הבלוג של אורי הייטנר

פרק טו בספר "ויקרא" הוא הפרק השני של פרשת "מצורע". על פי המסורת, הצרעת מעידה על הלוקים בה שהם נגועים בחטא לשון הרע. מצורע = מוציא לשון הרע.

מחלת הצרעת אינה נפוצה בימינו, אולם לשון הרע – נפוצה גם נפוצה. יש מי שלשון הרע אומנותם ועל דיבת הארץ – פרנסתם.

אל אלה התייחס בסרטון המצולם חתן פרס ישראל, פרופ' אסא כשר, מגדולי הפילוסופים בישראל. אסא כשר הוא מופת של אתיקה, אמת ומוסר, וראוי להקשיב לדבריו הנכוחים. 

אסא כשר על שוברים שתיקה.

במה שבועות יוצא דופן מבין שלוש הרגלים? בעוד בפסח ובסוכות יש שני ימי מועד ובאמצע ימי חול המועד, שבועות הוא חג בן יום אחד בלבד. מה הסיבה לכך?

כותב ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י): "פסח וחג [חג=סוכות א.ה.] שאין עונת מלאכה, עשה זה ז' וזה ח'. עצרת שהיא עונת מלאכה אינה אלא יום אחד בלבד, מלמד שחסך הכתוב על ישראל".

הסיבה לכך ששבועות הוא חג קצר, חד יומי, טוען רשב"י, נובעת מכך שהוא נמצא בשיאה של העונה החקלאית הבוערת. אלוהים חס על פרנסתם של חקלאי ישראל, ולכן הוא קבע חג קצר.

המעניין במדרש אינו רק תוכנו, אלא גם זהותו של בעל המדרש. החרדים רואים ברשב"י את אבי רעיון "תורתו – אומנותו", אבי התפיסה של "חברת הלומדים". רשב"י, שישב 13 שנים במערה ולמד תורה עם בנו מצאת החמה עד שקיעתה, בז ל"חיי שעה" ואפילו בזמן התפילה הוא ראה ביטול תורה, מגלם את היהדות הגודרת עצמה בדל"ת אמות של תורה, ומה לה עניינים בטלים כמו מדינה, כלכלה, ביטחון, עבודה ופרנסה. והנה, דווקא הוא, טוען שהחג החשוב כל כך, חג מתן תורה, אחד משלוש הרגלים, שונה כל כך מן החגים האחרים כדי לא לקפח את פרנסתם של ישראל וכדי לא לפגוע בעבודתם החקלאית.

נכון, רשב"י ראה בלימוד התורה ערך עליון, אולם הוא היה רחוק מתפיסת עולם של "חברת לומדים". הוא סבר שעלית מצומצמת של בני עליה צריכים להקדיש את חייהם אך ורק ללימוד תורה. אולם הוא ראה חשיבות גדולה בחיים הסדירים של החברה הכללית, היטיב להבין בחקלאות ולפסוק פסיקות בסוגיות חקלאיות, מתוך התחשבות בצרכי החקלאים, כמו בהסדרים שונים בשנת השמיטה.

איזה עיוות מוסרי, רוחני ודתי יש באורח החיים של חברה הנמנעת מפרנסה, נמנעת מעבודה, נמנעת מהגנה על הקיום ומסתמכת על עבודתם ושירותם הצבאי של שבטים אחרים בעם. איזה ניוול מוסרי, רוחני ודתי כרוך בחברה שזה אורח חייה.

הקמת הממשלה הקודמת הייתה שעת רצון; הממשלה ניסתה לקדם סדר יום ממלכתי, אותו הובילו "הבית היהודי" ו"יש עתיד", וניסתה לתת מענה, גם אם חלקי, לסוגיות כמו הגיוס, הגיור, שקיפות המערכת הרבנית ומערכת המשפט הרבנית, לימודי ליבה לכל ועוד. למרבה הצער, היצר והאגו של כל הנוגעים בדבר – לפיד, בנט ובעיקר נתניהו, החריבו את ההזדמנות ההיסטורית. הממשלה החדשה, שאינה ממשלה לאומית כיוון שהיא נכנעה לחרדים שאינם לאומיים ולדרישותיהם הסקטוריאליות, הסותרות את האינטרס הלאומי, שמה קץ לתקווה.

* "שישי בגולן"

* למען היציבות השלטונית – הליכוד טוען שהרחבת מספר השרים תחסוך כסף, כי היא תבטיח יציבות שלטונית. השתכנעתי, וזו הצעתי: להרחיב את הממשלה ולמנות בה 61 שרים – כל חברי הקואליציה. כך תובטח יציבות שלטונית מקסימלית וייחסך כסף רב. (את ח"כ חזן אפשר למנות לשר הלוטו).

* בגידת הבית היהודי – בשבוע שעבר תקפתי את נתניהו על כניעתו לחרדים. בעוד נתניהו התקפל בפני כל דרישות "הבית היהודי" באשר לסמכויות שרת המשפטים, רק תחום אחד הופקע מהמשרד - הוועדה למינוי דיינים, בשל התקפלותו מפני לחץ החרדים.

