שיימינג.

* "חדשות בן עזר"

מי הייתה המפלגה הציונית הראשונה בישראל, שפתחה את שורותיה בפני ערבים?

שלושה ניחושים: לא... לא.... רמז? האיש העומד היום בראשה הזהיר ביום הבחירות מפני המוני ערבים שנוהרים לקלפיות.

ב-1948 חירות ומק"י היו שתי המפלגות היחידות שאפשרו לערבים להצטרף אליהן. המפלגה הציונית היחידה הייתה תנועת החירות בראשותו של מנחם בגין. היום זה נראה מובן מאליו, אך אז זה היה חריג. בעיני בגין, גם אז זה היה מובן מאליו. אם מישהו מופתע מכך, כדאי שיקרא מה כתב בגין על נושא ערביי ישראל, החל מדברים בנאום שנשא ביום הקמת המדינה ועד יומו האחרון. שיקרא את נאומיו חוצבי הלהבות נגד הממשל הצבאי ובעד ביטולו. שיקרא את קריאתו למצות את הדין עם הדרג הבכיר ביותר שנתן את ההוראה שהביאה לטבח בכפר קאסם. שיקרא על קריאתו של בגין למנות שופט ערבי לבית המשפט העליון. בגין פתח את שערי תנועת החירות לערבים, דרוזים וצ'רקסים, אך במקביל הוא גם דיבר בזכות הקמתה של מפלגה ערבית עצמאית.

המאבקים הללו היו מרכיב משמעותי בדרכו הפוליטית ובהגותו המדינית. הם הלכו יד ביד עם מאבקיו נגד ניסיונות בן גוריון להוציא את מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהייתה אנטי ציונית בדומה לחד"ש היום) אל מחוץ לחוק, עם סיכול הכוונה של ב"ג לסגור את העיתון "העולם הזה" ולהעמיד לדין את אורי אבנרי. ובכל אותם מאבקים, הוא לא פעל לבדו – תנועתו, תנועת החירות, הלכה אתו.

מרכז מורשת מנחם בגין מוציא סדרה של חוברות ובהן קבצי מאמרים של בגין לאורך שנותיו, על פי נושאים. לאחרונה הוציא המרכז שלוש חוברות: א. הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית. ב. הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית.  ג. חרות האדם. הטקסטים המופיעים שם מבטאים הגות מדינית עמוקה, ידע נרחב בפילוסופיה הפוליטית ובהיסטוריה פוליטית (בעיקר במשטר הדמוקרטי הבריטי הנערץ עליו) המשולבים בכושר רטורי נדיר ובפאתוס שאפיין את בגין בנאומיו.

כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה הוציא חוברת ובה ציטוטים שהציגו את הגותו הליברלית של ז'בוטינסקי, הם הואשמו, במידה רבה של צדק, בהוצאת דברים מהקשרם והצגה חד צדדית, מתוך רצון להביך את הליכוד והימין. אולם את החוברות הללו הוציא מרכז מורשת מנחם בגין, שאותו אי אפשר להאשים במגמתיות כזו.

רוב החומר בחוברות הללו הוא משנות החמישים והשישים, כאשר בגין היה ראש האופוזיציה, ובחלק מן הזמן ראש מפלגה אופוזיציונית ואפילו לא ראש האופוזיציה. רק מעט מן הנאומים הן מתקופת כהונתו כראש הממשלה.

החוברת הבאה אמורה לעסוק בתפיסתו בדבר שלמות המולדת. בגין לא ראה כל סתירה בין עמדתו בנושא זה (כולל קריאה למלחמות יזומות לשחרור שטחי א"י, או בלשונו "לנצל שעות כושר למבצעי שחרור") לבין עמדותיו הליברליות.

מן החוברות מצטייר בגין בשלושה אפיונים מרכזיים: א. פרלמנטר בכל רמ"ח ושס"ה, האוהב את העבודה הפרלמנטרית ומאמין בכל לבו בחשיבותה ובחשיבות תפקידה של האופוזיציה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. ב. אדם הנוקט עמדות ליברליות מאוד בנושא זכויות האדם, רגיש מאוד לנושא ונוקט בשיח זכויות המקובל היום דווקא בקרב גורמי שמאל רדיקלי וארגוני זכויות אדם, ורחוקים מלהיות מזוהים עם המחנה שלו. ג. אדם המצדד באקטיביזם שיפוטי בנוסח אהרון ברק, או בלשונו "בעליונות המשפט".

העובדות הללו מעניינות, דווקא בשל האירוניה של ההיסטוריה, כאשר דומה שהצדדים בשיח הישראלי התחלפו ביניהם. ולכן, מעניין לנסות להבין את מהות מאבקיו של בגין בנושאים הללו ברוח התקופה שבה הם נאמרו, להשוות בין התקופות ולנסות להעריך האם גם היום בגין היה דבק בעמדותיו (עם כל ההסתייגות מן היכולת להעריך מה היה אילו).

