הבלוג של אורי הייטנר

הימים האלה, עשרת ימי תקומה, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לחג העצמאות של מדינת ישראל ובתווך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ממקדים בתודעה את ההזדהות הלאומית, ההזדהות שלנו כפרטים וכקהילות עם העם היהודי, עם מדינת ישראל, עם ארץ ישראל; ימים שממקדים בתודעתנו את ההזדהות עם צדקת הציונות.

הימים האלה, הם הימים הממקדים בקרב חוגי הפוסט ציונות, הקשה והרכה, את סלידתם וניכורם לכל מה שנקשר בעיניהם ללאומיות היהודית, למדינת ישראל, לציונות. ביום העצמאות הם נושאים את נס ה"נכבה". ביום הזיכרון לחללי צה"ל הם משתתפים בריטואל פרברסי של הזדהות עם איזו שקשוקה המערבבת את אחינו חללי צה"ל עם מחבלים שנהרגו במלחמתם בנו ובפיגועיהם נגדנו. ובשנים האחרונות, יש טרנד הולך ומתעצם של ביזוי יום השואה, ניכור לזיכרון השואה, הלעגת מסורות הזיכרון, והפיכת היוצרות תוך הצגה מרומזת עד גלויה - שלנו כבני דמותם של הנאצים ושל הפלשתינאים בדמות הקורבנות. הטרנד הזה הגיע לרמת בשלות שבה פרסם "הארץ", מוביל המגמה הנפסדת הזאת, מאמר בערב יום השואה של חתן פרס ישראל, הכלכלן אריאל רובינשטיין, שכותרתו ותוכנו הם: "את יום השואה צריך לבטל". בתוך 24 שעות, קיבל המאמר כמעט 6,000 שיתופים בפייסבוק, הכותב הוזמן לראיונות ברשתות הטלוויזיה והרדיו... גיבור נולד לחוגי הפוסט.

12 נימוקים הציע רובינשטיין להצדקת הצעתו, ב-12 פסקאות המתחילות, כשטיפת מוח, במילים "את יום השואה צריך לבטל". להלן – אישצ"ל. בשורות הבאות אתמודד עם טענותיו. יתכן שאני טועה בכך שאני מעניק את ה"צומי" לפרובוקציה. מצד שני, דומני שדרך טיעוניו ניתן להבין את הלך הרוח שהוא ותומכיו מייצגים, וראוי לפצח את הקודים הללו.

"אישצ"ל כי המעטים שיש להם את מי לזכור לא ישכחו את הנספים, ואלה שאין להם לא יכולים באמת לזכור". רובינשטיין מפרק ומפריט את הזיכרון ומשיל מעליו את הקולקטיב הלאומי. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום זיכרון לאומי, שבו עם זוכר את מתיו. אצל רובינשטיין אין עם. אין "אנחנו". יש פרטים. מי שמכיר וזוכר – אינו זקוק ליום זיכרון לאומי. מי שאינו מכיר באופן אישי, זה כלל לא נוגע לו.

"אישצ"ל, כי אני לא רוצה לשמוע חבר כנסת מקריא את שמות בני משפחתי שנספו בשואה בטקס 'לכל איש יש שם'. למתים היו שמות, ואני נקרא על שם שניים מהם, אבל שמותיהם אינם אומרים דבר לחברי הכנסת שממלמלים אותם". המשך המגמה של הפסקה הקודמת. המתים אינם חלק מקולקטיב. הם בודדים. הכנסת מסמלת ומייצגת את הריבונות והממלכתיות הלאומית, ולכן אין לחבריה דבר וחצי דבר עם שמות המתים. הם אינם אומרים להם דבר, כי אין הם מתיהם הפרטיים. על הדרך מזכיר הכותב שהוא בן למשפחה של ניצולי שואה, כלגיטימציה לדבריו.

"אישצ"ל, משום שהוא הזדמנות מיותרת להצצה לא מתנצלת בפורנוגרפיה של המוות. מי שמרגיש שהוא מוכרח להתבונן בתמונות של הוצאה להורג או במבט אחרון של ההולך אל מותו, מוזמן לצפות בסרטונים הצבעוניים של דאעש". יש מקום לדיון ציבורי על הדרכים שבהם יש להציג וללמד על השואה. אגב, לאו דווקא דיון שצריך להיות מוכרע, כיוון שיש דרכים שונות לנסות להתמודד עם השואה. אך רובינשטיין מתעלם מקשת התפיסות, מציג דרך מסוימת כדרך הראשה, מגחיך אותה, מלעיג אותה, מכנה אותה "פורנוגרפיה", וזאת, כדי לקדם גישה של ביטול יום השואה.

"אישצ"ל, כי מי שרוצה באמת לזכור את בתי המדרש החרבים בפולין לא צריך לצעוד במצעד החיים באושוויץ, אלא לגשת בנפש חפצה למאה שערים". השואה אינה רצח החרדים. השואה היא רצח היהודים. בשואה נרצחו יהודים חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, אתאיסטים, מתבוללים, ממירי דת, ציונים ואנטי ציונים, בורגנים ופועלים, ימנים ושמאלנים, רוויזיוניסטים, סוציאליסטים, ליברלים וקומוניסטים. היה זה רצח עם. למה רובינשטיין שולח אותנו למאה שערים, דווקא? כי מאה שערים הוא מרכז החרדיות הרדיקלית, האנטי ציונית, שגם מתעקשת לא ללמוד את לקח השואה. רובינשטיין שולח אותנו לשם עם המסר שאין לאומיות יהודית. יש יהודים. היהודים הם אלה. למה דווקא אלה? כי הם מייצגים את ההיפך מן הלאומיות היהודית. רובינשטיין מעביר לנו מסר: רוצים להיות יהודים? חיו כמותם, כמו במאה שערים. אינכם רוצים לחיות כמותם? אל תהיו יהודים.

