הבלוג של אורי הייטנר

אוי לבושה! ראש ממשלת ישראל לשעבר הורשע בלקיחת שוחד. היום הוא הורשע בפרשות אחרות ובאישומים נוספים – מרמה, הפרת אמונים ולקיחת דבר במרמה, בנוסף להרשעתו הקודמת בשוחד. מן הבחינה המוסרית, השוחד והמרמה, לקיחת מעטפות הכסף וכל הכרוך בהם, הם אותו זן של שחיתות שלטונית.

אוי לבושה! מי שהיה הרב הראשי לישראל, מי שאמור להיות דמות מופת ומגלם רוח היהדות, הואשם בשוחד של מיליונים. אתמול ניתן צו איסור יציאה מן הארץ, כדי למנוע ממנו את האפשרות להימלט מן הדין.

אוי לבושה! שר בישראל, ראש מפלגה המתיימרת לשאת את דבר התורה בחברה בישראל, שהורשע בשוחד וישב בכלא, עומד לחזור לתפקיד שר, ובאותו משרד בו ביצע את הפשעים.

אוי לבושה, אך ניתן לראות גם את הצד השני: אפילו ראש ממשלה, המוקף בסוללת פרקליטי צמרת ויחצ"ני צמרת, ש"העיתון של המדינה" הופך לעיתון הבית שלו והוא מאותרג בידי חלקים ניכרים מן התקשורת והציבוריות הישראלית, אינו נמלט מן הדין והעונש. מערכת שלטון החוק הגישה כתב אישום נגד הרב הראשי לשעבר, הוא יעמוד לדין ואם יורשע, יישא את עונשו. השר לשעבר ומנהיג ש"ס אמנם חוזר, למרבה הבושה, אולם הוא הורשע וישב בכלא. החברה הישראלית אינה מוותרת ומחזירה מלחמה שערה בשחיתות, במושחתים, בלוקחי השוחד. הצדק, החוק והמשפט מנצחים.

האיסור החמור לקחת שוחד, מופיע בפרק שלנו: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". 

אני אוהב את הביטוי "שוחד לא תיקח", ולא "שוחד לא תקבל". המונח "קבלת שוחד" הוא מכובס. אדם אינו מקבל שוחד, הוא לוקח שוחד. זה מעשה אקטיבי, ולא כמו במערכון של הגשש "שים לי חמש לירות בכיס, אבל שלא ארגיש, יען כי אינני מתעסק עם כסף".

****

אבי אבות החטא והשחיתות הוא השקר. התרבות המאפשרת שחיתות, היא תרבות המאפשרת שקר. גם על השקר יש לפרק שלנו מה לומר, בשלוש מילים חדות ובהירות: "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק".

****

התביעה של התורה למשפט צדק, מופיעה בפרק שלנו באופן חד משמעי. כפי שאין להטות את המשפט לטובתו של חזק ועשיר, כך אין להטותו גם לטובתו של החלש ושל הדל. התורה שבה וחוזרת ומצווה עלינו לסולידריות חברתית ומחויבות להגנה על החלש, על העני. אולם אין היא רואה בעוני הצדקה לעבריינות ודל שחטא, ראוי לעונש על מעשיו. "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ".

****

השבת, אולי המהפכה הגדולה ביותר של התורה, ניתנה, במידה רבה, כדי לקדם את שוויון ערך האדם ולהגן על החלשים בחברה ואפילו על בעלי החיים. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". על האלוהים נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". והנה, בדיוק אותו "וינפש" של האלוהים בכבודו ובעצמו, מגיע גם לבן האמה, לגר ואפילו לשור ולחמור.

