הבלוג של אורי הייטנר

פרופ' יצחק אדיג'ס, אחד מגדולי המומחים בעולם בתחום הניהול והוגה דעות מקורי וחשוב בתחומי המנהיגות, הגדיר את נוסחת ההצלחה של ארגונים: האנרגיה המושקעת מהארגון החוצה, חלקי האנרגיה המושקעת בתוך הארגון, שווה למידת ההצלחה של הארגון. כאשר האנרגיה החוצה גדולה יותר, התוצאה היא הצלחה. כאשר האנרגיה פנימה גדולה יותר, התוצאה היא חוסר הצלחה. כדי להפנות את המשאבים החוצה, יש צורך בארגון פנימי בריא, שאינו שואב את האנרגיות. אולם כאשר מעייניו של ארגון מופנים בעיקר לתחזוקה פנימית, זהו סימן שמשהו רקוב בממלכה.

אם כך בארגון, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתנועה ערכית, אידיאולוגית, מגשימה. לא בכדי, ימיה הגדולים של התנועה הקיבוצית, היו הימים בהם נשאה את העם עלי שכם; הימים בהם נרתמה למשימות הלאומיות של הדור. מאז המשבר של שנות ה-80, התנועה עסוקה בעצמה ובשיח זכויות פנימי וכל פנייתה החוצה מתמקדת במאבקים על אינטרסים. הגיעה השעה לזקוף קומה, לחזור לתרבות המשימתית ולתעוזה להשפיע על הסביבה.

בבחירות לראשות התנועה, אבחר במי שמזוהה עם הכיוון הזה יותר מאחרים – יונה פריטל. הן בראיון עמה בגיליון הקודם של "ידיעות הקיבוץ", הן בפרסומיה והן בשיחותיי עמה, זה המסר המרכזי שהיא מקרינה. יונה חיה ונושמת מושגים כשליחות ומחויבות, הגשימה אותם בתפקידיה הרבים אותם ביצעה בהצלחה רבה.

אני מאמין בכנות כוונותיה וביכולותיה של יונה ליצור חיבורים וגשרים בין הקיבוצים לבין תושבי הערים בפריפריה, לשם נשיאה משותפת של דגל ההתיישבות והסְפָר, וביכולתה להקרין לחברה הסובבת ולקיבוצי התנועה פנימה, חזון המבוסס על ערכי השותפות, הערבות ההדדית, שוויון ערך האדם והצדק החברתי.

אני כבר החלטתי. אני קורא לחברי הקיבוצים לבחור ביונה להנהגת התנועה.

שתי להקות אוטומטיות מלוות את איילת שקד ללשכת שרת המשפטים. הלהקה האוטומטית האחת, היא להקת ההפחדה מפני הפשיסטית הלאומנית האנטי דמוקרטית שבאה לחרב את מערכת המשפט ואת הדמוקרטיה הישראלית. הלהקה האוטומטית האחרת היא להקת המעודדות בנוסח "תכנסי בהם... תעמידי את בית המשפט במקומו... רסני אותם". שתי להקות – שתים שהן אחת. שתיהן יוצאות מנקודת המוצא שאיילת שקד נכנסת לתפקיד כשרה לעומתית, כדי להילחם באויב היושב בבית המשפט העליון.  

המלצתי לשקד היא לאכזב את כל המצפים ממנה למלחמה. אל לה לנהוג כפיל בחנות חרסינה, אך תפקידה גם אינו להיות אומרת הן אוטומטית לאסכולה האקטיביסטית מבית מדרשו של אהרון ברק. עליה להיכנס לתפקיד ממקום של ענווה ושל כבוד למערכת המשפטית הישראלית. זאת צריכה להיות נקודת המוצא לכל הצעות השינוי שבכוונתה להנהיג.   