אך האמת היא שאת הביקורת יש להפנות גם ל"בית היהודי", לא רק לנתניהו. "הבית היהודי" נלחם כארי על כל סמכויות המשרד, והתקפל בסוגיה החשובה הזאת. "הבית היהודי" שותף בכך להפקרת חיי הדת בישראל, ובהם ענייני אישות – שעל פי החוק הם נתונים בידי הרבנות, לידי הפונדמנטליזם החרדי, הקיצוני, הקנאי. "הבית היהודי" שמתיימר להיות הגשר בין חלקי העם ושבקדנציה הקודמת כרת ברית עם "יש עתיד" לקידום סדר יום ממלכתי, הכולל נושאים חיוניים כמו הגיור, הגיוס, החינוך, השקיפות במערכת הדתית וכו', ויתר על כל אלה והפקיר אותם בידי החרדים. החמור מכל הוא הוצאת בתי הדין הרבניים מדי משרד המשפטים והעברתם לידי משרד הדתות, תחת שליטתו המוחלטת של העבריין המשוחרר, נושא דגל החרדות הפנאטית.

בשבוע שעבר כתבתי שהנפגעות העיקריות תהיינה נשים חילוניות. מדברים שקראתי בימים האחרונים, השתכנעתי שהנפגעות העיקריות תהיינה נשים דתיות, שלא תעזנה להמרות את פי בתי הדין הרבניים המתעללים בהן. כך אמרה בפירוש הח"כית הדתית מטעם "כולנו" רחל עזריה. לא בכדי, מי שהובילו בכנסת הקודמת חקיקה לליברליזציה של מערכת מינוי הרבנים, לשקיפות של המערכת ולהצבת נשים בוועדה, היו ח"כיות דתיות – עליזה לביא מ"יש עתיד" ושולי מועלם מ"הבית היהודי", בשיתוף פעולה עם זהבה גלאון.

הוויתור של "הבית היהודי" על כל עמדות ההשפעה בנושא הדתי הוא בגידה בציונות הדתית. יש לקוות ששרת המשפטים, היודעת היטב להיות אסרטיבית ולוחמנית, תמצה את דריסת הרגל שנותרה לה בתחום מינוי דיינים, כדי להגן על החברה הישראלית מפני הדורסנות החרדית.

* הפונדמנטליסטים של מערכת המשפט - כאשר שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן הציע להקים נציבות לביקורת על פרקליטות המדינה, עמדו הפונדמנטליסטים של מערכת המשפט על רגליהם האחוריות כדי לסכל את הרעיון, כפי שנהגו כלפי כל הרפורמות שהוא הציע. הקמת הגוף הזה תוארה כפגיעה בפרקליטות ובשלטון החוק, לא פחות. הקמת הגוף, שנועד להבטיח שגורם כל כך חזק ודומיננטי כמו הפרקליטות, שבכוחו לפגוע בזכויות האזרח, יהיה תחת פיקוח, הוגדרה כ...אנטי דמוקרטית.

פרשת רות דוד, פרקליטת מחוז ת"א, מוכיחה עד כמה הטענה הזאת הייתה נואלת, ועד כמה קיומה של נציבות כזו הכרחית לחיזוק הדמוקרטיה.

ייאמר לשבחה של ציפי לבני, שהיא זאת שהקימה את הנציבות, בקדנציה השניה שלה כשרת המשפטים.

קבלת הפנים ההיסטרית של הפונדמנטליסטים של מערכת המשפט לשרת המשפטים החדשה, גזורה מאותה גישה של ההתנגדות להקמת הנציבות.

* הטעות ההיסטורית של בגין – מבין אישי הציבור הפעילים היום, אין מי שנאמן יותר לדרכה ההיסטורית של תנועת החירות ולמשנתו של מנחם בגין מנשיא המדינה רובי ריבלין. הוא אחד היחידים בליכוד שדבק עדיין ברעיון שלמות הארץ, מצד אחד, וברעיונות הליברליים מרחיקי הלכת של בגין בסוגיות של זכויות האזרח, זכויות המיעוטים, עליונות המשפט, היחס לאופוזיציה וכו'.

דווקא לכן, יש משהו סמלי בכך שדווקא ריבלין הוא האיש המייצג את מדינת ישראל באירועים לציון יובל לכינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. זו מעין סגירת מעגל והודאה באחת השגיאות ההיסטוריות הגדולות של בגין, אולי הגדולה שבהן. לא היה נושא שבו נלחם בגין בחריפות רבה יותר מאשר בהסכם השילומים (1952) וביחסים עם גרמניה (1965). הוא, שבדרך כלל היה סמל לדמוקרטיה ופרלמנטריזם, נאבק בנושאים הללו בדרכים אלימות, הודיע שאינו מקבל ואינו מכבד את החלטת הרוב, הודיע שעל הנושא הזה הוא ואנשיו מוכנים לשבת בבתי סוהר ואף למסור את נפשם.

