הבלוג של אורי הייטנר

* 61. עובדה – כל המגרעות של ממשלה המבוססת על קואליציה של 61 ח"כים כבר נאמרו, אך יש להבין – זו הממשלה ואין בלתה. לכל המועמדות הפוטנציאליות להצטרפות אליה: המחנ"צ, "יש עתיד" ו"ישראל ביתנו" אין כל כוונה לעשות כן, ולכן זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. אולי בעוד שנתיים, באמצע הקדנציה, המצב יהיה שונה. אולי התפתחויות מדיניות, ביטחוניות או כלכליות תגרומנה לשינוי, או תהוונה תירוץ לשינוי. אך זה לא יקרה בקרוב.

הניסיון של ראש הממשלה ושריו להציג תמונת מצב של התרחבות קרובה של הממשלה – לא זו בלבד שאינה נכונה, היא גם מזיקה. היא משדרת זמניות וחוסר יציבות. תמונת הממשלה יכולה הייתה להיות אחרת, והיא כזאת באשמת שגיאותיו של נתניהו ערב הבחירות ובמו"מ הקואליציוני. אך את הנעשה אין להשיב.

השדר של ראש הממשלה ושריו צריך להיות שונה. עליהם להקרין יציבות. עליהם להבהיר שבדמוקרטיה גם רוב של אחד הוא רוב, לא כל שכן רוב של שניים. עליהם להקרין ביטחון ביכולת של הממשלה לפעול, למשול, להוביל. עליהם להתחיל להוביל את הרפורמות הגדולות בכלכלה, עליהן התחייב שר האוצר. עליהם לנסות לגבש עם האופוזיציה החברתית הסכמות על תמיכה מבחוץ ברפורמות.

הדרך היחידה להתרחבות עתידית של הממשלה, היא יציבות לאורך זמן. אף מפלגת אופוזיציה לא תצטרף לממשלה מקרטעת כדי להצילה. אם הממשלה תהיה יציבה וחזקה, יתכן שבעתיד תצטרפנה אליה מפלגות נוספות.

את השדר הזה ניתן להעביר לציבור באקט מתבקש, שהוא נכון מבחינה עניינית, אך גם מבחינה סמלית. איוש מיידי של תפקיד שר החוץ.

* עצה פוליטית לנתניהו - הצעד הפוליטי החכם ביותר שנתניהו יכול לעשות כעת, הוא למנות לאלתר את גלעד ארדן לשר החוץ. אם הוא באמת התכוון להשאיר את התפקיד להרצוג – בנאומו האופוזיציוני בכנסת הרצוג טרק בפניו את הדלת. אם ההמתנה להרצוג הייתה רק תירוץ – בנאומו, הרצוג העניק לו סולם. אם ימנה את ארדן לתפקיד, נתניהו ימצא לצדו שר חוץ מצוין, בעל ניסיון פוליטי, פרלמנטרי ומיניסטריאלי, נאמן ומסור. אם לא יעשה כן, ימצא מולו אופוזיציונר ממורמר בסיעת הליכוד, שיהווה מוקד כוח לעומתי.

* קלון - ממשלה חדשה. יהיו בה שרים טובים יותר וטובים פחות. יהיו בה שרים שיצליחו ושרים שיכשלו. יהיו בה שרים שיפתיעו לטובה ושרים שיאכזבו. ויש בה שר אחד שעצם מינויו הוא קלון על החברה הישראלית – הפושע, לוקח השוחד, אריה דרעי.

* להקת המעודדות - תמונת הראי של המקהלה שפסלה בבוטות ובגסות את איילת שקד בטרם נכנסה לתפקיד שרת המשפטים, היא להקת המעודדות והמעודדים שקראו לה להיכנס באמאמאמא של בית המשפט, להראות להם מה זה, להעמיד אותם במקומם, להחזיר אותם לגודלם הטבעי וכו'. אני משוכנע שאיילת שקד תאכזב אותם.

* בחרדת קודש - לאוזני המפחדים והמפחידים מפני איילת שקד שבאה להחריב את בתי המשפט ולעיני אלה המייחלים לכך שהיא תנהג כך, הנה דבריה הנכוחים בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין: "לא אקהה את שיני המערכת, ובד בבד אוודא שהשיניים לא יכרסמו במעמד הרשות המחוקקת והמבצעת. עלינו למצוא את הנוסחה לאיזון הנכון בין הרשויות". שקד הוסיפה כי היא נכנסת לתפקיד "בחרדת קודש והתרגשות רבה. משרד המשפטים הוא מהחשובים שבמשרדי הממשלה. הוא חולש על החשובים שבנושאים, המשפיעים על הפרט ועל הכלל. בית המשפט היה תמיד ועודנו מקור לגאווה". והנה דברים יפים וראויים שאמר יו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד ברזילי: "אני מברך את איילת שקד. תמיכתנו בך היא תמיכה ברשויות החוק בישראל. אנו רואים בעמדותייך נדבך חשוב. צריך לומר בצורה ברורה וחדה - ישנו צורך בבקרה על הרשויות. צריך לומר בקול רם וברור - אפשר להיות בדעה שונה ויחד עם זאת במחויבות מלאה לשלטון החוק בישראל. אני מצהיר כאן כי לשכת עורכי הדין תתמוך בך במאבקך בצורך לאזן בין שלוש רשויות המדינה". יש לציין שגם בית המשפט העליון חוזר לעצמו, והוא מאמץ בהדרגה מחדש את דרך הענווה המשפטית, להבדיל מן הפוליטיזציה ("אקטיביזם" בכיבוסית) שפשתה בו בשני העשורים האחרונים.

* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות - את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא תוכל להשתתף בדיון עד תומו. "אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי להתייצב במליאה". טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת. כוונתי לחקיקת "החוק הנורווגי", על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת עם היכנסם לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות.

* תמצית הנאום – יצחק הרצוג יכול היה לתמצת את נאומו בכנסת, בדיון על השבעת הממשלה, למשפט אחד: איני מקבל את הכרעת הבוחר.

* שאלה – מישהו יכול להעלות על דעתו את מיליבנד שהפסיד בבחירות בבריטניה קורא לבחירות חוזרות?

* שאלה 2 -  מישהו יכול לדמיין איך היו שוחטים את נתניהו, אילו הפסיד בבחירות והיה קורא לבחירות חוזרות? מישהו יכול להציע את הכינוי שבו התקשורת הייתה מכנה את נתניהו, אילו אמר "נטיל מצור על הכנסת"?

* אופוזיציה ממלכתית – מהי אופוזיציה ממלכתית? למשל, הודעתה של שלי יחימוביץ' שתתמוך ברפורמות שכחלון מתכוון להוביל וברכתה למינויים של שרים שהיא מעריכה את עמדתם החברתית. "מבחינת סדר יום חברתי כלכלי, יש כמה מינויי שרים ממש טובים, ואם להיות גלויה לחלוטין – עם חלק מהם יש לי מכנה משותף הרבה יותר רחב מאשר עם גורמים רבים באופוזיציה. אנחנו עשויים למצוא עצמנו מצביעים עבור יוזמות, רפורמות וחוקים שלה, ולא להסתפק בציוץ תמיכה".

אני בטוח ששלי תהווה אופוזיציה לוחמת לא פחות מהרצוג, אבל עניינית וממלכתית. תתמוך במה שראוי בעיניה לתמיכה, תשבח את מה שראוי בעיניה לשבח. אני מקווה שגם הרצוג ינהג כך, כפי שעשה ב"צוק איתן", למשל, אבל נאומו המתלהם, ראיונותיו בתקשורת בימים האחרונים, מעידים על כיוון אחר לגמרי. כאילו הוא צריך להוכיח שהוא לא זוחל לממשלה, וכדי להסיר חשד, הוא נוקט באלימות מילולית מתלהמת.

* דיקטטור בנשמתו - אם במהלך הקדנציה שלו יחתום נתניהו על חוזה שלום אזורי כולל עם מדינות ערב והפלשתינאים, וקבלת ההסכם תהיה תלויה באופוזיציה, כיצד תנהגנה המחנ"צ ומרצ? על פי הניסיון ההיסטורי, הן תתמוכנה. אולם אם הן תשאלנה לפיו של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, הן תצבענה נגד, כדי להפיל את נתניהו.

במאמר מרושע ב"הארץ", רכלבסקי יצא חוצץ נגד שלי יחימוביץ', שהודיעה שתתמוך ותפעל לכך שמפלגתה תתמוך ברפורמות חברתיות וכלכליות שיוביל כחלון, לטובת המשק והחברה, לקידום הצדק והשוויון, מתוך אחריות ממלכתית ופטריוטיות. תחת הכותרת "יחימוביץ' התבלבלה", המסית והמדיח תוקף אותה בחריפות: "הצעת יחימוביץ' לשת״פ למען משטר נתניהו לא תחזיק — כי היא מופרכת, מזיקה ואנטי־מוסרית. יחימוביץ' אמורה להיות הראשונה לדעת שההצעה לתמוך ולחזק רוע בעזרת 'הדברים הטובים' שהוא עושה היא פארסה. משטר אנטי־דמוקרטי, שמתחיל בריסוק משרד התקשורת, ושאין לו כלל רוב — דווקא יחימוביץ' תציל אותו? יש גבול לכל תעלול... הצעתה הנואלת של יחימוביץ'... מישהו השתגע? לגמרי?"

רכלבסקי משווה את הצעתה של יחימוביץ' לצעדו של דיין שערק ממפלגת העבודה לממשלתו של בגין. בדיעבד, הוא מצדיק את המהלך, כיוון שלטענתו בזכותו הושג השלום עם מצרים. אלא שאם אז המטרה המרכזית הייתה להשיג שלום, הפעם המטרה המרכזית היא להפיל את נתניהו, אותו הוא מכנה בעזות מצח "דיקטטור". "אין משימה חשובה מהצלת ישראל מדיקטטורה. פריצת דרך מדינית תחכה".

