הבלוג של אורי הייטנר

אחד הרגעים המבישים ביותר של התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, היה ההודעה של מזכיר התק"צ לשעבר ולוולה נגד חוק ועדות הקבלה, שהוא כביכול לא דמוקרטי וגזעני, כמצוות עריצות הפוליטיקלי קורקט. היה זה מפגן של צביעות והתחסדות. מזכיר התנועה שמציבה את המסננים הצרים ביותר בפני ההצטרפות אליה והינה בעלת יכולת כמעט מוחלטת לקבל או לדחות מועמד, יוצא נגד מאבקן של תנועות אחיות להשאיר בידן בדל אפשרות להשפיע על זהות המצטרפים לקהילתם.

מי שמבקש להתקבל לקיבוץ עובר תהליך לא פשוט של היכרות עם הקיבוץ וחבריו ושל אבחונים שונים, והקיבוץ מוסמך להחליט, ללא צורך לנמק בפני איש, האם לקבלו. ואם הוא התקבל, הקבלה היא לשנתיים של מועמדות, שבסופה על המועמד לעבור הצבעה בקלפי, שבה נדרש רוב מיוחד ועצום של 2/3 כדי לקבלו.

חוק ועדות הקבלה נועד לאפשר ליישובים כפריים קהילתיים השפעה מסוימת על זהות המצטרפים אליהם, בעיקר כדי למנוע הצטרפות של מי שעלול לפגוע במרקם החברתי של הקהילה. החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים.

החוק מאפשר קיומן של ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, רק ביישוב שמספר בתי האב שבו אינו עולה על 400 והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית.

ועדת הקבלה היא אזורית, ונציגי היישוב יכולים להיות לכל היותר שנים מתוך חמישה. ניתן לערער על החלטת הוועדה בוועדת השגות מטעם משרד המשפטים, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומי המשפט והרווחה, ואין בה אף נציג של היישוב, של המועצה האזורית או של התנועה המיישבת.

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית". זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם". זה החוק אותו כינה בעזות מצח יוסי שריד "חוק תחום המושב של הערבים".

המתקפה על החוק הציגה אותו כחלק ממה שכונה "גל חקיקה אנטי דמוקרטי". החוק הוצג כשינוי מהותי לעומת המצב הקיים, כחלק מאותו גל, שנועד למנוע קבלת ערבים ליישובים היהודיים. האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

כעת מובילה מרצ הצעת חוק שנועדה לבטל את חוק ועדות הקבלה, כדי למנוע מהיישובים את השליטה על זהות המצטרפים אליהם. החוק הזה עדין לא חל על הקיבוצים (זולת ההרחבות לקיבוצים), בשל הקושי לחייב אגודה שיתופית לצרף אליה שותפים. אך אין לי ספק, שגל החקיקה האנטי ציוני, אם חלילה יצליח לבטל את ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים, לא יעצור בשער הקיבוץ. לא תהיה להם בעיה למצוא את התירוץ. למשל – הם יציעו להפריד בין המגורים בשטח היישוב לבין החברות באגודה השיתופית. הם יאמרו שהשטח שייך לכל האזרחים ולא לאגודה.

לכן, דבריו של ג'ומס בגיליון הקודם בזכות היוזמה האנטי ציונית של מפלגתו, לא רק צבועה ומתחסדת, אלא גם לא תחזיק מים. היא צבועה, כיוון שבעוד כקיבוץ אומר ג'ומס ש"אם ארצה להקים קיבוץ חילוני ברור שלא אקבל נקלים דתיים. אם אקים יישוב של צמחונים – לא אקבל כאלה שצולים בשר על האש". אבל הרי בדיוק זו ה"גזענות" נגדה יוצאת מפלגתו, בינתיים נגד היישובים הקהילתיים. כשהיא תופנה נגד הקיבוצים, לא יהיה מי שיגן עלינו, כמו בשיר הידוע של מרטין נימלר.

מן הראוי שהתנועה הקיבוצית תיאבק בכל כוחה לסיכול הצעת החוק נגד ההתיישבות.

* "ידיעות הקיבוץ"

חלום בלהות חלמתי. ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין. לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שנשבע לשקר. ולרב הראשי מונה... לכאורה...

התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת.

לא. ארגון פשע לא השתלט על מדינת ישראל. אבל כל שאר הפרטים מדויקים. אוי לבושה!

האם מדינת ישראל היא מדינה מושחתת? התשובה לשאלה זו מורכבת. ישראל אינה מדינה שבה הרקב, השלמונים והבקשיש הם בסיס החיים הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים. אבל ישראל היא מדינה שאזרחיה עלולים לאבד את אמונם בשלטון החוק, בשל העובדה שרבים ממנהיגיה סרחו. ומה שחמור לא פחות ומטלטל לא פחות מבגידת המנהיגות, ואני מרשה לעצמי להשתמש בביטוי החריף אך הראוי כל כך של השופט רוזן, כלפי מעילתו של אולמרט בבסיס האמון, הוא השחיתות שפשתה בצמרת המשטרה, ובאה לידי ביטוי בשורת הניצבים שסרחו ואפילו לצמרת הפרקליטות היא חלחלה. ומי ישמור על השומרים?

