הבלוג של אורי הייטנר

הפשפש עלה למעלה / רביעיית מועדון התיאטרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 31.5.15

לפני כשלושה שבועות הלך לעולמו הזמר והשחקן גדעון זינגר, בגיל 89. זינגר נולד בצ'כוסלובקיה, עלה לארץ בגיל 14. הוא התגייס לפלמ"ח ולאחר פציעה הצטרף לצ'יזבטרון.

זינגר בלט בקול הבס בריטון העמוק שלו, והיה הסולן הראשון של השיר "הרעות".

לאחר שחרורו פתח קריירה בעיקר כשחקן – הוא שיחק בהצגות רבות ב"הבימה", "הקאמרי" ותיאטראות נוספים ובסרטי קולנוע רבים, ובהם "תעלת בלאומליך", "מיליונר בצרות", "איי לייק מייק", "אמי הגנרלית", "חמש חמש" ועוד.

ב-1983 פוטר זינגר מ"הבימה" וירד מן הארץ לאוסטריה. הוא הצליח בווינה כשחקן תיאטרון וקולנוע. לאורך התקופה שמר על קשר טוב עם משפחתו וחבריו בישראלי. הוא חזר לארץ, לבקשתו, להיפרד מחבריו הקרובים, יומיים לפני פטירתו.

בשנות החמישים, השישים והשבעים, זינגר היה חבר בהרכב הפופולרי מאוד "רביעיית מועדון התיאטרון", לצד חבריו שמעון בר, ראובן שפר זכרם לברכה ויבדל לחיים ארוכים, חברו הטוב של זינגר, יענקלה בן סירא.

"רביעיית מועדון התיאטרון" הייתה להקת זמר, בידור וסאטירה. היא הוקמה ב-1957 וכל חבריה היו שחקנים בתיאטרון הקאמרי. ב-1963 לקחו את החבורה תחת חסותם הפזמונאי חיים חפר והסופר והבוהמיין דן בן אמוץ, שהיה למפיק של הרביעייה. הם הופיעו בשנים אלה במועדון החמאם ביפו. חיים חפר כתב רבים משירי הלהקה, ובהם "גוי של שבת" המוכר יותר כ"ג'וני איז א-בוי פור מי" ומפורסם בזכות ספירת הכסף ביידיש בשורות האלמותיות "אוי, מעכאַפּט זיי מענעמט זיי, מעכאַפּט זיי מענעמט זיי!" להיטים גדולים נוספים שכתב חפר לרביעייה היו "אין כמו יפו בלילות", "זאת מרחוב פנורמה" ועוד וגם את השיר שנשמע הערב.

בשנות ה-70 יעקב אגמון היה המפיק של החבורה והעלה אתה את המחזה "יוסף וכתונת הפסים המשגעת". לאחר מכן הלהקה לא פעלה עוד באופן סדיר, אך חזרה מפעם לפעם להופעות איחוד, עד למותו של שמעון בר ב-1983.

השיר שנשמע הערב הוא "הפשפש עלה למעלה", שאת הגרסה העברית שלו כתב חיים חפר. השיר מספר על פשפש שנולד בפרווה של עכבר, וכבר בצעירותו שמע שלגדולות נועד. וכך הוא קפץ לכלבלב עלוב, משם לחמור – אך זה לא התאים לו כי החמורים תמיד עובדים, הוא עבר אל הסוס וכך הוא עלה כטפיל צעד אחר צעד עד שהגיע... לממשלה.

למי התכוון חיים חפר? הוא הקפיד לא להכחיש שהשיר נכתב על שנוא נפשו שמעון פרס.

לפני שנשמע את השיר, אקרא פרק מספר הילדים הנפלא של מאיר שלו "הכינה נחמה", המזכיר מאוד את סיפור השיר:

פרק י"א: נחמה מצטרפת לממשלה

רינה ונחמה בילו נהדר.

כל יום קנו בדיוטי-פרי

שמפו חדש וצבעים לשיער

ויום אחד

הן אפילו טסו עם שר.

השר הנכבד אל המטוס עלה

התיישב בכיסא וביקש שתיה

"תה או קפה?" רינה שאלה

ונחמה, בקפיצת ראש,

הצטרפה לממשלה.

אך פרק י"ב: "נחמה מעבירה את התקציב" מסתיים בתסכול.

כמה זמן אפשר לשבת על ראש של שר?

ראש שלא קורה בו כלום?

אפשר למות משעמום.

נאזין לשיר, לזכרו ולעילוי נשמתו של גדעון זינגר. יהי זכרו ברוך!