"אישצ"ל, כי חלק ניכר מקורבנות השואה היו חרדים, וממשיכי דרכם בארץ ובעולם אינם מקבלים את היום הזה כתאריך ראוי לציון החורבן. מוטב היה לאמץ את המסורת ולספח את קינת השואה לעשרה בטבת או לתשעה באב — ימים שבמסורת היהודית מבכים בהם את כל האסונות המרים שקרו לעמנו". חלק מן החרדים, המסתייגים ממדינת ישראל והציונות, אינם מציינים את יום השואה. איני יודע אם רובינשטיין צם ואבל בתשעה באב ועשרה בטבת. אני מעדיף לשמור לעצמי את הערכתי. לא את דבקותם של החרדים בתשעה באב ועשרה בטבת מעלה רובינשטיין על נס, אלא הסתייגותם מיום השואה הממלכתי, היא המעוררת את הזדהותו.

"אישצ"ל, כי הצפירה היא מנהג מלכות זרה. יהודים אומרים קדיש ולומדים משניות". מעניין, מר רובינשטיין, איזו משנה למדת היום? איזו משנה אתה ממליץ לנו ללמוד? הצפירה היא מסורת ישראלית, שבה לבו של עם שלם פועם כלב אחד; שבו עם שלם עוצר הכל, המדינה עומדת מלכת, למפגן של סולידריות. אין דבר זר לרובינשטיין כמו הסולידריות הזאת. לא "מנהג המלכות הזרה" מפריע לרובינשטיין, אלא מנהג הממלכתיות הישראלית, היהודית. כי עצם הממלכתיות הישראלית, היהודית, היא שמפריעה לו.

"אישצ"ל, כי אני מליט עיניי בבושה כשאני רואה את הצעירים הישראלים המטיילים עטופים בדגלי ישראל בחוצות פולין, כמו שאוהדי בית"ר ירושלים חוגגים ברחובות אחרי ניצחון על בני סכנין". כמה ציניות מרושעת יש בפסקה הזאת. נוער ישראלי נוסע לפולין, ומניף את דגל הלאום באמירה: השואה לא שברה אותנו, לא ניצחה אותנו. אנו חוזרים למחוזות ההרג כיהודים חיים, אזרחים של מדינה יהודית ריבונית ומניפים בגאווה את דגל הלאום, דגלה של מדינת ישראל, ושרים את המנונה. רובינשטיין משליך זאת על אוהדי בית"ר ובני סכנין. בשפתו המרומזת הוא מציג את בני סכנין כמייצגי מיעוט נרדף לעומת בית"ר ירושלים שקומץ מאוהדיה יצרו את הסטריאוטיפ הלאומני גזעני. המסר ברור. הדגלים בידי הנוער באושוויץ, מייצגים את הגזענות, הלאומנות ורדיפת המיעוטים.

"אישצ"ל, כדי לשים קץ לשרשרת הקלישאות הבלתי נסבלות, המושמעת ביום הזה מפי כל איש ציבור שיש לו הזדמנות לדבר". רובינשטיין מתכוון לאמירות אודות ההכרח בריבונות לאומית חזקה של העם היהודי במולדתו. הוא מתכוון לאמירות של שורדי שואה על הגאווה בכך שהם חיים במדינת ישראל, שהם לחמו בצה"ל, שנכדיהם משרתים בצה"ל. כל אמירה לאומית, כל לקח לאומי מהשואה, הם "קלישאות בלתי נסבלות".

"אישצ"ל, כי אסור לבסס את קיומנו כאן רק על היותנו נרדפים נצחיים. או שנייחד את עצמנו מבחינה תרבותית ודתית, או שמוטב שניטמע בין האומות". לא השואה היא הקושאן שלנו, אלא זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתנו. רובינשטיין מוחק את אלה, ולכאורה קיומנו מבוסס על היותנו "נרדפים נצחיים". גם זאת יש למחוק. מהו הייחוד התרבותי והדתי עליו מדבר רובינשטיין? במאמר אחר הוא הסביר זאת: "אנו לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אלו כוללים את הזדהותנו עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש". במקום אחר הוא הגדיר את עריקי המלחמה ("סרבנים" בכיבוסית) כ"נטורי קרתא של המצפון היהודי". כיוון שאנחנו, לטענתו, עם כובש ומנשל, אנו מבטלים את מה שהוא מציג כייחודנו התרבותי והדתי. ולכן, מוטב שניטמע בין האומות. הציונות היא אנטיתזה לשתי הוויות יהודיות – להוויה של התבוללות וטמיעה, מצד אחד, ולהוויה של קהילה יהודית תלושה, ללא צבא, ללא מדינה, ללא ריבונות, ללא כוח, שגם אינה נדרשת להתמודד עם דילמות של קיום מדינה, של קיום צבא, של הגנה על הקיום. גישתו האנטי ציונית מגשרת בין שתי ההוויות, כשתי החלופות לרעיון הציוני של מדינת לאום יהודית, שוות זכויות בין העמים והמדינות.

"אישצ"ל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומנים. מלכתחילה הומצא 'יום השואה והגבורה' גם מסיבות פוליטיות שנויות במחלוקת של הדגשת והאדרת מרד הגטאות. אלא שכמו הרבה דברים אחרים שתנועת הפועלים הנהיגה בארץ, גם יום זה נוכס על ידי אידיאולוגיות אחרות. היום הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חוליה בציר הרשע הרוצה להשמידנו". לאומיות יהודית היא לאומנות. לכן, הציונות היא לאומנית. אידיאולוגיה ציונית היא אידיאולוגיה לאומנית ולקח השואה הוא כלי שרת בידי אידיאולוגיה לאומנית. המיתוס שהוא מציג על המהות המקורית של 'יום השואה והגבורה' - גם הוא סילוף היסטורי, אך תקצר היריעה מלהתייחס לכך. ביקורת על מדינת ישראל, על ממשלת ישראל, על מדיניות ישראל, היא ביקורת לגיטימית לחלוטין. אלא שאנו מתמודדים עם מתקפה חמורה של דה-לגיטימציה לזכות קיומה ועצם קיומה של ישראל, ועם תעשיית שקרים שנועדו ליצור דמוניזציה למדינת ישראל, ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. האנטישמיות הקלאסית, התחלפה באנטישמיות המופנית נגד המדינה היהודית. רובינשטיין לועג לביקורת על הקמפיין הזה, ומגן על אותם אנטישמים, כאילו הם בסך הכל "מבקרים אותנו".