אביא מספר ציטוטים:

מתוך החוברת "הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית":

"היחסים בין פרלמנט לבין ממשלה, בין המחוקק לבין המבצע, בין המחליט לבין העושה, בין המפקח לבין המבוקר, אינם פשוטים במדינה דמוקרטית; הם מורכבים, לעתים אף מסובכים. אך אוי לה לדמוקרטיה, אִם הפרלמנט, אִם בית הנבחרים והמחוקקים, מוותר, בגדולות כבקטנות, על סמכותו ועל מעמדו כלפי הרשות המבצעת לענפיה. אבדיקציה זו פירושה סוף של החיים הדמוקרטיים... בימינו קמה תופעה של אבדיקציה מסוג אחר, כוונתי לוויתור, חד פעמי או שיטתי, חלקי או מוחלט של הפרלמנט על סמכותו כנושא הריבונות של אומה החופשית לבחור... לפיכך חייב פרלמנט בכל מדינה, בה בוחרים ולא רק מטילים פתקים, להיות קנא לסמכותו ולהקפיד עליה יום יום לבל יבולע לה". ואכן בגין נלחם כארי על מעמדה של הכנסת ומעמד האופוזיציה ונגד כל פגיעה, קלה כחמורה בסמכויות הכנסת ובזכויות האופוזיציה.

"האמת אינה תלויה בכוח, והצדק אינו 'צמוד' לרוב. ודאי שבחיים המדיניים של אומה עצמאית מחליט הרוב. האנושות עוד לא המציאה שום דרך אחרת, כיצד להכריע בין דעותיהם השונות, המנוגדות, המתנגשות של אנשים חופשיים. ... אולם כל אלה הטוענים כי אם באין אפשרות אחרת, ניתן לרוב להכריע משמע שהרוב צודק, אינם מוכיחים אלא את בורותם או את שאיפתם ל'דיקטטורה של הרוב', שגם היא, כמובן, אפשרית, הרסנית ודורסנית. הצדק אינו שוכן בקרב המספרים הרבים. לעתים הוא בוחר לו את משכנו דווקא בקרב המיעוט הדל".

וציטוט אחד מרבים על מהותה של האופוזיציה: "יש והאופוזיציה מניעה את הממשלה לעשות את הצעד הנכון; יש והיא מונעת אותה מלעשות דבר רע. למעשה, עצם קיומה של האופוזיציה הראויה לשמה, משפיע לטובה על דרכי הממשלה והחלטותיה. כל ממשלה שנבחרת חושבת מיד על היום שבו תצטרך להיבחר שנית. ממשלה שמולה ניצבת אופוזיציה, תזהר מלגרוע ממידת תמיכתו של הציבור בה, כשם שתזהר מלהוסיף אהדה לצד שכנגד".

מתוך החוברת "הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית":

החוברת נפתחת בהרצאה שנשא אהרון ברק בערב לזכרו של בגין, במלאת חמש שנים לפטירתו. בחלקה הראשון של ההרצאה, הציג ברק את תפיסתו המשפטית האקטיביסטית ובחלקה השני הביא ציטוטים של בגין באותו נושא. ואכן, ברק יכול בהחלט לטעון שהוא תלמידו המובהק של בגין בנושא עליונות המשפט בלשונו של בגין, או אקטיביזם שיפוטי, בלשון המקובלת בימינו. יש לציין, שבגין, שקיבל בירושה את ברק כיועץ המשפטי לממשלה, השאיר אותו בתפקידו, שידרג מאוד את מעמדו, צירף אותו לישיבות הממשלה – מה שלא היה מקובל עד אז, צירף אותו למו"מ לשלום עם מצרים ונהג לומר שהירושה הטובה ביותר שקיבל מן השלטון הקודם הייתה אהרון ברק.

תפיסת האקטיביזם השיפוטי בנוסח ברק לא הייתה מקובלת בימיו של בגין, והיא הייתה עמדה מקורית שלו, שטרם עמדה אז למבחן.

להלן מספר ציטוטים:

"על אבני הצדק נבנה את מדינתנו ואת חיינו. ובהקשר זה עליי לומר שאחד החזיונות הנהדרים והאדירים במדינת ישראל היא מערכת השיפוט שלנו. דייני צדק יש לנו, שופטי אמת, גאוותנו עליהם. ואנו כולנו תרמנו להעלאת המשפט בישראל לבל יהיה תלוי, יהיה עליון, עצמאי. ... הצדק הוא קטגוריה מוחלטת, היא פועלת מחוץ, מעבר, מעל לזמן... אין אמותיים לצדק – אמה. אין אמִתותיים – אמת. ולכן – צדק בכל מקרה. עשו למען העניין שהוא המופשט ביותר והמעשי ביותר, הפשוט ביותר והנשגב ביותר, העמוק ביותר והנעלה ביותר, זה העניין שבשמו עלו אבותינו למוקד ולמענו נשפך דמנו כמים מדור לדור, זה העניין הנותן טעם לחיינו, קדושה למאמצינו, גדולה לשאיפותינו. שמו – צדק".