****

אנו נמצאים כעת בעיצומה של שנת השמיטה, ואף היא קיימת למען החלשים בחברה, ולכן קיומה בימינו ראוי רק כאשר הוא מקיים את התכלית הזאת, ואינו ראוי כאשר הוא פוגע בה. "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

****

חז"ל המשיכו לכתוב את התורה. מפעלם הגדול, התורה שבעל פה, הוא חלק מן התורה, והוא תשתית להמשך כתיבתה גם בימינו, בידינו. חז"ל - במדרשם ובפרשנותם, הקלו ושינו במקומות שפשט התורה לא התיישב עם השקפתם המוסרית והתרבותית. ראינו זאת לפני שני פרקים, בנושא "עין תחת עין", ואולי הדוגמה הטובה ביותר היא "בן סורר ומורה" – התביעה הנוראה שחז"ל הפכוה לאות מתה.

בפרק שלנו ישנו מקרה הפוך. פסוק הומני של צער בעלי חיים, שנועד לרסן את תאוות אכילת הבשר במסר מוסרי, האומר: "לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". העברית ברורה ומדברת בעד עצמה. בדומה למצוות שילוח הקן, גם כאן התורה דורשת מאתנו לרחם על האם ועל הילוד. אם כבר אתה מבשל ואוכל גדי – הגבל את עצמך. אל תבשל אותו בחלב של אמו, שנועד להחיות אותו, גם אם זה החומר הזמין והטעים העומד לרשותך.

חז"ל ודורות של פרשנים קלקלו את המסר הזה, והמירו אותו בפעולה טכנית, חסרת ערך מוסרי, של הפרדה בין בשר וחלב, שעם השנים הלכה והפליגה למחוזות אבסורד כמו כלים נפרדים, כיורים נפרדים והפרדה של שש שעות בין בשר לחלב. למה? ככה.

****

"כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". לא חכמה לסייע לחברך. המבחן הוא כאשר אתה רואה את שונאך או חמורו בצרה. התורה מחייבת אותנו לסייע לו ולהקל על מצוקתו. ואיך בכלל מופיעה המילה שונאך? הרי התורה אוסרת עלינו לשנוא את אחינו בלבבנו. איסור השנאה הוא אידיאל אליו יש לחתור. החוקים המעשיים נועדו להתמודד עם המציאות האמתית. התורה מכירה בכך שהשנאה קיימת, אך מחייבת אותנו לפעול כאילו אינה קיימת. אם אני עוצר בדרכי, ויחד עם שונאי אני עמל בסיוע לבהמתו, עשויה השנאה בינינו להתפוגג.

לפני כ-45 שנים משפחתי בילתה ימים אחדים בים המלח. בדרכנו חזרה בעליות התלולות לכיוון מצפה רמון, התחמם המנוע בטרנטה שלנו, ונאלצנו לעצור ולהמתין בשמש הקופחת. באותם ימים התנועה באזור הזה הייתה דלילה ביותר. לפתע חלף על פנינו רכב, בלי לעצור לרגע ולהושיט עזרה. לאחר זמן חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעתנו. כעבור קילומטרים אחדים ראינו את הרכב שלא עצר לנו תקוע, מכסה המנוע פתוח והנהג חסר אונים. אבי עצר מיד את הרכב כדי לעזור לו, לנגד עינינו המשתאות, ואמי לחשה לו: "אל תזכיר לו שהוא לא עצר לנו".

איני יודע האם ועד כמה באמת היה בידיו של אבי לסייע. אבל עצם העובדה שאני זוכר את האירוע אחרי כל כך הרבה שנים, היא המשמעותית – זה המסר החינוכי שהוריי העבירו לי, ואותו אני מנסה להנחיל גם לילדיי.

* 929

ב-10 ביולי 2012 נפל דבר בישראל. לראשונה בתולדות המדינה, ראש ממשלה הורשע בדין בעבירה פלילית. לצד הרשעתו, הוא זוכה מחמת הספק בעבירות אחרות. בפסק הדין עצמו נאמר שהוא קיבל 600 אלף דולר במזומן במעטפות מטלנסקי. עמדת הפרקליטות הייתה, שמדובר בעבירה גם אילו הכסף הלך לצרכים פוליטיים, אך היא עמדה על כך שהיה בו שימוש לצרכים אישיים. בית המשפט פסק, ששימוש בצרכים פוליטיים אינו מצדיק הרשעה, ומכיוון שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר שלא היה שימוש למטרות אישיות, הוא מזכה אותו מחמס הספק.