רכלבסקי, המרשה לעצמו להגדיר את ראש הממשלה שזה עתה נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות בידי רוב העם – "דיקטטור", הוא האדם האחרון שיכול לדבר על דמוקרטיה. מדובר באדם שנפשו סולדת מדמוקרטיה. אדם שהמניע המרכזי בחייו הוא השנאה. היא המוליכה אותו. כל חייו, מפעל חייו, מאז ספר ההסתה והשקר "חמורו של משיח" דרך מאות פשקווילי הסתה ב"הארץ", קודש להסתה והפצת שנאה נגד הציונות הדתית. הפעם הוא קורא גם לבנט להצטרף לקואליציה להצלת ישראל מפני "הדיקטטור", כי כנראה הוא החליט שנוח לו יותר למקד את ארס השנאה וההסתה שלו באיש אחד. רכלבסקי הוא אנטי דמוקרט ביסודו. הוא האיש שהסית לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. הוא האיש שקרא לפיקוד של צה"ל לסכל החלטה של הדרג המדיני לתקוף את הכור הגרעיני באיראן, אם תינתן פקודה כזאת. הוא האיש שהסית את טייסי חיל האוויר לדומם את מנועי המטוסים, אם יקבלו פקודה לצאת לתקיפת הכור האיראני. משמעות הדברים היא הפיכה צבאית.

והאיש הנקלה הזה, הדיקטטור בנשמה הזה, האנטי דמוקרט הקיצוני הזה, איש השנאה והמדון, המסית והמדיח הסדרתי, מדבר על דיקטטורה... הרי אם אדם כמותו יעלה חלילה לשלטון, עשרות אלפים יכלאו במחנות ריכוז ומאות ייתלו בכיכרות הערים.

* דוגמה היפותטית – כמובן שהדוגמה שנתתי – נתניהו יחתום הסכם שלום, היא היפותטית לגמרי. הוא לא יחתום. ואם הרצוג יהיה ראש הממשלה – גם הוא לא יחתום. גם לא זהבה גלאון. כמה הם כבר יכולים ללכת מעבר להצעות ברק ואולמרט, שנדחו בדם ואש ותמרון עשן?

* ביבי והקינג - ברגע שנמסר על מותו של בי.בי.קינג היה כל כך ברור אלו תגובות "מקוריות" סרות טעם תרוצנה ברשת. וואללה, כל כך הרבה מקוריים.

* בדרך להקמת הבנק החברתי הראשון - בשבוע שעבר פרסם בנק ישראל את המתווה להקמת אגודות בנקאיות בישראל. זה המתווה להקמת הבנק החברתי, הקואופרטיבי, הראשון בישראל. זו התפתחות חשובה ויש בה בשורות לקידום הרעיון, אולם המתווה עדין כולל בתוכו את המכשול הבלתי עביר, חסר ההצדקה וחסר התקדים בעולם החופשי: הדרישה להון עצמי בסך 75 מיליון ₪, כהתניה לרישיון להקמת הבנק.  

יש לקוות שהדרישה הזו היא שירת הברבור בקדנציה של הפרזנטור של הבנקים המסחריים כשר האוצר. השר החדש, משה כחלון, העלה על ראש שמחתנו את שבירת המונופול של קרטל הבנקים המסחריים, ואת עידוד התחרות החופשית בענף, כמרכיב מרכזי ברפורמה, שהוא התחייב לחולל בכלכלת ישראל. על הרפורמה הזאת, שאני מגדיר אותה כדה-טייקוניזציה של ישראל, הוא ביקש וקיבל מנדט ציבורי. יש לקוות שהוא יעמוד בהתחייבותו, למרות הקושי בקידום רפורמות מרחיקות לכת בממשלה, התלויה בקולו של כל ח"כ.

* ידידתו הטובה של הצרכן – "התחרותיות היא ידידתו הטובה של הצרכן". זה היה המוטו של דברי שר האוצר כחלון בישיבה הראשונה של צמרת משרד האוצר, עם כניסתו לתפקיד. ואכן, זה המסר עליו ביקש כחלון מנדט וקיבל אותו מבוחריו, ובהם כותב שורות אלו.

ובינתיים שר התקשורת בנימין נתניהו (שערוריה בפני עצמה – נתניהו המציא כל מיני קרעי משרדים לספק את תאוות השררה של כל מיני ח"כים, כולל ההמצאה המשונה שר בלי תיק לענייני תקשורת, והשאיר לעצמו את משרד התקשורת, ממניעים זרים), שפיטר ממניעים זרים את המנכ"ל המקצועי של משרד התקשורת בשיחת טלפון (שאפו – לא במסרון) החליט, ממניעים זרים, להחריג את שירותי התקשורת הקווית של בזק מרפורמת התחרותיות.

על כחלון לעמוד על המשמר, ולא לתת לנתניהו לחבל, ממניעים זרים, במהפכת הדה-טייקוניזציה שהוא רוצה לחולל במשק הישראלי.

* השתלבות מוצלחת - הקמת הגדוד הדרוזי בצה"ל לפני 41 שנים הייתה צעד חשוב להשתלבותם המוצלחת של הדרוזים בצה"ל ובחברה הישראלית. פירוקו של הגדוד הדרוזי כעת הוא עדות להצלחת ההשתלבות – היום הדרוזים משתלבים היטב בכל היחידות, ואין עוד צורך בגדוד ייחודי.

* לא אליבי לפייסנות – הסיכולים הממוקדים שביצע הצבא האמריקאי בשבועות האחרונים בבכירי דאעש, הם סוף סוף פעולה אפקטיבית נגד הארגון. הנשיא אובמה ראוי לשבח על הפעולות הללו.

עם זאת, יש לזכור שדאעש אינה הבעיה, אלא סימפטום אחד שלה ולא המסוכן ביותר. הבעיה היא תמנון הקנאות האיסלמית הג'יהאדיסטית, שדאעש היא זרוע אחת שלו, אך הוא רב זרועות, שחלקן נלחמות אלו באלו, אך כולן מסכנות את שלום העולם. ובראש התמנון ניצבת איראן, שעומדת להיות מעצמת סף גרעינית, בחסות המערב, כתוצאה ממדיניות הפייסנות של אובמה. 

פעולה חזקה וצודקת נגד דאעש, אינה יכולה לשמש אליבי לסכנה לשלום העולם של מדיניות הפייסנות שמוביל אובמה.

* א-רמאדי כמשל - האירועים בעיר א-רמאדי בעיראק הם תמצית המציאות המזרח תיכונית ו"האביב הערבי". דאעש כבשה את העיר ומבצעת טבח המוני בתושביה. חיילי צבא עיראק אינם נלחמים אלא נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. ראש ממשלת עיראק מתחנן בפני החיילים "להיות גברים" ולהילחם, אך לשווא. מיליציות שיעיות הנאמנות לאיראן עושות דרכן לעיר, כדי להילחם בדאעש ולהדוף את מתקפתו.

מה, בעצם, קורה כאן? חיילי צבא עיראק, הם חיילים בצבא של מדינה פיקטיבית, "מדינת לאום", כביכול, של לאום פיקטיבי. אין לאום עיראקי. זהו לאום שאין לו היסטוריה, אלא רק גיאוגרפיה, שנקבעה על שולחן השרטוט של דיפלומטים אירופיים קולוניאליסטיים. איזו מוטיבציה יש לחיילים כאלה להילחם ולמסור את נפשם למען מדינתם? לעומת זאת, דאעש והמיליציות השיעיות הם ארגוני אותנטיים של זרמים איסלמיסטיים אדוקים, וללוחמיהם תועפות מוטיבציה ונכונות בלתי נדלית להקרבה.

* עולם ללא ישראל - מי שרוצה פיפ"א ללא מדינת ישראל, רוצה את העולם ללא מדינת ישראל. כך, ללא כחל ושרק, הבהיר גדעון לוי במאמר שפרסם ב"הארץ": "אני מקווה שישראל תושעה מפיפ"א".

* דרכיה דרכי נועם - הרב בני לאו והזמרת והיוצרת אתי אנקרי, זכו בפרס ליבהבר לסובלנות דתית לשנת 2015. שניהם ראויים ביותר לפרס. אתי, ביצירתה ובשירתה, מגשרת בין חילונים ודתיים, בין מסורת ואמונה למוסיקה עכשווית ומרבה אהבת ישראל. הרב בני לאורך שנים מבטא יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, מעמיק את ההיכרות של החברה הישראלית עם התנ"ך והתלמוד והשנה יזם את המפעל החברתי, התרבותי והחינוכי החשוב והמבורך – 929, הביא את התנ"ך לציבור הישראלי ועולם היהודי, באמצעות לימוד פרק יומי בתנ"ך, 929 פרקים ב-929 ימים, באינטרנט ובקבוצות לימוד רבות בכל רחבי הארץ.

אך סמלי, שבשבוע שבו נחשפנו לעובדה המצערת, שארגון הרבנים האורתודוכסי המתון "צהר" ממשיך להדיר מתיקון ליל שבועות בהשתתפותו רבנים רפורמים ואורתודוכסיים, מקבל הרב האורתודוכסי בני לאו פרס לסובלנות דתית מן התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית).

* תשוקת החלוציות של בעז נוימן – בקיבוץ שפיים הלך לעולמו בשבת ההיסטוריון בעז נוימן, והוא בן 43 בלבד. נוימן נפטר ממחלת הסרטן שפקדה אותו בשנית לפני ארבע שנים, שנים אחרי שהחלים מהמחלה שתקפה אותו לראשונה בשנות העשרים המוקדמות לחייו.

ב-2009 פרסם נוימן את ספרו "תשוקת החלוצים", אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על החלוציות הציונית. ספרו התבסס ברובו על ציטוטים מהכתבים, מהמכתבים ומהיומנים שכתבו חלוצי העליה השניה והשלישית, שביטאו באופן אותנטי את תשוקתם למולדת, תשוקתם לארץ ישראל, תשוקתם למעשה ההתיישבותי באדמת הארץ. נוימן נדבק בתשוקה הזו, וספרו – מלא תשוקה לחלוציות ולתשוקת המולדת שלהם.