אמירה מאוד בלתי מקובלת, שאמר בגין ב-1951, בזכות האקטיביזם השיפוטי (מושג שכלל לא היה מוכר): "עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על ידי בית הנבחרים (המתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת ומכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו". וכעבור שבע שנים, בנאום בוועידת תנועת החירות: "אנו נציע שלבית המשפט העליון תינתן הסמכות, לאחר חקיקת חוקת היסוד, לקבוע אם החוקים המתקבלים על ידי הכנסת עומדים בהתאמה לחוקה, או סותרים אותה ... מוסד זה מבטיח את חירות האדם מפני התנקשות של רוב בבית הנבחרים. וכאשר מאחורינו יעמוד רוב בבית הנבחרים שלנו, נגיד, נעשה ונקיים – גם את הרוב בבית הנבחרים צריך להגביל מבחינת הבטחת חירות האדם והאזרח על ידי עליונות המשפט".

בינואר 1949 סירב הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי לשחרר אסיר ביטחוני, אחמד אבו לבן, על אף החלטת בית המשפט. בגין תקף אותו בחריפות: "איננו באים להגן עליו. אך בית הדין העליון ציווה לשחררו וזה השם לאל פסק דין של בית הדין במדינה, חותר תחת יסודותיה וראוי לעונש חמור, ותהא עמדתו בממשלה אשר תהא... יש סכנה לחרויות האדם".

כל אימת שנמתחה ביקורת על פסיקת בית המשפט או על שופטי בית המשפט, בעיקר מצד אנשי הרשות המבצעת, יצא בגין חוצץ להגנת המשפט, וניתן למצוא לכך סימוכין רבים בחוברת.

ומתוך החוברת "חירות האדם":

חוברת זו מכילה כמאה עשרים עמודי שיח זכויות ליברלי, שבו בגין הוא מגן זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוטים, חופש הביטוי, זכויות האסיר והעציר, זכויות מתנגדי המשטר – הן מימין כולל ימין קיצוני, הן משמאל כולל שמאל קיצוני והן חרדים, כולל חרדים אנטי ציוניים.

"מעל לכל קיים הגורם של רוח האדם החופשי, ונוכחנו לדעת בדורנו זה, שאין לך כוח גדול יותר – ואין זו מליצה, זו מציאות – מאשר רוחו של האדם החופשי הנלחם על צדקתו, מאשר רוחו של בן החורין העומד על זכותו, הנלחם על כבודו, על חרותו, על חיי רעייתו וילדיו הקטנים".

"אנחנו רוצים במדינה שבה האזרח יוכל לנשום את אוויר החירות, שבה הוא יהיה בעל ביתו, שכבודו לא יירמס על ידי נושאי השררה, שהוא ירגיש את עצמו מוגן על ידי החוקה, שידע מה הן זכויותיו גם כלפי נושאי השררה. אם מישהו רוצה שהציבור יכבד את חוקי השלטון, הרי הוא חייב לדאוג לכך שהשלטון יכבד את החוק במדינה".

"חסינות מוחלטת תינתן לדירת האזרח, למכתביו ולשיחותיו הטלפוניות. לא יהיה 'קבינט שחור', לבדיקת מכתבים או להאזנה לשיחות. חיפוש בדירת האזרח ייערך אך ורק בפקודת שופט מוסמך. ... חופש המצפון והמחשבה, חופש המילה המדוברת והכתובה, חופש ההתאגדות, חופש בחירת מקצוע או מקום מושב, חופש הפעילות המדעית והאמנותית, השתתפות בבחירות מוסדות המדינה – הן זכויותיו של כל אזרח שאינן ניתנות לערעור, אף לא באמתלה של 'שעת חירום'. ... עבריין – אף הוא אדם ואזרח הנהו. לא יענוהו בחקירה. לא ישפילו כבודו. יבוטל עונש המוות. המטרה היחידה של מאסר תהיה – מלבד הגנת החברה מפני מעשיו המזיקים – הטבת אופיו של העבריין והחזרתו לחיי עבודה תקינים".