יום מתן גזר דינו של אולמרט, בהמשך לימי הרשעותיו ולגזר דינו הקודם, הוא יום שחור למדינת ישראל – יום שבו התברר שמי שעמד בראש ממשלת ישראל הוא פושע הראוי לשבת בכלא. אך זהו יום גדול למדינת ישראל – היום שבו הוכח שישראל היא מדינת חוק, המבוססת על שוויון בפני החוק; יום של ניקוי האורוות וניצחון במלחמה בשחיתות.

האמנם ניצחון?

אי אפשר לומר שהחברה הישראלית ניצחה את השחיתות. המלחמה בשחיתות יודעת מעלות ומורדות. העובדה שהעבריין נוטל השוחד אריה דרעי חזר לכהן כשר בממשלת

ישראל, היא מכה קשה למאבק בשחיתות, והיא מעבירה מסר על פיו פושע מושחת ראוי להנהגה ציבורית לאחר שריצה את עונשו, כאילו אין כל עניין נורמטיבי וערכי זולת ריצוי העונש הפורמלי הכתוב בחוק.

כל הרשעה של איש ציבור שסרח, היא ניצחון במאבק בשחיתות. אין זה ניצחון סופי ומוחלט. כנראה שלא יהיה לעולם ניצחון סופי על השחיתות. כפי שאדם לעולם לא יזכה לניצחון סופי על יצר הרע שלו ועליו להתמיד במלחמה בו כל ימיו, כך חברה אנושית תיאלץ תמיד להיאבק ביצר השחיתות הציבורית, הנובע מהשילוב הקטלני של תאוות השררה והכוח עם תאוות הבצע והעדר בלמים מוסריים אצל חלק מבעלי השררה. זו מלחמה שאף פעם לא די לה, מלחמת התשה תמידית. לכן, היא מחייבת את החברה לערנות תמידית, ולחתירה לניצחונות רבים על השחיתות.

גזר דינו של אולמרט, הוא ניצחון חשוב במאבק הממושך בשחיתות. אולמרט אינו האדם הראשון העומד בפני פיתויי השררה והבצע וגם לא האחרון. פסק הדין, המבטא את הנורמה הציבורית המוסרית, וגזר הדין הנוקב בעונשו של העבריין, עשויים לסייע למי שיעמוד בפני פיתויים דומים בעתיד, להתגבר על יצרם – אם לא מתוך עולם ערכים של יושר ומוסר, לפחות מפני אימת הדין ויראת העונש.

קו ההגנה של אולמרט ופרקליטיו בדיון על הטיעונים לעונש, התמקד במכה שהוא ספג בנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הטענה היא, שכמנהיג ציבור וכמי שעמד בראש הממשלה, המכה שספג בעצם ההתפטרות ובעיקר בקלון שהמיטה עליו החשיפה, היא עונש חמור דיו ולכן יש להקל בעונשו.

טענה זו אינה יכולה להתקבל על הדעת. איגרא רמא מחייבת. אנו מצפים ממנהיג להוות מופת של שמירה על החוק, של יושר, של טוהר מידות וניקיון כפיים. ככל שמעמדו רם יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר. וכגודל הציפיות, גודל האכזבה. מעמדו הרם אינו סיבה מקלה אלא להיפך, היא סיבה למצות עמו את הדין במלוא החומרה.

* "ישראל היום"

ספר "ויקרא" נקרא גם "תורת הכוהנים". זהו ספר כוהני מובהק, שעיקרו (לא כולו) – פולחן הקורבנות במשכן ולעתיד לבוא – בבית המקדש וכן בתפקידים אחרים של הכוהנים, כמו כל נושאי טומאה וטוהרה.

פרק כ"א עוסק בדרישות מן הכוהנים בכלל ומן הכהן הגדול בפרט. מופיעות בו הגבלות על הכהן הרשאי להקריב קורבנות בבית המקדש. משום מה, ההגבלות הן בעיקרן פיזיות – כהן שהנו בעל מום אינו רשאי לבצע את התפקיד: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, ז-כא).

פסילת אדם מתפקיד כלשהו בשל מום פיזי, היא בעיניי אפליה מזעזעת ובלתי מוסרית, ואי אפשר לקבל אותה בשום אופן. אולם אנו יכולים להבין מה עמד מאחוריה – הציפיה לשלמות מאדם המשרת בקודש. מן הראוי להמיר זאת בדרישה לשאיפה לשלמות מוסרית, מצד אנשים העוסקים בענייני הציבור. לומר שאדם שאינו מוסרי, ולאו דווקא שעבר עבירה פלילית, אלא שהתנהגותו אינה מוסרית, אינו ראוי לתפקידי הנהגה ציבוריים. אדם שסרח – גם אם "החזיר את חובו לחברה", אינו דמות להנהגת הציבור. 

* 929