עד אז, התמקד נוימן בחקר גרמניה הנאצית. הוא השתייך לאסכולת הפוסט היסטוריונים האנטי ציונית, על כל תחלואיה ובהם הגרועה שבהם – השוואת הציונות לנאציזם. מתוך נקודת המבט הזאת, החל נוימן לחקור את החלוציות, והצלילה למעמקי כתביהם של החלוצים, הביא למהפך תודעתי טוטאלי, שהחזיר אותו לחיק הציונות, הפטריוטיות, אהבת המולדת והזדהות עם ההיסטוריה של עמו. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* בֹּעַז, במלעיל – מדי שנה אני מלמד את מגילת רות, ומדי שנה מישהו "מתקן" אותי כאשר אני אומר בֹּעַז במלעיל, ו"מסביר" לי שיש לומר בֹּעַז במלרע. אני מבין את האומרים זאת, כיוון שכמוהם גם אני למדתי בבית הספר על רות ובֹעַז, במלרע. אך זו טעות. בתנ"ך, טעמי המקרא קובעים את נגינת המילה. ההטעמה נהגית על פי מיקום טעם המקרא. כאשר הוא נמצא בהברה האחרונה, המילה היא מלרעית. כאשר הוא נמצא בהברה שלפני האחרונה, המילה היא מלעילית. במילה בֹּעַז  במגילת רות, טעם המקרא נמצא תחת ההברה בֹּ, ולכן המילה היא מלעילית. 

* "חדשות בן עזר"

* אין אמון – בסופו של דבר, בהצבעה, הכנסת הביעה אמון בממשלה. אבל האם לחברי הממשלה יש בה אמון? האם יש להם אמון בראש הממשלה? האם לראש הממשלה יש אמון בשריו? על פי התנהלות הדברים, התשובה לשאלות הללו שלילית.

שינוי חוק יסוד כדי לנפח ללא צורך וללא הגבלה ממשלה הנשענת על קואליציה של 61 ח"כים בלבד, היא שערורייה. שערורייה לא פחות חמורה היא האופן שבו הדבר התבצע: בחיפזון, בתהליך נמהר, בטרם הקמת הממשלה, ובעיקר – בטרם חלוקת התיקים לשרי הליכוד. למה? כדי להבטיח שכולם יצביעו בעד ואיש לא יצביע נגד, כנקמה. איזה חוסר אמון! איזו ציניות! איך נעלמה אפילו הבושה, אין איזו כסות של מהוגנות, הכל – מהמקפצה.

ולאחר מכן, המהלך המביש של איוש המשרדים בידי אנשי הליכוד אחרי הרגע האחרון, עם כל הפיצולים וההרכבות של מינֵי משרדים ותפקידים מוזרים.

ומה יהיה לאחר הקמת הממשלה? הרי ממורמרים יוכלו "לאחֵר" להצבעה בכל נושא גם אחרי השבעת הממשלה, וכאשר הממשלה תלויה בכל קול, כושר הסחיטה של כל ח"כ הוא חסר גבולות.

נתניהו יתגעגע, הו כמה הוא יתגעגע, לממשלה שפירק בחיפזון.

* ממשלת ח"י - אילו בפתיחת המו"מ הקואליציוני נתניהו היה מודיע שיקים ממשלה בת 18 שרים, בהתאם לחוק יסוד הממשלה, והמפתח של שר למספר ח"כים יהיה בהתאם – האם מפלגה אחת מן השותפות הקואליציוניות לא הייתה מצטרפת בשל כך? מלבד החיסכון הכספי וההיגיינה הציבורית, הוא גם היה חוסך לעצמו הרבה כאב ראש וביזיונות.

* משילות - הקושי בהקמת הממשלה החדשה מוכיח עד כמה העלאת אחוז החסימה תרמה למשילות.

* משחק החוץ – לאורך כל מערכת הבחירות הצהיר נתניהו חזור והצהר, את התחייבותו הפלגנית וחסרת האחריות, על כך שלא יקים בשום אופן ממשלת אחדות, כי "תהום רובצת" בינו לבין המחנ"צ, שבעזות מצח הגדיר אותה כ"מחנה אנטי ציוני". בכך, אפילו מבחינה טקטית פוליטית הוא כבל את ידיו, לא אפשר לעצמו כל תמרון פוליטי במו"מ הקואליציוני, אותו ניהל מתוך חולשה, בחוסר כישרון, כטירון.

ועכשיו, לפתע, הוא אינו מאייש את תיק החוץ, בתקופה מדינית לא פשוטה, כי הוא שומר את התפקיד להרצוג. למה שהמחנ"צ יתנדב להציל עכשיו את נתניהו מעצמו?  הסיכוי שהמחנ"צ יצטרף לממשלה קלוש. אם הוא יצטרף, זה יהיה בעוד זמן רב, בעקבות התפתחויות מדיניות משמעותיות. אם זה יקרה, יהיה צורך להרכיב מחדש את הממשלה, כיוון שהמחנ"צ לא יסתפק רק בתיק החוץ. נתניהו יודע זאת. לכן, נכון לאייש את משרת שר החוץ, ויש מועמדים לא רעים לתפקיד: גלעד ארדן וסילבן שלום. ולמה נתניהו לא הציע לאחד מהם את התפקיד? לא כי הוא שומר את התפקיד להרצוג, אלא כיוון שהוא פוחד להכריע בין המועמדים, כדי לא להכעיס את מי שלא ימונה לתפקיד. ואולי הוא רואה איום בכך שאיש מפלגתו יבסס את מעמדו בתפקיד הבכיר.

* אתנחתא קומית – החיבור בין מירי רגב לתרבות, מעיד על חוש ההומור של נתניהו. כפיים!

* מינוי מוצלח - המינוי של חיים כץ לשר הרווחה הוא מינוי ראוי וטוב. אמנם איני אוהב את התנהלותו הפוליטית בתוך הליכוד, עם כל מפקדי הארגזים של התעשיה האווירית. אולם כפרלמנטר הוא הוכיח את עצמו כלוחם חברתי ללא חת, כמחוקק חברתי מוכשר, כמי שחי ונושם את נושאי החברה והרווחה, אכפתניק למצוקות בחברה ודוגל בצדק חברתי.

* מטרת דמות – בשלושת הימים האחרונים אני מזהה תופעה חדשה אצל חסידיו השוטים של נתניהו בפייסבוק. גלעד ארדן הפך למטרת דמות בעבורם. למה מיהו הארדן הזה? מה הוא כבר עשה בחיימשלו? איזה הישגים יש לו? וכו'.

* לא שאלה משפטית – את עמדתי השוללת את מינויו של העבריין אריה דרעי לשר ביטאתי פעמים רבות. זהו מינוי בלתי מוסרי ובלתי ראוי מבחינה ציבורית. אולם אין כאן כל שאלה משפטית, כיוון שהחוק מאשר זאת. כיוון שהחוק מאשר זאת, אל לו לבית המשפט העליון להתערב בנושא. אמירתו של היועץ המשפטי לממשלה שיתקשה להגן על המינוי בפני העתירות נגדו היא אמירה אומללה. אילו המינוי היה מנוגד לחוק, היה על היועץ המשפטי למנוע אותו. כיוון שאין הוא מנוגד לחוק, עליו להגן עליו בבית המשפט. צודק היועץ המשפטי, כאשר הוא מבהיר שמעבר ללשון החוק יש מקום לשיקול דעת. אלא ששיקול הדעת אינו משפטי, אלא ציבורי ופוליטי, ולכן אינו מעניינו של בית המשפט.

* יותר ימין מימין - "ישראל ביתנו" קיבלה מנדט מבוחריה להיות שותפה למחנה שבראשות נתניהו ולממשלתו. ליברמן, מסיבותיו, הבריז לאופוזיציה בתרגיל מתוחכם ברגע האחרון. איך הוא יסביר לבוחריו את צעדו? הוא יהיה אופוזיציה מימין, יותר ימין מימין, ויאתגר בכך בעיקר את בוחרי "הבית היהודי". וכך, כל צעד פרגמטי ומתון של הממשלה ושל ראש הממשלה, תגונה ותוקע בפיו. כל פעולה המתחשבת באילוצים מדיניים, במצב בינלאומי, בראיה רחבה יותר מ"להיכנס בהם" תוגחך בפי ליברמן. כך הוא מנסה לבנות את כוחו לקראת הבחירות הבאות. האם ציבור הבוחרים יקנה את הפוזה?

* ענוות המפסיד - מיד לאחר הפסדו בבחירות, הודיע מנהיג הלייבור אד מיליבנד על התפטרותו. איני טוען שמי שהפסיד חייב להתפטר. בגין הפסיד 8 פעמים וניצח בפעם התשיעית. גם הרצוג לא חייב להתפטר. אולם ניתן לצפות ממי שהפסיד לקצת ענווה. את אלה לא מצאנו בנאומו של הרצוג. מבחינה רטורית, היה זה נאום מצוין. מבחינת רוח הדמוקרטיה הוא היה נאום בעייתי. לא הייתה בו טיפת כבוד להכרעת הבוחר.  

* הפחדות שווא - בנאומו האופוזיציוני התקיף בכנסת, בדיון על הקמת הממשלה, הזהיר הרצוג שאם נתניהו יניף ידו על בית המשפט העליון, הוא ימצא מולו אותו – הרצוג, ומאחוריו מחנה שלם. איש אינו מאיים על בית המשפט; לא נתניהו ולא איילת שקד. כל ההפחדות הללו הן הפחדות שווא. בדבריו בנדון, הזכיר הרצוג את אבות בית המשפט העליון ובהם השופטים לנדוי, חיים כהן, מנחם אילון ואגרנט. מה שדרוש הוא להחזיר את בית המשפט העליון לימיו הגדולים, בתקופתם של אותם אישים; התקופה שקדמה לאקטיביזם השיפוטי. באותם ימים עיני כל העם היו נשואות אל בית המשפט, מגדלור הצדק של המדינה. הדבר שפגע בבית המשפט ובמעמדו יותר מכל היה הפוליטיזציה (אקטיביזם) שלו בעשרים השנים האחרונות, וכאן  התיקון הדרוש. נדמה לי שהוא אכן קורה בהדרגה, לא בהתערבות ראש הממשלה ולא בלחץ שרת המשפטים, אלא מתוך תבונתם של שופטי בית המשפט העליון.