ב-1955 הוטלו פצצות על מערכת העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". בגין הצטרף להאשמותיו של אורי אבנרי שהשלטון אחראי לכך. הוא הזכיר אמירה של בן גוריון לפיה יש להעלות באש את העיתון "העולם הזה" ואמר: "מהשמדת עיתון באש ועד להחרבתו בטי-אן-טי אין המרחק רב. ההבדל הוא ב'חומר', אך לא ברוח הרעה של רודנות או של אלימות טמאה. ואם בעקבות דברים אלה, או בהשפעתם, נמצאה קבוצה של 'אלמונים' המוכנה בעזרת חומרי נפץ, לנסות להטיל פחד או לנסות להשתיק או לשתק עיתון, בגלל פרסומים, הנחשבים בעיניה כמשמיצים, אסור להתייחס בקלות דעת להתפתחות כזו".

"טעות היא לחשוב ששלטון עם, או בלעז דמוקרטיה, מתבטא רק בזה שיש רוב ומיעוט. ודאי שהרוב מכריע והמיעוט מקבל את דעתו גם אם הוא מוחה, אך הוא פונה אל העם ובאחד הימים המיעוט נהפך לרוב והרוב למיעוט וחוזר חלילה. זהו הצו הפורמלי בשלטון עם. אבל שלטון-עם חייב להיות מתמיד; פירוש הדבר שאין הוא בלתי מוגבל. גם אם הוא נבחר, איננו יכול להיות שלטון בלתי מוגבל, והוא מודיע שלא יהיה בלתי מוגבל. הוא מרצונו החופשי מגביל את עצמו".

בגין לחם למען חוקה, תקף את הממשלה והכנסת שלא חוקקו אותה וקרא לחוקק את מגילת זכויות האדם והאזרח. הוא נלחם נגד חוקי החירום ושלל שימוש בשם הביטחון לשווא, כהצדקה לפגיעה בדמוקרטיה. הוא נלחם נגד מאסרים מנהליים ללא משפט, גם של אסירים ביטחוניים.

****

ניתן לראות במאבקיו אלה של בגין, מאבק של אופוזיציה קטנה ונרדפת, או לפחות נושאת תחושה של רדיפה. אך אני רואה את שיח הזכויות של בגין בהקשר נוסף. בגין היה האופוזיציה האולטימטיבית של השלטון ושל תנועת העבודה. שיח הזכויות היה רחוק מאוד מהשיח של תנועת העבודה.

משפט כמו המשפט של הנשיא הדמוקרטי של ארה"ב, ג'ון קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך", הוא כפירה בעיקרים הקדושים ביותר לבגין, שחזר שוב ושוב על המשפט שהמדינה קיימת למען האדם ולא האדם למען המדינה. הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו להוציא משפט כזה מפיו. אולם המשפט הזה ושכמותו היו לחם חוקה של תנועת העבודה.

תנועת העבודה הציגה פאתוס אחר לגמרי מפאתוס שיח הזכויות של בגין. הפאתוס של תנועת העבודה היה של חברה חלוצית, מגויסת ומגשימה, הנושאת על כתפיה את הקמת המדינה, את יישוב הארץ, את קליטת העליה, את הנשיאה בביטחון. תנועת העבודה לא הציגה אתיקה של זכויות האדם אלא של חובות האדם, של מחויבות. תנועת העבודה הציגה את התפיסה היהודית של חובות הפרט כלפי הזולת והכלל, של עול מצוות, ונתנה להם ביטוי ציוני מודרני, במעין שולחן ערוך חלוצי. בן גוריון, מאיר יערי, יגאל אלון ובוודאי טבנקין, לא התעסקו כמעט בזכויות הפרט ולא בעליונות המשפט. אלה נראו בעיניהם כמותרות של זעיר בורגנות מפונקת, המחקה את תרבות המערב ומתעלמת מהיותה של ישראל מדינה בהקמה הדורשת גיוס חלוצי של הנוער. הם דרשו מן הפרט למתוח את כל כוחותיו למען בניין הארץ. בן גוריון תבע מן האזרחים להיות "עם חלוצי לוחם".

אדגים את דבריי במספר ציטוטים.

בן גוריון: בנאומו בכנסת, בעת הצגת חוק שירות ביטחון (16 בינואר 1950): "...נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עליה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו".

ובנאומו בטקס סיום קורס קצינות ב-1951: "לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי–החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו – ידיעת החובה... לתינוק של בית רבו יש זכויות – אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה בר-מצווה, אדם הנושא באחריות על מעשיו".

טקסטים כאלה, שהיו לחם חוקו של בן גוריון מדי יום ביומו, לא היו עולים על דל שפתיו של בגין. 

