הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר אירחנו את יונה פריטל, חברת קיבוץ מעלה החמישה, מנהלת "יד טבנקין" ולשעבר מנהלת אגף החינוך בתנועה הקיבוצית, למפגש חברים לקראת הבחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בהן היא מתמודדת.

איתרע מזלנו, והחברים המעטים שהנושא מעניין אותם נעדרו אותו ערב מאורטל ואילו את החברים הרבים שהיו אותו ערב באורטל, הנושא אינו מעניין כלל.

וכך יונה ובעלה ישבו לשיחה מעניינת, מעמיקה ולבבית... עם רן ואתי.

האמת היא שיונה התרגשה מן הסיטואציה הרבה פחות ממני. פשוט, היא מכירה את התמונה הזאת, שאינה ייחודית לאורטל. התנועה מנותקת מהחברים והחברים מנוכרים לה. הבעיה הזאת היא האתגר הראשון של מי שיבחר לתפקיד.

אין טעם בקיומה של התנועה, אם היא מנותקת כל כך מחברי הקיבוצים. אולם אני מאמין שאין משמעות אמתית לקיבוצים ללא התנועה. אורטל אינה רק התקבצות של מספר חברים שהתיישבו על גבעה בגולן כדי לקיים בתוכם חיי קהילה שיתופית, אלא חלק מדבר גדול יותר, שנועד להשפיע על החברה הישראלית כולה במסר רעיוני בעל משמעות וערך. יישוב בודד אינו יכול להשפיע על החברה הישראלית וגם לא קיומם של כמה עשרות יישובים בודדים. אלא שהיום התנועה אינה באמת תנועה אלא ארגון אינטרסים סקטוריאלי. בתור שכזה, לא זו בלבד שאינה מגדלור של חזון ערכי לחברה הסובבת, אלא גם אינה מהווה מצפן לחברי הקיבוצים. זה השינוי הדרוש לתנועה. יונה פריטל נושאת את הדגל הזה, ואני מאמין בכוחה להנהיג את השינוי. לכן, אני תומך בה לתפקיד מזכירת התק"צ וזו הסיבה שהזמנתי אותה לשיחה באורטל.

****

אין זו הפעם הראשונה שיונה פריטל מתמודדת על הנהגת התנועה. היא עשתה זאת לראשונה לפני 15 שנים. אז, בשנת 2000, היא קראה תגר על מנהיגותו של המזכיר המכהן נתן טל, שהתמודד על קדנציה נוספת. בבחירות, ניצח נתן טל על חודם של קולות ספורים. המעוז העיקרי של יונה באותן בחירות היה קיבוץ אורטל. כ-45 חברים השתתפו בהצבעה ויונה קיבלה 100% מהקולות.

אז הייתה זו בעיקר הצבעה לעומתית נגד נתן. היה זה בתקופת המאבק על הגולן, ונתן התייצב נגד יישובי הגולן, תמך בעקירתם ואף טען שהייתה זו טעות להתיישב בגולן וטרח להזכיר בגאווה שהוא התנגד תמיד להתנחלות הזאת. נתן גם הוביל קו עוין ומלגלג כלפי הקיבוץ השיתופי והציג אותו כישות אנכרוניסטית שאבד עליה כלח. בעצם, הוא העמיד עצמו נגד כל היקר והקדוש לנו. יונה, לעומת זאת, הזדהתה עם הקיבוץ השיתופי, ואף שלא הביעה, למרבה הצער, התנגדות עקרונית לנסיגה מהגולן, היא גם לא הביעה בה תמיכה, ולעומת זאת הביעה סולידריות עם היישובים והמתיישבים ודיברה על חשיבותם.

היום אנו נמצאים במציאות אחרת לגמרי. רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את מקומו, אחר כבוד, במקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה. גם הוויכוח בין הקיבוץ השיתופי והמופרט הסתיים. כל קיבוץ הגדיר את עצמו ולמדנו לחיות זה לצד זה עם שיטות קיבוציות מגוונות. המרוץ של הקיבוצים שהופרטו לטשטוש ייחודם הקיבוצי נפסק והיום הכיוון הוא הפוך – לחיפוש עוגנים קיבוציים וזהות קיבוצית, בדרכם החדשה.

