הבלוג של אורי הייטנר

מדינת ישראל קמה שלוש שנים לאחר השואה. אולם מדינת ישראל לא קמה בשל השואה. הציונות קדמה לשואה. התנועה הציונית והקונגרסים הציוניים קדמו לשואה. העליות הציוניות לארץ ישראל קדמו לשואה. הקמת המדינה שבדרך – מוסדות היישוב שהפכו למדינה, קדמה לשואה. הקמת כוח המגן העברי בא"י קדם לשואה. הצהרת בלפור, המכירה בזכותו של העם היהודי על א"י ומבטיחה הקמת בית לאומי ליהודים בא"י קדמה לשואה וכך גם אישורה בידי חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם. ומעל הכל, לא השואה יצרה את הלגיטימיות וההכרח של הקמת המדינה, כפי שבוטאו במגילת העצמאות – זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הטבעית היא זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כמו של כל עם ועם וזכותו לריבונות לאומית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

יתכן שהשואה הייתה קטליזטור להקמת המדינה, בהיותה עדות לתוצאה הטרגית של המהות הבלתי נסבלת של הגולה ושל העדר מדינת לאום ריבונית לעם היהודי במולדתו. ואולי היא דווקא עיכבה את הקמת המדינה בשנים אחדות, כיוון שכל עוד העולם היה עסוק במלחמת העולם השניה, הוא לא התפנה להחלטה על הקמת מדינה יהודית.

הקשר בין השואה להקמת המדינה אינו קשר של סיבה ותוצאה, אלא השואה היא ההוכחה הטרגית של צדקת הציונות. אולם הקמת המדינה לאחר השואה יצרה בקרב אויבי ישראל את המיתוס של קשר סיבה ותוצאה. על פי המיתוס, רגשי האשם של עמי אירופה על השואה, גרמו להם להחליט על הקמת מדינה יהודית, אולם הם לא עשו זאת על חשבונם, על אדמת אירופה, אלא על חשבון הערבים, שכביכול לא היו קשורים לשואה, בפלשתין. וכך, הם הקימו את מדינת ישראל כמושבה קולוניאליסטית של אירופה בלב המזרח התיכון.

התובנה הזאת היא הבסיס לפופולריות הרבה של הכחשת השואה בקרב אויבי ישראל, מאבו מאזן ועד אחמדיניג'אד. הנוסחה פשוטה: כיוון שישראל היא תוצאה ישירה של השואה - אם לא הייתה שואה, אין הצדקה לקיומה של ישראל. מכחישי השואה נאחזים בכל בדל של יכולת להטיל ספק בשואה, במספר הקורבנות למשל, כהוכחה לכך שמדובר במזימה ציונית. הם מרבים לדבר על הקשר בין הציונות והנאצים ולספר שהציונות שיתפה פעולה עם הנאצים בשואה ואח"כ הגזימה והעצימה את מימדיה וסיפורי אימתה, כדי ליצור את רגשי האשם, שיביאו להקמת הישות הציונית.

התובנה הזאת היא הבסיס לעיסוק האובססיבי של הפוסט ציונות בשואה, גימודהּ והגחכתהּ. אברום בורג קורא להפוך את יום השואה ליום הזדהות עם כל הסובלים לאורך הדורות, מעבדות מצרים ועד דיכוי הפלשתינאים בישראל. אורי משגב ב"הארץ" חוזר שוב ושוב לטענה בדבר טיפוח ה"קורבניות" היהודית בידי עסקני שואה מקצועיים, כדי להצדיק את הלאומנות ואת פשעי ישראל נגד הפלשתינאים. רוגל אלפר, באותו עיתון, בז ל"דת השואה" וקורא להשתחרר ממנה כחלק מנורמליזציה של הישראליות. המסר המרכזי הוא הטענה, שיש להחליף את הלקח ה"לאומני" מהשואה בלקח האוניברסלי.

יש לקח לאומי ולקח אוניברסלי מהשואה. הלקח הלאומי, הוא ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה בארץ ישראל, וביכולת עצמאית להגנה על העם היהודי מפני החותרים להשמידו או לפגוע בו. הלקח האוניברסלי הוא הצורך במאבק נגד כל גילוי של גזענות, של רודנות, של שאיפה להשתלט על העולם, נגד כל גילוי של רצח עם ופשעים נגד האנושות. אין שמץ של סתירה בין הלקחים, ולעתים הם חופפים זה את זה, כמו בהכרח להיאבק נגד גרעונה של איראן.