יגאל אלון: "הדרך היחידה להבטיח חיים הוגנים לכל העם, ברמת חיים הוגנת, היא על ידי הפיכתו לעם עובד, השולט על עיקר אמצעי הייצור שלו, המקיים אורח חיים צנוע ותרבותי, אמון עלי ערכים מוסריים ומכיר בעדיפות צורכי הכלל והלאום על פני הצרכים האנוכיים. [ההדגשה במקור א.ה.] בלעדי אלה לא תתפתח ולא תיכון ישראל כמדינה קולטת. ... ההכרה, הרצון הטוב וההתנדבות מוסיפים להיות מנופים עיקריים – מלבד העידוד הכלכלי והחברתי, לקבלת עול של משימתיות חלוצית בהתיישבות, בקליטה ובהגנה, כשם שאלה היו אופייניות לתקופת ההתנחלות בטרם מדינה. אותם הדרכים והאמצעים שהביאו ואפשרו את כינונה של המדינה, דרושים גם היום ובממדים גדולים יותר, כדי להוסיף ולקיים אותה, לא פחות מאשר בשביל להבטיח את עתידה" [יגאל אלון, "מסך של חול" עמ' 230-232].

אי אפשר להבין את שיח הזכויות של בגין, בלי להבין את שיח המשימתיות החלוצי של תנועת העבודה. וכל ניסיון להשוות את שיח הזכויות של בגין, לשיח הזכויות של השמאל הרדיקלי היום, לוקה באנכרוניזם. אני מתחבר מאוד לשיח החלוצי-משימתי. אני מאמין שהוא היה נכון לתקופתו, בלעדיו לא הייתה קמה המדינה ולא הייתה נבנית הארץ והוא חסר לי מאוד היום (הוא קיים מעט בקרב הציונות הדתית). סביר להניח, שאילו הייתי באותם שנים, הייתי שותף ללעג על "הציונות הקלה", המפונקת, כפי שתנועת העבודה כינתה בלעג את שיח הזכויות של בגין. אבל בפרספקטיבה של ששה עשורים, אני רואה בפאתוס הליברלי של בגין הכרח, כי מישהו חייב היה לשאת את המסרים הללו, לעמוד על משמר זכויות האדם ולאזן את צו הקריאה החלוצי, במגילת זכויות ליברלית. בכך תרם בגין תרומה גדולה לעיצוב הדמוקרטיה הישראלית, ולא אִפשר לפאתוס החלוצי להקצין למחוזות טוטליטריים.

שיח הזכויות של ימינו הוא סיפור אחר, כיוון שהמציאות הישראלית היום היא של דמוקרטיה ליברלית לאין ערוך, שזכויות הפרט מעוגנות ומובטחות בה, הן מושרשות והן מצויות בקונצנזוס רחב, גם אם מדי פעם יש מי שמאתגרים אותן. ארגוני זכויות האדם של השמאל הרדיקלי, משתמשים לשווא ברטוריקת הזכויות, כדי לקעקע את הציונות, כדי לטפול האשמות שווא על מדינת ישראל ובכך הן רחוקות מאוד מדרכו של בגין, הגם שהטקסט דומה, כמעט זהה. שיח הזכויות הליברלי של בגין, הלך יד ביד עם תפיסה לאומית ואף עם שיח זכויות לאומי, ומאבק על זכויותיו של העם היהודי וזכויותיה של מדינת ישראל. רב המרחק בין שיח זה לבין שיח הזכויות בימינו, שהולך יד ביד עם גישה פוסט לאומית וקוסמופוליטית, השמה ללעג את שיח הזהות היהודית והציוני שבגין היה אמון עליו.

באשר לאקטיביזם השיפוטי – כאן לדעתי תומכי האקטיביזם השיפוטי בהחלט מגלמים את השקפת עולמו של בגין. עם זאת, לנוכח הפגיעה המשמעותית במעמדו ובכבודו של בית המשפט דווקא בשל גישת האקטיביזם ותפיסת "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", מעניין אם בגין לא היה שוקל מחדש את עמדתו. בגין ראה בכנסת ובבית המשפט כלים שלובים, שנועדו למנוע את עריצות הרוב ולהגביל את כוח השלטון. איני בטוח שהדברים נכונים היום, לנוכח חולשת הרשות המבצעת.

****

סוגיה מעניינת הראויה לעיון, היא האם בגין כראש הממשלה יישם את הדברים להם הטיף בשבתו באופוזיציה. אין ספק שיחסו של בגין לאופוזיציה הפרלמנטרית, היה טוב יותר מהיחס שקיבל מן השלטון בשבתו באופוזיציה (אם כי יש הבדל מהותי בין היחס של בן גוריון לאופוזיציה לבין היחס של יורשיו, מלוי אשכול עד רבין).

אולם בתחומים רבים בגין בפירוש לא מילא כראש הממשלה את הבטחותיו.