היום האתגר הוא לחזור להיות תנועה. תנועה, שיש בה סוגים שונים של קיבוצים, שלמרות ההבדלים ביניהם, יש בהם ייחוד של יתר קהילתיות, יתר ערבות הדדית, יתר שיתופיות, פחות אי-שוויון, יותר צדק חברתי מהחברה הסובבת, וכמובן הם ממשיכים לשאת את דגל ההתיישבות. תנועה בעלת משמעות לחבריה ולחברה הישראלית כולה.

אני בוחר ביונה, כיוון שאני מאמין שמבין המועמדים לתפקיד, היא היחידה המחויבת לדרך הזאת, ואני מאמין בכוחה להגשימה.

****

בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", פרסמתי את המאמר הזה, בתמיכה ביונה פריטל:

          מנהיגות של שליחות וחזון

פרופ' יצחק אדיג'ס, אחד מגדולי המומחים בעולם בתחום הניהול והוגה דעות מקורי וחשוב בתחומי המנהיגות, הגדיר את נוסחת ההצלחה של ארגונים: האנרגיה המושקעת מהארגון החוצה, חלקי האנרגיה המושקעת בתוך הארגון, שווה למידת ההצלחה של הארגון. כאשר האנרגיה החוצה גדולה יותר, התוצאה היא הצלחה. כאשר האנרגיה פנימה גדולה יותר, התוצאה היא חוסר הצלחה. כדי להפנות את המשאבים החוצה, יש צורך בארגון פנימי בריא, שאינו שואב את האנרגיות. אולם כאשר מעייניו של ארגון מופנים בעיקר לתחזוקה פנימית, זהו סימן שמשהו רקוב בממלכה.

אם כך בארגון, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתנועה ערכית, אידיאולוגית, מגשימה. לא בכדי, ימיה הגדולים של התנועה הקיבוצית, היו הימים בהם נשאה את העם עלי שכם; הימים בהם נרתמה למשימות הלאומיות של הדור. מאז המשבר של שנות ה-80, התנועה עסוקה בעצמה ובשיח זכויות פנימי וכל פנייתה החוצה מתמקדת במאבקים על אינטרסים. הגיעה השעה לזקוף קומה, לחזור לתרבות המשימתית ולתעוזה להשפיע על הסביבה.

בבחירות לראשות התנועה, אבחר במי שמזוהה עם הכיוון הזה יותר מאחרים – יונה פריטל. הן בראיון עמה בגיליון הקודם של "ידיעות הקיבוץ", הן בפרסומיה והן בשיחותיי עמה, זה המסר המרכזי שהיא מקרינה. יונה חיה ונושמת מושגים כשליחות ומחויבות, והגשימה אותם בתפקידיה הרבים אותם ביצעה בהצלחה רבה.

אני מאמין בכנות כוונותיה וביכולותיה של יונה ליצור חיבורים וגשרים בין הקיבוצים לבין תושבי הערים בפריפריה, לשם נשיאה משותפת של דגל ההתיישבות והסְפָר, וביכולתה להקרין לחברה הסובבת ולקיבוצי התנועה פנימה, חזון המבוסס על ערכי השותפות, הערבות ההדדית, שוויון ערך האדם והצדק החברתי.

אני כבר החלטתי. אני קורא לחברי הקיבוצים לבחור ביונה להנהגת התנועה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

"בכל בוקר אני אומר לעצמי: אשריי שאני אזרח מדינת ישראל. אשריי שאני חי במדינה דמוקרטית. כל יום, כשאני קורא על הנעשה במדינות ערב, אני מודה לאלוהים על כך שזכיתי להיות ישראלי".

את הדברים הללו אמר ראיד ברהום, בן 49, תושב כפר עין ראפה, מורה ללשון עברית, ספרות עברית, אזרחות ותיירות בתיכון "ברנקו וייס", המשותף לכפר עין ראפה וכפר בית נקופה, בהרי ירושלים. ראיד הוא מחנך בלב ובנפש, מורה מצוין, שופע כריזמה, מאוהב במקצועו החינוכי שבו הוא רואה ייעוד ושליחות. אני מכיר מעט יהודים ששפתם העברית רהוטה ועשירה כשלו.

ראיד אמר את הדברים במפגש בבית הספר, עם חברי "קבוצת ירוחם", קבוצה הפועלת כבר 16 שנים ולומדת לעומק את החברה הישראלית, על צדדיה היפים יותר והיפים פחות. המפגש האחרון של הקבוצה היה בכפר עין ראפה, הסמוך לאבו גוש, וחלקו הראשון היה בבית הספר.

