לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ולא שמעו אל משה


בטרם שכנע משה את פרעה ב"שלח את עמי" הייתה לו משימה קשה לא פחות. אולי יותר. לשכנע את בני ישראל.

 

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה" (שמות ו', ט'). 

 

מה פירוש לא שמעו? הוא דיבר ודיבר והם פשוט לא שמעו? יש להם יהלומים באוזניים? אולי הם לא הקשיבו?

 

לא. הם פשוט לא רצו לשמוע. הייתה זו אי הקשבה אקטיבית מאוד. לא זו בלבד שהם לא רצו לשמוע, הם גם גידפו ולעגו וכעסו ודיברו סרה במשה.

 

הנה כמה מן האמירות שנאמרו לעברו.

 

הביטוי הפופולרי ביותר היה – מטורף. על כך נוספו פנטזיונר, מגלומן, קיצוני, מסוכן, משיח שקר.

 

הוא מסכן אותנו, אמרו על משה. הוא מעורר אנטישמיות. בגללו יאשימו אותנו בנאמנות כפולה. פרנסי הקהילה אמרו עליו שהוא "מסכן ממש" את ביטחונם, שכן בשל פעילותו יוטל צל על הפטריוטיות המצרית שלהם. הם גינו את חזונו של משה כ"תעתוע דמיון שנולד בנסיבות מדאיבות ואשר ייעלם ברגע שישתנו הנסיבות". "מוטב שלא יחטט בבעיות יהודיות בפומבי", אמרו כנגדו, "שמא יתנו נשק בידי האנטישמים". טענו נגדו שהוא "עושה רעש", הוא ממציא הזדמנות לעיתונות האנטישמית להפיח כזבים, הוא מזלזל בכל הצנוע והמעשי ולהוט אחר הגרנדיוזי והשאפתני.

 

אחרים הזהירו שעצם הדוקטרינה של משה שבני ישראל הם עם, היא "כפירה בשליחותה המוסרית של היהדות, בחינת אור לגויים". בני ישראל האורתודוכסים טענו כלפיו שהוא מפר את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים. הם הזכירו לו שבברית בן הבתרים נאמר לאברהם שבניו יעבדו את מצרים 400 שנה ומה הוא קופייץ. הם טענו שהוא עלול לעורר מאוויים שלא ידעו שבעה, לערער את מוסרות הדת וסמכות המוסדות והמנהיגים המסורתיים ולהמיט שואה על תמימי הנפש הנמשכים אחריו. לעומת זאת, בני ישראל הרפורמים טענו כלפיו ששאיפתו להעלות את העם לארץ כנען לכבוש אותה ולהקים בה מדינה "סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות נפש את המולדת שאליה הם משתייכים ולפעול לטובתה בכל לבם ובכל מאודם". ואת ייעודנו הקדוש הזה, הם טענו, אנו מגשימים היטב כעבדים במצרים.

 

ומה עוד? "יהדות ולאומיות הן תרתי דסתרי"... אחרים האשימו אותו שהוא זורע פירוד בעם. שתכניותיו האוטופיות מסוכנות.

 

וישמע משה את כל הדברים האלה, וינף את מטהו ויקרא בקול גדול: אם תרצו – אין זו אגדה!

 

****

 

לכבוד פסח, חג החירות, חג יציאת מצרים, חג "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", חג "לשנה הבאה בארעא דישראל", מה שיש ל"הארץ" לפרסם הוא מאמר של חומץ בן יין, אברהם בורג, שכותרתו אומרת הכל: "יהודים, הישארו באירופה".

 

ובשפה קצת פחות מעודנת אפשר היה לנסח זאת כ"יהודים, היה טוב יותר אם ההורים שלכם היו נרקבים בפולין".

 

****

 

ובדיוק לכך התכוון המנהיג הציוני שמריהו לוין, כשאמר: יותר קל להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

 

****

 

בהגדה של פסח הקיבוצית, "הגדת התק"ם" בעריכת אריה בן גוריון זצ"ל, מסתיים כך "הא לחמא עניא": "השתה אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל".