איך הפשפש עלה למעלה

אולי תאמרו לי?

איך הפשפש עלה למעלה

אולי תאמרו לי?

איך קרה שהפשפש עלה למעלה

זה לא מובן, זה לא מובן...

איך קרה שהפשפש עלה למעלה

זה לא מובן, זה לא מובן...

פעם היה פשפש אחד

הוא בפרוות עכבר נולד

אך יום אחד שמע קולות:

אתה נוצרת לחיות גדולות.

איך קרה שהפשפש עלה למעלה...

תיכף עזב את העכבר

ואל כלבלב עלוב עבר

אך החיים אינם שווים

אם אתה חי חיי כלבים

דירה החליט הוא לעבור

ואז קפץ הוא על חמור

אך חמורים תמיד עובדים

ולפשפש זה לא התאים.

איך קרה שהפשפש עלה למעלה...

תוך רכיבה אל האבוס

מן החמור עלה לסוס

וכך עלה עלה עלה

עד שעלה לממשלה

איך קרה שהפשפש עלה למעלה...

הוא פה ושם

(עלה למעלה)

הוא פה ושם

(עלה למעלה)

תמיד תגידו יס

ואז תצליחו לטפס.

איך קרה - שהפשפש עלה למעלה

עכשיו מובן - עכשיו מובן

איך קרה - שהפשפש עלה למעלה

עכשיו מובן - עכשיו מובן...

אילו הבחירות התקיימו היום, הייתי מצביע שוב למפלגה לה נתתי את קולי לפני חודשיים וחצי – "כולנו" בראשות כחלון. מול מערכת השנאה וההסתה הדו-צדדית, "כולנו" הייתה אי של שפיות. בחרתי במפלגה מתונה ומאוזנת, שתצטרף לכל ממשלה שתיבחר ותהווה גורם ממתן ומאזן בתוכה. הדברים הללו נכונים גם היום.

אולם בחרתי בכחלון גם בשל המסר החברתי כלכלי שלו, שעיקרו (בלשוני) מהפכת דה-טייקוניזציה של ישראל, כלומר פירוק המונופולים הטייקוניים של קומץ בעלי הון שהשתלטו על המשק, חונקים אותו ופוגעים בחברה. עיקר מחויבותו נגעה למונופול הבנקים המסחריים, אך הוא דיבר על כל המונופולים הללו והתחייב לפעול בעניינם ברוח הרפורמה שחולל בשוק הסלולר. בין השאר הוא הביע תמיכה חד משמעית בפירוק מונופול הגז ובהבטחת תחרותיות בענף.

אני עדין מאמין שכחלון יעמוד בדבריו, יוביל את הקו לו התחייב ויבצע את הרפורמות שלמענן קיבל את המנדט. כאחד מן האזרחים שהעניקו לו את המנדט, אני רואה מחובתי לעקוב אחר מעשיו בשבע עיניים ובגישה ביקורתית, כדי להבטיח שלא יעשה שימוש זר בייפוי הכוח שהענקתי לו (כמו מנהיגים רבים במערכות בחירות קודמות).

השתמטותו של כחלון מטיפול בנושא מונופול הגז בשל חברותו עם קובי מימון, מבעלי מאגר הגז "תמר", היא בעיניי התחלה ברגל שמאל. זו החלטה מאכזבת, בפרט לנוכח הצהרותיו בנדון טרם הבחירות.

האמת היא, שכאשר שמעתי לראשונה על החלטתו של כחלון, התייחסתי אליה בחיוב. ראיתי בחיוב את הגילוי הנאות ואת הרצון להימנע מניגוד אינטרסים. ברור לי שכל טיפול שלו בנדון עלול להיות תחת החרב המתהפכת של איומים בעתירה לבג"צ ואני מאמין לדבריו שהוא פעל על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי של משרדו.

אולם במחשבה שניה, אני רואה בהחלטתו השתמטות וחוסר מנהיגות. איני אוהב שמנהיגים מסתתרים מאחורי יועצים משפטיים, וכחלון עצמו הרבה לדבר ערב הבחירות על המשפטיזציה והבירוקרטיה הפוגעות במשילות ובכלכלה. יצאנו לגמרי מפרופורציות בנושא ניגוד האינטרסים – זהו עוד ביטוי למשפטיזציה המעכבת ומפריעה. ניגוד אינטרסים רלוונטי כאשר מדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה או משותף עסקי. האם שר אוצר, שאמור להנהיג את הכלכלה במדינה, אינו יכול לקבוע מדיניות ולקבל החלטות לטובת האינטרס הציבורי, כאשר הן מנוגדות לאינטרס פרטי של חבר שלו? והאם החברות שלו עם מימון פרצה לפתע לאחר מינויו לשר, והוא לא ידע עליה טרם הבחירות, כשהתחייב לפרק את מונופול הגז? כחלון נשאל ערב הבחירות אם קשריו עם מיימון לא יפריעו לו בטיפול בנושא הגז, והוא השיב ברוגז "מה הקשר?" אכן, מה הקשר?