שוחחנו עם קבוצה גדולה של מורים ואנשי חינוך, אך שנים מתוכם בלטו באופן מיוחד. שני מורים כריזמטיים ונמרצים, אידיאליסטים וחדורי להט. האחד הוא ראיד והשני הוא עלי. עלי, בן 40, בן כפר עין מאהל בגליל, הוא מורה להיסטוריה ולפילוסופיה. כדי שהשיחה תהיה מוצלחת ולא תיגרר לוויכוחים הנדושים שכבר היו לזרא, גבולותיה הוגדרו כ"ללא פוליטיקה", כלומר שיחה על חינוך, על קהילה, על פערים סוציואקונומיים, על מתח בין חילונים ודתיים בקהילה ובבית הספר, על מעמד הבת והאישה, על נישואים מוקדמים של תלמידות בית הספר, על הוראה בעברית או בערבית וכו'. אולם עלי שוב ושוב התקשה (ובעצם לא ניסה) להתגבר על היצר. הוא ראה בביקורנו הזדמנות להעברת מסריו הפוליטיים. "מדינה יהודית לא יכולה להיות מדינת כל אזרחיה ולכן אני לא יכול להזדהות עם המדינה... מלחמת 48... נכבה... מעמד זהה לערבית ולעברית... ישראל מטפחת דיקטטורים ערבים כמו מובארק" וכו' וכו'.

ובמהלך השיחה חשבתי, שכמו הטלת המטבע "עץ או פלי", שאלת השתלבותם האפשרית של ערביי ישראל במדינה, היא שאלת ראיד או עלי. אלא שכאן אין המדובר בהטלת גורל, כאן מדובר בחינוך. האינטרס של מדינת ישראל לאפשר את השתלבותם המקסימלית של אזרחיה ערבים בתוכה, יכול להתגשם בעיקר דרך החינוך. על המדינה להשקיע בשיפור וחיזוק החינוך במגזר הערבי, אך עלינו להיות מפוכחים – חיזוק החינוך עלול להיות חרב פיפיות. חרב שלהבהּ האחד הוא ראיד והאחר הוא עלי. מורה כעלי יסית את תלמידיו ללאומנות פלשתינאית ולשטנה ועוינות כלפי מדינת ישראל. מורה כראיד יחנך את תלמידיו לפטריוטיות – פטריוטיות ערבית-ישראלית ופטריוטיות ישראלית, בלי לראות סתירה בין השניים.

ככל שיהיו במגזר הערבי יותר מורים כמו ראיד, מורה לאזרחות המחנך את תלמידיו שחובתו של כל נער ערבי לשרת שירות לאומי או שירות צבאי וגאוותו הגדולה היא על תלמידיו שאכן עושים זאת, כך יוכלו ערביי ישראל להשתלב במדינה.

איך ניתן להבטיח שיהיו יותר מורים ומחנכים מסוגו של ראיד ופחות מורים ומחנכים מסוגו של עלי?

הנה, נתון מעניין נוסף – ראיד למד לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית וכעת הוא מתעתד ללמוד לתואר שלישי באוניברסיטת ת"א. עלי למד לתואר ראשון באוניברסיטת רבת עמון עם מלגה של בית המלוכה ותואר שני באוניברסיטת ביר-זית. מסתבר שמדי שנה לומדים באוניברסיטאות במדינות ערב וביו"ש לפחות 15,000 סטודנטים ערבים. איך אמר ראיד? "משהו מסתובב אצלם כשהם שם".

ולמה הם לומדים באוניברסיטאות הערביות? בשל הקושי שלהם להתקבל לאוניברסיטאות בישראל; אם בשל דרישות הבגרות ואם בשל דרישות הפסיכומטרי המוטות לטובת החזקים מבחינה סוציואקונומית ובעיקר בשל בעיית השפה. עם ובלי קשר לכך, הגיע הזמן למהפכה רבתי בהשכלה הגבוהה בישראל – תואר ראשון חינם. אין ולא תהיה מהפכה חברתית חשובה יותר מזאת. וגם בנושא ערביי ישראל – מהלך כזה יביא את רוב היוצאים ללימודים במדינות ערב ובאוניברסיטאות פלשתינאיות, ללימודים באוניברסיטאות עבריות, ישראליות. נכון, ערבי בוגר אוניברסיטה ישראלית לא יצא בהכרח ראיד. לא מעט מהם יוצאים עלי. אולם אין לי ספק שככל שילמדו פחות באוניברסיטאות פלשתינאיות, שהן חממה לאנטי ישראליות ואנטישמיות ויותר באוניברסיטאות ישראליות, כך תקהה איבתם לישראל ותתחזק תחושת השייכות שלהם.