"אישצ"ל, כי ייתכן שהיה צריך להפציץ את איראן גם אם היטלר היה מתגייר, וייתכן שלא צריך להפציץ את איראן, למרות שהיטלר היה צורר היהודים. היום הזה לא ממש תורם לקבלתה של החלטה שקולה". פסקה זו נועדה להגחיך את המאבק נגד גרעונה של איראן. לטענתו, ישראל אינה יכולה לקבל החלטה שקולה ורציונלית בנושא, בשל "תסביך" השואה.

"אישצ"ל, כי על תקופת השואה היה מוטב ללמוד, בראש ובראשונה, באופן רציונלי, ולהפיק ממנה גם את לקחיה האוניברסליים: גם לפתחם של בני העם הנבחר רובצת הסכנה להיהפך לחיות אדם". השורה האחרונה היא המסר המרכזי. כל המאמר לא נועד אלא להעביר את המסר שהפכנו לחיות אדם.

איש הצל רובינשטיין הוא אחד מפעילי תנועת החרם נגד פעילות תרבותית מעבר לקו הירוק. אך סמלי, שביום שבו תשעה שופטי בית המשפט העליון דחו פה אחד את העתירה שניסתה למנוע מקורבנות החרם את האפשרות לתבוע את הפוגעים בהם, פרסם אחד מדוחפי הפעולה האלימה הזאת את מאמרו הנִקְלֶה.

* "שישי בגולן"

* התייראו מן הצבועים - טרנד תקשורתי חדש. למשל, במאמר של רביב דרוקר ב"הארץ" ביום ראשון – לסנוט בנתניהו על כישלונו הגדול, ההתקדמות הגדולה של תכנית הגרעין האיראני בתקופתו. יתכן שהם צודקים. אולם אם נתניהו נכשל, היה זה בבחירתו באופציה הדיפלומטית, שאת תוצאותיה אנו רואים היום בלוזאן, ולא באופציה הצבאית. אלא שבראש התוקפים את האופציה הצבאית עמדו אלה הסונטים בנתניהו על תוצאות בחירתו בדרך שעליה הם המליצו. והם לא הביעו התנגדות לאופציה הצבאית מתוך העדפת אופציה אחרת, אלא הציגו אותה כאופציה מטורפת, בלתי לגיטימית.

כה אמר המלך ינאי לאשתו שלומציון, טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינם פרושין, אלא מן הצבועין... העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".

* האם אובמה נאיבי? רביב דרוקר לועג ל"מסוקסים בירושלים" המציגים את אובמה כנאיבי. אובמה אינו נאיבי? דומני שהתנהלותו במשבר המצרי יכולה להעיד על כך. כאשר המוני מצרים יצאו לרחובות בקריאה להדחת הרודן מובארק, אובמה תמך בהדחתו. הרי הוא רודן והמהפכה היא עממית, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות הוא תמך בהם, הרי זו דמוקרטיה והם נבחרו בבחירות חופשיות. כאשר א-סיסי ביצע את ההפיכה, הוא יצא נגדו והטיל עליו אמברגו ועיצומים, כי הייתה זו הפיכה צבאית נגד שלטון לגיטימי שנבחר בבחירות.

בכל נקודת זמן, קיבל אובמה החלטה הגיונית, בהנחה שמצרים היא מדינה מערבית. אלא שמצרים אינה מדינה מערבית. בתמונה הכללית, אובמה תמך בהדחת בן בריתה הנאמן של ארה"ב, תמך בקנאות האסלאמית שנבחרה בבחירות אך הייתה הופכת את מצרים לאיראן 2 עם כל המשמעות של הדבר לישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו, ויצא נגד מי שהציל את מצרים, את המזה"ת ואת העולם מעונשה של איראן 2.

נאיבי או לא? אם אין זו נאיביות, הרי צודקים בעלי תאוריית הקונספירציה שאובמה הוא שליח "האחים המוסלמים" שהשתלט מטעמם על הבית הלבן. בעיניי, התאוריה הזאת היא בדיחה הזויה. אבל אלו שתי האפשרויות היחידות לניתוח דרכו.

* המבוגר שאינו אחראי - השילוב הקטלני בין מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן ומדיניותו הצינית של פוטין, שבא לידי ביטוי בחתירה האמריקאית להסכם המתיר לאיראן להיות מדינת סף גרעינית בסמכות וברשות לצד הפשרת עסקת טילי הנ"מ הרוסיים לאיראן, מעיד על המצב הקשה בו נתון היום העולם. במקום לנהוג כמבוגרים האחראיים, מנהיגי מעצמות העל מקדמים מרוץ חימוש גרעיני מטורף ליד חבית הנפט (תרתי משמע) הנפיצה בעולם והופכות מדינת טרור ג'יהאדיסטית למעצמת על ומדינת סף גרעינית. עולם מטורף.

* חזית אחידה נגד הסכם הגרעין האיראני - המחנה הציוני פרסם נייר עמדה בנושא הסכם הגרעין האיראני. הנייר מבטא קונצנזוס לאומי, הדוחה את ההסכם המסוכן, ומציע שינויים מהותיים בתוכנו, על מנת שיהיה קביל וניתן יהיה לחיות אתו. הפרמטרים על פיהם נדחה ההסכם הנרקם דומים מאוד לאלו שבעטיין נתניהו דוחה אותו, והשינויים המוצעים דומים מאוד, כמעט זהים, לאלו של הממשלה. במסמך נאמר בפירוש שבסוגיית הגרעין האיראני אין בישראל קואליציה ואופוזיציה.