מה הטעם בכך שכחלון שר האוצר, אם הוא מוותר מראש על עיסוק והשפעה בסוגיה מרכזית כל כך למשק הישראלי? אם אין הוא מסוגל לקבל החלטות על פי האינטרס הלאומי כשהן מנוגדות לאינטרס הפרטי של חברו, אין הוא מנהיג ואין הוא ראוי לתפקיד. אם הוא מנהיג ומתאים לתפקיד, עליו להודות ליועץ המשפט על עצתו, ולהסביר לו שמעתה השר מנהל את משרד האוצר ולא היועץ המשפטי. תהיינה עתירות לבג"ץ? שיתמודד עמן בבג"ץ. אם בית המשפט יפסוק שיש כאן ניגוד אינטרסים, יש לכבד, כמובן, את ההחלטה.

בצעדו, פגע כחלון באמון הציבור, שהיה כוחו העיקרי, בעיקר לנוכח הנחישות והאומץ שהפגין מול בעלי הכוח המונופוליסטיים במאבק על הרפורמה בשוק הסלולר. אם אין הוא יכול לטפל בסוגיית הגז בשל חברותו עם מימון, ישאל הציבור ובצדק, האם הוא כשיר לטפל בסוגיות אחרות. אין לו חבר קבלן שעלול להיות מושפע מהחלטות בנושא יוקר הדיור? הרי עיתונאים ימהרו לחפש חברים שלו בבנקים, לקראת הרפורמה שהוא מתכנן בענף.

כחלון טעה והזיק הן לעניין והן למעמדו. הוא גילה חולשה, שתפגע בו בהמשך מהלך הרפורמות. ועל אף האכזבה הראשונה, אני עדין מאמין בו.

* "על השבוע"

לפני 48 שנים בדיוק, בחמישה ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים.

משפט הפתיחה אינו מדויק. אמנם ביום זה נפתחו ששת הימים המפורסמים, אך פריצה של מלחמה אינה בהכרח היריה הראשונה. דרך אחרת לציין פריצה של מלחמה, היא במעשי תוקפנות של צד אחד כנגד הצד האחר. קאזוס בלי, המונח הלטיני המקובל במשפט הבינלאומי, פירושו – עילה למלחמה. משמעותו הוא צעד של מדינה, המוגדר וידוע לה ולעולם, שמשמעותו היא תוקפנות המהווה עילה למלחמה.

ב-5.6 צה"ל יצאה למתקפת נגד מקדימה. חיל האוויר הישראלי השמיד בתוך שעות ספורות את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן. לצבאות ערב הייתה זו הפתעה טקטית. אך המערכה האסטרטגית כבר הייתה בעיצומה, לאחר שהערבים חצו קווים אדומים רבים ויצרו עילות רבות למלחמה, במעשי תוקפנות שונים:

א. תוקפנות נגד ישראל מגבולות סוריה, שבאו לידי ביטוי בפיגועי טרור משטחה, בירי ארטילרי על יישובי הגליל והעמק, בירי על חקלאים ודייגים בעבודתם ובניסיונות להטיית מי הירדן.

ב. ב-21 במאי מצרים גירשה מסיני את כוח החירום של האו"ם שהוצב בו עם נסיגת ישראל מסיני לאחר מבצע "קדש".

ג. ב-23 במאי מצרים חסמה את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי והטילה מצור ימי על נמל אילת.

ד. מצרים הכניסה, החל באמצע מאי, את צבאה לסיני, תוך הפרת פירוזו של חצי האי, בהיערכות אופנסיבית ובכוונה מוצהרת לתקוף את ישראל כדי להשמידה ("נזרוק את היהודים לים").

ה. ב-1 ביוני ירדן כרתה ברית תוקפנית עם מצרים וסוריה נגד ישראל, התירה כניסתם של כוחות מצריים ועיראקיים רבים לארצה והעמידה את צבאה תחת פיקוד מצרי. ירדן ריכזה כוחות רבים ביהודה ושומרון, בהיערכות אופנסיבית, במגמה לתקוף את ישראל.