* חיבוק אופוזיציוני - כל שר ירד מדוכן הנואמים לאחר שבועת האמונים, ושם ציפתה לו דבוקה של חברות וחברי הכנסת מן האופוזיציה והתנפלה עליו בחיבוקים ונשיקות. זאת תופעה יפה מאוד ומכובדת מאוד ואפילו מסר חינוכי חשוב לציבור. התופעה הזאת מעידה על כך שמדובר בבני אדם העובדים ביחד, ולא באויבים, כפי שהדברים מצטיירים לעתים בנאומים במליאה.

* משבר אמון – עם כל החומרה הרבה שבשחיתות בקרב ההנהגה הפוליטית – חמורה שבעתיים שחיתות בקרב גורמי אכיפת החוק. גם כאשר נשיא, ראש ממשלה ושרים התגלו כמושחתים, יכולנו לפחות לסמוך על מערכת האכיפה, שאנשיה נקיים ושהם המגן על הציבור מפני השחיתות והעבריינות השלטונית.

פרשת רות דוד היא רעידת אדמה, כי היא עלולה לערער את אמון הציבור בשלטון החוק, וללא אמון הציבור – אין שלטון חוק. יש לחקור את הפרשה ביסודיות ובמהירות, ללא הנחות, ולמצות את הדין.

עם זאת, עלינו להיזהר שלא להשליך ממקרה בודד על המערכת כולה. גם אם רות דוד חטאה, אין הדבר מעיד על הפרקליטות, למרות התפקיד הבכיר שאותו היא מילאה.

לא כן, כאשר מדובר במשטרה. העובדה שכל כך הרבה בכירים במשטרה ובהם רבים מהניצבים (!) סרחו, אם בעבירות מין ואם בעבירות טוהר מידות, מצביעה על תרבות מושחתת ועבריינית במשטרה. כמובן שאין זה אומר שכל בכירי המשטרה מושחתים, אך זה אומר שיש צורך בניקוי אורוות כללי במשטרה. זו המשימה המרכזית של השר החדש לביטחון פנים. מן הראוי שהמפכ"ל החדש לא ימונה מתוך המערכת. 

* חג לעבריינים - הרבב שדבק בפרקליטות בעקבות החשדות הכבדים נגד רות דוד, הוא חג לפושעים, לעבריינים ולמושחתים. הנה, קראתי אפילו הצעה לבטל בדיעבד את כל ההליכים של לא פחות מהעבריין המורשע, רב המושחתים, נוטל השוחד אהוד אולמרט (!). אולי בכלל בהזדמנות חגיגית זאת נפתח את שערי כל בתי הכלא בישראל ונשחרר את כל הגנבים והאנסים, את כל הפושעים באשר הם.

* מתקפה על בית המשפט העליון -  במאמרי הדעות ב"הארץ" ובפרט במאמרי המערכת של העיתון בשבועות האחרונים, מתנהלת מתקפה שלוחת רסן על בית המשפט העליון, על שופטיו ועל פסיקותיו. אמנם אני סבור שבדמוקרטיה מותר לחלוק על פסיקות בית המשפט, אך מדובר בעיתון שבמשך שנים הציג כל ביקורת על בג"ץ ופסיקותיו כחתירה תחת שלטון החוק ועליונות המשפט וניסיון לפגוע בבתי המשפט. מסתבר שלא הייתה כאן כל אמירה עקרונית בדבר עליונות המשפט, אלא אדנות של מי שחשו שבית המשפט עובד אצלם, וכעת חשים שבית המשפט סורר ומורה ויש למהר וליישר אותו. במילה אחת – צביעות.

* הלוחם הברוטאלי בבית המשפט העליון - המתקפה הברוטאלית שמנהל "הארץ" נגד בית המשפט העליון ושופטיו, הגיעה לשיאה בפשקוויל נאצה נגד בית המשפט שכתב יוסי שריד. יוסי שריד מצפה מבית המשפט שיהיה סניף של מרצ, ומאחר ושופטיו עזי המצח מעיזים להמרות את פיו ולא לפסוק על פי תכתיביו, הוא אינו בוחל במילים כדי לגנות ולהשפיל אותם. הרי הוא שֶׁמֶשׁ הצדק והאמת, וכאשר בית המשפט אינו פועל על פי דרכו, הוא סוטה ממסלול הגלקסיה הקבוע לו, ולכן הוא ראוי לבליסטראות.

כל מאמרו רצוף תיאורים שקריים ואבסורדיים על אודות בג"ץ ובפסיקותיו, וקצרה היריעה מלהתייחס לכולם, אך אתן כמה דוגמאות. את דחיית העתירה נגד "חוק החרם" הוא מתאר כשלילת זכותו-חובתו לקרוא לחרם והפיכתו לעבריין. מה אומר החוק? החוק מאפשר למי שפרנסתו קופחה בשל החרם, לתבוע במשפט אזרחי את מי שהוכיח שפגע בו, בהסתה לחרם. כלומר, החוק אינו הופך את מי שקורא לחרם לעבריין, אלא מאפשר למי שמוכיח שנפגע מקריאה לחרם, לתבוע מהפוגע בו פיצויים. בוודאי שהחוק אינו אוסר על הפרט להחרים תוצרת כלשהי, או מחייב את הפרט לקנות משהו. הוא בסך הכל מאפשר למי שמטה לחמו נפגע בשל מעשה חרם אלים כלפיו, בשל מקום מגוריו או דעתו הפוליטית, לקבל סעד מבית המשפט. והרי לשם מה קיימים בתי משפט, אם לא כדי לתת סעד לאזרח שנפגע. בית המשפט לא חוקק את החוק הזה, אלא דחה עתירה נגד החוק, כאילו הוא בלתי חוקתי. הטענה שהחוק בלתי חוקתי היא אבסורדית ובית המשפט דחה אותה.

שריד רגם את בית המשפט על שלא פסל את חוק ועדות הקבלה, וטען שהחוק "קובע לאזרחים הערבים את תחום מושבם". שקר בזוי! בחוק נאמר בפירוש שאסור למנוע קבלת אדם ליישוב על רקע דת, גזע, מין, נטיה מינית וכו'. החוק בסך הכל מאפשר ליישובים קהילתיים קטנים, בני פחות מ-300 משפחות, בגליל ובנגב, להבטיח את המרקם החברתי שלהם על ידי ועדת קבלה אזורית, עם אפשרויות ערעור בפני פורום שאין בו אף נציג של היישוב, של האזור או של התנועה המיישבת. מאז ראשית ההתיישבות הציונית היישובים הכפריים קבעו מי יהיו חבריהם, כי אין דרך אחרת לקיים יישוב קהילתי קטן. החוק לא יצר את האפשרות הזאת, אלא ברגע שהחל הג'יהאד נגד הזכות הזאת, שמטרתו הייתה לפגוע בהתיישבות היהודית, הוא הציל בדל יכולת של היישובים לבחור את חבריהם ולקיים קהילה. גם את החוק הזה בית המשפט לא חוקק, אלא דחה את העתירה שהציגה את החוק כבלתי חוקתי, כביכול.

כך גם שאר דוגמאותיו של שריד, ועל הדוגמאות הקיימות הוא הוסיף תחזית: בית המשפט העליון "יסמוך ידיו במהרה על חוק הלאום". עוד אין חוק לאום, ולצערי הרב כנראה גם לא יהיה בקדנציה הנוכחית. אולם בכל הגרסאות של הצעת החוק, אין דבר וחצי דבר שיכול להיות עילה לפסילה בידי בית המשפט. הצעות החוק אינן פוגעות במאומה בזכויות הפרט של מישהו, אלא מגדירות בחוק את ההגדרה הלאומית של מדינת ישראל, כפי שהיא מופיעה במגילת העצמאות, שבית המשפט העליון עצמו העניק לה מעמד חוקתי. אפשר כמובן להתנגד לחוק, אך זו התנגדות פוליטית ואידיאולוגית. שום אקרובטיקה מילולית לא תמצא בו רבב משפטי. אבל יוסי שריד אינו מחפש משפט, אלא הוא רוצה לראות בבית המשפט זרוע ביצועית של מרצ, והוא מנהל מלחמת חורמה נגד בית המשפט המסרב למלא את התפקיד שהועיד לו.

* די למקארתיזם - אור קשתי פרסם כתבת "תחקיר" ב"הארץ" על כך ש-80% מן הארגונים המקיימים שבתות חינוך לחיילי צה"ל הם "משיחיים" ו"ימניים". תוך ניצול הבורות של הקורא, מציג קשתי תאוריית קונספירציה על מזימת השתלטות על נשמות חיילינו והרעלתם, בידי "הימין המשיחי". כדרכו המקארתיסטית, הוא מסווג את הארגונים המקיימים את שבתות החינוך לפי מדד של ראויים ושאינם ראויים, ימין ושמאל, חילונים ודתיים (שאותם הוא מכנה בשם החיבה "משיחיים"), בלי לבחון מה באמת התכנים שכל ארגון מציע.

אני מציע לבחון את הדברים דווקא על פי ה-20% ה"כשרים", המופיעים בכתבה, בפרט כיוון שאני מכיר מקרוב את הארגונים הללו ואת תכני השבתות שהם עורכים. קשתי מציין שבין עורכי השבתות הללו נמצאים מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, בינ"ה – ארגון של יהדות פלורליסטית וחילונית המזוהה אף הוא עם התנועה הקיבוצית, מכון בן גוריון ועוד. אם אכן קיימת מגמה של צה"ל לאינדוקטרינציה "דתית וימנית", מדוע נבחרו הארגונים הללו לארח שבתות חינוך? הסיבה לכך פשוטה, אלא שהיא מפריכה את התאוריה של מסע ההפחדה החביב על קשתי. מכון "שיטים" מעביר שבתות חינוך, כי הוא לקח על עצמו ליזום ולארגן שבתות כאלה והגיש הצעה ראויה. מכון "שיטים" משתייך למערך שבתות החינוך, לא כי הוא "חילוני", לא כי הוא קיבוצי, לא כי הוא "שמאלני", אלא כי הוא הציע תכנית מתאימה. זה הכל. ואם אכן 80% מהשבתות מאורגנות בידי ארגונים שאור קשתי מסווג אותם כ"ימנים דתיים", הרי הסיבה לכך היא שאלו הארגונים שיזמו אירוח ותוכן של שבתות כאלו.