מערכת משפט חזקה ועצמאית, שיש בידיה כלים לשפוט בצדק ולהגן על האזרח מפני הרשות ועל החלש מפני העוצמה, היא יסוד מוסד של חיים דמוקרטיים. שרת המשפטים חייבת לראות את ההגנה על המערכת הזאת כמושכל הראשון בכל צעד שתנקוט. מצד שני, אין היא צריכה לכוף את ראשה בפני הפונדמנטליזם של בית המשפט, הרואה בכל רפורמה איום, וכל שינוי כהחלשת בית המשפט.

עליה לפעול בשום שכל, ליצור אווירה של הידברות ופתיחות ולחתור להסכמות רחבות בדבר רפורמות רצויות במערכת המשפט. רפורמות, לא מהפכה, כי על אף כל הביקורת, יש לנו מערכת משפטית מצוינת.

חוזקו של בית המשפט העליון הוא מרכיב משמעותי בחוסנה ובעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, אין תחום החסין מפני ביקורת ואין תחום החסין מפני שינויים ורפורמות. הרפלקס המותנה, כאילו כל הצעת שינוי ורפורמה בבית המשפט העליון נועדה לפגוע בו ולהחלישו, חוטא לאמת. ההיפך הוא הנכון, גוף המציב עצמו מעל לביקורת ושולל אפריורי כל רפורמה - סופו להתנוון.

אמון הציבור בבית המשפט הוא מרכיב משמעותי בעוצמתו. האמון הזה נשחק מאוד, לעומת הימים שבהם עיני הציבור היו נשואות אליו כאל מגדלור הצדק והמשפט, דווקא בעידן האקטיביזם השיפוטי, של "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי ששופטי בית המשפט העליון יכולים לראות בכל החלטה פוליטית וביטחונית סוגיה משפטית, והעמידו את עצמם מעל המערכות הנבחרות. גישה זו פגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט, וכתוצאה מכך כרסמה במעמדו של בית המשפט ובשלטון החוק.

לא כל רפורמה ושינוי המוצעים או יוצעו נועדו לפגוע בבית המשפט, להחליש אותו, לכרסם בכוחו. יש לשים קץ לפרנויה הזאת, מפני כל הצעת תיקון. יש לבחון כל מקרה לגופו, בפתיחות, באמון כלפי הכוונות הטובות של מציעי ההצעה. אפשר לדחות הצעה או לתמוך בה, אך ראוי להתייחס אליה בכבוד, ללא פרנויה. 

* "ישראל היום"

* הממשלה שלי – הממשלה שתושבע בשבוע הבא אינה ממשלת נתניהו, אינה ממשלת הליכוד, אינה ממשלת ימין – חרדים. היא ממשלת ישראל. היא ממשלתם של כל אזרחי ישראל, אלה שהצביעו למפלגות המרכיבות אותה ואלו שלא. כאזרח המדינה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה, לראש הממשלה ולשרי הממשלה; הן לשר האוצר ושרי "כולנו" שנתתי להם את קולי והן לשאר השרים.

הגישה, מעתה, לראש הממשלה ולכל אחד מן השרים: מעשיכם יקרבוכם, מעשיכם ירחיקוכם.

* צרה ושמה ממשלה צרה - הבעיה הגדולה של הממשלה החדשה היא גודלה. ממשלה של 61 ח"כים תלויה בכל ח"כ והיא שברירית. זו בעיה בעיקר כיוון שמדובר בממשלה שנועדה לחולל מפנה חברתי כלכלי – דה-טייקוניזציה של ישראל, בהובלת שר האוצר משה כחלון. איך ניתן לחולל מהפכה כזאת, כשהממשלה תלויה על בלימה? הרי שדולת קרטל הבנקים והכוחות הטייקונים הנלחמים על המשך מעמדם כשליטים הבלעדיים של המשק, יעשו הכל כדי לשבור בפיתויים ואיומים את החוליות החלשות, ח"כים ממורמרים וכו', כדי לסכל את הרפורמות.