בחברה מתוקנת, הכרעה כזאת הייתה מרעידה את אמות הספים. ראש ממשלה הורשע בעבירה פלילית. קיבל מעטפות מזומנים. בחברה מתוקנת, אולמרט היה מחפש דרך מילוט צדדית, צולל למכוניתו וממהר להסתגר בביתו לא להראות את פניו ברבים במשך שנים. אך אולמרט צעד קוממיות לעבר סוללת המיקרופונים, זחוח כטווס, ובמצח נחושה, בניגוד מוחלט לכתוב בפסק הדין שיקר: "לא היו מעטפות. אין מעטפות. הסירו את סיפור המעטפות מסדר היום". השקר הבוטה הזה שודר שוב ושוב, רצוא ושוב, בכל המהדורות. עיתון הבית של אולמרט, שאיתרג אותו לאורך כל הפרשה, יצא בכותרת ענק: "הזיכוי", כאילו הרשעתו של ראש ממשלה היא עניין זניח ומובן מאליו, וזיכויו בפרשה אחרת היא "אדם נשך כלב". סוללת פרקליטי הצמרת ויחצ"ני הצמרת המקיפה אותו השתלחה בפרקליטות, באותם עובדי ציבור ישרי דרך ומסורים הנלחמים בשחיתות ובראשם משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר, כשההמלצות שקיבל נעו בין קריאות להתפטרותו לבין קריאה להתאבדותו.

למרות פסק הדין האבסורדי, ספק אם הפרקליטות הייתה מערערת עליו, אלמלא התגובה הקשה של אולמרט, יחצ"ניו, עיתון הבית שלו ועוד ערוצי תקשורת. אלה יצרו תמונה מעוותת, על רדיפה של אולמרט בידי שלטון החוק, על כך שהרשעתו זניחה ואינה משמעותית, ועל כך שהזיכוי המפוקפק הוא הסיפור הגדול. הנזק שבפסק הדין השערורייתי הועצם במידה רבה בתגובה הזאת, עד שהיו למכה בלתי נסבלת לשלטון החוק בישראל ופרס לשחיתות השלטונית. במצב שנוצר, לא היה מנוס מהגשת ערעור. קלטות שולה זקן הוכיחו מעבר לכל ספק סביר את השימוש בכספי טלנסקי למטרות אישיות, ולכן לא היתה ברירה לבית המשפט אלא לשנות את הכרעתו הקודמת.

פרשת טלנסקי הרבה פחות חמורה וחשובה מפרשת "הולילנד" בה הורשע אולמרט ונגזר עליו עונש כבד. לכאורה, אחרי הרשעה כה מהדהדת, מה החשיבות הרבה בפסק הדין המחודש בפרשת טלנסקי?

חשיבות פסק הדין היא במסר הערכי. המסר הערכי הוא ביטולו של פסק דין שהנו סמל לרפיסות משפטית במאבק נגד השחיתות השלטונית. לכן, המשפט החשוב ביותר בפסק הדין, הוא דבריה של השופטת פלדמן, שגם ללא המידע שהתקבל בערעור, ההחלטה הקודמת של בית המשפט היתה שגויה.

המלחמה בשחיתות ממושכת וקשה, והיא למודת מעלות ומורדות. קבלתו מחדש של אריה דרעי כמנהיג ציבור וחזרתו הצפויה כמנצח לזירת הפשע, מלמדת על נסיגה במאבק. בעיתוי זה, גדולה שבעתיים חשיבות גזר דינו של אולמרט.

* "ישראל היום"

שיר אהבה פוליטי / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.3.15

הפילוסוף והסופר הצרפתי בן המאה ה-18 וולטר, אמר: "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם".