טענת הסתירה בין השנים, היא אחותה התאומה של טענת הסתירה, כביכול, בין ישראל כמדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. אין שמץ של סתירה כזאת, אך מציגים אותה מי שסולדים מהיותה מדינה יהודית. ואת הסתירה בין הלקח הלאומי והאוניברסלי מהשואה מציגים הסולדים מהלקח הלאומי – קיומה של מדינת לאום יהודית עצמאית.  

* "ישראל היום"

בפוסט שפרסם בפייסבוק חבר הכנסת לשעבר, איש מרצ מוסי רז, הוא הטיף להחלפת ההמנון הלאומי. בין החלופות שהוא הציע, היה שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב".

יש המשותף בין נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה" לבין יהונתן גפן. שניהם בוהמיינים ושתיינים.

אך עם כל הכבוד... איני יכול שלא לגחך, כאשר אני מדמיין את מעמד הדלקת המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל, הקהל עומד בדום מתוח ושר בקול רוטט מהתרגשות "הנה בא נשיא מצרים / איך שמחתי לקראתו / פירמידות בעיניים / ושלום במקטרתו / ... רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן....". המנון לאומי...

רז, הטוען ש"התקווה" הוא המנון מדיר, הציע עוד כמה שירי שלום, ואז תיקן את עצמו בציניות, באמרו שהשירים הללו מדירים את אלה שאינם רוצים שלום. ולכן הוא התביית על שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין", המוכר גם כ"שחקי שחקי", בשל מילות הפתיחה שלו. "אני מאמין" הפך לחלופה האולטימטיבית ל"התקווה", בפי שוחרי החלפת ההמנון. הציעו זאת דב חנין, מרב מיכאלי, מוחמד ברכה ואחרים. האם הוא מתאים? האם הוא ראוי?

****

שחקי שחקי על החלומות, / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על: / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת-לדל. // שחקי כי גם ברעות אאמין, / אאמין, כי עוד אמצא לב, / לב תקוותי גם תקוותיו, / יחוש אושר, יבין כאב. // אאמינה גם בעתיד, / אף אם ירחק זה היום, / אך בוא יבוא - יישאו שלום, / אז וברכה לאום מלאום. // ישוב יפרח אז גם עמי, / ובארץ יקום דור, / ברזל-כבליו יוסר מנו, / עין-בעין יראה אור. // יחיה, יאהב, יפעל, יעש, / דור בארץ אמנם חי, / לא בעתיד, בשמים - / חיי רוח לו אין די. // אז שיר חדש ישיר משורר, / ליפי ונשגב לבו ער / לו, לצעיר, מעל קברי / פרחים ילקטו לזר.

איזה שיר מקסים! איזה שיר נפלא! איזה שיר מרגש! איזה שיר רב תוכן – תוכן של צדק ומוסר, של היפה והטוב במורשתנו; שיר של אמונה יוקדת ברוח האדם, בחירות הסוציאלית, בחירות הלאומית ובשלום. האם השיר הזה ראוי להיות המנון לאומי? בהחלט כן; ראוי גם ראוי. אגב, הוא היה אחד המועמדים להיות ההמנון הלאומי, עם הקמת המדינה.

ואני מתנגד לחלוטין להפיכתו להמנון הלאומי. למה? בדיוק מאותה הסיבה שחנין, מיכאלי, ברכה ורז תומכים בו. כלומר, לא בשל מילותיו ותוכנו.

אני מתנגד להפיכתו להמנון הלאומי, כיוון שאני מתנגד להחלפת "התקווה". אני מתנגד להחלפת "התקווה" בדיוק מאותה הסיבה שחנין, מיכאלי, ברכה ורז דוחפים להחלפתו.

****

"התקווה" הוא גרסה מעובדת של שני הבתים הראשונים בשירו רב הבתים של אימבר, "תקוותנו", אותו כתב בא"י החל ב-1878, ובשנים שלאחר מכן הוסיף לו עוד ועוד בתים. גדולתו כהמנון הוא האופן בו הפך להמנון. הוא לא נבחר על ידי ועדה ולא במכרז. הוא לא נקבע בוועידה ולא חוקק בחוק. כל הוועדות, המכרזים והחוקים אשררו בדיעבד, באיחור של עשרות שנים, את הבחירה העממית, הספונטנית של הציבור, שהפך אותו להמנון ללא כל החלטה פורמלית.