כאן נדרשת אחריות רבה הן מצד הממשלה והן מצד האופוזיציה. יש לנסות ליצור הסכמה רחבה על הצעדים שנועדו לתקן את החברה. על האופוזיציה, הדוגלת ברעיונות של צדק חברתי, להתעלות מעל היצר הפוליטי של ניגוח הממשלה, במיוחד נוכח הפיתוי של ממשלה צרה, ועל הממשלה להימנע מצעדים בנושאים אחרים (בית המשפט העליון, למשל) שעלולים להחריף את השסע הפוליטי ואת הקיטוב ואי האמון בין הממשלה והאופוזיציה.

יש לקוות שבמהלך הקדנציה הקואליציה תורחב, ותקום ממשלת אחדות לאומית, ממשלת רפורמות חברתיות כלכליות.

* בעל מו"מ - "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה". כך אמר מנחם בגין, ראש האופוזיציה, בפתח נאומו בדיון על הצגת ממשלת רבין הראשונה. ניתן בעליל להגדיר את נתניהו כראש ממשלה בעל מום, על פי האופן בו ניהל את המו"מ הקואליציוני. מדהים שהפוליטיקאי המנוסה ביותר בישראל, שזו הממשלה הרביעית בראשותו, נוהג כך כטירון וחובבן, תוך גילוי מביך של חוסר מנהיגות.

תחילה, הוא כבל את ידי עצמו בהתחייבות המפורשת לא להקים ממשלת אחדות, בטענה חסרת האחריות על "תהום רובצת" בין המחנות. הוא חזר על כך כל כך הרבה פעמים, בצורה כל כך חד משמעית, שלא היה ביכולתו לרדת מן העץ. הוא אמר זאת לצרכים אלקטורליים, כאילו אין מחר. ממרומי העץ, הוא לא יכול אפילו לתמרן באיום פיקטיבי על אופציה של ממשלת אחדות. בכך, כבל את עצמו ללא יכולת תמרון לממשלה צרה, של 67 לכל היותר.

וכשניגש ללא יכולת תמרון, אך זחוח מתוצאות הבחירות, לנהל את המו"מ הקואליציוני, השפיל וביזה את כל המפלגות, כל מפלגה בתורה, ואת כל המנהיגים, כל מנהיג בזמנו. הוא מגדיר את עצמו כראש המחנה הלאומי, אך המפלגות העדיפות עליו הן המפלגות החרדיות, שאינן לאומיות, להבדיל מהמפלגות ש"תהום פעורה" בלה בלה בלה.

ולבסוף, אחרי שהעליב והשפיל את כל הפרטנרים ובראשם את הנאמנה ביותר, "הבית היהודי", התקפל ונכנע לכל גחמה ולכל סחיטה של מפלגה; כל מפלגה בתורה. הכניעה המבישה ביותר הייתה ל"בית היהודי", שאיימה עליו באקדח מת מצחוק, כיוון שלא הייתה לה באמת אופציה לא להצטרף לממשלה.

* גבולות 67 - ואחרי הכל, אפילו קואליציה 67 ח"כים הוא לא הצליח להקים.

* חוסר מנהיגות - חוסר המנהיגות שאפיין את נתניהו בחוסר היכולת לנהל בהרמוניה עם שותפיו את הממשלה הקודמת, עד שגרר את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת ובזבזנית, המשיך לאפיין אותו גם בניהול המו"מ הקואליציוני. אני מעדיף לנסות להיות אופטימי ולקוות שלא כך הוא ינהל את הממשלה.

* מי לחץ יותר? - נתניהו התכוון בכל מאודו להשאיר את משרד המשפטים בידי הליכוד, ובמיוחד לא עלה על דעתו למסור אותו לבית היהודי ויותר מכך – לא לאיילת שקד. אבל כשלחצו אותו חזק הוא התקפל. וכשהתקפל, ניסה להשיל ממשרד המשפטים את כל תוכנו ולתת לשקד את התפקיד מרוקן, כתואר בלבד. אבל כשהבית היהודי עמד על שלו והשעון תקתק, הוא התקפל. ורק את הוועדה למינוי דיינים הצליח נתניהו לחלץ ממשרד המשפטים. למה? כי הוא נכנע והתקפל בפני הלחץ החרדי.