 

* "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 2/4/2015 22:23   בקטגוריות היסטוריה, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 1.4.15


* הכרעת הדין החדשה בפרשת טלנסקי מתבקשת – לא היה מנוס מהכרעה כזאת. הרי בניגוד לדברי הרהב והשחץ השקריים של אולמרט לאחר פסק הדין ביולי 2012 - בפסק הדין נאמר בפירוש שנתנו לאולמרט מאות אלפי דולרים במעטפות. אולמרט זוכה מחמת הספק, בהכרעה תמוהה, כיוון שלא הוכח מעל לכל ספק סביר שהוא עשה בהם שימוש לצרכים פרטיים (כאילו ששימוש בהם לצרכים פוליטיים הוא חוקי ולגיטימי). הקלטות והיומנים של שולה זקן הוכיחו בעליל, מעבר לכל צל צלו של ספק, שנעשה שימוש פרטי בכספים המושחתים הללו.

 

* חשיבות פסק הדין היא גם במחיקה של חרפת פסק הדין הקודם, שהיה מכת גרזן על שלטון החוק והמלחמה בשחיתות.

 

* קלטות שולה זקן מחייבות אישום נוסף נגד אולמרט, על הדחת עד, שיבוש משפט ושוחד באמצעות דמי שתיקה לעד.

 

* חשיבות רבה נוספת של פסק הדין, היא המסר שסוללה של בכירי הפרקליטים, בכירי היחצ"נים ועיתון הבית – "ידיעות אחרונות", אינם עומדים בפני האמת, הצדק והמשפט.

 

* תמונת הניצחון של השחיתות בישראל, הייתה זו שבה לוקח השוחד אהוד אולמרט הציג לאנס משה קצב את ממשלתו, שבה הוא מינה את הגנב הירשזון לתפקיד שר האוצר. היה זה אחד הרגעים האפלים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

 

לא לעולם חוסן. העובדה ששלושתם הגיעו למקום הראוי להם ושהם ראויים לו, הוא ביטוי לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, למרות כנופיית הפשע ששלטה בה.  

 

* המלחמה בשחיתות ממושכת וקשה, והיא למודת מעלות ומורדות. קבלתו מחדש של אריה דרעי כמנהיג ציבור וחזרתו הצפויה כמנצח לזירת הפשע, מלמדת על נסיגה במאבק. בעיתוי זה, גדולה שבעתיים חשיבות גזר דינו של אולמרט.

 

* טוב, עכשיו משה לדור כבר לא צריך להתאבד.

 

* השיחות בלוזן הוארכו ביממה. התקווה הגדולה היא ל"ויחזק ה' את לב פרעה". אולי האיראנים לא יצליחו לספק אפילו את הלהיטות של אובמה להסכם בכל מחיר.

 

* לאורך כל שנות העיסוק באיום האיראני, ניתנה עדיפות לאופציה הדיפלומטית על האופציה הצבאית. זו הייתה הגישה בישראל ובעולם. אלא שההבדל בין האופציות היה בדרך, לא בתוצאה. כלומר, הייתה עדיפות לכך שהמטרה – ביטול תכנית הגרעין האיראנית, תושג בדרך דיפלומטית. וכיוון איש לא חשב שאיראן תוותר במו"מ על מטרתה הראשית, האופציה הדיפלומטית הייתה שילוב של סנקציות כלכליות כבדות שיסכנו את קיומו של המשטר האיראני עם איום מוחשי בפעולה צבאית.

 

האופציה הדיפלומטית הייתה, בעצם, הימנעות מן הצורך בפעולה צבאית, על המחיר הכרוך בה, והכנעת איראן בלי לתקוף אותה בכוח.

 

מה שקרה בפועל, הוא שבמקום תכתיב של העולם למדינה מטורפת ופושעת, החל מו"מ בין שני צדדים שווים בערכם, שלכל אחד אינטרסים לגיטימיים וכל צד מנסה להגיע לפשרה הטובה לו. ובמו"מ עצמו, הצד האמריקאי – שהמטרה העליונה שלו הייתה להגיע להסכם, ויתר וויתר, נסוג והתקפל, בפני הצד האיראני, שההסכם הוא אמצעי בעבורו להגיע למטרה העליונה – פצצת גרעין.

 

כך הולך ונרקם הסכם מינכן 2.

 

* כל הסיבות שחייבו את ישראל להשמיד את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה, תקפות ביתר שאת כאשר מדובר באיראן. יש להטמיע את התובנה הזאת בקרב הציבור הישראלי ובעולם.