רק לפני 11 שנים, בשנת 2004, 56 שנים לאחר הקמת המדינה, נקבע בחוק ש"התקווה" הוא המנון המדינה. דגל הלאום וסמל המדינה נקבעו בחוק בראשית ימי המדינה. ההמנון – לא. כמה מן הציבור ידעו זאת? לכמה מאתנו הדבר הפריע? זה היה המנון לכל דבר, מבלי שיקבע ככזה בחוק. למה? מה הפך אותו לכזה?

בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בטקס הכרזת העצמאות בבניין מוזיאון ת"א, מיד בתום הקראת מגילת העצמאות בפיו של בן גוריון וברכת "שהחיינו" מפיו של הרב פישמן-מיימון, קמו הנוכחים על רגליהם באופן ספונטני, ושרו בקול גדול, בהתרגשות ובאמונה, את "התקווה". הם שרו את ההמנון הלאומי, שהוא המנון המדינה שזה עתה קמה, אף שאיש לא החליט שהוא ההמנון. לא היה כל צורך לקבוע זאת, לא היה כל צורך לחוקק זאת. זה היה ההמנון, ואף שעלו באותם ימים הצעות נוספות, לא היה להן כל סיכוי, כיוון שחכמת ההמון קבעה ש"התקווה" הוא ההמנון.

"התקווה" הוא השיר ששרו המעפילים בספינותיהם הרעועות, כאשר נתפסו בידי הבריטים. "התקווה" הוא השיר שהיה על שפתותיהם של עולי הגרדום, בעת שחבל התליה התהדק על צווארם. "התקווה" היה ההמנון הלאומי לפני שהיה להמנון המדינה; הוא היה ההמנון הלאומי בטרם קמה המדינה. "התקווה" היה המנונה של הציונות – התנועה שהקימה את המדינה, ושהמדינה קמה כדי להגשים את ערכיה.

"התקווה" היה המנונה הרשמי של התנועה הציונית. אולם גם היותו של "התקווה" ההמנון של התנועה הציונית, אינה תוצר של ועדה, ועידה או קונגרס. אלה אשררו בדיעבד את ההמנון שהעם בחר. בקונגרס הציוני השישי, "קונגרס אוגנדה" (1903), עמדה התנועה הציונית בפני קרע עמוק, בין מצדדי התכנית לבדוק אפשרות של הקמת מקלט לילה ליהדות המצוקה באוגנדה (האמת היא שהשטח הוא בכלל בקניה) עד שניתן יהיה להקים את המדינה היהודית בא"י, לבין ציוני ציון, שראו ברעיון בגידה בציונות. הרצל, שתמך בתכנית אוגנדה, סיים את נאומו בשבועה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". והקהל כולו קם על רגליו ופרץ בשירה אדירה וספונטנית של השיר "תקוותנו". ומהקונגרס השביעי ואילך, השיר, ששמו הוסב ל"התקווה", הושר כהמנון בתום כל קונגרס, מבלי שהוחלט שהוא המנון התנועה. שלושים שנה חלפו מאז הקונגרס השישי, עד שבקונגרס ה-18 ב-1933 נקבע רשמית ש"התקווה" הוא המנונה של התנועה הציונית. אך ההחלטה הזאת הייתה רק אשרור בדיעבד של מציאות שנקבעה מלמטה.

ועוד קודם לקונגרס אוגנדה, החלו מושבות העליה הראשונה לאמץ אותו, בהדרגה, כהמנון. בלי שום החלטה פורמלית.

התעכבתי על כל הפרטים הללו, כיוון שהם ממחישים את גדולתו של השיר כהמנון – דווקא בזכות האופן העממי והבלתי פורמלי בו הוא נקבע ככזה. ומדוע זכה דווקא השיר הזה להיבחר על ידי העם להמנון? כיוון שהוא מיטיב לבטא את חלום הדורות של העם היהודי, את החזון הגדול שאותו נועדה הציונות להגשים בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

ומי שמציעים להמיר אותו היום ב"אני מאמין", לא מציעים זאת בשל מה שיש ב"אני מאמין", אלא בעיקר בשל מה שאין בו. אין בו המסרים הציוניים של "התקווה". אין בו "להיות עם חופשי בארצנו", אין בו "עין לציון צופיה", ובעיקר – אין בו "נפש יהודי הומיה".