ו. מצרים הפגיזה יישובים באזור רצועת עזה בימים שקדמו למלחמה.

אין כל ספק שמדינות ערב עמדו לפלוש לישראל כדי להביא לחורבנה. לנוכח תוצאות המלחמה – תבוסתן המוחצת והמשפילה במלחמה נגד צה"ל, שהכריע יחד את צבאותיהם, הכניע אותם והרחיב באופן משמעותי את גבולות ישראל בתוך שישה ימים בלבד, נשאלת השאלה מה גרם לחוסר מודעות כל כך קיצוני של הערבים, באשר ליחסי הכוחות בין הצדדים? הרי ברור שהתוקפנות הערבית התבססה על הערכה שגויה בעליל באשר לתוצאות האפשריות של המלחמה. מה עמד מאחורי ההערכה השגויה הזאת? האם היה זה כשל מודיעיני גרידא?

ניתן להשיב על השאלה באמצעות מעקב אחר העיתונות הערבית וההכרזות של מנהיגי ערב בשנים שקדמו למלחמה. הנה, למשל, ציטוט ממאמר בעיתון המצרי אל-גומהוריה, שביטא את הכת השלטת של מצרים. כך תיאר העיתון את הישות הציונית: "מדינה ללא ממשלה, ארץ ללא גבולות, עם ללא אחדות, אוצר שפשט את הרגל, מפלגות עוינות זו את זו, אומה שמזרחה מקלל את מערבה, מסורת ללא כבוד, נתיניה מקללים את שליטיה, אוסף של חלאת-אדם, כנופיה מוקפת על ידי 90 מיליון ערבים שחשים לדרסה ולהכחידה, מושבה חשוכה – בוא יבוא הרגע, שאפשר יהיה למחוק אותה מהעולם והמזרח הערבי".

קשה למי שאינו מכיר את מהותה של דמוקרטיה, היא זרה לו והוא מעולם לא התנסה בה, להבין את רוחה. השיח החופשי, הביקורת החופשית, כל אלה מצטיירים בעיניו כחולשה וכריפיון. פעם אחר פעם טועים הערבים בהבנתם את מהותה של החברה הישראלית, ומופתעים מהתגבשותה לאגרוף ברזל בשעת מבחן.

לאחר מלחמת לבנון השניה, התוודה נסראללה, ברגע נדיר של גילוי לב, שאילו העריך שישראל תגיב כפי שהגיבה, לא היה מבצע את חטיפת החיילים. אולם נסראללה היה שבוי ברטוריקה של "נאום קורי העכביש". הוא ראה את החברה הישראלית ברפיונה, בחולשתה וגם הוא חשב שישראל מתפוררת; שהיא אוצר שפשט את הרגל. את התוצאה הוא שילם בהריסות דאחיה, שהביאו לתשע שנות שקט, בגבול שדימם 40 שנה.

אנו יכולים להיות מרוצים מיכולתנו להתאחד כשאנו מותקפים ולהשיב מלחמה שערה. כך היה גם ב"צוק איתן". אך אין ניצחון גדול יותר במלחמה מאשר מניעתה. אלמלא ראו הערבים את ישראל כאוצר שפשט את הרגל או כממלכת צלבנים שניה שהארץ עומדת להקיא, הם היו נמנעים מהתוקפנות נגדה. אלמלא אשלייתם שניתן להחריב את ישראל, אולי הם היו משלימים עם קיומה וכבר היה שלום במזה"ת.

אחדות כפי שהייתה במלחמות גם בימי שלום, הייתה מונעת את המלחמות. ישראל נבחנת כל העת בידי אויביה, וכאשר הם מזהים חולשה, הזיהוי מתורגם לתוקפנות.

הדמוקרטיה הישראלית היא מרכיב משמעותי בחוסן הלאומי של המדינה. אולם דמוקרטיה אינה חייבת להיראות כמדינה ללא ממשלה, עם ללא אחדות, אוצר שפשט את הרגל, אומה שמזרחה מקלל את מערבה. דמוקרטיה חסונה מפגינה עוצמה, אחדות (לא אחידות, אלא אחדות על אף המחלוקות), נחישות, עמידה. כל עוד לא נבין זאת, ונמשיך להציג חזות של מדינה מתפוררת, נעודד את התוקפנות נגדנו ונדחה את בוא השלום המיוחל, שהתנאי ההכרחי לו, הוא השלמה של הערבים עם קיומה של ישראל כעובדה מוגמרת.