המסמך הזה חשוב מאוד. ראוי שישראל תציג בפני אובמה ובפני העולם חזית אחידה נגד ההסכם. אובמה רגיש מאוד לביקורת הישראלית, וכל ההתנהלות המכוערת שלו כלפי נתניהו, הייתה פעולה פוליטית קרה ומחושבת שנועדה להסיר את המכשול העיקרי שראה בפני השגת מטרתו – ההסכם לפיוס איראן. הוא בנה על הקרע בישראל ערב הבחירות, שחלק ניכר ממנו התמקד בסוגיה האיראנית, במתקפה המכוערת על שליחותו של נתניהו לבתי הנבחרים ועוד. אחדות השורות בישראל והתייצבות האופוזיציה, בנושא לאומי זה, לצד הממשלה, עשויה להשפיע לטובה על המאבק לסיכול ההסכם. התנהגותה הבלתי ממלכתית וחסרת האחריות של האופוזיציה לפני הבחירות, כאילו אין מחר, ראויה לגינוי, אך חומרת השעה אינה זמן לחשבונות העבר.

ברק רביד ב"הארץ", ומחרת – מאמר המערכת של העיתון, תקפו בחריפות את נייר העמדה, והציגו אותו כנייר פוליטי שכל מטרתו להביא להצטרפות המחנ"צ לממשלה ולמינוי הרצוג לשר החוץ. ניתן להבין את החשד הזה לאור הפער בין ההשתלחות לפני הבחירות להתיישרות אחריהן. אבל הציניות אינה בעמדה הנשמעת עכשיו, אלא בקמפיין המרושע טרם הבחירות. רביד עצמו כתב שנייר העמדה נוסח, בעיקרו, בידי עמוס ידלין, והוא מבוסס על מאמר שידלין פרסם השבוע באתר האינטרנט של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבראשו הוא עומד. ידלין עצמו אינו ח"כ, אינו מועמד לשר ולבטח אין לו כל אינטרס אישי בהצטרפות לממשלת אחדות, כך שרביד חושד בכשרים.

* אופוזיציית אחריות לאומית -  כפי שאני כותב שוב ושוב מאז הבחירות, אני מצדד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, הנחוצה היום מסיבות רבות, והמאבק לסיכול הסכם הגרעין האיראני, המסכן את ישראל, את המזה"ת ואת האנושות, הוא רק אחת מהן. עם זאת, הסיכוי להקמת ממשלה כזאת קלוש, כיוון ששני הצדדים אינם מעוניינים בה. אהיה מאושר להודות שטעיתי בהערכת המצב.

עם זאת, אין צורך בממשלת אחדות, כדי לצפות מן האופוזיציה לנהוג באחריות ופטריוטיות. סוף סוף, הדרך הקיצונית, של הקרבת כל אינטרס לאומי על מזבח קמפיין "רק לא ביבי", לא ממש הוכיח את עצמו. להיפך.

* עוזי ברעם בעקבות אחיו - "הארץ" מגוייס לקמפיין נגד הקמת ממשלת אחדות לאומית (חריג יחיד, כרגיל, היה שלמה אבינרי שבמאמר בערב שבת קרא להקמת ממשלה כזאת). רק ביום שני התפרסמו שלושה מאמרים, של ברק רביד, אבירמה גולן ועוזי ברעם נגד הקמת ממשלה כזאת. עיני צדה בעיקר משפט אחד במאמרו של ברעם, האומר הכל: "הדעת נותנת, שרוב מצביעיו של בנימין נתניהו וכל מצביעי נפתלי בנט ואביגדור ליברמן רוצים מדינה יהודית הרבה יותר משהם רוצים מדינה דמוקרטית". אביו של עוזי ברעם, משה ברעם, כיהן ששר בממשלת רבין הראשונה, והשתייך לדור המפא"יניקים שהקימו מדינה שהוכרזה בזו הלשון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". בניו של משה ברעם התפצלו. בן אחד, חיים ברעם, הלך מנעוריו לשמאל הרדיקאלי, הקומוניסטי, האנטי ציוני ואנטי ישראלי. בנו עוזי המשיך בדרך אביו, הלך למפלגת העבודה ושירת כשר בממשלת רבין השניה. אמנם עוזי ברעם השתייך תמיד לאגף היוני במפלגתו, אך תמיד היה חלק מן הקונצנזוס הציוני. למרבה הצער, לאט לאט מחלחלת לכתיבתו השפעת אחיו, לפיה קיימת סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. (אגב, לאחים ברעם אחות שחזרה בתשובה ומתגוררת בהתנחלות ביו"ש).