****

המנון אינו גרבים. המנון אין מחליפים. צריך לקרות אירוע יוצא דופן באופן קיצוני, כדי שמדינה תחליף את המנונה. מהו הדבר הקיצוני המצדיק את החלפת "התקווה"? מה שקרה, הוא שיש בתוכנו מי שמאסו בציונות ובמסריה. הם מחפשים המנון שאין בו מסרים ציוניים, שהעם היהודי אינו מופיע בו, הם מחפשים המנון אוניברסלי, קוסמופוליטי.

טענתם היא ש"התקווה" הוא המנון מדיר. פמיניסטיות טוענות שנאמר בו "יהודי" והוא מדיר את היהודיות. מוסי רז טוען שכתוב בו "לפאתי מזרח קדימה" ולכן הוא מדיר מזרחיים. "סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל לציון ולא מזרחה ככתוב וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים". בטיעון כל כך מטומטם לא נתקלתי הרבה זמן. בצדק הגיב מישהו בסרקזם, שההמנון מדיר את ציבור העיוורים, כי כתוב בו "עין לציון צופיה". אך הבעיה של מוסי רז אינה העין, אלא ה"לציון".

שיר אינו אטלס ואינו GPS. השיר מבטא ערגה של יהודי בגולה לציון, בדיוק כמו שירו של רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואני בסוף מערב". יהודי בכל גולה בארבע רוחות השמים מזדהה עם השיר הזה.

****

הטענה האולטימטיבית והמובילה, היא ש"התקווה" אינו יכול לבטא את המיעוט הערבי, שאינו יכול להזדהות עם "נפש יהודי הומיה". עם הטענה הזאת קשה להתווכח. היא נכונה.

יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנות אותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.

אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגיה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה. חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי היטיב להגיב על טענת ההדרה: "המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו".

ההצעות להחליף את המנון המדינה, הן ניסיון לשנות את זהותה, את מהותה, את צביונה, את משמעותה, את ייעודה. אולם הורינו וסבינו לא עלו לארץ ישראל ולא הקימו מדינה כדי שתהיה כאן שקשוקה סרת טעם, עוד מדינה בחבל זה של העולם. הם הקימו את מדינת הלאום של העם היהודי. ושומה עלינו לשמור על המדינה הזאת, על קיומה ועל זהותה.

"התקווה", ההמנון הלאומי, מיטיב לבטא את הזהות הזו.  

* "שישי בגולן"

* הפילוסוף והמשורר האמריקאי בן המאה ה-19 ג'ורג' סנטיאנה אמר שמי שאינו לומד מההיסטוריה עלול לחזור עליה. אנו רואים זאת בימים אלה בשידור חי.

ההסכם עם איראן מבוסס על מתן אמון במשטרים רודניים רצחניים, והפקדת או ליתר דיוק הפקרת שלום העולם לרצונם הרע.

כך היה בהסכם בין ארה"ב לצפון קוריאה על הקפאת תכנית הגרעין ב-1994. הנשיא קלינטון השתבח בהישג העצום שהביא לעולם ולארה"ב, והמשטר הצפון קוריאני צחק כל הדרך לפצצת האטום.

האם בהכרח כך יהיה באיראן? בהכרח? לא. אבל זו חייבת להיות הנחת העבודה של העולם החופשי, כי מחיר הטעות עלול להיות הרסני. צדקו אלה שהתריעו מפני ההסכם עם צפון קוריאה, ועל אחת כמה צודקים מי שמתריעים על הסכם דומה באיראן. אין להתייחס לאיראן כאל מדינה נורמלית שניתן לסמוך על המילה שלה. המשטר האיראני הוא משטר פונדמנטליסטי קנאי ג'יהאדיסטי, המונע משאיפה להשתלט על העולם, וחותר לפצצה גרעינית כדי לקדם את האג'נדה הזאת. כל הדיבור על "גרעין לצרכי שלום" אצל משטר האייאתולות הוא תרמית. רק מי שמאלץ את עצמו בכוח יזייף אמונה בהיתכנות של מטרה נוספת כלשהי לתכנית הגרעין האיראנית, זולת נשק גרעיני. הסכמי מרמה הם מרכיב מהותי באתוס הדתי שלהם (חודייבה), בדרך להשגת מטרתם. ראינו זאת בהונאת אוסלו, שמלכתחילה הייתה הסכם שנחתם אך ורק לצורך שיפור עמדות בתכנית השלבים לחיסולה של ישראל.