החלוקה הדיכוטומית של אור קשתי, אף היא אינה נכונה. לדוגמה, בנימין יוגב - בוג'ה, חבר קיבוץ בית העמק ומכון "שיטים", שבהשקפותיו הפוליטיות הוא איש מרצ, מרצה באופן קבוע בשבתות בצפת של אחד הארגונים הדתיים. אליי פנו לאחרונה מאחד הארגונים הדתיים בבקשה שארצה בהם בשבתות על יהדות פלורליסטית, על ציונות ודמוקרטיה.  

די להפחדות, די להפרדות, די לחלוקות הדיכוטומיות הללו, די למקארתיזם הזה, די להסתה ולשנאה. טוב שיש ארגונים שחשוב להם לתרום לחינוך היהודי והציוני של חיילי צה"ל, וכדי שההיצע יהיה פלורליסטי יותר, הדרך לכך אינה פסילה של אחרים, אלא פשוט ליזום תכניות כאלו. אין לי ספק שככל שארגוני ההתחדשות היהודית הפלורליסטיים והחילונים יחליטו להיכנס לתחום ולארגן שבתות חינוך לחיילים, צה"ל יעודד זאת.

(אגב, יש מקום לדיון ביקורתי על עצם הוצאת שבתות החינוך למיקור חוץ, אך לא בכך עוסק ציד המכשפות של קשתי).

* הזדמנות להסית – אחרי כל המקרים האחרונים של הדלפת בחינות בגרות, משרד החינוך הפיק את הלקח והכין שאלון חלופי. כאשר התברר שהשאלון באנגלית הודלף, התלמידים נבחנו על השאלון החלופי.

איזו חגיגה עשה מהסיפור מוסי רז? עוד הזדמנות לבטא את שנאתו לישראל. עוד הזדמנות להסית, להשמיץ, ללכלך, לטנף, להוציא דיבת הארץ רעה, כי זו אומנותו. הוא טען שכאשר הודלפה בחינה של הציבור הערבי, כל התלמידים הערבים קיבלו עונש קולקטיבי, וכאשר הודלפה בחינה לכלל התלמידים ניתן להם טופס חלופי. ומיד נשלפה מעטו המורעל המילה "גזענות" שמזענות.

איש נקלה!

* יום השואה של ג. לוי -  ב"הארץ" התפרסם מאמר אבל, תחת הכותרת "יזכור עם ישראל", על... הנכבה, כמובן. כלומר, על כך שישראל קמה וקיימת. ציטוט לדוגמה: "כמה יפה היה, אם היה קם וילי ברנדט הישראלי, כורע על ברכיו, מקבל אחריות ומבקש מחילה". וילי ברנדט, כידוע, הוא קנצלר גרמניה שביקש מחילה על פשעי הנאצים. והרי ידוע שאנחנו נאצים והפלשתינאים הם קורבנות השואה שאנו מחוללים. על החתום: אנטישם – גדעון. אנטישם משפחה – לוי.

* האמת על ה-15 במאי – ה-15 במאי, הוא "יום הנכבה". וכדאי להזכיר מה באמת קרה ב-15 במאי.

ב-15 במאי 1948 פלשו כל צבאות מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה, על מנת למנוע את הקמתה. אותן מדינות, החברות באו"ם, פתחו במלחמה כדי לסכל את החלטת האו"ם. טבח שבויי כפר עציון מעיד על כוונתם, אילו הצליחו חלילה – להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, ובכך להשלים את הפתרון הסופי, שלוש שנים אחרי השואה.

* סליחה שניצחנו -  במלחמה הזו ניצחנו. נכון, לא נעים להפסיד במלחמה. ואין ספק שהערבים שילמו מחיר כבד על תוקפנותם. אולם הם נושאים ב-100% אחריות למחיר.

* במקום לקחת אחריות -  בחירתם להתבכיין במקום לקחת אחריות, אופיינית להם.

* לא עומד בציפיות – פעם אחת ראיתי את תכניתו של יהונתן גפן בטלוויזיה החינוכית "אומרים שהיה פה". התכנית הוקדשה ל-1954. היא הייתה בעיניי תכנית מזעזעת, שהציגה את ישראל כמדינה גזענית, שתיארה את הקמת דימונה ברוח של "לממסד האשכנזי לא היה מה לעשות עם המזרחים אז היא זרקה אותם הכי רחוק שאפשר" ואת סיפור הגבורה העילאי של נתן אלבז שפוצץ את עצמו עם רימון נטול ניצרה כדי להציל את חבריו תיארה באמירה המקוממת ש"במדינה הגזענית הדרך היחידה של עולה ממרוקו להתקבל לחברה היא למות לבד" וכן הלאה.

גם לרוגל אלפר יש טענות ליהונתן גפן על התכנית. גפן אינו עומד בציפיות שלו, והתכנית שלו היא כנראה ממסדית וציונית מדי. לטענתו, גפן "נכנע לקו המשותף כעת לכל ערוצי הטלוויזיה הישראליים, של השתקת העמדה הביקורתית והשמאלנית". במקום לבטא את "תרבות הנגד" הוא "גפן מסורס". כל זאת בעקבות תכנית שעסקה ב-1972, ולטענתו של אלפר, היא תיארה את הטבח במינכן ואת סיפור "סבנה" "בשאר רוח של ערך ב'וויקיפדיה'". כנראה שגפן לא שיבח את לוחמי החופש במינכן, ובכך הוא דיקלם את ה"נראטיב הציוני", רחמנא לצלן.

* מולך הריאליטי - בכנס "הקהל" – הכנס השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית, שנערך באפעל בסוכות לפני שנה וחצי, הוקדש אחד המושבים לנושא תרבות הריאליטי ו"הבת מצווש", כהשחתה של התרבות הישראלית והחברה הישראלית. הכותרת של המושב הייתה "נא להתנהג בהתאם", והוא התמקד בצורך ביצירת תרבות פנאי חלופית לתרבות הקלוקלת הזאת. ברב השיח, השתתפות שלוש אושיות תקשורת, שבזה אחר זה ניתחו את הסכנה והזיהום בתרבות הריאליטי, ושלושתם עשו זאת בכישרון רב והקרינו אמינות ושכנוע עצמי בדבריהם. השלושה היו אברי גלעד, יאיר שלג ו...אריאנה מלמד. בדרך כלל, קשה למצוא מילה היוצאת תחת מקלדתה של מלמד שאני יכול להסכים אתה, אך הפעם לא רק הסכמתי עם כל מילה, אלא גם נהניתי מהשנינות, מהעוקצנות, מהסרקזם ומהניתוח.

נדהמתי לשמוע שאותה אריאנה מלמד משתתפת בתכנית "האח הגדול". נדהמתי להיווכח שכל דבריה היו כאבק פורח, חסרי כל ערך. היו לה פעם עקרונות, אך כאשר הם עמדו מול בצע הכסף ותאוות הפרסום, היא מכרה את כולם. אין לה אלוהים.

... והיא עוד דיברה שם לא כעיתונאית אלא כאם מודאגת...

* הממשלה שלי - ואחרי הכל, עם כל הביקורת, והיא רבה, הממשלה החדשה היא הממשלה שלנו, היא הממשלה שלי, ואני מאחל לה בכל לבי הצלחה.

            * ביד הלשון

* היה לשעבר – קרן נויבך ב"סדר יום": "ו... נארח את דרור שטרום, מי שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר". אם הוא היה הממונה לשעבר, מה הוא היום?

* "חדשות בן עזר"

אבא מסתכל מלמעלה – מרן היה עסוק מאוד ביום הבחירות. ובין השניים שאחזו בשמלתו, הכרעתו, כנראה, הייתה ברורה.

אחוז החסימה – רף הכניסה לכנסת הועלה ל-3.25%, כלומר ארבעה ח"כים, לצורך חיזוק המשילות. התפרקות הממשלה הוכיחה שחוסר משילות אינה נובעת מסיעות קטנות דווקא, אלא מתרבות פוליטית. התוצאה הישירה של ההחלטה הייתה הקמת הרשימה הערבית המאוחדת. הדוחף העיקרי להעלאת אחוז החסימה, אביגדור ליברמן, התקשה לחצות את אחוז החסימה המוגבה. הקושי בהקמת הממשלה החדשה מוכיח עד כמה העלאת אחוז החסימה תרמה למשילות.

אלי אוחנה – כוכב העבר של הכדורגל הישראלי, מסמלי בית"ר ירושלים, שבנט רצה לשריין לו מקום בעשיריה הפותחת של "הבית היהודי", אך נתקל בהתנגדות חריפה, שהביאה את אוחנה לחזור בו ולפרוש. מטרתו של בנט הייתה למשוך קולות מזרחים מסורתיים מקרב מצביעי הליכוד. ההתנגדות בקרב "הבית היהודי" גרמה להאשמות נגד המפלגה כגזענית. יש הרואים בפרשה את הסיבה לאובדן מנדטים רבים לבית היהודי.

אמרו לי שהוא אינטיליגנט – הסנגוריה של איילת שקד על הצעת השריון השנויה במחלוקת של אלי אוחנה.

ארבעים ושנים – מספר הימים שהחוק מאפשר לח"כ עליו הוטלה בידי הנשיא המשימה להרכיב ממשלה, כולל הארכה (28+14). נתניהו מיצה את התקופה עד תום, ויותר.

אריאל לישראל אום אל פחם לפלשתין – הסלוגן החדש לתכנית הישנה של ליברמן: חילופי שטחים ואוכלוסיות.

ביביהו – כינוי מכוער מחצה המורעל של סילבי קשת, אותו הדביקה לנתניהו בקדנציה הראשונה שלו, ומשמש השראה לטיעונים רציניים ועמוקים כמו "שקרניהו", "פחדניהו" וכן הלאה.

ביביסיטר – סרטון ויראלי של הליכוד, ובו נתניהו מככב כבייביסיטר.

ביוקרטיה – (שלטון החיים?), בירוקרטיה בלשון האחים גולדשטיין.