* בזכות ההרתעה הגרעינית -  לפני כשבועיים פרסמתי תחזית, על פיה כותבי "הארץ" יתקפו את "צביעותה" של ישראל, הנאבקת בגרעין האיראני בעוד היא, על פי מקורות זרים וכו'. יצחק לאור, למשל, האשים היום את ישראל, שכיוון שייצרה פצצה גרעינית, היא גרמה למרוץ חימוש גרעיני במזה"ת, והזכיר גילוי דעת של אנשי רוח ב-1966 שהזהירו מפני התוצאה הזאת. איזו איוולת. הרי אם אכן תצליח איראן, בחסות ארה"ב, לייצר נשק גרעיני, הדבר היחיד שעשוי למנוע בעדה מלהטיל פצצות על ישראל, הוא ההרתעה הגרעינית הישראלית והחשש מפני "ברירת שמשון" (על פי מקורות וכו'), אותה "מכה שניה", שבכוחה להחריב את איראן אם תעשה כן. ההרתעה הגרעינית הישראלית גרמה לצבאות מצרים וסוריה ריסון במלחמת יום הכיפורים והיא אחד הגורמים (לא היחיד) לכך שמאז אותה מלחמה הערבים לא העזו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת. סביר להניח שההרתעה הגרעינית הישראלית היא הגורם המרכזי להסכמי השלום של ישראל עם מצרים ועם ירדן. לאור תוקף את הדוקטרינה המחייבת עליונות גרעינית ישראלית. אולם בזכות דוקטרינה זאת ישראל השמידה את הכורים הגרעיניים של עיראק ושל סוריה. בניגוד מוחלט לדבריו של לאור, ללא ההרתעה הגרעינית הישראלית ודוקטרינת העליונות ובעצם המונופול הישראלי על גרעין במזרח התיכון, מדינות ערב היו מצוידות מזמן בנשק גרעיני וספק אם הן היו מתאפקות משימוש בו להשמדת ישראל.

* לא על הגרעין לבדו - עם כל החשיבות בהרתעה גרעינית, מדינה שפויה לעולם לא תסמיך עליה את ביטחונה. מדינת שפויה תבטיח לעצמה מרחבי ביטחון רחבים דיים כדי לא להיות לעולם עם הגב אל הקיר וכדי שלעולם לא תעמוד בפני מצב שבו תידרש להשתמש בפוטנציאל הגרעיני הרה האסון. לכן, בניגוד לקונספציות מסוימות בישראל אסור לישראל לראות בהרתעה הגרעינית תחליף לצבא קונבנציונלי חזק ולגבולות בני הגנה. את הביטחון של מדינת ישראל יש להשתית על השילוב של צבא חזק וגבולות בני הגנה, כשברקע – הרתעה גרעינית, שנועדה לשמש להרתעה בלבד, או לשימוש, חלילה, רק במצב של ודאות קרובה להשמדה.

* האביב האנטישמי – אחרי שבשבוע שעבר גדעון לוי גער באובמה ותקף אותו בחריפות רבה על כך שמתוך פחד הוא מלטף את ישראל ומתחנף אליה, את השבוע החדש הוא פתח בנימה אופטימית, אם כי מסויגת. למה מסויגת? כי את הכותרת הוא סיים בסימן שאלה. למה אופטימית? כי הכותרת היא "תחילתו של אביב אמריקאי?". ומה גרם לו לאופטימיות, לתחושה אביבית כל כך? הוא דיווח בשמחה על כנס אנטישמי בארה"ב, של גורמים המכנים את וושינגטון כ"אזור כיבוש ישראלי" ומנסים להוביל מלחמת שחרור. סוף סוף התעוררות מעוררת תקווה. משפט אופייני, האומר הכל על הכנס, על גדעון לוי ועל האכסניה שהפכה אותו לחלון הראווה שלה: "לא הפוליטיקאים, אלא השתדלנים ובהם הלובי היהודי, הם שמנהלים את המדינה הזאת".

נראה שמפעל חייו של הנ"ל הוא כתיבת פרק נוסף בפרוטוקולים של זקני ציון.

* גם בזה אנו אשמים – עודה בשאראת, איש "הארץ", מצא את האשמים בטבח הפלשתינאים בירמוכ. ישראל, כמובן. בשל ה"נכבה" בה גורשו הפלשתינאים למחנות פליטים בלה בלה בלה. והעונש – על ישראל לקלוט בתוכה את הפלשתינאים החיים בסוריה.

* הטרנד ה"קורבניסטי" -  יש כל כך הרבה ציניות בטרנד הנִקְלֶה של הצגת ישראל כמי שהופכת אחרים לקורבנות, כביכול, תחת סיסמת השווא של "להשתחרר מתחושת הקורבן".

* מה הבעיה שלכם? כאשר אני קורא את שוללי מסעות הנוער לפולין במשפטים דמגוגיים כמו: "ביום הם צועדים עם דגלים, בלילה הם שותים בפאבים", ברור לי שאין להם בעיה עם כך שהם שותים בפאבים.

* נאצים מתים בשיבה טובה - ערב יום השואה תשע"ה. הסופר הנאצי גינטר גראס מת. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

* מטהרים את השרץ הנאצי – מרבית שנותיו כסופר, גראס קרא לעמו להתמודד עם עברו. אך הוא עצמו לא התמודד עם עברו כנאצי, לוחם הוואפן SS. במשך עשרות שנים הוא הכחיש את עברו (וכשסיפר על עברו, עשה זאת באופן חלקי ומסולף). האם הוא ייזכר כמי שכתב את "תוף הפח" האנטי נאצי, או כנאצי בנעוריו ובזקנתו? איני יודע. אני יודע איך ראוי שייזכר. אין ספק, יהיו מי שימשיכו לשתף פעולה עם הכחשת עברו, אך אני מקווה שיהיו מי שידאגו להזכיר לעולם שמדובר בנאצי, שהתחנך בהיטלר יוגנד, על סמך חינוכו התנדב לוואפן SS ועל סמך חינוכו, גם בזקנתו האשים את היהודים שהם הסכנה הגדולה לשלום העולם. אה, לא את היהודים, "רק" את מדינת היהודים, שזו כמובן אנטישמיות פוליטיקלי קורקט. האיש נאצי.

אילו גראס היה אינסטלטור, הוא היה אינסטלטור נאצי. אבל הוא סופר ולכן הוא הוא סופר נאצי. וכתביו אחרי שיצא מהארון, מעידים שגם על פי הקורפוס הספרותי שלו, הוא סופר נאצי.

אני מתנצל אם מישהו נפגע מכך שאני שמח כשנאצים מתים.