השקפותיו הפוליטיות של יהונתן גפן זרות ורחוקות ממני כרחוק מזרח ומערב. אולם כאשר ביריון קנאי תוקף אותו בביתו ומכה אותו, אני רואה לנכון לגלות עמו סולידריות, ולהתייצב לצד זכותו להביע את דעתו ולהוציא אותי מהכלים בכל פעם שהוא כותב ומדבר.

בפינתי הלשונית "ביד הלשון" ציטטתי מפיליטונים שכתב לתכניתו "שיחות סלון", ובפינתי הזאת אשמיע שיר שלו.

השיר שאשמיע הוא שיר אקטואלי מאוד, מתאים היטב לתקופה זו של הרכבת ממשלה וחלוקת תיקים. "שיר אהבה פוליטי". כמו באקטואליה הישראלית, גם בשיר הזה, הכותב מחלק תיקים מיניסטריאליים. אגב, את המחלוקת מי יהיה שר החוץ הכותב פוטר בקלות – הוא נוטל בעצמו את התיק. "אם האהבה הייתה מדינה, אני הייתי שר החוץ". באמת, תיק נחשק מאוד ולא בכדי: "מסתובב בעולם כשאת ישנה, כובעי בידי, אני מוכרח לרוץ". מה רע?

אבל כמו את המדינה, גם את האהבה צריך לטפח ולתחזק ואין די בדיפלומטיה. ולכן, הכותב מחלק אותה בין השרים השונים.

השיר נכתב בידי גפן והולחן והוקלט בידי חנן יובל באמצע שנות השבעים והוא מופיע בתקליטו של יובל "אתם זוכרים את השירים", שיצא ב-1977. מעקב אחרי חלוקת התיקים בשיר, יצביע על השינויים במשרדים השונים בתקופה שחלפה מאז. חלק ניכר מן התפקידים המוזכרים בו – היו ואינם.

למשל, שר ההסברה. נושא ההסברה התחלק לאורך השנים בין משרד החוץ שהיה אחראי על ההסברה בחוץ למרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה, שהיה אחראי על הסברת הפנים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים והמאבק המדיני הקשה, הוקם בממשלת גולדה שנבחרה מחדש משרד ההסברה ובראשו הועמד שמעון פרס. הקמת המשרד עוררה ביקורת, בעיקר מצד השבועון "העולם הזה", שתיעובו לפרס מאז שנות החמישים היה לשם דבר. מדי לאחר הקמת המשרד, יצא העיתון בעמוד שער שעליו תמונה של פרס והכיתוב: שר התעמולה; רמז דק לשר התעמולה הנאצי גבלס. הממשלה הזאת התפטרה כעבור שבועות אחדים בעקבות פרסום מסקנות ועדת אגרנט. בממשלת רבין הראשונה מונה האלוף אהרון יריב לתפקיד. אולם בשל מחלוקות על סמכויות בין המשרד למשרד החוץ, המשרד פורק בדיוק ביום בו מלאה שנה להקמתו. בממשלה הקודמת, ממשלת נתניהו השניה, שוב הוקם המשרד, במתכונת שונה – משרד ההסברה והתפוצות, ובראשו עמד יולי אדלשטיין, היום יו"ר הכנסת. בממשלה שאחריה, שמספר השרים בה צומצם, בוטל המשרד.