אך בעיה חריפה לא פחות היא בעיית השפה. ראיד מבקר בחריפות את הממסד החינוכי בישראל, שאינו פועל לתגבור משמעותי של לימוד העברית והלימוד בעברית במגזר הערבי. ד"ר צביקה צמרת, המייסד והמוביל של קבוצת ירוחם ולשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך סיפר על המאבק של ועדת המעקב להגברה, העצמה והעדפה של השפה הערבית. דומני שסוגיית השפה היא המפתח המרכזי לשינוי.

****

ראיד או עלי, הגדרתי את הברירה. אך האם באמת דמותו של המורה עשויה להשפיע ולשנות?

ראיד סיפר שביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא נעמד דום בצפירה. הילדים בכיתה הביטו בו בהשתאות, ולאט לאט רובם הצטרפו אליו. ולאחר מכן שאלו בפליאה למה הוא נהג כך, והוא פיתח אתם שיחה, על השותפות במדינה, על ההזדהות, על החללים הדרוזים והבדואים.

בשיחה השתתף עוד ראיד, אף הוא אדם מרשים מאוד. ראיד השני הוא יו"ר הנהגת ההורים בבית הספר. מדבר עברית מצוינת, אפילו במבטא צברי, ונוקט בעמדות דומות לאלו של ראיד המורה. לקראת סוף השיחה הוא סיפר שראיד היה המורה שלו.

* "על השבוע"

השתלחותו המיזוגנית, הסקסיסטית הנחותה של השר (!) לשעבר יוסי פריצקי בשרת המשפטים איילת שקד, עוררה תגובות גינוי חריפות מכל עבר. טוב שכך, אך האם פריצקי היה אומר את הדברים, אלמלא תחושתו שכאשר מדובר באיילת שקד, הכל מותר? קבלת הפנים שהיא קיבלה מצד התקשורת וחלק ניכר מהמערכת הפוליטית הייתה מבישה, אם להתבטא בעדינות.

בניכוי ההתייחסויות להיותה אישה, להיותה צעירה, לחטאה הגדול – יופיה ולעובדה שאינה משפטנית (כאילו שר הבריאות חייב להיות רופא ושר השיכון חייב להיות מהנדס בניה וכאילו לא היו שרי משפטים שלא היו משפטנים) ניתן לתאר את ה"מי שברך" במשפט אחד: הנה, זו באה להחריב את עולמנו; להרוס את מערכת המשפט בישראל.

לצד המקהלה האוטומטית הזאת, ליוותה את איילת שקד להקת מעודדים ומעודדות, שהיא תמונת הראי של המקהלה האוטומטית; זו שליוותה אותה בקריאות עידוד – סוף סוף היא תכנס באמאמאמא של בית המשפט העליון, היא תראה להם מה זה, היא תחזיר אותם לגודלם הטבעי, היא תכה בשופטים הסמולנים עוכרי ישראל האנטי ציונים האלה.

אין לי ספק שאיילת שקד תאכזב את "אוהדיה" הללו.

אילו נתבקשתי להשיא עצה לאיילת שקד עם כניסתה לתפקידה, הייתי מציע לה לשנן את תפילת שליח הציבור טרם תפילת מוסף בימים הנוראים. "הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ. ... הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי ... וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל וְקוֹלוֹ נָעִים וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת. ... וִיהִי נָא דִגְלֵנוּ עָלֶיךָ אַהֲבָה וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה".

ובעצם, איני צריך לשאת לה את העצה הזאת, כי בכניסתה לתפקיד, בכל התבטאויותיה הראשונות, מצטיירת איילת שקד כמי שנכנסת לתפקיד במידה הענווה הראויה, בדחילו ורחימו, נטולת יוהרה, כמי שבא קודם כל ללמוד ואח"כ לבנות, וחלילה לא להרוס ומתוך כבוד רב והערכה רבה למערכת המשפט הישראלית.

ובצדק יצאה איילת שקד, בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין, נגד המציירים את המחלוקת בסוגיית האקטיביזם השיפוטי כמלחמת בני אור ובני חושך (המושג בו נוהג להשתמש אחד מראשי הפונדמנטליסטים של בית המשפט העליון, בכיר העיתונאים ב"ישראל היום" דן מרגלית). לא, אין זו מחלוקת בין תומכי בית המשפט העליון ומתנגדיו ולא בין הרוצים לחזק את בית המשפט העליון לבין הרוצים להחלישו.