* לקח רפיח -  יש להתייחס בזהירות לממצאי התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן", כפי שהודלפו לתקשורת, כיוון שהדלפה, באשר היא, עלולה להיות סלקטיבית, מוּטה ומשרתת אינטרסים זרים. אך עם כל הזהירות ניתן לקבוע, שהתמונה שעולה מצביעה על הבעייתיות בהפסקות האש החוזרות ונשנות במהלך לחימה. לא זו בלבד שהן בולמות את האופנסיבה, הן גם יוצרות ערפל ובלבול הגורם לאסונות. במיוחד כאשר לא ניצב מולנו צבא מסודר ואחראי, אלא ארגון טרור הבז לכל הכללים ומפר בשיטתיות את כל הפסקות האש.

* צבועים בשם שלטון החוק - בימי ילדותי, לא הייתה חיה כזאת חמץ בפסח. מי שרצה לאכול חמץ, היה עליו לקנות מראש ולהקפיא, או לנסוע ליפו או לנצרת. היום החמץ נמכר ומוצג חופשי וגלוי בכל ערי ישראל. בילדותי לא היה חוק החמץ. היום הוא קיים. ניתן להסיק מכאן מה דעתי על חוק החמץ ועל חקיקה דתית בכלל. אני סבור שאת דמותה היהודית של הפרהסיה הישראלית יש לקבוע בהסכמה חברתית, בהידברות, ביצירת נורמה, לא בחקיקה.

עם זאת, ההתנפלות על עמית סגל שיצא נגד הפרת חוק החמץ היא צבועה. הוא אמר אמת. הוא לא אמר שהחוק מוצדק, וכמובן שאמירה שהחוק מוצדק היא לגיטימית לחלוטין. הוא רק אמר שמי שמפרים חוק ומצפצפים עליו – אל יישאו ברמה את שלטון החוק. הוא צודק לחלוטין.

כל חוק יש לקיים, גם אם איננו אוהבים אותו. ובוודאי שמי שמטיף מטעם שלטון החוק מחויב בכך.

* לא משלנו - וכמובן שההתנפלות על סגל היא פחות בשל תוכן דבריו, ויותר כיוון שהוא "לא משלנו". הו, כמה הם חיכו להזדמנות, כמה הם ארבו לו, עד שייתן להם תואנה להלקותו.

קשה, הו כמה קשה להם לחיות עם העובדה, שאחד המוכשרים והמוצלחים בכתבי הטלוויזיה בישראל, הוא "לא משלנו".

* שיני בנים תקהינה – הטענה העיקרית המושמעת נגד סגל, היא פעולת הטרור של אביו, חגי סגל, איש המחתרת היהודית. עמית סגל אחראי לפעולה שבוצעה שנתיים לפני הולדתו.

* מיהו אויב? מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב. מי שמרים יד או אבן על חיילי צה"ל ומפקדיו הוא בוגד ואויב. מי שמשחית ציוד צה"לי, מי שפוגע ברכב צה"לי הוא אויב. מי שחודר לבסיסי צה"ל ולמוצבים של צה"ל למבצעי ונדליזם הוא אויב. חייל המסייע לאויב הוא בוגד. חייל המעביר ידיעות לאויב הוא מרגל. יש להעמיד את אלעד סלע לדין על בגידה וריגול חמור. אם יורשע, מן הראוי שייענש בכל חומרת הדין ויבלה שנים רבות מאחורי סורג ובריח.

* נפוטיזם אמריקאי - התמונה המסתמנת של הבחירות לנשיאות ארה"ב, היא של התמודדות בין קלינטון לבוש. זו תמונה קצת מדאיגה של הדמוקרטיה האמריקאית. האם בכל ארצות הברית של אמריקה, המונה 320 מיליון איש, רק קומץ משפחות מסוגלות להוציא מתוכן נשיאים?

* ביד הלשון

עלילון – הרצאה ששמעתי השבוע פתחה בפניי צוהר לסוגה תרבותית שלא הכרתי – קומיקס על השואה; דרך אמנותית להתמודד עם מוראותיה ולבטא את אימתה. התחילו בה כבר אמנים יהודים במחנות עצמם, והמשיכו בני הדור השני והשלישי.

קומיקס בעברית – עלילון, מן המילה עלילה. המילה קומיקס נובעת מקומדיה. לפחות בנוגע לסיפורים המאוירים על השואה, השם העברי מתאים לאין ערוך.

* "חדשות בן עזר"

* הדרך לשומקום - במהלך החג נסעתי מאורטל לנהלל במשך שעה וחמישים דקות, במקום שעה ועשר דקות, וגם זה בזכות ידידנו ה"ווייז", שהפנה אותנו לאורחות עקלקלות עוקפות פקקים, דרך מירון, עראבה וכפר מנדה, כי נסיעה בדרך המלך אמורה להימשך שעתיים וחצי.

יכולתי לקלל ולגדף את שר התחבורה, כפי שעשה רענן שקד ב-ynet, וּלְבָכּוֹת את מר גורלי. אולם המחשבות שלי היו בכיוון אחר. חשבתי על כך שאמנם יומיים שלושה בשנה אני נאלץ להתמודד עם פקקים כאלה, כי מה לעשות? עם ישראל, שרק השנה רכש 300,000 (!) מכוניות חדשות, אוהב לנצל את חופשות החג כדי לטייל בגולן ובגליל, והדבר מבורך, גם אם מקשה עלינו, המקומיים. אולם הקושי בטל בשש מאות ששים, לעומת המהפכה הגדולה בתשתיות התחבורה לפריפריה בשנים האחרונות, שהן עדין בעיצומן. המהפכה הזאת קרבה וממשיכה לקרב בקפיצת מדרגה רבתי, את הפריפריה למרכז, ולכן יותר משזו מהפכה תחבורתית, זו מהפכה חברתית-כלכלית.

רענן שקד לועג לשר התחבורה שבמקום לדאוג למה שחשוב באמת, הוא סולל מסילות ברזל ל"שומקום". כי בעבורו, "מקום" – פירושו מדינת תל אביב, ואילו הגליל והנגב הם "שומקום".