* ממשיכים להתעלל -  החרדים פסלו את איילת שקד כי הם אינם מוכנים לקבל אישה בראש הוועדה הממנה דיינים. זאת, חרף העובדה שהנשים הן קורבן המונופול החרדי על הרבנות, שהיא בעלת המונופול בנושאי אישות. נתניהו התקפל ונכנע לדרישה הזאת. הוא נכנע ואִפשר לחרדים להמשיך לשלוט ללא מיצרים, באמצעות שר קש מן הליכוד, במינוי דיינים קיצוניים שימשיכו להתנכל לעולים – שלא בלבד שיהדותם לא הוכרה, גם מוציאים להם את הנשמה בבואם להתגייר. הם ימשיכו למנות דיינים מנוכרים להוויה הישראלית שימשיכו להתעלל בחילונים ובעיקר בחילוניות. הציונות הדתית נושלה מכל נגיעה בחיי הדת בישראל, כיוון שהלחץ החרדי על נתניהו היה חזק יותר, אף שהדבר מנוגד לאינטרס הלאומי ולמהותה הציונית של המדינה.

* הרסן הותר - השר לשעבר יוסי פריצקי כתב בדף הפייסבוק שלו, שבראש משרד המשפטים תעמוד מישהי שמתאימה להיות תלויה על פוסטרים במוסכים. הוא לא היה מעז להתבטא בכזו מזיגנות סקסיסטית נחותה, אלמלא ידע שכאשר מדובר באיילת שקד זה מותר, כי הותר רסן ההסתה וההשמצות נגדה, מצד "הלהקה" היודעת לדקלם בקול אחד. עובדה, דבריו לא חוללו את הסערה שהיו מחוללים בצדק אילו אמר את הדברים על ציפי לבני, שלי יחימוביץ' או לימור לבנת.

* מי מחליש את מערכת המשפט? - אם השר לביטחון פנים יטען שיש בעיה של אלימות במשטרה, של יד קלה במעצרים ושהמשטרה אינה קשובה דיה לאזרח, ויפעל לשים מגבלות על המשטרה, האם מטרתו היא להחליש את המשטרה או לחזק אותה? זאת התייחסותי לטענה שאיילת שקד פסולה לתפקיד שרת המשפטים, כי היא חותרת להחלשת בתי המשפט. יש מחלוקת על האקטיביזם השיפוטי. הטענה שמי שמתנגד לאקטיביזם רוצה להחליש את המשפט היא טענה תעמולתית, אך משוללת יסוד. הוויכוח הוא האם הדמוקרטיה נשכרת או נפגעת מהאקטיביזם השיפוטי? מעמד בית המשפט, שהוא קריטי לעוצמתו ולשלטון החוק, נפגע קשות בימי האקטיביזם הקיצוני של ברק ובייניש. כפי שאיני חושב שהם רצו להחליש את בית המשפט, כך אין שחר לטענה שמי שמציע רפורמות, כמו אלו של שר המשפטים לשעבר פרופ' פרידמן, למשל, רוצה להחליש את בית המשפט. אני ממליץ להמיר את דיון הסיסמאות התעמולתי, לדיון ענייני. מה פירוש דיון ענייני? שכל הצדדים יצאו מנקודת הנחה שהמטרה של כולם היא חיזוק הדמוקרטיה ושלטון החוק, שמותר לבצע רפורמות, ושיש לדון בכל הצעת רפורמה לגופה. דבר אחד בטוח, מי שמתנגד עקרונית לכל רפורמה, ורואה בכל רפורמה "החלשת בית המשפט", עלול לגרום לניוונה של המערכת, וזו תהיה הפגיעה הקשה ביותר במערכת המשפט.