אובמה נוהג בדיוק כמו צ'מברליין, שהאמין למילה של היטלר ושלהב את האספסוף הבריטי שוחר השלום באשליית "שלום בדורנו". צ'מברליין חזר לארצו כמנצח ושבר את שיאי הפופולריות. יריבו הגדול צ'רצ'יל נראה נלעג בקיצוניותו. נאומיו חוצבי הלהבות הוצגו כמסע הפחדה ומופע בכיינות.

* העולם חוגג את ה"שלום בדורנו" שנרקח בלוזאן. למה ישראל צריכה להצטייר כמקלקלת השמחות, כקיצונית. למה לא להתיישר עם הבון טון העולמי?

השיב על כך הרב קוק: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד".

* מי שבשם השלום והפציפיזם אינו נלחם ברוע, סופו שישליט את הרוע בעולם.

* יש דבר אחד משותף לישראל ולאיראן. שתיהן ראו בהשגת נשק גרעיני מטרה המקדשת שקרים ותחמנות. גם אנחנו הקמנו מפעלי טקסטיל ומפעל לאנרגיה גרעינית והערמנו על כל העולם. כך גם הם. יש רק הבדל זעיר אחד. אנו עשינו זאת, בהיותנו המדינה היחידה בעולם שכל סביבתה חותרת להשמידה, ועמנו כמעט הושמד רק לאחרונה. הגרעין הישראלי נועד להרתיע מפני ניסיונות להשמיד את ישראל, ושימוש בו אפשרי אך ורק כנשק יום הדין למקרה של סכנת השמדה מוחשית. ואילו על קיומה של איראן אף אחד אינו מאיים ומטרתה תוקפנית – השלטת חליפות שיעית על העולם, ובשלב ראשון על המזה"ת. תכנית הגרעין נועדה ליצור מצב שאף מדינה לא תעמוד בדרכה.  

* ולגבי ההערה הקודמת – על פי מקורות זרים, כמובן.

* אין שום ספק שאיראן תמשיך לרמות ולתחמן עד השגת מטרתה. הסכם המבוסס על אמון באיראן, הוא בלתי רציונלי בעליל.

* טבח 147 הסטודנטים בקניה נעשה באמצעות רובים. במחנה הפליטים הפלשתינאי אל ירמוכ בסוריה נערפים ראשים בסכינים. אל תתנו להם פצצות גרעין.

* ללא קשר להתנגדותי להסכם עם איראן – אני רואה בהצעת החוק המוגשת לקונגרס האמריקאי, שנועדה לחייב את הבאת ההסכם לאישור הקונגרס, א"ב של דמוקרטיה. החוקה האמריקאית מחייבת להביא לאישור הקונגרס כל אמנה בינלאומית. אין ספק שהמשמעות ההיסטורית של ההסכם עם איראן, לארה"ב ולעולם, הרבה יותר גדולה מאיזו אמנה בין ארה"ב לקנדה על שימוש בשמורת טבע זו או אחרת ליד הגבול. לא בכדי רבים מחברי הקונגרס הדמוקרטים תומכים בהצעת החוק, ויש לקוות שהם יצליחו לעמוד במכבש הלחצים של אובמה.

* ח"כ איתן כבל מהמחנ"צ הביע תמיכה בעמדתו של רוה"מ בסוגיית הסכם הגרעין האיראני, ולמחרת חטף על הראש מ"הארץ" והואשם באשמה הנוראה ביותר שניתן להאשים בה בן תמונה – הוא חותר להצטרפות לממשלת נתניהו.

אני תומך בהקמת ממשלת אחדות, אך לצערי הסיכוי שזה יקרה קלוש כיוון ששני הצדדים אינם רוצים זאת. הייתי שמח אילו המחנ"צ אכן היה רוצה להצטרף לממשלה, אך אני מכבד את הרצון לבנות אלטרנטיבה באופוזיציה לוחמת, שהיא יסוד מוסד בדמוקרטיה פרלמנטרית.