בית ראש הממשלה – האתר השנוי ביותר במחלוקת במערכת הבחירות, שאופן ניהולו עמד במשך ימים רבים בראש מהדורות החדשות וכותרות העיתונים, הוא בית ראש הממשלה בירושלים וגם הדירה הפרטית של משפחת נתניהו בקיסריה.

בלורית – תמצית דמותו של יאיר לפיד על פי נאום בכנסת של קודמו בתפקיד, נטול הבלורית, יובל שטייניץ.

(ה) בליץ – הכינוי למתקפת הראיונות האדירה של נתניהו בארבעת הימים שקדמו לבחירות.

בני – הכוכב האמתי של מערכת הבחירות, ע"פ התשדיר של ערוץ 2, לעידוד ההצבעה.

בקבוקים – הסוגיה הרת העולם שעמדה במרכז סדר היום בבחירות 2015: לאן הלך הכסף מפיקדונות בקבוקי המחזור בבית ראש הממשלה?

גלאמין, משה – סטייליסט שערך סרטון מעורר חמלה על תנאי המגורים הירודים בבית ראש הממשלה בכיכובה של שרה נתניהו, באחד הרגעים הפאתטיים והגרוטסקיים של מערכת הבחירות.

געוואלד – "הצילו", ביידיש. הכינוי לקמפיין האישי שהוביל נתניהו בישורת האחרונה של הבחירות, בה תיאר תבוסה אפשרית של הליכוד וגייס את מצביעי הימין לתמוך בו. קמפיין געוואלד נוסף ניהלה מרצ, שנאבקה על הישרדותה הפוליטית.

דגן, מאיר – ראש המוסד לשעבר, סמל ההתנגדות לנתניהו והנואם המרכזי בעצרת נגד נתניהו בכיכר רבין.

דו"ח הדיור – דו"ח של מבקר המדינה, שבועות ספורים טרם הבחירות, על מחדלי הממשלה בהתמודדות עם משבר הדיור בישראל.

דו"ח המבקר – בדיוק חודש לפני הבחירות, פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על הוצאות מעונות ראש הממשלה, מעון השרד והמעון הפרטי. באווירת הבחירות אי אפשר היה לקיים דיון רציני על הדו"ח, שהפך להתנצחות בחירות גרידא, כשאוהדי כל צד התחפרו בעמדתם בעקבותיו.

די כבר – צמד המילים ש"ארץ נהדרת" הדביקה לבנט.

דף מסרים – הפוליטיקאים המדברים אתנו בתקשורת לפני בחירות (ואולי לא רק לפני בחירות), הם בסך הכל קריינים, המדקלמים דף מסרים יומי שמנחה אותם מה לומר.

האחים גולדשטיין – האתנחתא הקומית של הבחירות. צמד הליצנים, ראשי מפלגת הכלכלה.

הגברת – כינוי גנאי מכוער לשרה נתניהו, שהמציאו בן כספית ורביב דרוקר.

הולך לישון – בליל הבחירות הלך יצחק הרצוג לישון בתחושה של תיקו והכל פתוח והתעורר ממסרון של ציפי לבני עם בשורת התבוסה. בראיון טלוויזיוני הוא אמר למחרת, שהלך לישון כפי שהוא נוהג במצבי לחץ. מן הסתם, כוונתו הייתה להציג את "קוּליותו" וקור רוחו, כמי שאינו נלחץ במצבים קשים. הדברים התפרשו דווקא לרעתו, כמי שבורח מלחצים לשינה. "הוא צריך לשנות את שם המפלגה ממחנ"צ לשנ"צ".

החיים עצמם – התחמקותו האטומה, המנוכרת, המגושמת והמביכה של נתניהו מתגובה עניינית על דו"ח הדיור, והפניה החדה לסוגיה האיראנית. אחד הגולים העצמיים הגדולים שלו במערכת הבחירות.

הטלפון הראשון – נתניהו התחייב שהטלפון הראשון לאחר ניצחונו בבחירות יהיה לבנט, כביטוי לשותפות ההדוקה בין הליכוד והבית היהודי, המאפשרת לאוהדי הבית היהודי להצביע לליכוד. ההבטחה קוימה והטלפון הראשון היה לבנט. ולאחר מכן, עד סוף המו"מ, נתניהו התעלל בבנט ובמפלגתו ומידר אותם. הנקמה המתוקה של בנט יושבת במשרד המשפטים.

הם או אנחנו – סיסמת הבחירות המשותפת לליכוד ולמחנה הציוני.

המחנה הציוני – שמה של הרשימה המאוחדת למפלגת העבודה ו"התנועה". תגובה בהפוך על הפוך להאשמות לפיהן בהתנגדות לחוק הלאום זנחו המפלגות הללו את הציונות. השם הניב תגובות נגד שהתמקדו במועמדים פוסט ציונים ברשימת "המחנה", ועורר התנגדות בקרב ערביי ישראל ובהם חברי מפלגת העבודה הערבים ומסע זינוב מצד "הארץ".

המתנחל – תכניתו המצוינת של חנוך דאום בערוץ 10. בכל תכנית הוא התנחל ליומיים אצל אחד ממנהיגי המפלגות. תכנית הסאטירה הטובה, המקורית, היצירתית והמצחיקה ביותר בישראל.

המקום ה-11 – המקום שיועד לשריון הבכיר בליכוד ובמחנה הציוני. בליכוד מוקם שם בני בגין ובמחנה הלאומי פרופ' מנואל טרכטנברג.

הסלמה בצפון – סיכול ממוקד של מערך טרור איראני – חיזבללאי נגד אזרחי ישראל בגולן, באמצעות חיסול בכירי ההתארגנות בקונייטרה, נערך בעיצומה של מערכת הבחירות ותפס את הכותרות למשך שבועיים, שכללו שני פיגועי תגמול של חיזבאללה. "המחנה הציוני" נהג כלפי הנושא באחריות וממלכתיות וגיבה את כוחות הביטחון, תחת הסיסמה הפטריוטית "בנושא המלחמה בטרור אין אופוזיציה וקואליציה". בקרב מרצ, "הארץ" והשמאל הקיצוני הממשלה הואשמה בהסלמה מכוונת משיקולים אלקטורליים. בימין הקיצוני תקפו את הממשלה על "ההכלה" - תגובתה המתונה לפיגוע התגמול של חיזבאללה ברג'אר.

הסתרה – עם כניסתו של ראובן אדלר לניהול מערכת הבחירות של המחנ"צ, ציפי לבני והרוטציה הוסתרו. מי שרצה לראות את ציפי לבני, היה צריך לצפות בתשדירי הליכוד או לדפדף ב"ישראל היום".

התרגיל של ליברמן – ממשלתו של נתניהו אמורה הייתה להתבסס על קואליציה בת 67 ח"כים, שאחד מנדבכיה היא סיעת "ישראל ביתנו", בת ששת הח"כים. ליברמן ניהל מו"מ על הצטרפות לממשלה והובטחה לו משרת שר החוץ, ובהגיעו לישורת האחרונה – הבריז, והכשיל את האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו. רבים משוכנעים שהיה זה תרגיל מתוכנן מראש.

וי 15 – ניצחון 2015. עמותה שקמה לסייע למפלגות השמאל בבחירות. הליכוד האשים את "המחנה הציוני" בשימוש בלתי חוקי בעמותה לגיוס משאבים בניגוד לחוק הבחירות וחזר בו מהאשמותיו בבית המשפט.

ויתורים – האיום של נתניהו מפני תוצאות ניצחון של "ציפי ובוז'י" – ויתורים מפליגים לפלשתינאים. שבוע וחצי לפני הבחירות, חשף נחום ברנע את ויתוריו של נתניהו במו"מ; מפליגים לא פחות.

זובור – כינוי שהודבק לפגישה של נתניהו עם יאיר לפיד, בה הציב בפניו דרישות אולטימטיביות, ערב החלטתו לפטרו מהתפקיד.

זכות השתיקה – זכות שהתקשורת לקחה לעצמה, להשתיק את סוגיית שתיקתו של הרצוג בחקירות הפליליות על תפקידו בפרשת עמותות ברק.

חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי. המחלוקת על החוק עמדה במרכז המשבר הקואליציוני שהביא לפירוק הממשלה.

חוק ישראל היום – הצעת חוק שנועדה לאסור על הפצת עיתון יומי בחינם. התפרשה כהתרסה אישית נגד נתניהו, ואיחדה את האופוזיציה עם כל ראשי סיעות הקואליציה, על אף שהיועץ המשפטי לממשלה ושופטי בית המשפט העליון בדימוס הבהירו שהחוק אינו חוקתי ולא יעמוד במבחן בג"ץ.

חשבון נפש – מה שאנשי המחנ"צ והשמאל אומרים שהם צריכים לעשות (אבל כנראה לא יהיה להם זמן. אז הם יסתפקו בהסברים ברמה של תסמונת האישה המוכה).

ילדי כאפות – תיאור של הבית היהודי במו"מ הקואליציוני, בפיו של השר אורי אריאל.

ימין קיצוני – כל מה שאינו ציפי לבני, בפיה של ציפי לבני. למשל – ציפי לבני עד לפני שנים אחדות. למשל – שרה ואיתן לבני ז"ל.

כולנו – שם רשימתו של משה כחלון, שלגמרי במקרה מורכבת מאותיות שמו של ראש הרשימה (למעט חי"ת).

כיכר רבין – לאחר היעדרות בת שני עשורים, בישורת האחרונה לקראת הבחירות קמה לתחיה תופעת עצרות העם הגדולות בכיכר, בעצרות של שני הגושים. כנראה שלציבור נמאס מהליצנות הרדודה של אינסטנט סרטונים ויראליים ברשת.

כלי עבודה – הגדרת הדרישות הנלוות של "כולנו" לצד תיק האוצר, שנועדו לאפשר את ביצוע הרפורמות במינימום הפרעות פוליטיות, באמצעות הכפפתם למפלגה: משרדי השיכון ואיכות הסביבה (דרישה שנענתה), מנהל התכנון (נענתה) וראשות ועדת הכספים (נדחתה). בהמשך המו"מ גם מפלגות אחרות השתמשו בביטוי.