 

* הטרגדיה של אוסלו נבעה מהפער במטרות שני הצדדים. המטרה של ישראל הייתה הסכם ביניים בדרך להסכם שלום. המטרה של ערפאת הייתה לבצע שלב בתכנית השלבים לחיסולה של ישראל, באמצעות הונאה טקטית המקובלת באסלאם ("הסכם חודייבה"). וזה בדיוק הפער בין ארה"ב לאיראן בלוזאן.

 

* והרי התחזית – בימים הקרובים צפוי גל של מאמרים ב"הארץ", בזכות תכנית הגרעין האיראני. המסר יהיה תקיפת האדנות והיהירות הישראלית הצבועה, הסבורה שלישראל זכויות בלתי מוגבלות וכוח בלתי מוגבל והיא נוהגת כבריון השכונתי המנסה למנוע מזולתו את מה שיש לו.

 

* מי אמר שב"הארץ" לא תוקפים את אובמה? רוגל אלפר יצא נגדו בחריפות. הוא תקף אותו על כך שאינו "נכנס באמ-אמא של נתניהו" ובכך הוא "מכזיב את מתנגדי האפרטהייד והכיבוש בישראל". "אובמה", קובל אלפר, "מאפשר את האסון". כאוטו-אנטישמי מובהק, הוא מסביר לאובמה שהדבר היחיד שמעניין את היהודי הוא הכסף ולכן הוא מפציר בו להכות בנו בכיס: "מה רוצים רוב הישראלים? הם רוצים לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותם בשקט. חברון, בית אל ומזרח ירושלים מעניינות אותם כקליפת השום. כף רגלם לא דורכת שם. אובמה יכול בקלות לשכנע אותם לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית". כל כך קל, הכה את היהודי בכיס, והוא ייתן לך מה שתרצה. אבל עד כה אובמה השתמט. "זו חובתו המוסרית, אבל זה כנראה לא מאוד מעניין אותו". ומה התקווה של אלפר? שהתיעוב האישי של אובמה לנתניהו, יגרום לו לעשות לישראל את מה שצריך היה לעשות בלאו הכי. לעשות מה? הכל מותר. "לא צריכה להיות לנו שום הסתייגות ערכית מפעולה נגד שלטון שאיבד את תוקפו המוסרי. אנו מסרבים לשתף פעולה עם מסע ההרס העצמי, ההתאבדות הקולקטיבית. זו חובתנו המוסרית וזכותנו האזרחית לעודד את אובמה לפעול נגד השלטון הישראלי הגזעני והאנטי־דמוקרטי", כותב הדמוקרט הגדול שאינו מוכל לקבל את הכרעת הבוחר.

 

יש לו גם תאוריה למה אובמה לא נהג עד כה כמתחייב ממנו. תאוריה אוטו-אנטישמית, כרגיל. בגלל הכסף היהודי, כמובן. "זו כהונתו האחרונה, הוא לא יזדקק שוב לתורמים יהודים במסע בחירות. יהודים אמריקאים שמשמשים כשדולה למען נתניהו הם קולוניאליסטים נקלים, שאפילו לא משלמים, כתושבי ישראל, את מחיר הקולוניאליזם שהם מממנים". עכשיו אובמה אינו זקוק עוד לכסף היהודי, ולכן זו ההזדמנות שלו להכות ביהודים.

 

* ב-20.1.17 העולם יהיה מקום קצת יותר שפוי.

 

* ועוד ב"הארץ": קובי ניב אינו יורד לוויכוח המתלהט - כן מנשקי מזוזות או לא מנשקי מזוזות, כן קמעות לא קמעות, כי כל אלה טפלים, לא משמעותיים, לעומת האמונה הטפלה האמתית: "אלא שאלו וגם אלו, כל הציונים כולם, חילונים כדתיים, אשכנזים כמזרחים, מנשקים ולא־מנשקים, כולם לוקים באמונה טפלה אחת גדולה, האמונה הטפלה בקיומו של האלוהים ובכך שהוא הבטיח לעם ישראל את הארץ הזאת. וכל השאר שטויות במיץ וגירבוזי ביצים". הציונות היא אמונה טפלה, היא שגרמה לאסון הנורא הזה, של הגעתנו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. אז על מה אתם מתווכחים?