בכל ימיו באופוזיציה הטיף בגין לחקיקת חוקה לישראל. הוא האשים את בן גוריון בפוטש, כאשר הוביל את האסיפה המכוננת, שנבחרה כדי לחוקק חוקה, להכריז על עצמה ככנסת. הוא הבטיח שברגע שיעלה לשלטון, הדבר הראשון שיעשה הוא חקיקת חוקה. לאחר 29 שנות הכרזות ברוח זו, בגין עלה לשלטון ולא חוקק חוקה. עד היום לא חוקקה חוקה.

בכל שנותיו באופוזיציה בגין הטיף לחקיקת חוק יסוד זכויות האדם. הוא הבטיח לעשות זאת כשיעלה לשלטון. הוא לא עשה זאת. חוק יסוד חופש האדם וחירותו, שהינו רק חלק ממגילת הזכויות לה הטיף בגין, חוקק רק ב-1992, שנת פטירתו של בגין.

בשבתו באופוזיציה, לחם בגין לביטול התקנות לשעת חירום, אותן הציג כחרפה לדמוקרטיה. הוא הבטיח לבטלן כשיעלה לשלטון ולא עשה כן. כנ"ל, בנוגע למעצרים מנהליים.

כראש האופוזיציה הוא דרש לעגן בחוק את מעמדו הממלכתי של ראש האופוזיציה. הוא לא עשה כן בעלותו לשלטון, ורק בשנת 2000 עוגן המעמד בחוק.

באופוזיציה הוא העלה שוב ושוב הצעת חוק שתאפשר לכנסת להדיח שר בהצבעת אי אמון. טיעוניו המשכנעים באופוזיציה לא גרמו לו לקדם את החוק כשעלה לשלטון.

לעומת זאת, עם עלותו לשלטון הוא ביטל את משרד המשטרה, שבעיניו אין לו מקום במדינה דמוקרטית, והכפיף את המשטרה למשרד הפנים, כפי שדרש בשבתו באופוזיציה. שנה לאחר סיום תפקידו הוקם המשרד מחדש, ולימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים.

****

אילו פעל ראש הממשלה מנחם בגין כפי שדרש ראש האופוזיציה מנחם בגין, הוא היה מביא את הסכם השלום עם מצרים להכרעה במשאל עם. אולי גם את חוק הגולן. בגין היה חסיד גדול של משאל העם וראה בו ביטוי לכך שהעם הוא הריבון. הוא מעולם לא ראה סתירה בין משאל עם לבין משטר פרלמנטרי, ולא היה קנאי ממנו לפרלמנטריזם. אולם מקור הסמכות של הכנסת הוא העם, ובנושאים חשובים במיוחד, הוא קרא לתת לעם להכריע. בהיותו ראש האופוזיציה הוא גם הציע לחוקק חוק המסדיר את משאלי העם. הוא לא עשה כן לאחר בחירתו.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, עמדתו בנושא משאל העם הייתה קיצונית למדיי. כך הוא הציע ב-1948: "כדי לקיים זכויות האדם והאזרח תובטח בחוקת היסוד של המדינה – כחוק בל יעבור (חוק 'על-קונסטיטוציוני') – זכות הקובלנה של האזרחים. קובלנה כי תיחתם על ידי לפחות חלק עשירי של האוכלוסיה, תחייב את מוסדות המדינה להעמיד את דבר הקובלנה ל'משפט העם' להצבעה כללית חשאית של כל האזרחים. גם חוק שנתקבל על ידי הרוב בבית הנבחרים יוכל לשמש נושא לקובלנה ולמשפט העם. ודבר העם בהצבעתו – הצבעת הרפרנדום [משאל עם א.ה.] – חוק יהיה".

במשאל העם, כמו בכנסת ובבתי משפט חזקים, ראה בגין כלים להגנה על העם מפני עריצות השלטון. הוא הכיר בחולשה המובנית של הכנסת שבה מובטח הרוב האוטומטי לשלטון, וראה במשאל עם אמצעי נוסף לאיזונים ובלמים במערכת השלטונית. כך אמר ב-1949: "הממשל הפרלמנטרי מבוסס על נציגויות מפלגתיות גם בממשלה וגם בבית המחוקקים, והניסיון מלמד, לא רק בארצנו, אלא גם בארצות אחרות, כי ההשתלטות וההתבצרות המפלגתית בתוך מוסדות המדינה למיניהם, הופכות לעתים את הקערה על פיה. במקום שהממשלה תהא אחראית בפני הפרלמנט, הופך הרוב בפרלמנט לכלי שרת בידי הממשלה. במקרה הזה לא תועיל הפרדת הרשויות; צורת השלטון תישאר אמנם פרלמנטרית אך תוכנו יהיה טוטליטרי. כל מפתחות השלטון יהיו בידי המחזיקים בו; השררה תשתולל ותתנשא מעל העם – ומי יעצור בעדה? כדי למנוע סכנה זו, שהיא מוחשית מאוד, בייחוד בארצנו, יש להעניק להמוני העם הן את הזכות החוקית והן את האפשרות המעשית להכריע במישרין, ולא רק על ידי הנציגים הנבחרים לתקופה ממושכת, בבעיות החיוניות של האומה והמדינה. זהו חוק הקובלנה העממית, או חוק משאל העם, או בלועזית חוק הרפרנדום, שימנע את הפיכת הפרלמנט, ויהיה הרוב בתוכו אשר יהיה, למועצה מפלגתית ממושמעת ונכנעת על ידי רבי השלטון. חוק הרפרנדום, שהוא אפשרי ומועיל במדינה קטנה, יפעיל את המוני העם, ויכניסם במעגל החיים הפוליטיים, יעלה את הבנתם ואת ערנותם ויצעידנו קדימה לקראת הקמת הממשל העממי האמתי".

