לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שמות כ: לא תרצח


"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". כך נפתחת מגילת העצמאות, באזכור ספר הספרים הנצחי, והעובדה שהורשנו אותו לעולם כולו. וכאשר אנו מדברים על המורשת של התנ"ך לאנושות, כוונתנו בראש ובראשונה לעשרת הדברות. ובדברנו על עשרת הדברות, כוונתנו בראש ובראשונה לדיבר "לא תרצח".

 

****

 

מדרש פטירת משה, מתאר את המו"מ שקיים משה עם הקב"ה טרם מותו, בניסיון נואש להעביר את רוע הגזירה. "עוון אחד יש לי", מתריס משה, "ואין אתה מכפר לי?" הרי, כידוע, חטאו של משה היה שהיכה בסלע ולא דיבר אליו, כפי שהצטווה. ועל כך משיב לו האלוהים, שלא עוון אחד יש לו, אלא ששה. מעניין להיווכח בתעוזה של חז"ל, שהיטיבו לראות את האבות ואת גדולי המנהיגים ובהם משה כבני אדם, עם כל חולשות האנוש, ולא היססו לפרש מעשים שלהם כחטאים. אלוהים מונה באוזני משה עוונות שונים, במהלך השנים, ואז מגיע לטיעון המחץ: "כלום ביקשתי ממך שתהרוג את המצרי"?

 

זוהי אמירה חז"לית חתרנית ביותר. הרי מקובל שמנהיגותו של משה נבנתה משלושה מעשים בהם התגלה חוש הצדק שלו – הרג המצרי, שבו פגע בנוכרי שפגע בעברי, ההתערבות בריב בין שני עברים נצים ולבסוף הצלת בנות יתרו מהצקת הרועים בבאר המים, אף שמדובר באנשים הזרים לו לחלוטין. "והנה איש מצרי מכה איש עברי", ובשפת המקרא "מכה" אינו ביטוי לסטירה או אגרוף, אלא להרג. "לא תעמוד על דם רעך" אנו מחויבים, ומשה עשה את המתבקש ממנו, לא עמד על דם רעו והציל את העברי, בדרך היחידה האפשרית – הרג המצרי. אחד העם מצביע על שלושת המעשים הללו כמופת של מנהיג ונביא מעורר השראה והזדהות, בזכות האקטיביזם שלו, המעורבות שלו למניעת עוול. זהו המופת למנהיגות יהודית ... ועל פי המדרש, אלוהים מעניש אותו, כעבור עשרות שנים, על אותו מעשה.

 

תמה משה ומשיב לאלוהים: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?" השיב הקב"ה: "ואתה דומה אליי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!" הרג הוא מעשה בלתי הפיך, ולכן הוא אסור באיסור חמור.

 

המדרש הזה חשוב מאוד. חשיבותו אינה באמת בשאלה האם חטא משה בהרג המצרי. על פי כל שיפוט מוסרי, הוא היטיב לפעול. חשיבותו של המדרש, היא באמירה הנחרצת נגד שפיכות דמים. וכפי שדוד המלך לא זכה להקים את בית המקדש כיוון ששפך דמים, אף שעשה זאת במלחמות ישראל, כך משה לא יזכה לחיי נצח, כיוון ששפך דמים, אף שהמעשה היה מוצדק.

 

אם כך, קל וחומר שמעשה רצח שאינו עומד בסטנדרטים של הריגת המצרי, אסור בתכלית. המדרש הזה אינו חריג. דומה לו המדרש בו גער אלוהים במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וכל חילו בים סוף: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?" ואברבנאל מפרש את המנהג של הטפת היין בעת קריאת עשרת הדברות בליל הסדר, שמאחר ויין ישמח לבב אנוש, אנו גורעים משמחת הניצחון את הצער על מותם של האויבים, והרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח".

 

כן, אני יודע. ניתן למצוא במקורותינו גם אמירות הפוכות. הרי על אותם מעשי ידי הקב"ה הטובעים בים, נאמר במקום אחר "הטוב שבגויים הרוג". אולם המוטיב המרכזי ביהדות הוא הבחירה החופשית. אמור לי מה אתה בוחר מתוך האוקיאנוס של מקורות ישראל, ואומר לך מי אתה.

 

אני רואה במדרשים שהבאתי כוכב צפון שלאורו עלינו ללכת. אני שולל את הפציפיזם, שהינה אידיאולוגיה בלתי מוסרית, כיוון היא שוללת את עצם המלחמה, בעוד המוסר מחייב מלחמה ברע. ברור לי שללא כוח צבאי ונכונות להרוג ולהיהרג, מדינת ישראל לא תתקיים אף יום אחד, באזור השולל את זכות קיומנו. ברור לי גם, שבמלחמה נגד אויב הפועל מתוך אוכלוסיה אזרחית, תמיד יפגעו גם אזרחים. אולם המסרים של המדרשים הללו, מעמידים את קדושת חיי אדם כערך מרכזי ואת שפיכות הדמים כאחד הדברים עליהם נאמר ייהרג ובל יעבור. המדרשים הללו מציבים רף מוסרי גבוה כל כך של קדושת חיי אדם, כדי להזהיר מפני כל נטילת חיי אדם, שאינה הכרחית.