 

* דבריו של רון וייס בגיליון הקודם של חב"ע על הצבעת המרוקאים הפרימיטיביים לליכוד, חושפת את פרצופו האמתי – גזען קטן.

 

* הכנסת העשרים יצאה לדרך והיו"ר הזמני היה עמיר פרץ, בתוקף היותו ותיק הח"כים. בעבר, היו"ר הזמני היה זקן הח"כים. בדרך כלל זקן הח"כים גם היה ותיק מאוד, לרוב מאחת המפלגות הגדולות, אדם שזכה להערכה ולכבוד. למשל - בן גוריון, גולדה, יוסף בורג, שמיר ופרס. עד שבכנסת ה-12 זקן הח"כים היה פרופ' יאיר שפרינצק מ"מולדת". לא היה לו שום ניסיון, והישיבה הראשונה מימיו שבה הוא השתתף, הייתה זו שהוא ניהל. הוא עשה זאת בצורה מבישה, נשא בשידור חי בטלוויזיה וברדיו נאום ארוך ביותר, מתיש ועילג, מדוכן היו"ר, שבו שטח את משנתה הקיצונית של מפלגתו. והוא ממש לא ידע כיצד לנהל את הישיבה. היה זה מעמד מביך ומאוד לא מכובד. מאז הוחלט לבכר את הניסיון על הביולוגיה - לא זקן הח"כים ינהל את הישיבה, אלא ותיק הח"כים. כמו כן, הוחלט שיהיה זה ותיק הח"כים שאינו מכהן בממשלה. זאת, כיוון שלעתים היו"ר לא נבחר בישיבה הראשונה, אלא רק אחרי המו"מ הקואליציוני שעלול להימשך שבועות. כך היה בכנסת ה-11, כשהשר יוסף בורג היה זקן חברי הכנסת, וחלפו שבועות רבים של מו"מ קואליציוני, עד שניתן היה לבחור יו"ר קבוע. הפתרון היה מינויו של אבא אבן, זקן הח"כים מלבד בורג, ליו"ר הזמני לאורך תקופה ארוכה מאוד. בכנסת הקודמת ותיק הח"כים היה גם זקן הח"כים - פואד.

 

* עמיר פרץ מכהן בכנסת מאז הכנסת ה-12 (1988). גם נתניהו, בני בגין, הנגבי וגפני החלו אז את דרכם הפרלמנטרית, אולם הוא היחיד שכיהן ברצף. פרץ כיהן מטעם מפלגת העבודה, "עם אחד", שוב "העבודה", "התנועה" והמחנ"צ.

 

* נאומו של עמיר פרץ היה יפה ומכובד; נאום מאחד ומאחה, כראוי למעמד וכראוי לזקן השבט. מיד בתום הנאום החלו הפרשנים בתקשורת להציג את הנאום כאיתות לממשלת אחדות, וכיריית פתיחה למאבק של עמיר פרץ להצטרפות המחנ"צ לממשלה. איני יודע האם זה נכון. אולם אני סבור שגם אם הדובר מתנגד לממשלת אחדות וחפץ בשירות העם באופוזיציה לוחמת, ראוי שיציג את המסר הזה. אני תומך בממשלת אחדות, אך מתרשם שזה לא יקרה. אולם אחדות לאומית יכולה להתקיים גם ללא ממשלת אחדות. גם כאשר קיימת מחלוקת עמוקה בין הממשלה והאופוזיציה, ראוי שתתקיים אחדות לאומית, כי המטרות הלאומיות המשותפות הן מעל המחלוקות. מערכת הבחירות המכוערת, באשמת שני הצדדים, פצעה פצע בחברה הישראלית ועל שני הצדדים להיות אחראים לאיחויו.

 

* איני מצפה מח"כ ערבי לשיר "נפש יהודי הומיה". אולם אני מצפה מכל ח"כ ישראלי לכבד את המנון מדינתו בעמידה. יציאתם ההפגנתית של ח"כי הרשימה המשותפת (לא כולל חד"ש, יש לציין), היא הפגנה סרת טעם ונחותה, שהמסר שלה הוא רצון להיבדל מהחברה הישראלית ולא להיות חלק ממנה.

 

* בשורה לחג החירות: ההסתדרות והמעסיקים החליטו על פעימה נוספת של העלאת שכר המינימום, בתחילת 2018, ל-5,400 ש"ח.