לאורך השנים הציע בגין פעמים רבות משאל עם על נושאים מסוימים (רובם אינם מופיעים בחוברת): כאשר האסיפה המכוננת הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, לאחר הבחירות הראשונות, תבע בגין להביא למשאל עם את הדרישה לחוקק חוקה לאלתר. הוא הציע להביא למשאל עם את הסכמי שביתת הנשק וההכרה בגבולות חלוקת הארץ. הוא דרש להביא למשאל עם את הסכם השילומים עם גרמניה. לאחר מלחמת סיני, בעת הלחץ הבינלאומי לנסיגה מסיני ורצועת עזה, הציע בגין לקיים משאל עם שבו העם יכריע אם הוא מוכן לעמוד בסנקציות כלכליות בינלאומיות ולא ייסוג. כאשר בכל זאת הוחלט על הנסיגה, הוא שוב תבע להביא את ההחלטה למשאל עם. ושוב, בשנות ה-70, הוא תבע להביא כל נסיגה משטחי א"י להכרעת העם בבחירות מוקדמות או משאל עם.

****

מרכז מורשת מנחם בגין ראוי לברכה על המפעל החשוב הזה. בימים אלה, שבהם בקרב חברי הליכוד ותומכיו נושבות רוחות שאינן מתיישבות עם דרכו של בגין, כמו ביחס לערביי ישראל ולבית המשפט, המפעל הזה חשוב שבעתיים.

* "האומה"

שפת הפוליטיקלי קורקט היא פיגוע תרבותי, כי היא גורמת לנו להמיר שיח של אמת בשיח מכובס, המעוות את האמת.

הרבה אבקת כביסה נשפכה בדיון הציבורי על הניסיון הפלשתינאי לגרש את ישראל מפיפ"א, כולל השימוש במילה המכובסת "להשעות" את ישראל מפיפ"א.

אחד מדיבורי הפוליטיקלי קורקט הוא הטיעון שהושמע נגד הגירוש, בשם הצורך לנתק פוליטיקה מספורט. איזה טיעון מגוחך ומופרך. נכון, בעולם אידיאלי יש לנתק פוליטיקה מספורט ואין סיבה לא להציג את האידיאל הזה כיעד שיש לחתור אליו. אולם המציאות היא, שהפוליטיקה והספורט אינם מנותקים, לא בארץ, לא בארצות אחרות ובוודאי שלא בזירה הבינלאומית. הבעיה ברעיון הגירוש של ישראל אינה הערבוב של פוליטיקה בספורט. פוליטיקה היא דבר לגיטימי. גירוש של מדינה הוא בלתי לגיטימי. הוא אינו לגיטימי לא רק בספורט, גם בפוליטיקה. האו"ם הוא ארגון פוליטי – האם גירושה של ישראל מהאו"ם או מוסדותיו היא מעשה לגיטימי? עופר עיני, מירי רגב ואחרים, כל אחד בתורו, משמיע את הקלישאה נגד עירוב פוליטיקה בספורט, כאילו זו הבעיה, ואינו מבין שבעצם האמירה הזאת הוא כאילו מכשיר את הפוליטיקה של גירוש ישראל.

בזמן כינוס קונגרס פיפ"א, נערכה הפגנה בעד גירוש ישראל מן הארגון. מי היו המפגינים? מכונות הכביסה של התקשורת הישראלית כינו אותם "פרו פלשתינאים". כאילו מדובר כאן באיזו מחלוקת לגיטימית בין שני צדדים, והתומכים של צד אחד הפגינו למען עמדתו. מה שמאפיין את מי שתומך בגירוש ישראל, אינו היותו "פרו", אלא היותו "אנטי". בשיח אמת, להבדיל משיח פוליטיקלי קורקט מכובס, הכותרות היו אמורות לדווח על מפגינים אנטישמים למען גירוש ישראל.