* פרדוקס העוצמה - ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון אמר: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". לכן, דמוקרטיה ליברלית פועלת לביזור העוצמה, ולא לריכוזה בידי מעטים. העיקרון הזה נכון גם בנוגע למערכת המשפטית. אחת הרפורמות המוצעות כבר שנים רבות, היא להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי, הן בשל ניגוד עניינים מהותי בין התפקידים, אך בעיקר בשל עוצמת יתר הניתנת לאדם אחד, ובפרט שאין הוא נבחר ציבור. אין ספק שצעד כזה יחליש את כוחו של בעל תפקיד אחד, אך הוא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית. אולם אלה הרואים במערכת המשפט פרה קדושה, מתייחסים לכל הצעה כאל ניסיון להחליש את המערכת. התוצאה של הגישה הזאת פוגעת באמון הציבור, ולכן מחלישה את מערכת המשפט, הגם שהיא משאירה בידיה עוצמה רבה כל כך.

* מי ישמור על השומרים? – החשדות נגד פרקליטת מחוז ת"א לשעבר רותי דוד מעוררי פלצות. אם מי שמופקד על שלטון החוק, על המלחמה בשחיתות, על מיצוי הדין עם המושחתים נגוע בעצמו בשחיתות, זו רעידת אדמה.

אגב, אם החשדות יתאמתו, היא תועמד לדין, תורשע ותרצה את עונשה, האם היא תוכל לחזור אח"כ לתפקידה כפרקליטת מחוז תל אביב? הרי היא "החזירה את חובה לחברה"! ע"ע כבוד השר אריה דרעי.

* מטריד סדרתי -  אני מתנגד בתוקף לשינוי חוק יסוד הממשלה כדי לאפשר את אינפלציית השרים. אין כל צורך בכך, זה בזבוז משווע וזה מסר שלילי לציבור, הפוגע באמונו במערכת הפוליטית. בוודאי שאין כל הצדקה לכך בקואליציה כל כך מצומצמת.

עם זאת, אני מתנגד בתוקף רב עוד יותר לעתירה של יאיר לפיד לבג"צ בנושא, המצטרפת להודעתו שיעתור נגד מינוי ליצמן כסגן שר הבריאות ללא שר. בשני הנושאים לפיד צודק עניינית, אך שוגה בגדול כאשר הוא מטריד את בית המשפט.

תפקידה של הכנסת לחוקק, ורוב הח"כים מוסמכים לשנות את החוק. אין זה מעניינו של בית המשפט. בית המשפט יכול להתערב כאשר חוקי הכנסת פוגעים בזכויות האדם והאזרח. אין לו כל עניין בהתערבות בנושאים פוליטיים וזהו נושא פוליטי מובהק.

יאיר לפיד קיבל מבוחריו מנדט לנהל מאבק פוליטי פרלמנטרי על עקרונותיו. שיתרכז בעשיה הזאת, ולא יהפוך למטרידן סדרתי של בית המשפט העליון.

העתירות הללו, בעיקר כאשר הן מצד חברי כנסת, פוגעות במעמד הכנסת ובדמוקרטיה הישראלית.

* מצור על הכנסת – הבה נדמיין לעצמנו את התסריט הבא: ראש האופוזיציה ביבי נתניהו מכריז שמפלגתו תהיה אופוזיציה לוחמת שלא תשאיר אבן על אבן ו"נטיל מצור על הכנסת". מצור על הכנסת?! מה הייתה התגובה הציבורית, התקשורתית? איך נתניהו היה מכונה? רמז? חמש אותיות, מתחיל בפ"א ונגמר בטי"ת.

ציטטתי כאן את הרצוג. פרס, רבין, ברק ושלי יחימוביץ' לא היו אומרים דברים כאלה. ולמה הוא מתבטא כך? כדי להשתחרר מתדמית החנון וילד הכאפות. לכן זה גם לא נשמע מאיים, אלא פאתטי.