כעבור שנתיים ישב בגין בממשלת האחדות הלאומית שניהלה קשרים דיפלומטיים עם גרמניה. עוד עשור חלף ובגין היה ראש ממשלה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. בגין עצמו הזמין לביקור ממלכתי בישראל את הקנצלר הגרמני קוהל (אך התפטר מתפקידו לפני הביקור).

לא יזיק להנהגת הליכוד להודות בגלוי בשגיאה ההיסטורית של תנועתם ולהעלות על נס את מנהיגותו ואומץ לבו של בן גוריון שחולל את התהליך (וצריך לדעת שללא השילומים ישראל לא הייתה מסוגלת לקלוט את העליות הגדולות של שנות החמישים, והייתה עלולה לקרוס מבחינה כלכלית), ושל אשכול, שבזמנו הועלו היחסים לדרגת קשרים דיפלומטיים.

* מיהו אנטישמי – ראש ממשלת צרפת התייחס לאנטישמיות בארצו ובאירופה וגינה אותה בחריפות. בדבריו, הוא אמר בפירוש שאנטי ישראליות ואנטי ציונות היא מסווה לאנטישמיות. אלה דברים חשובים מאוד, הזקוקים להבלטה גדולה. הדברים נכונים ביתר שאת, באשר ליהודים וישראלים שהנם אנטי ציונים ואנטי ישראלים.

* מהות הסכסוך - הרש"פ מתרצת בק"ן טעמים את ניסיונה הנואל להשעות את ישראל מפיפ"א. אך האמת היא, שהרצון שלהם לראות את פיפ"א בלי ישראל, נגזר מהרצון שלהם לראות את העולם בלי ישראל. זו מהות הסכסוך במזרח התיכון.

* פרובוקציה מיותרת – בג"ץ דחה את העתירות נגד אישור תוואי מצעד הדגלים ביום ירושלים בתוך שכונות מוסלמיות. אין זה מפתיע, כיוון שבאופן עקבי בג"ץ מעניק עדיפות לחופש הביטוי על שלום הציבור. אך לא כל מה שבית המשפט מאשר, ראוי שיתקיים. ראוי לחגוג את יום ירושלים ו ומִצְעַדְגָלִים הוא דרך יפה לחגוג את היום. אולם למה דווקא בתוך שכונות מוסלמיות? למי הפרובוקציות הללו עוזרות? בדיוק כפי שאין מקום לקיומו של "מצעד הגאווה" בשכונות החרדיות, כך אין מקום למצעד הדגלים בשכונות מוסלמיות. בפרט, כאשר אל המצעד הזה נספחים פרובוקטורים גזענים, הקוראים את הקריאה הנוראה, "מוות לערבים", אחותה התאומה של הקריאה "מוות ליהודים", שליוותה את עמנו בגולה לאורך דורות.

החסרים משוגעים אנו?

* הישג לבנון השניה – לא צפיתי בסרט התעודה המדובר על מלחמת לבנון השניה, אך קראתי את מאמרי הביקורת. והביקורת תקפה את מובילי המלחמה, על ש"התחמקו מאשמה" ולא היכו על חטא. ... כאילו אין שום משמעות לעובדה, שגבול שדימם במשך 40 שנה, הוא גבול שקט כמעט לחלוטין בתשע השנים מאז מלחמת לבנון השניה.

היו במלחמה כשלים רבים, הן בתחום הצבאי והן בתחום האזרחי, אך השורה התחתונה היא ניצחון גדול. והמטרה במלחמה היא ניצחון.

            * ביד הלשון

שר - לרגל השבעת הממשלה החדשה ומינוי השרים, אעסוק במילה שר.

ב-16 במאי 1948 ז' באייר תש"ח, נערכה הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית. עיקר הדיון התמקד, מן הסתם, בפלישת צבאות ערב והמלחמה הקשה.

ולצד סקירות הביטחון, נערך דיון כיצד יש לכנות את התפקיד של הממונים על התיקים השונים.

אחת ההצעות הייתה – מיניסטר, כמקובל בכל המדינות. שר החוץ משה שרתוק (שרת) הבהיר מיד שבשבילו זה עניין מצפוני, "לא אקרֵא בשם זר". גם בן גוריון שלל את ההצעה, ואמר שהיא מגוחכת. הצעות נוספות היו נגיד ונאמן. שר המשטרה בכור שטרית אמר: "אני מציע שם שישנו בתנ"ך – שר". ב"ג תמך בשתי ההצעות – שר ונגיד. כידוע, נבחרה המילה שר.

שר בתנ"ך הוא ממונה. הממונה על המשקאות – שר המשקים. הממונה על העוגיות הוא שר האופים. הממונה על הצבא הוא שר הצבא. משה ממנה, על פי עצת יתרו, חותנו, שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, כלומר פירמידת היררכיה. הממונה על עשרה הוא שר עשרה וכו'.

המילה שר היא מלשון שררה – שלטון.

* "חדשות בן עזר"