עם זאת, גם אופוזיציה לוחמת צריכה להיות אחראית, ממלכתית, פטריוטית. ולכן, בסוגיית הסכם הגרעין האיראני, המהווה סכנה חמורה לישראל, למזה"ת ולאנושות, מן הראוי שהמחנ"צ ישכח את דברי הבלע חסרי האחריות שהשמיע טרם הבחירות, אך ורק מטעמים אלקטורליים (שהשיגו תוצאה הפוכה), ויתייצב לצד הממשלה במערכה לאומית משותפת.

אפשר למתוח ביקורת על דרך הפעולה של נתניהו, וכך עשה גם כבל בפוסט המדובר, אך באשר למהות – חשוב מאוד שהעולם, ובראש ובראשונה אובמה, יראו חזית ישראלית אחידה; מחנה ציוני אחד.

* כחלון מגזים בדרישותיו הקואליציוניות. הוא צודק ברצונו לקבל כלים שיאפשרו לו להוביל את הרפורמות שהוא הבטיח לציבור בוחריו, ובכך שאינו רוצה בתיק האוצר כתואר ריק מתוכן. אולם אין הוא יכול לדרוש ולצפות למעמד של שליט יחיד בכלכלת ישראל. בכל קואליציה שתקום, תהיינה מפלגות נוספות, שאף הן התחייבו לבוחריהן וגם להן יש אג'נדה. כל המפלגות רוצות להשפיע ולכך הן קיבלו מנדט. פוליטיקה היא אמנות האפשרי והדמוקרטיה נועדה לתת ביטוי לגישות שונות ואף לאינטרסים מנוגדים. אם המדובר בעמדות פתיחה למו"מ, זה לגיטימי. אולם על כחלון לרדת מן העץ ולהבין שעל אף הישגו המרשים בבחירות, ואני גאה בכך שתרמתי להישג זה את קולי, אין הוא שחקן יחיד בזירה.

* אני מצפה ממשה כחלון להתנגד לשינוי החוק על פיו מספר שרי הממשלה לא יעלה על 18. בלי "כולנו" אין ממשלה, ולכן התעקשות שלו בנושא הזה תסיר את ההצעה מסדר היום. כאשר כחלון דורש כלים לעבודה, עליו לדרוש גם הסרת חסמים ומכשולים. ריבוי שרים, סגני שרים, משרדים, לשכות ותקציבים הוא בהחלט מכשול.

* תפקיד סגן שר צריך לעבור בכלל מן העולם. אין בו כל צורך. בכל משרד יש מערכת מקצועית בראשות המנכ"ל, ומעליה צריך לעמוד פוליטיקאי, נבחר ציבור – שר. אין כל צורך לתקוע פוליטיקאי נוסף במשרד. תפקיד סגן שר הוא אך ורק אתנן פוליטי, על חשבון משלם המסים.

* יוסי ורטר מדווח ששמעון פרס מתנגד להצטרפות המחנ"צ לממשלת אחדות, ותמה – איך זה שמי שתמיד חתר ללא לאות להצטרף לכל ממשלה, תחת כל ראש ממשלה ואפילו בתפקיד הביזארי ביותר, מתנגד לפתע לממשלת אחדות. ואני תמה על התמיהה. הרי ברור שאילו הוא היה מועמד אפשרי לתפקיד סגן שר בלי תיק, הוא היה מיטיב להסביר למה נחוצה כל כך ממשלת אחדות. ובאשר לתפקידו בה, הוא היה מבהיר: "איני עוסק בזה".

* רות קלדרון הייתה מתנה לכנסת והעובדה שלא נבחרה שנית היא אבדה של ממש. לא עם כל מעשיה ודבריה הסכמתי, אך בכמה מהנושאים החשובים לי ביותר - היא הייתה הקול שלי בכנסת, וספק בידי אם יש לה תחליף בכנסת העשרים. אני בטוח שרות תמשיך להגדיל תורה ולהאדירה.

* החוליה החלשה, שלום.

למה מתקפת הסייבר הפרו-פלשתינאית פגעה דווקא באתר של מרצ?

"וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים".

* בשנים שאחרי הקמת המדינה, ישראל הקטנה והחלשה עלולה הייתה להיות מוצפת במאות אלפי מסתננים פלשתינאים, שהיו משתלטים על שטחיה ועושים בהם ככל העולה על רוחם. הייתה זו סכנה קיומית למדינה הצעירה. שום צבא ומשטרה לא יכלו למנוע זאת, ללא פריסת ההתיישבות העירונית והכפרית לאורך הגבולות, בגליל, בשפלה ובנגב.  