* אחריות לאומית ונדיבות של מנצחים - ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין, המוביל בהצלחה רבה את מהפכת תשתיות התחבורה לגליל ולנגב. אולם כאשר הוא ראוי לביקורת, אין לחסוך אותה ממנו.

תגובתו לקמפיין התחבורה הציבורית בשבת בלתי נסבלת ואינה הולמת נבחר ציבור ומשרת ציבור במדינה דמוקרטית. נניח שאכן מדובר בקמפיין של אנשי שמאל בעד תחבורה ציבורית בשבת. האין זה לגיטימי? כאזרחים, אנשי שמאל נאבקים על שינוי שהם רוצים לחולל. זהו מאבק לגיטימי לחלוטין, בדיוק כמו כל מאבק של כל קבוצת אזרחים, מימין, משמאל, מצפון ומדרום.

אך כנראה שאין זה מאבק של אנשי שמאל, אלא מאבק חוצה מחנות. אין ספק שיש לא מעט אנשי ליכוד התומכים בתחבורה ציבורית בשבת וחלקם שותפים למאבק. כך שתגובתו של כץ, שאינה הולמת גם אילו הייתה מבוססת על עובדות, היא גם שקרית.

בלי קשר לעמדתי בנושא תחבורה ציבורית בשבת – על נבחר ציבור להתייחס בכבוד לאזרחים הנאבקים על נושא החשוב להם, בוודאי כאשר הוא בתחום אחריותו. שר הוא משרת הציבור ואחריותו היא כלפי כל הציבור. מן הראוי שהתייחסותו תהיה עניינית ומקצועית. התייחסות עניינית אינה בהכרח קבלת הדרישה והסכמה עם עמדת המוחים, אך לא התקפה פוליטית שלוחת רסן ולא נפנוף המוחים בצורה מזלזלת ומבזה.

עברנו מערכת בחירות מכוערת כפי שלא הייתה כאן זמן רב. עכשיו הזמן לתקן את שקלקלנו ולרפא את שפצענו. ומי שניצחו בבחירות וקיבלו מנדט ציבורי, נדרשים לגלות אחריות לאומית, וניתן לצפות מהם גם לנדיבות של מנצחים.

* שבת ישראלית -  לגופו של עניין, אני בעד חוק שיסדיר את דמותה של השבת בישראל, כיום המאפשר ומעודד פעילות תרבות ונופש, וממעיט למינימום את הצרכנות, הקניות והמסחר. במסגרת כללית זאת, יש לתת מענה מסוים ומוגבל של תחבורה ציבורית, באופן שיאפשר ניידות למי שאינם יכולים להרשות לעצמם רכב פרטי, אך במידה שלא תחייב העסקת נהגים רבים ולא תפגע בצביונה השקט של השבת בפרהסיה הישראלית.  

* מחיר ה"בכל מחיר" -  הדבר הטוב ביותר שמסוגלים תועמלני הסכם הגרעין האיראני לומר בשבחו, הוא שזה ההסכם הטוב ביותר שניתן להשיג. זה, למשל, היה המסר של מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" ובנאומו של ראש ה-CIA. זאת גם התגובה להצעות האופרטיביות של ישראל לתיקון ההסכם כדי לנטרל את סכנותיו. אי אפשר לומר שהדרישות אינן מוצדקות, אלא שאין סיכוי שאיראן תסכים להן.

זה הביטוי המובהק ביותר למהות המו"מ שניהל אובמה עם איראן. האם אובמה רצה הסכם רע? ודאי שלא. אלא שהוא השתוקק להסכם בכל מחיר. ובכל מו"מ, כאשר צד אחד נחוש להגיע להסכם בכל מחיר, הוא בהכרח יעלה את המחיר וישיג הסכם רע.

זה האבסורד במו"מ הזה. מלכתחילה, היה זה מו"מ שמטרתו לבטל את תכנית הגרעין האיראנית בלי להזדקק לפעולה צבאית. על כך היו קונצנזוס בינלאומי והחלטות מועצת הביטחון. איראן הגיעה למו"מ הזה בזחילה, מוכת עיצומים שאיימו על יציבותו ואף על קיומו של משטר האייתולות, נחושה להסיר את העיצומים. מו"מ כזה צריך היה להסתיים בצורה של win-win – ביטול תכנית הגרעין תמורת ביטול העיצומים. כדי להשיג זאת, היה על ארה"ב לעמוד בנחישות על התביעה לביטול תכנית הגרעין, כאשר מקל הפעולה הצבאית והחרפת העיצומים בידה האחת וגזר ביטול העיצומים בידה השניה, בלי להתפשר על דרישה זאת. במקום זאת, אובמה הפך את ההסכם מאמצעי למטרה. וכך, כאשר האיראנים הבחינו בלהיטות האמריקאית להסכם בכל מחיר, הם סירבו לכל דרישה שתסיג אחור את תכנית הגרעין שלהם. התוצאה היא הסכם שאפילו הקיצונים בין אנשי משמרות המהפכה, שעד כה תקפו את הקו הפרגמטי של רוחאני וזריף, מודים שהשיגו ניצחון. ואילו אובמה ותומכיו משתבחים בכך שהשיגו את ההסכם הטוב ביותר שאפשר. וההסכם הטוב ביותר שהצליחו להשיג, הוא הסכם רע מאוד.

* מי ימצמץ ראשון – עוד רחוקה הדרך להסכם חתום בין ארה"ב ואיראן ויש עוד חילוקי דעות רבים. הבולט והמוחצן שבהם הוא בשאלה האם הסנקציות תוסרנה מיד, כדרישת איראן, או בהדרגה, כעמדת ארה"ב. על סמך התנהלות המו"מ עד כה, מי לדעתכם ימצמץ ראשון?