* הדמוקרט הגדול -  אורי משגב כתב ערב הצגת הממשלה בחדות, בלי אבל ובלי חבל, את אחד הטקסטים האנטי דמוקרטיים ביותר שנכתבו אי פעם בישראל (אם כי הוא עצמו כתב בעת מלחמת "צוק איתן" מאמר אנטי דמוקרטי קיצוני עוד יותר): "בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה שלי... איני מכיר בו. גם לא בסמכותו במעמדו. אני אומר זאת בראש צלול ובפה מלא".

* אתנחתא קומית - אגב, הוא הסביר זאת בכך שנתניהו שקרן. לקרוא את המילה "שקרן" מפיו של משגב, זו אתנחתא קומית. אבל את בעיית המודעות העצמית שלו צריכים לנתח בעלי מקצוע בתחום.

* טרמפ פוסט ציוני - יוסי קליין ב"הארץ" ממנף את מצוקת יוצאי אתיופיה להפצת משנתו הפוסט ציונית: "אנחנו לא עם אחד. אנחנו מהגרים ממדינות שונות, שיש להם דת אחת עם כמה נוסחים". גם עולי אתיופיה יודעים שדברים אלה הנם הבל ורעות רוח. הם מוחים ובצדק על המכשולים שאנו מערימים על התמזגותם בחברה הישראלית היהודית. על החברה הישראלית לתקן את דרכיה, כדי להגשים בצורה טובה יותר את החזון הציוני של קיבוץ גלויות, ובהם יוצאי גולת אתיופיה. הניסיונות הנואלים של הפוסט ציונים לתפוס טרמפ על מחאת יוצאי אתיופיה נדונו לכישלון.

* מכחישי העם היהודי -  מה הרעיון העומד מאחורי הכחשת העם היהודי? אם אין עם יהודי, לא חלה עליו זכות ההגדרה העצמית. אם אין עם יהודי, אין הצדקה לקיומה של מדינת היהודים. זה הרעיון מאחורי האמנה הפלשתינאית ואמנת שלמה זנד.

* גיבור לאומי -  בשנות ה-70 הוא היה גיבור לאומי ששמו נישא בפי כל. ולדימיר סלפק, פעיל עליה, אסיר ציון, ממנהיגי המאבק של יהודי בריה"מ: שלח את עמי. לצד דמויות כמו יאשה קזצוב (יעקב קדמי), סילווה זלמנסון, אידה נודל, דב ביגון, יולי קושרובסקי, אדוארד קוזניצוב, יוסף מנדלביץ' וגיבורים נוספים, שאף הם, כמותו, נשכחו. שרנסקי ויולי אדלשטיין הם היחידים שהמשיכו להנהיג גם בישראל. האחרים נשכחו. ולדימיר סלפק הלך בשבוע שעבר לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* סקר אין לו רגלים - מפלה כזאת של הסקרים כפי שהייתה בבחירות בבריטניה לא זכורה מאז... הבחירות בישראל.

            * ביד הלשון

* לוז - באחד ממאמריי האחרונים השתמשתי במילה לוז, ומספר קוראים הגיבו באי הבנה. לוז הוא ראשי תיבות של לוח זמנים, ואיך זה מתקשר?

אכן, לו"ז הם ראשי תיבות של לוח זמנים. ומהו לוז?

לוז היא העצם, שעל פי מדרשי חז"ל ממנה יבנה הגוף בעת תחיית המתים. בהשאלה, אנו משתמשים במילה לוז, לתיאור של עצם העניין, של הליבה של נושא מסוים או של עמדה מסוימת; אותה נקודה שעליה הכל בנוי.

לוז הוא גם שם נרדף לעץ השקד, וגם סוג של אגוז, אך כמובן שלא לכך התכוונתי במאמר.

* "חדשות בן עזר"