ההתיישבות הזאת, בידי העולים שזה מקרוב באו – שורדי השואה מאירופה ובעיקר העולים מארצות ערב, הצילה את עצם קיומה של ישראל. תקראו לה "המושבים של ישראל השניה". תכנו אותה "עיירות פיתוח". אך הן ההנהגה שהחליטה על כך וביצעה את ההחלטה ובראש ובראשונה העולים המתיישבים, ראויים להצדעה ולהערכה. הם היו חלוצים ובונים במלוא מובן המילה.

נעשו טעויות רבות מאוד בקליטת העליה, בעיקר בפן התרבותי, ויש להודות בהן ולהפיק מהן לקחים. אך בראש ובראשונה ראוי לטפח את האתוס הגדול של העליה הזאת וההתיישבות הזאת. יש עסקני קיפוח עדתי מקצוענים, שממשיכים לקושש אהדה באמצעות שלהוב יצרים והסתה דמגוגית, תוך השקיה ודישון אובססיביים של העצים השליליים על חשבון הראייה הכוללת של היער השלם. ויש מתנשאים יהירים מקצוענים, שממשיכים לדבר בהתנשאות על עדות המזרח. כל אלה נלחמים את מלחמת המאסף של הנצחת הגלות, אך הם לא יצליחו להתמודד עם ההצלחה הגדולה של הציונות, של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות. הציונות אינה רק התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית, אלא היא גם הצלחה אדירה.

למרבה הצער, לאורך השנים המדיניות הכלכלית של הממשלות פגעה בפריפריה ויש צורך בשינוי מדיניות. אך כל השגיאות והכישלונות הם כאין וכאפס לעומת סיפור ההצלחה הגדול.

* התכנית הממשלתית לתקצוב מסגרות חינוכיות לילדיהם של מבקשי המקלט מאפריקה חשובה וחיונית (וחבל שצריך היה לשלם מחיר כבד בחיי אדם לשם כך). אולם תהיה זו טעות חמורה ופגיעה קשה בחברה הישראלית, אם הכסף ילך להקמת המוסדות בדרום ת"א. הפניה כזאת של המשאבים תנציח את הבעיה החברתית הקשה הקיימת שם. זאת ההזדמנות לפיזור מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ ובעיקר באזורים חזקים.

* בהמשך לרשימתו של עוז אלמוג "ערכים על פי משרד החינוך" – אני התייאשתי ממאמציי לקבל את שכרי על סדנה בת יום שלם שארגנתי, הנחיתי ואף הרציתי בה, לפני כמעט שלוש שנים. טוב לדעת שמשרדי הממשלה מגלים אחריות תקציבים וחוסכים... אגב, הסדנה הייתה למורים שהתמחו במקצוע "תרבות ישראל ומורשתו". אם אוזמן שוב לפעילות כזאת, הנושא בו אתמקד יהיה "לא תלין פעולת שכיר".

* אבניאל לטר "מתקן" אותי ומבהיר שאסתר הרליץ מעולם לא הייתה שגרירת ישראל בארה"ב. נכון, היא לא הייתה. אך אני מעולם לא כתבתי אחרת. הזכרתי שהיא שירתה בשגרירות ישראל בארה"ב. בתקופה עליה כתבתי (1950) היא שימשה בתפקיד מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוושינגטון. כנראה שלטר היה כל כך להוט לתקן שגיאה, שהוא אפילו לא טרח לקרוא בעיון את הטקס אותו "תיקן". קצת יהיר, לא?

* אני מאוהב.

התאהבתי בדניאלה לוגאסי, שעד הערב, לבושתי, לא ידעתי כלל על קיומה.

דניאלה היא זמרת אופרה ישראל, בעל קול סופרן שמיימי; איכויות קוליות בלתי נתפסות. והיא גם יפהפיה.