נכון.

* הפשרה מאוחרת -  מדיניותו של אובמה כלפי איראן היא סכנה לעתיד האנושות. לעומת זאת, הוא צודק בנושא ההפשרה עם קובה. קובה הייתה מוצב קדמי של בריה"מ בעורף ארה"ב בעידן המלחמה הקרה, ובתור שכזו נחשבה בצדק לאויב מר. המצב השתנה לחלוטין עם התמוטטותה של בריה"מ וקריסת הגוש הסובייטי. למה לקח 25 שנה להפשרה? בשל שמרנות גרידא.

* הטיעון המתחסד -  בשבוע שעבר פרסמתי תחזית, על פיה "הארץ" יתגייס לתמיכה בהסכם עם איראן, בין השאר בטיעון המתחסד, לפיו אין זכות לישראל, שבעצמה ... על פי מקורות זרים, לדרוש מאחרים מה שאינה דורשת מעצמה. צבי בראל: "ישראל, בניגוד לאיראן שעומדת תחת פיקוח בינלאומי, אינה חתומה על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני".

* והרי התחזית לשבוע הבא: בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב"הארץ", בעיקר במאמרי אורי משגב ורוגל אלפר האובססיביים.

* ישקני מנשיקות פיהו – במספר מאמרים שקראתי לאחרונה, הובעה תרעומת על כך שדברי יאיר גרבוז סולפו; הוא דיבר על מנשקי קמעות ולא על מנשקי מזוזות. זה נכון. הוא דיבר על מנשקי קמעות, וכשיהושע סובול התראיין למחרת כדי לגונן עליו, הוא דיבר על מנשקי מזוזות. ולטעמי, בערבוב שנעשה בתודעת הציבור בין הדברים, יש הרבה יותר אמת, במובן המהותי של המושג, מאשר ב"תיקון הטעות" הנוקדני.

* הצילו את מטה הפלמ"ח - בגיליון החדש של "האומה", מופיעה תמונה של המבנה המתפורר של מטה הפלמ"ח באבו-גוש, וקריאה להיחלץ להצלת האתר ההיסטורי החשוב הזה.

"האומה" הוא כתב העת של מסדר ז'בוטינסקי, ועצם היחלצותו למען מורשת הפלמ"ח היא חדשות טובות. בשנות ה-50 וה-60 דבר כזה לא יכול היה לקרות (משום צד של המתרס הפוליטי), וטוב להיווכח בכך בגיליון שיצא בעיצומה של מערכת בחירות מכוערת, שלא הייתה כדוגמתה עשרות שנים.

חשוב מאוד להציל את האתר ולשמרו. מן הראוי להפוך אותו למרכז מוזיאוני וחינוכי בנושא השותפות הביטחונית והאזרחית בין מיעוטים לבין היישוב היהודי ואח"כ המדינה. יש להעלות על נס את הברית עם הדרוזים והצ'רקסים, את ההתגייסות מרצון של חלק מן העדה הבדואית לפני קום המדינה (רבים מבני שבט אל-היב התגייסו לפלמ"ח, ליחידה שכונתה "פלהיב") ואחריה. למרונים, שחלק מהם, בישראל ובלבנון, תמכו בציונות ובישראל. יש לעודד באמצעות המרכז הזה את המגמה החיובית של עלייה דרמטית בגיוס לצה"ל ולשירות לאומי של בני העדה הנוצרית בשנים האחרונות.

אני שותף למהלך של הקמת מכינה קדם צבאית בדואית בטובא זנגריה, ורואה בחיוב כל מהלך של השתלבות בני המיעוטים במדינה ובחברה. הקמת מרכז כזה באבו-גוש עשוי לתרום למגמה הזו.

תושבי אבו גוש סייעו לפלמ"ח וללח"י עוד בתקופת המנדט הבריטי, ואין ראויים מהם לארח, במבנה ההיסטורי של מטה הפלמ"ח, מיזם חינוכי כזה.

* כחוט השערה - כאשר המוני בית ישראל גודשים עד אפס מקום את חופי הכינרת – כמה מהם מודעים לכך, שאך כחוט השערה היה בינינו לבין מצב שבו רבע מן החופים היו היום בשליטה ישירה של דאע"ש או חיזבאללה והשאר היו תחת תותחיהם המוצבים על הגולן? וכמה מהם זוכרים מה כתבו אז רבים מהמומחים הביטחוניים, שממשיכים להיות מומחים ביטחוניים בלי לתת דין וחשבון לציבור על האסון שכמעט המיטו על מדינת ישראל?

* סרבני התפכחות – אגב, יש כמה אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן, ועדין מתעקשים בצדקתם. איך ניתן להסביר את התופעה הזאת? פשוט, מדובר באנשים הנעדרים יכולת להודות בטעות. סוג של נכות.

* ביד הלשון

עַם זוּ גָּאָלְתָּ – על פי המסורת, בשביעי של פסח חלה קריעת ים סוף. לכן, ביום זה קוראים בתורה את שירת הים. יש הנוהגים ללכת בליל שביעי של פסח לשפת הים ולקרוא שם את השירה.

מתוך שירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ". ובמקום אחר: "עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". מה פירוש "זוּ"? אשר. הנחית בחסדך את העם אשר גאלת. עד יעבור העם אשר קנית. ומהו קנית? יצרת. כפי שנאמר על אלוהים "קונה שמים וארץ". הוא לא קנה אותם במכולת, אלא יצר אותם.

המילה "זו" במובן אשר אינה בשימוש היום בשפת הדיבור, אך היא קיימת בשירה. לדוגמה – שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי") נפתח במילים: "שחקי שחקי על החלומות, זוּ אני החולם שר". החלומות שאני שר. ובשירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם" – "אל ארץ זו חמדתי", אל הארץ שאותה חמדתי.

* "חדשות בן עזר"