כלכלת בחירות – מספר החלטות חברתיות כלכליות המשפרות את מצב האזרחים, שקיבל נתניהו, אף שהן מנוגדות לדרכו המסורתית, הוגדרו בידי מתנגדיו ככלכלת בחירות. למשל – מע"מ אפס על פירות וירקות, העלאת שכר המינימום ועוד.

כפר כנא – אחד הסחרירים המבישים במערכת הבחירות, הייתה ניסיון מגושם של שני עיתונאים לפגוע בתדמיתו של בנט, בטענה שכקצין צעיר ב-1996 דיבר בהיסטריה בקשר ובכך גרם לתקלה המבצעית שהביאה למותם של 100 חפים בפשע בכפר כנא שבלבנון, בירי שגוי של צה"ל במבצע "ענבי זעם". מהר מאוד התברר הסחריר כקשקוש.

לא מתנצל – סלוגן של בנט. אגב, מה עושים ב"בית היהודי" ביום הכיפורים?

לא פינית, לא עשית – אחת מסיסמאות התעמולה של נתניהו, הדוחה את טענות יריביו לפיו לא עשה דבר כראש הממשלה, בטענה שבעבורם רק נסיגה ופינוי יישובים תחשב לעשיה.

לאפסן את האגו – ביטוי פופולרי מאוד בקרב הפוליטיקאים, המתהדרים בענוונותם המפורסמת.

הניתוח של הרצוג לצעד של ציפי לבני ושלו, בהסכם הרוטציה. לגבי עצמו הוא צודק, במקרה הזה. אבל ... לבני?!

לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי ומגיבורי תשדירי התעמולה של הליכוד והמחנ"צ.

לחיצת יד – אחד מרגעי השפל והחרפה בבחירות – סירובו של המועמד הכהניסט ברשימת "יחד" ללחוץ את ידי יו"ר ועדת הבחירות סלים ג'ובראן, בשל היותו ערבי. כדי לא להסתכן בעבירה על החוק נגד גזענות, הקריץ מרזל איזה תירוץ כלשהו לאי לחיצת היד.

לירות בנגמ"ש – ביטוי פופולרי בין הפוליטיקאים לבטא מאבקים פנים מחנאיים. במקום לירות מן הנגמ"ש החוצה, לעבר היריב, יורים זה על זה. ביטוי נוסף לתיאור אותה פעולה – קניבליזם.

מגרבצים – איילת שקד לסתיו שפיר, בשיחת בנות אופיינית: "אתם מגרבצים ואנחנו עושים".

מוזס, נוני – ראש החץ בתעמולה ארסית, אישית, ממוקדת נגד נתניהו, והצגתה של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון.

מועצת חכמי התורה – המוסד העליון של ש"ס, גוף הרבנים המקבל את ההחלטות ובוחר את המנהיג ורשימת הח"כים. הגרסה המזרחית למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. עד מותו של הרב עובדיה יוסף, הוא היה מועצת החכמים, ושאר החכמים היו קישוט. לאחר מותו התהפכו היוצרות, כאשר הדרג הפוליטי הכפוף למועצת החכמים, קרי אריה דרעי, מינה את מועצת החכמים בראשות הרב שלום כהן. בלשון הש"סניקים: "המועצת".

מושחתים נמאסתם – סיסמת המאבק של התנועה לשינוי שיטת הממשל אחרי התרגיל המסריח של שנת 1990, מוחזרה בצורה קצת מגושמת בקמפיין של יאיר לפיד.

מכלוף – שמו האמצעי של אריה דרעי, שצץ משום מקום בתשדירי תעמולת הבחירות.

מכתב התפטרות – לאחר פרסום הקלטת הלוהטת עם דברי הרב עובדיה נגד דרעי, כתב דרעי מכתב התפטרות, לא לפני שווידא שכבר נוסח מכתב של מועצת חכמי התורה, הגוזר עליו לחזור בו.

מלא מלא – כשדוד לוי הצטרף לממשלת ברק כשר החוץ, הייתה מחלוקת על סמכויותיו. לוי הסכים לקבל את התיק רק עם מלוא הסמכויות, וטבע את המושג "שר החוץ מלא מלא". הפרשנים והכתבים מחזרו את ה"מלא מלא" הזה, והמהדרין – גם "מלא מלא מלא", לתיאור המחלוקות במו"מ הקואליציוני על היקף תחומי האחריות והסמכויות במשרדים רבים: חוץ, משפטים, פנים, אוצר ועוד.

ממשלת אחדות – נתניהו והרצוג הבהירו חזור והבהר, לפני הבחירות ואחריהן, שאין בדעתן להקים ממשלת אחדות. מה שלא הפריע לתקשורת להפריח תועפות של סחרירים על אודות ממשלת האחדות שבדרך.

מִנְהל התכנון – מנהל שלדרישת כחלון הועבר ממשרד הפנים לאחריותו כשר האוצר, ככלי עבודה כדי לאפשר את הרפורמה בשוק הדיור. דרישה זו היתה אחד מאבני הנגף במו"מ הקואליציוני.

מנותק – הכינוי שהדביק יאיר לפיד לנתניהו, בנאום התגובה לפיטוריו.

מנשקי מזוזות – כינוי גנאי שהדביק המחזאי יהושע סובול למחנה הפוליטי היריב בראיון רדיו, בו הגן על נאומו של יאיר גרבוז בכיכר רבין, בו בז ל"מנשקי הקמעות". בתודעה הציבורית, שויך הביטוי לנאומו של גרבוז.

מנשקי קמעות – מצביעי הליכוד (על פי יאיר גרבוז).

מע"מ 0 – תכניתו של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד להוזלת הדיור. הבייבי של לפיד ובבת עינו. נאחז בה בעקשנות אף שכל הכלכלנים התנגדו לה. נתניהו הצביע בעדה, אף שלא האמין בה, מתוך אילוץ קואליציוני, אך יצא נגדה כשהחליט לפרק את הממשלה. אחרי פיטורי לפיד, נתניהו הציג תכנית מע"מ 0 למוצרי מזון בסיסיים, אותה דחה זמן קצר קודם לכן, כאשר עמיר פרץ הציע אותה. לאחר הבחירות שוב חזר בו אך נכנע לדרישה חד משמעית של ש"ס בנדון.

מפלגות אווירה – כינוי לעג גורף למפלגות המרכז מד"ש ועד "קדימה" שקמו ונעלמו. "יש עתיד" ו"כולנו" מוצגות בידי מפלגות השמאל והימין כמפלגות אווירה נוספות שתתנדפנה במהרה.

מצב האומה – תכנית סאטירית בערוץ השני, מזוהה עם הקצה השמאלי של המפה. לקראת הבחירות אירחה את ראשי המפלגות לחלקה האחרון של התכנית. אירחה את מופע האימים של ציפי לבני, שכינתה את נתניהו "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט" וסיננה קוסאמק עסיסי. על סף סיום העונה עברה התוכנית לערוץ 10, שם היא נקראת "גב האומה".

מרזועבי – ברוך מרזל וחנין זועבי, הקצוות המטורפים של שולי השיח – נציגי הלאומנות הגזענית של ערבים ויהודים, המאתגרים את חופש הביטוי בישראל. עמדו במוקד ריטואל הפסילה, בבחירות 2015.

מרכז-שמאל – שמאל.

מרן – הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו אשתקד. ש"ס ו"יחד" אוחזים בו וכל אחת טוענת: כולו שלי.

משטרת הקיטורים – ההברקה בתשדירי ועדת הבחירות המרכזית, לעידוד ההצבעה בכנסת. חל איסור על מי שלא הצביע, לקטר בארבע השנים הבאות. או השנתיים. או... עזוב...

נאום בתי הנבחרים – נאום שנשא נתניהו שבועיים לפני הבחירות בפני בתי הנבחרים בארה"ב בנושא סוגיית הגרעין האיראני. הנאום תואם ללא ידיעתו של נשיא ארה"ב וגרם למשבר דיפלומטי ולמשבר אישי בין רוה"מ ונשיא ארה"ב. האופוזיציה האשימה שמטרת הנאום הייתה להשפיע על הבחירות בישראל, בשיתוף פעולה עם ידידיו הרפובליקאים של נתניהו. תומכיו ראו בו שליחות לאומית; משא היסטורי לסיכול איום קיומי על ישראל.

נאום הצ'חצ'חים 2 – הכינוי שהודבק לנאום מתנשא של האמן יאיר גרבוז בעצרת להחלפת נתניהו בכיכר רבין, בו לעג ל"מנשקי קמעות ועובדי אלילים", השתלח בהם וטען שהם "משתלטים על המדינה". הכינוי מרמז לדודו טופז, מנחה עצרת הבחירות המרכזית של המערך ב-1981, בה הגדיר את מצביעי הליכוד כצ'חצ'חים, וגרם נזק כבד למפלגתו, שהפסידה בבחירות. 

נאום השקופים – נאומו של דרעי בכנס ש"ס, עם שובו מגלות ממושכת ומיוסרת בת שבועיים. חזר שוב ושוב על "השקופים" – השכבות המוחלשות.

נאנדרטלים מזוינים – מצביעי הליכוד (על פי אלונה קמחי).

נפתלי, מני – לשעבר אב הבית של מעון ראש הממשלה, ומאז האשם בכל שערוריות הבית, במחדל יום הכיפורים וברצח ארלוזורוב. האשם תמיד.

נתניהו מאוחדת – הבטחת הבחירות המעניינת ביותר, הייתה התחייבותו של יצחק הרצוג, במיני עימות עם נתניהו בהנחיית רינה מצליח, ש"אנחנו נשמור על נתניהו מאוחדת". כל כך קשה לו להתחייב על שמירת ירושלים מאוחדת?

סער, גדעון – השר הפורש של הליכוד, שהלחיץ את נתניהו במשך שבוע, באיתותי התמודדות נגדו בפריימריז של הליכוד, שלוו בסקרים מחמיאים. לא פחות מכך, הוא הלחיץ את השותפים לקמפיין "רק לא ביבי". סמוך לבחירות הצטרף למסע הבחירות של הליכוד.