דניאלה הייתה ה-כוכבת במופע איכותי ומלהיב, "שבעה פסנתרי כנף על במה אחת". שבעה מגדולי הפסנתרנים הישראלים ובראשם היזם והמנחה של הערב גיל שוחט, מנגנים על שבעה פסנתרי כנף בערב המשלב מוסיקה קלאסית ופופולרית; יצירות של באך ומוצרט לצד ג'אז, בלוז, רוק, טנגו, אופרה ומיוזיקלס. וירטואוז הג'אז הישראלי הבינלאומי ליאוניד פטשקה לצד פסנתרן הג'אז-אנדלוסי, כהגדרתו, עומרי מור ועוד. ושני האורחים, רמי קליינשטיין והגדול מכולם שלמה גרוניך, שהפליאו יחד עם שאר הפסנתרנים בנגינת מיטב הקלסיקה שלהם. תארו לעצמכם את העוצמה המוסיקלית של "סימפטיה" עם שבעה פסנתרי כנף עליהם מלהטות 70 אצבעות של גדולי הפסנתרנים הווירטואוזים של ישראל. והיו אפילו שני אקרובטים שליוו בפעלולים את מחול החרבות ויצירה נוספת. וכאמור, המלהיבה מכולם הייתה דניאלה לוגאסי.

המופע התקיים בנוף המקסים של אמפיגולן, במסגרת אירועי לילות ירח בגולן. כמעט שלוש שעות של הנאה צרופה.

* ביד הלשון

באחד ממאמריי האחרונים כתבתי על מנהיגות פופוליסטית. העיר לי חברי ההיסטוריון, ד"ר אודי מנור, שאני משתמש בביטוי פופוליזם, כפי שהפך בידי השמרנות לתואר גנאי, בעוד במקור, התנועה הפופוליסטית נאבקה למען דמוקרטיה אמתית – פוליטית, חברתית וכלכלית.

זו סוגיה מעניינת בתחום הפילוסופיה של הלשון. האם ראוי להשתמש בביטוי כפי שהוא מקובל בשיח הציבורי, או כפי שהוא היה במקורו. הדילמה הזאת קיימת גם לגבי מושגים אחרים, כמו "שמאל" ו"ימין", סוציאל-דמוקרטיה ועוד. רבים מן המושגים עוותו לאורך השנים. אך כיוון ששפה היא אמצעי תקשורת, מה הטעם בשימוש במושג באופן שבן שיחי יפרש אותו אחרת מכוונתי?

אתן דוגמה. אני סוציאליסט, מאמין במדינת הרווחה ובחרתי לחיות בקיבוץ שיתופי, המבוסס על ערכי שוויון, שיתוף וערבות הדדית והעיקרון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". על פי כל קנה מידה היסטורי וסוציולוגי, זה התגלמות השמאל. אולם אם אגדיר את עצמי כ"שמאלני" בן שיחי יבין שאמרתי שאני מצדד בנסיגה לקווי 49', בפוסט ציונות, באנטי לאומיות, בקוסמופוליטיות וכו'. לכן, אעדיף להימנע מהגדרה כזאת.

אם מישהו יגדיר את עצמו "פופוליסט" – הוא יובן כאילו אמר שהוא אנטי מנהיג, מי שמונהג בידי ההמון ורוצה לרצות אותו בכל מחיר, בחוסר אחריות ואי ראיית התמונה הכוללת של טובת הכלל ובחוסר דאגה לדורות הבאים. ההבנה הזו היא ההצלחה של השמרנים, שהפכו את המונח פופוליזם לשם גנאי.

מהי התנועה הפופוליסטית? זהו שמה של "מפלגת העם" - the people's party בארה"ב בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שנאבקה נגד המחנק הכלכלי בארה"ב ב"תקופת הברונים השודדים", או בלשון ימינו – שלטון הטייקונים, או אפילו הדיקטטורה של הטייקונים. בראשית המאה ה-20 התנועה הפופוליסטית התמזגה עם המפלגה הדמוקרטית, שאימצה את דרכה האידיאולוגית והפוליטית. אחרי שהטייקוניזם המיט על ארה"ב ועל העולם את המשבר הכלכלי הנורא ב-1929, הצילה את ארה"ב ואת העולם תכנית ה"ניו-דיל" של הנשיא הדמוקרטי פרנקלין רוזוולט, שפעל על פי עקרונות התנועה הפופוליסטית.

בין השאר, תבעה המפלגה הפופוליסטית הכנסת משאלי עם לשיטת המשטר הדמוקרטי. עד היום נוטים שמרנים להגדיר זאת כ"פופוליזם", במובן השלילי של המילה, אך זה נושא למאמר בפני עצמו.   

* "חדשות בן עזר"