 

* בימים של תופעות כמו "מזרחי מצביע למזרחי" של אריה דרעי וההתנשאות הגזענית האנטי מזרחית של המסרבים לכבד את הכרעתו הדמוקרטית של הבוחר – מתן פרס ישראל למשורר ארז ביטון היא משב רוח מרענן. התופעות המכוערות שהזכרתי, הן מלחמת המאסף של הגלות. ארז ביטון מסמל את קיבוץ הגלויות ויצירת הישראליות היהודית, הממזגת לתוכה את היצירה היהודית מכל גלויותיה ליצירת סינרגיה תרבותית מקורית, עשירה ויפה.

 

* בשבוע שעבר הלך לעולמו פרופסור שלמה הרמתי, מהגדולים בחוקרי החינוך, מחלוצי לימוד העברית לעולים בצה"ל ובמדינה וליהודים בחו"ל. חוקר בעל שם עולמי בתחום הבנת הנקרא ולימוד שפות זרות.

 

מחקר פורץ דרך של הרמתי, הפריך את המיתוס על פיו הרצל היה מתבולל.

 

* בּוּרוּת 1. ב"ארץ נהדרת" ירדו על העיתונאי חיים אתגר, שבכתבה על הדוגמנית לי לוי בתכנית "אנשים בלילה", הוא הראה לה תמונה של טרומפלדור, וסיפר לה שהוא איבד את היד. "בעיות עם ערבים". אייל קיציס תיקן אותו, שטרומפלדור לא איבד את היד בבעיות עם ערבים, אלא במלחמת העולם הראשונה. קצת מביך... טרומפלדור לא איבד את ידו במלחמת העולם הראשונה, אלא במלחמת רוסיה יפן, עשר שנים טרם פרוץ מלחמת העולם.

 

* בּוּרוּת 2. ובכתבה על כלת פרס ישראל על מפעל חיים אסתר הרליץ ב-ynet היא סיפרה על פגישה עם קיסינג'ר, בעת שירותה בשגרירות ישראל בארה"ב, ב-1950. הכתב, איתי בלומנטל, ציין שקיסינג'ר היה באותם ימים מזכיר המדינה האמריקאי. אלא שקיסינג'ר מונה לתפקיד 23 שנים מאוחר יותר, ב-1973, ובאותם ימים היה עדין איש אקדמיה.

 

* מסיבות סיום י"ב מאופיינות, בדרך כלל, בהצגה על הווי בית הספר והווי בני הנוער, במיטב הכישרון, היצירתיות וההומור של הנערים. יש בהן הרבה חן וכמובן – אותנטיות, של נוער המעלה על הבמה את עולמו.

 

אולם יש בזה גם משהו קצת פרובינציאלי. האם עולמו של נוער הוא "רק על עצמנו לספר ידענו"? האם אין לנוער עניין בעולם שמעבר?

 

* בביה"ס האנתרופוסופי "זומר" בר"ג, מסיים השנה מחזור א' את כיתה י"ב. הם החליטו להעלות הצגה עם אמירה לעולם. בתהליך חינוכי התלמידים בחרו בעצמם את הטקסט – "זעקי ארץ אהובה", עיבוד לספרו של אלן פטון, העוסק בנושא האפרטהייד בדרום אפריקה.

 

במשך חודש הפסיקו התלמידים את לימודיהם ומבוקר עד לילה עבדו אך ורק על ההצגה. והתוצאה – נפלאה ומרגשת. כיוון שאחייניתי, נועה הייטנר, היא תלמידה בכיתה, זכיתי לצפות ולהתרגש, וכמאמר הקלישאה – כמו כל העיניים באולם, גם שלי לא נשארו יבשות.

 

אין זה בית ספר לאמנויות, לא מגמה לתיאטרון ולא מגמה למוסיקה, אולם אף מגמה למוסיקה ואף מגמה לתיאטרון לא הייתה מוציאה תוצר טוב יותר מזה שהוציאו הבמאי חמי בר יוסף והמעבדת המוסיקלית אסתי יחזקאל מהכיתה, שכל תלמידיה נטלו חלק בהצגה.

 

זו הייתה חוויה מטלטלת ומרגשת.

 

* ביד הלשון

 

צוות חוקרים ישראליים, בראשותה של ד"ר רווית חלד, גילתה את אורכה של היממה על פני כוכב שבתאי.