סרטון הוועדים – סרטון בוטה של הליכוד, בהשתתפות נתניהו, שהציג בגאווה את "נפגעי נתניהו" - העובדים ברשות הנמלים וברשות השידור ו... מחבלי חמאס. גול עצמי שעורר סערה ואילץ את הליכוד ואת נתניהו אישית להתנצל.

סרטונים ויראליים – הלהיט התעמולתי של בחירות 2015 הוא הפקת סרטוני תעמולה והפצתם באינטרנט וברשתות החברתיות. הסרטונים הם הומוריסטיים ולרוב השחקנים המלוהקים בהם הם מנהיגי המפלגות עצמן. הוביל בנט שפתח את המסע בסרטון ההיפסטר ה"לא מתנצל" וסרטונים נוספים ובהם סרטון הסתה נגד מועמד "המחנה הציוני" יוסי יונה שהוצג בו כמחבל חמאסניק. הליכוד הפיק סרטונים בכיכובו של נתניהו בגן ילדים וכבייביסיטר. מרצ הפיצה סרטון שבו מנהיגיה רוקדים בחתונה. הסרטונים הופצו בהיקפים גדולים מאוד, וקיבלו חשיפה גם בתקשורת ההמונים.

עימות – כבכל מערכות הבחירות ב-16 השנים האחרונות, ראש הממשלה, כקודמיו, סירב להתייצב לעימות טלוויזיוני. ערוצי הטלוויזיה וחובבי הז'אנר הסתפקו בעימות לעניים, בין ראשי המפלגות שאינן מתמודדות על השלטון.

עלאת שכר החיילים – מעיקרי המצע של האחים גולדשטיין.

פוטש – טענתו של נתניהו לפיה לפיד ניסה להקים ממשלה חלופית עם החרדים. טענה הנגועה במידה הגונה של פרנויה. בשל מופרכותה זכתה לכינוי "פוטש בננה".

פיטורין – מערכת הבחירות נפתחה בפיטורי השרים לפיד ולבני בידי נתניהו.

פייגלינים – קבוצה מאורגנת של פעילי ימין רדיקלי, בהנהגת משה פייגלין, תחת הכותרת "מנהיגות יהודית", ניסתה לבצע השתלטות עוינת על הליכוד בשנים האחרונות, אף שאנשיה אינם מעלים על דעתם להצביע לליכוד. בפריימריז של הליכוד, תבונת ההמון טיאטאה אותם אל מחוץ לליכוד.

פסילה – ריטואל קבוע מידי בחירות, בו ועדת הבחירות המרכזית פוסלת מועמדות של מפלגות או מועמדים קיצונים, מעניקים פרסום ופופולריות לנפסלים ולדורשי הפסילה, מתוך ידיעה שהנפסלים יעתרו לבג"ץ ועתירתם תתקבל.

פראייר – מי שמצביע נתניהו, על פי צעירי "המחנה הציוני".

פרגמטי – הגדרתו של ליברמן החדש, בפיו של ליברמן.

פרנויה – הגדרה מקובלת לחשדנות היתר של נתניהו, שהביאה אותו למהלך של פירוק ממשלתו.

פרס ישראל – פרשה שהסעירה את מערכת הבחירות – התערבות פוליטית של נתניהו, בתפקידו כמ"מ שר החינוך, בהרכב ועדת השיפוט לפרס ישראל בחקר הספרות ובקולנוע. הוא הדיח את הפרופסורים הירשפלד והולצמן, צעד שהביא להתפטרות שאר חברי הוועדה ולהודעה של מועמדים לפרס שהם מושכים את מועמדותם. נתניהו קיבל את המלצת היועה"מ וחזר בו.

פרשת 443 – הכינוי שהדביק אביגדור ליברמן לפרשת "ישראל ביתנו". יחידת להב 443 היא סיירת מטכ"ל של המלחמה בשחיתות ובתור שכזאת היא סדין אדום בעיני ליברמן. טענתו היא שהחקירה היא רדיפה פוליטית.

פרשת "ישראל ביתנו" – בעיצומה של מערכת הבחירות הפכה לגלויה חקירה חשאית ממושכת אודות מעשי שחיתות רבי זרועות של ראשי "ישראל ביתנו" ופאינה קירשנבאום בראשם.

ציאניד – הכיבוד שאלונה קמחי מציעה, בנדיבותה, לנאנדרטלים המזוינים שהצביעו לליכוד.

ציונות – הבחירות החזירו לאופנה את המילה ציונות. האם גם את התוכן? הגורם לכך היה העימות בנושא חוק הלאום, שהיה מהגורמים למשבר שהביא להקדמת הבחירות והועצם כאשר האיחוד של "העבודה" ו"התנועה" הגדיר עצמו "המחנה הציוני", ופתח דיון ציבורי על השאלה מיהו ציוני.

ציפיבוז'י – האאוטינג של הליכוד למה (ובעיקר למי) שהמחנ"צ השתדל להסתיר.

צרה – נתניהו הקים ממשלה צרה המבוססת על קואליציה בת 61 ח"כים, ופתח פתח לכל שימוש, יצירתי יותר או פחות, בכפל המשמעות של המילה: צרה צרורה, צרת המשפטים וכו'.

קול אחד – אחד מרשת של עשרות עמותות ארגוני שמאל, שלום וזכויות אדם, בכינויים מכינויים שונים, הפועלים לאורך כל השנה, ולטענת הליכוד התגייסו באופן בלתי חוקי לתעמולת הבחירות של "המחנה הציוני" ומרצ.

קולו של הרצוג – אחת מסוגיות הליבה של מערכת הבחירות.

קירשנבאום, פאינה – סגנית שר הפנים, החשודה המרכזית בפרשת "ישראל ביתנו", שנאלצה לפרוש מן החיים הפוליטיים.

קניבליזם – ע"ע לירות בנגמ"ש.

קרקס נתניהו – הכינוי שהדביק ראש האופוזיציה הרצוג לממשלה החדשה, בנאומו בכנסת בדיון על השבעת הממשלה. הנאום זכה לכינוי "נאום הקרקס".

רוטציה – ברטרו של 30 שנה, החליטו הרצוג ולבני על רוטציה, עם הקמת הרשימה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה", במקרה שינצחו בבחירות. אלא שבניגוד לרוטציה בין שמיר לפרס, כאן אין המדובר בפשרה בין שתי המפלגות היריבות, שאף אחת לא יכלה להקים ממשלה צרה, אלא בחלוקה בתוך רשימה אחת. הסכם הרוטציה הוא תוצאת השילוב בין האובססיה של לבני לראשות הממשלה, חוסר הבושה שלה וכישרון הסחטנות שלה, עם חולשתו של הרצוג. רוטציה? יש שראו בה מוטציה.

במשך שבועות הכל דיברו על כך שהרוטציה היא נזק. שעות אחדות לפני פתיחת הקלפיות, גם לבני הבינה שאין מנוס משימת קץ לפארסה. זה היה מאוחר מדי.

במהלך המו"מ הקואליציוני, נפוצו ידיעות שנתניהו מייעד מינוי מועמדים של הליכוד לתפקיד שר ברוטציה, כדי לאפשר לח"כים רבים ליהנות מכיסא עם ריפוד עוד צבי. התברר שהיה זה סחריר מו"מ.

רק לא ביבי – האידיאולוגיה של מפלגות מרכז שמאל.

רשימות חיסול – דילים בפריימריז, שנועדו לדחוק את רגליהם של בכירים במפלגות, בידי מתנגדיהם. למרות השמועות, בליכוד ובמפלגת העבודה רשימות החיסול כשלו.

שבתרבות – תכניות ראיונות פומביים בערים השונות בשבתות. הפוליטיקאים, בעיקר בתקופת הבחירות, מרבים להשתתף בתכניות ולהציף בהכרזותיהם את כותרות השבת.

שומרי הסף – כינוי למבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, שאמורים להיות שומרי הסף של שלטון החוק. לטענת האופוזיציה וכלי התקשורת, הם נכשלו בתפקידם ומרחו את החקירות הנוגעות להתנהלות ראש הממשלה, משפחתו וביתו.

שיעור בצניעות – מה שקיבל נפתלי בנט מפרשת אלי אוחנה, על פי עדותו.

שיקום – הצעתו הנדיבה של יאיר לפיד לאסיר המשוחרר אריה דרעי.

שכר מינימום – ראש הממשלה החליט להעלות את שכר המינימום במגזר הציבורי, והחלטתו הואשמה ככלכלת בחירות.

שקופים – השכבות המוחלשות, בתעמולת ש"ס.

שעיר לעזאזל – יאיר גרבוז.

שרה נתניהו – אשת ראש הממשלה ומוקד הביקורת נגדו. דמות בעייתית, שהיחס אליה נע בין רחמים עליה ועל בעלה לבין שנאה וניצול חולשותיה לחגיגת בחירות סרת טעם.

שריונים – במפלגות שבהן התקיימו פריימריז, ניתנה למנהיגים סמכות לשריין מספר מקומות עבור אישים בולטים, בעלי משמעות ומושכי קולות, שייחסך מהם הצורך לכתת רגליים אחרי המתפקדים בפריימריז. בשלב מסוים רעיון השריון הפך את פניו, כאשר המנהיגים פתחו בזאר של חיפוש דוגמניות צמרת, שדרני צמרת, כדורגלני צמרת וכד'.

תהום רובצת – מה שבין הליכוד והמחנ"צ, על פי נתניהו.

תכל'ס – סיסמת מלחמת המאסף של ליברמן על תדמיתו כמנהיג של מעשים והחלטות ולא של דיבורים. לא כל כך עזרה לו.

תמונת מוסך – השר (!) לשעבר פריצקי, בהשתלחות מזוגנית סקסיסטית נגד שרת המשפטים איילת שקד, טען שהיא ראויה להופיע בתמונות התלויות במוסכים. בכך הוא אפשר לחבריו להשתלחות הבוטה בשרה החדשה עם מינויה להסתייג ממנו, ולהציג את השתלחותם כמהוגנת.

תסמונת האישה המוכה – ההסבר להצבעה בעד הליכוד למרות מה שכתוב ב-ynet.

תשדירי הבחירות – לב מערכות הבחירות וההצגה הטובה בעיר בשנות ה-70 וה-80. היום – סרח עודף שדוף רייטינג לתעמולה באינטרנט.