המשרד הבא המוזכר בשיר הוא משרד המשטרה. משרד המשטרה נחשב לאורך השנים למשרד זניח ולא חשוב. מקובל היה לטעון, שהוא היה פחות הערך ביותר בממשלה, ולכן מונה בו, באופן מסורתי, השר הספרדי של מפא"י / המערך (ספרדי – מזרחי בלשון ימינו). ראש האופוזיציה מנחם בגין תקף לאורך כל השנים את קיומו של משרד כזה, וטען שהוא מקובל רק במשטרים טוטליטריים, ואילו במשטרים דמוקרטיים האחריות על המשטרה היא במשרד הפנים. ואכן, עם עלותו לשלטון הוא ביטל את המשרד והכפיף אותו לשר הפנים יוסף בורג. כשקמה ממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס, ב-1984, הוקם מחדש המשרד, וחיים בר-לב עמד בראשו. אך המשרד עדין נחשב משרד זוטר וזניח. בממשלת רבין השניה מונה משה שחל לשר המשטרה וכן לשר התקשורת ולשר האנרגיה והתשתיות. אולם בהמשך הוא נאלץ להיפרד ממשרד התקשורת ולהעבירו לשולמית אלוני שהודחה ממשרד החינוך, ובהמשך גם ממשרד האנרגיה שהועבר לגונן שגב שפרש מ"צומת". שחל איים להתפטר וחולל משבר. הוא, הבכיר והוותיק יהיה שר המשטרה? הפתרון למשבר היה בעזרת השם. השם שר המשטרה שונה לשר לביטחון פנים, שזה נשמע כמעט כמו שר הביטחון, ובא לציון גואל.

שר החקלאות, ש"יביא לך פרחים" קיים עד היום, אך עוד משרד שכבר אינו קיים מופיע בהמשך – שר העבודה, ש"יעבוד עליך". משרד העבודה, שהיה משרד חשוב ביותר בשנות החמישים והשישים, וכיהנו בו שרים מרכזיים כמו גולדה מאיר, אוחד עם משרד הסעד בממשלת בגין והוקם משרד העבודה והרווחה. שני המשרדים הופרדו ב-2003, בממשלת שרון, ומשרד העבודה עבר למשרד המסחר והתעשיה בראשות אולמרט, ששינה את שמו למשרד התעשיה, מסחר והתעסוקה (תמ"ת) ובממשלה האחרונה ניתן לנפתלי בנט, ששינה את שמו למשרד הכלכלה.

השר שיביא לך אורחים הוא שר הפיתוח. גם המשרד הזה כבר אינו קיים. הוא בוטל בממשלת רבין הראשונה ותפקידיו פוצלו למספר משרדים, אך עם הקמת משרד האנרגיה והתשתית, הוא כלל את רוב התחומים שהיו במשרד הפיתוח.

שרי הבריאות, השיכון, הביטחון והקליטה קיימים עדיין. משרד המסחר אינו קיים היום, אך האמת היא שמעולם לא היה משרד נפרד כזה. בשנות המדינה הראשונות המסחר היה אגף במשרד התעשיה, ומאוחר יותר ולאורך שנים רבות נקרא המשרד – המסחר והתעשיה. כאמור, היום שם המשרד הוא משרד הכלכלה. שאר השרים שמינה יהונתן גפן שרירים וקיימים עד היום – שר החינוך שיחנך אותך טוב, שר האוצר שישלם את מיסייך ושר התקשורת שיטלפן ויכתוב, אם כי היום הוא היה בעיקר מסמס, מצייץ, מעלה פוסטים ושולח ווטסאפים.

וכך, דרך שירו של יהונתן גפן "שיר אהבה פוליטי", למדנו שיעור בתולדות משרדי הממשלה.

אם האהבה היתה מדינה

אני הייתי שר החוץ

מסתובב בעולם, כשאת ישנה

כובעי בידי - אני מוכרח לרוץ.

לא, אין לי זמן לשטויות, יקירה,

ואל תשאלי אותי מה ללבוש.

אני משאיר את זה לשר ההסברה

שהוא יבוא וישבור את הראש.

שר המשטרה ייקח את פרטיך,

ושר החקלאות יביא לך פרחים.

שר העבודה יעבוד עליך

ושר הפיתוח יביא לך אורחים.

אם האהבה היתה מדינה...

שר הבריאות ירחץ את ידיך

ושר השיכון לך בית יבנה.

שר הביטחון ישמור עליך

ושר הקליטה יקנא.

שר המסחר - ימסחר חיוכך

ושר החינוך יחנך אותך טוב.

שר האוצר ישלם את מיסיך

ושר התקשורת יטלפן ויכתוב!

אם האהבה היתה מדינה...