 

מה פירוש המילה חלד? עולם. ימי חלדי = ימי עולמי, כלומר ימיי בעולם, ימי חיי.

 

"שִׁמְעוּ-זֹאת, כָּל הָעַמִּים; הַאֲזִינוּ כָּל-יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים, מט', ב').

 

איזו התאמה נאה בין שמה של החוקרת לתחום מחקרה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/4/2015 00:23   בקטגוריות אמנות, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, אנשים, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, טריוויה, יהדות, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, שחיתות, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שמות כד: בשעה שעלה משה למרום


"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו: ריבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני. אמר לו: ריבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראיני שכרו. אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו. ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: ריבונו של עולם – זו תורה וזה שכרה?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפניי" (מסכת מנחות דף כט ע"ב).  

 

אף שהטקסט מוכר, הוא מורכב ונוגע מאוד לחיינו; הוא מעורר הרבה רגשות ושאלות, וניתן לצאת ממנו לכיוונים שונים ולהגיע ממנו למקומות שונים, כמו "צדיק ורע לו" (ומכאן לשאלות תיאולוגיות כמו היכולת של השואה לקרות), תורה לשמה, הדרישה לקבלה ללא עוררין ("שתוק!") וללא צורך להסביר ("כך עלה במחשבה לפניי") ועוד.

 

אני אקח אותו לנושא הקרוב ללבי: חופש המדרש והפרשנות.

 

הטקסט הזה הוא אפולוגטי, שנועד להשיב להתרסה שהופנתה לחז"ל, חכמי התורה שבע"פ, מצד יריביהם (הצדוקים, הבייתוסים וכו') – מי שמכם? מי התיר לכם לבצע רפורמות מרחיקות לכת כל כך ביהדות? מניין היומרה לפסוק הלכות שאינן כתובות בתורה, ולעתים הן סותרות את הכתוב בתורה כפשוטה? הרי אילו הגיע משה רבנו (גדול התורה שבכתב) לבית מדרשו של ר' עקיבא (גדול התורה שבע"פ) הוא לא היה מבין מילה ממה שאתם מדברים!

 

אומר המדרש – אדרבא! ומספר על משה שהגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא, ואכן, לא הבין דבר. אולם בסופו של דבר הוא נתן לגיטימציה מלאה לכך שהתורה, שאינו מבין דבר ממנה, היא היא תורתו; זו הלכה למשה מסיני. התורה ניתנה לבני אדם ובני האדם מקדמים אותה ומפרשים אותה על פי תקופתם, על פי חייהם וצרכי חייהם – דור דור ודורשיו. וכן, לכל דור הזכות לשנות, ובלבד שהכוונה היא טהורה ונועדה לקיים את היהדות ואת העם היהודי.

 

גם את המסר של "כך עלה במחשבה לפניי", אני מפרש באותו מובן. אל תנסה לחקור את הסוגיות התיאולוגיות - למה בדיוק התכוון אלוהים? זה גדול עליך וזה לא תפקידך. תפקידך הוא תיקון עולם במלכות שדי. לא בשמים היא, אלא כאן, על פני האדמה. תכלית התורה היא יצירת החברה הטובה, המתוקנת והצודקת. המסר של "זו תורה וזה שכרה?!" הוא המופת של לימוד לא לשם שכר אישי, אלא לשם תיקון עולם.

 

המסר לימינו הוא שאין לאף אחד מונופול על התורה ועל לימוד התורה. וכשבאים אנשים מסוימים ושוללים את לימוד התורה מפי מי שכביכול אינם כשרים דיים בעיניהם, "מי שמכם"? וכו' (וכל מי שעוסק בהתחדשות יהודית לא מן המקום האורתודוכסי חווה את ה"מי שמך"), יש להשיב להם: מוטב שתשבו קודם בענווה בשורה השמינית של בית המדרש שלנו, וגם אם לא תכירו דבר בשמיעה ראשונה, אם לא תנעלו את עצמכם אלא תהיו פתוחים וקשובים באמת, תראו שזו תורה למשה מסיני. לא ננעלו שערי מדרש ואין אפוטרופוס לפרשנות היהדות.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 31/3/2015 23:09   בקטגוריות חינוך, מנהיגות, היסטוריה, פוליטיקה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)