אחרי סיכול מזימת הגירוש, החל דיון ציבורי על השאלה האם באמת ניצחנו. זו בהחלט שאלה שראוי לדון בה, אך בדיון אמתי, לא בדיון מכובס. מהו דיון מכובס? דיון המעמיד זה מול זה את מניעת הגירוש ואת ההחלטות שהתקבלו בנושאים כמו חופש המעבר לכדורגלנים פלשתינאיים ושאר הדרישות הפלשתינאיות. למה זה דיון מכובס? כי הוא מבוסס על השקר, לפיו יש קשר בין אותן דרישות לבין המזימה לגירוש ישראל. וכך אנו שומעים אמירות הזויות, כמו: האם לא יכולנו לתת לפלשתינאים מראש את מבוקשם ובכך למנוע את עצם הצעת הגירוש? איזו אי הבנה של המציאות. הם לא דרשו את הגירוש כדי להשיג את הדרישות האחרות. המטרה היחידה הייתה הגירוש. הדרישות הנלוות, היו התירוצים הפלשתינאים למזימת הגירוש, וקבלתן הייתה הסולם שלהם לרדת מן הדרישה, כשהבינו שאין לה סיכוי להתקבל.

הבה נשיל מעלינו את השיח המכובס ונדבר גלויות. מי שרוצה את פיפ"א ללא נבחרת ישראל, רוצה עולם ללא מדינת ישראל. זאת מטרתו האחת והיחידה ואין בלתה.

לכן, את השאלה האם ניצחנו יש לנתח באופן אחר לגמרי. ניצחנו בקרב. הניסיון לגרש אותנו מפיפ"א כשל. וגם במערכה הכוללת יש לנו הישגים לא רעים – 14 שנים אחרי שהחל המהלך המובנה והגדול של דה-לגיטימציה לישראל בוועידה האנטישמית בדרבן, ההישגים של המהלך דלים ביותר; יש מעט מאוד הצלחות לחרם על ישראל בתחומי הכלכלה, האקדמיה, התרבות והספורט. אך מצד שני, כבר 14 שנים אנו במגננה, ועצם העובדה ששאלת החרם על ישראל היא חלק לגיטימי הולך וגובר בשיח הציבורי במערב, היא הישג משמעותי של המהלך, וטרם נתנו לו פתרון.

תקצר היריעה לנתח כאן את מצע דרבן, אך בקצרה – זהו ניסיון אנטישמי המחבר את האסלאם הקנאי, השמאל הרדיקלי והימין הנאו נאצי בעולם, יחד עם גורמים ישראלים ויהודים למרבה הבושה, לתעשיה עתירת הון שמטרתה אחת: לשים קץ לקיומה של מדינת ישראל, מדינת היהודים, שנולדה בחטא וקיומה הוא חטא. הדרך לכך היא יצירת דה-לגיטימציה לישראל והחרמתה. המודל הוא שבירת השלטון הקודם בדרום אפריקה. לכן, ישראל מוצגת במסע דמוניזציה שקרי, כמדינת אפרטהייד גזענית, כדי להצדיק נקיטת פעולות נגדה כפי שננקטו נגד דרא"פ. הגורם לאימוץ אסטרטגיה זו, הוא כישלון האסטרטגיות הקודמות, הן של מלחמה כוללת נגד ישראל והן של מיטוט החברה הישראלית באמצעות טרור.

הדרך בה התמודדה ישראל בהצלחה עם האסטרטגיות הקודמות, הייתה המעבר ממגננה למתקפה והעברת המלחמה לשטח האויב. ואילו מול האסטרטגיה הזאת, אנו בקושי מתגוננים, והנזק האסטרטגי הולך וגדל. על ישראל ליצור אסטרטגיה של מעבר למתקפה – מתקפת אמת מול תעשיית השקר.

ההפגנה של מאות מפגינים אנטישמיים עם דגלים פלשתינאיים ששודרה בכל העולם, כשמולם לא עמד אפילו מפגין אחד לרפואה, נושא דגל ישראלי, היא תמונת המצב העגומה של המחדל הישראלי בהתמודדות עם מסע הדה-לגיטימציה והדמוניזציה נגדנו.  

****

הניסיון לגרש את ישראל מפיפ"א הוא ההמשך הישיר של הטבח במינכן, בדרך מתוחכמת יותר. הטבח במינכן נועד ליצור אולימפיאדה ללא ישראל וללא ישראלים, והניסיון לגרש את ישראל מפיפ"א נועד ליצור פיפ"א ללא ישראל וישראלים. הניסיון ליצור ספורט בינלאומי ללא ישראל וישראלים, משקף את הרצון בעולם ללא ישראל וישראלים. זו בדיוק אותה אידיאולוגיה. זו בדיוק אותה מטרה. זה בדיוק אותו מוסר. ואפילו אותו ארגון עומד מאחורי שני הניסיונות. 

* "על הצפון"