חוזקו של בית המשפט העליון הוא מרכיב משמעותי בחוסנה ובעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, אין תחום החסין מפני ביקורת ואין תחום החסין מפני שינויים ורפורמות.

הרפלקס המותנה, כאילו כל הצעת שינוי ורפורמה בבית המשפט העליון נועדה לפגוע בו ולהחלישו, חוטא לאמת. ההיפך הוא הנכון, גוף המציב עצמו מעל לביקורת ושולל אפריורי כל רפורמה - סופו להתנוון.

אמון הציבור בבית המשפט הוא מרכיב משמעותי בעוצמתו. האמון הזה נשחק מאוד, לעומת הימים שבהם עיני הציבור היו נשואות אליו כאל מגדלור הצדק והמשפט, דווקא בתקופתם של אהרון ברק ודורית בייניש, שבהם הרשה לעצמו בית המשפט להתנשא על הכנסת, שנבחרה בידי הציבור בבחירות חופשיות, בשם האקטיביזם השיפוטי, שגרס ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי ששופטי בית המשפט העליון יכולים לראות בכל החלטה פוליטית וביטחונית סוגיה משפטית, והעמידו את עצמם מעל המערכות הנבחרות. "גם השאלה האם לאגף מימין או משמאל היא סוגיה משפטית", קבע ביהירות אהרון ברק. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון, תחת הכותרת "אקטיביזם שיפוטי", פגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט, וכתוצאה מכך כרסמה במעמדו של בית המשפט ובשלטון החוק.

לא כל רפורמה ושינוי המוצעים או יוצעו נועדו לפגוע בבית המשפט, להחליש אותו, לכרסם בכוחו. יש לשים קץ לפרנויה הזאת, מפני כל הצעת תיקון. יש לבחון כל מקרה לגופו, בפתיחות, מתוך הנחה מוקדמת בכוונות הטובות של מציעי ההצעה. אפשר לדחות הצעה או לתמוך בה, אך ראוי להתייחס אליה בכבוד, לא בפרנויה. לדוגמה, אין כל קדושה בשיטת בחירת השופטים הנהוגה היום. אם יש הצעה לשנותה, ראוי לבחון אותה, ומתוך הבחינה אפשר להתנגד לה, אך כל הצעה כזאת היא לגיטימית.

יש להחיל מחדש את רוח הדמוקרטיה גם על בית המשפט.

הסוגיה החמה בשאלת בית המשפט העומדת להידון בקרוב בממשלה ובכנסת, היא פסקת ההתגברות, המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בית המשפט. יש מקום לפסקת התגברות, כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות. אולם אני מתנגד להצעה שעומדת לעלות לדיון, על פיה ניתן להתגבר על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים. 61 ח"כים הם הרוב האוטומטי של הקואליציה, ומשמעות הדבר העמדת הכנסת, ולמעשה הממשלה, מעל בית המשפט העליון. וכפי שאני שולל את העמדת בית המשפט העליון מעל הכנסת, ברוח האקטיביזם השיפוטי, כך אני שולל את העמדת הכנסת מעל בית המשפט העליון. בשני המקרים מדובר בפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים של הפרדת הרשויות תוך איזונים ובלמים ביניהן.

אני בעד פסקת התגברות, אולם בהצבעת 80 ח"כים. מיד ייאמר, שכמעט בלתי אפשרי להגיע לרוב כזה. נכון, ובדין. התגברות על פסיקת בית המשפט העליון, צריכה להיות קשה ונדירה. אולם כדי שפסקת ההתגברות תהיה כזאת, מן הראוי שגם היכולת של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת תהיה קשה ונדירה, רק במקרים של פגיעה מובהקת בזכויות האזרח. לכן, אני מציע, במקביל לחקיקת פסקת ההתגברות ברוב של 2/3, להגביל גם את יכולת בית המשפט לפסול חוקים. בית המשפט העליון יוכל לדון בפסילת חוק רק בהרכב של 9 שופטים לפחות, וחוק יוכל להיפסל רק בתמיכת 2/3 משופטי ההרכב. זאת הדרך שתבטיח עצמאות הן לכנסת והן לבית המשפט והפרדת רשויות ראויה, עם איזונים ובלמים.

הצעתי בנושא זה, חורגת מהשאלה של פסגת ההתגברות, אלא היא עשויה לשמש מודל לעקרונות מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת; מערכת של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים.

* "שישי בגולן"