 

****

 

זעזוע כבד הכה את החברה הישראלית לפני כמעט תשעה חודשים, בעקבות הרצח המזוויע של הנער מחמד אבו חדיר; הנער הערבי שנרצח כנקמה, כביכול, על רצח שלושת הנערים היהודים. הרצח הזה חייב להרעיד את אמות הספים של עם ישראל; ראוי היה להכריז על תענית ולקרוע קריעה. איך יצאו מתוכנו מפלצות אדם כאלה, שהתארגנו יחד לפשע נתעב כל כך – חטיפת ילד, שכל חטאו הוא שנולד ערבי, ושריפתו חי. איך זה קרה?

 

מדוע נדרשים זקני עיר שבקרבתה נרצח אדם לרחוץ בניקיון כפיהם ולהכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"? וכי מישהו מעלה על דעתו שזקני העיר הם הרוצחים? ודאי שלא. אולם הטקס הזה נועד לחייב את הקהילה ואת מנהיגיה לחשבון נפש – האם הם עשו הכל כדי למנוע את הרצח?

 

גם החברה הישראלית נדרשת לחשבון נפש. הוקעת הרצח הייתה מקיר לקיר, מימין ומשמאל. אך האם באמת לחמה החברה הישראלית בתופעות שיצרו אווירה שאפשרה לרצח כזה להתקיים? לצערי, התשובה על כך שלילית.

 

במקום שבו יצרחו "מוות לערבים" במערכה הראשונה, תתגלה גופה חרוכה של ילד במערכה השלישית. כאשר אני מלין על כך שלא עשינו הכל כדי למנוע את הפשע, כוונתי בעיקר ביחס הסלחני של החברה הישראלית כלפי הקריאה הנוראה הזאת. מי כמונו, שידענו את הקריאות "מוות ליהודים" ונוכחנו שהן לעולם אינן מסתיימות בדיבורים, מחויבים להילחם בקריאה הזאת.

 

הקריאה הזאת מבטאת הלך רוח, המתייחס לבני עם שלם כבעיה שיש לה פתרון סופי – מוות. וגם אם הקוראים אינם מתכוונים לכך באמת ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון מלא על מה שיוצא מפיהם, האווירה שהם יוצרים בעצם הקריאה, גורמת לכך שיהיו מי שיקומו לעשות מעשה.

 

ביום שבו נרצח הנער, אולי באותה שעה, הייתה התפרעות של עשרות בירושלים, שצרחו "מוות לערבים" וחיפשו ערבים מזדמנים כדי לכלות בהם את זעמם, ורק התערבות המשטרה מנעה מעשי לינץ'. היה זה ניגוד כה חריף להתנהגותן האצילית והמופתית של משפחות אייל, גיל-עד ונפתלי, של חבריהם לישיבה, של קהילותיהם ושל הציבור הישראלי ברובו המכריע. אין ספק שמדובר במיעוט זעיר, שולי. חשבון הנפש שאני קורא לו, אינו בגלל אותו מיעוט, אלא בגלל היחס הסלחני שבו החברה הישראלית בכללה הכילה לאורך עשרות שנים את המיעוט הזה.

 

"זה רק גרפיטי" התייחסו רבים לפשעי השנאה, לניסיונות להצית מסגדים וריסוס כתובות "ערבים החוצה", שהן ממש תרגום ישיר של "גרפיטי" דומה, מן השפה הגרמנית. איך זה שהחברה הישראלית לא הצליחה לדכא את הקריאות הגזעניות במגרשי הכדורגל? איך החברה הישראלית השלימה עם תופעת "ברוך הגבר" – האדרת המחבל ברוך גולדשטיין, רוצח ההמונים, שהפך ל"צדיק" ו"קדוש" כיוון שרצח עשרות ערבים, רק בשל היותם ערבים?

 

במשפט הפתיחה של מגילת העצמאות, אנו מתהדרים בזכות הגדולה שלנו, לתת לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. ליבת ספר הספרים היא עשרת הדיברות, ובראשם הדיבר "לא תרצח!"

 

אסון כבד קרה לנו, כאשר מתוכנו יצאו חייתו אדם, שביצעו את הרצח האכזרי הזה. וכולנו חייבים לתקן את דרכנו ולהחמיר את התייחסותנו לקנאות המטורפת, שקריאות המוות הן הסמל שלה, כדי לגדוע את התופעה הזאת ולעקור אותה מחברתנו. וביערנו הרע מקרבנו.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/3/2015 00:40   בקטגוריות חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, הגות, פוליטיקה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבן הרשע תשע"ה


כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.

 

מבין ארבעת הבנים, אני רוצה להתמקד דווקא בבן הרשע. "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?", שאל הבן הרשע. במה רשעתו? מדוע מי ששואל את השאלה הזאת נקרא רשע?

 

ההגדה מבהירה את סוגיית הרֶשָׁע שבשאלה הזאת. הרשע מצוי במילה "לכם". "לכם – ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. ... אילו היה שם, לא היה נגאל". הרשע הוא הכופר בעיקר. והעיקר היא ההזדהות, הסולידריות, ההשתייכות. מי שמוציא את עצמו מן הכלל, מי שאינו מזדהה עם עמו, מי שאינו סולידרי לאחיו, כופר באחד מעיקרי היהדות ואולי בחשוב שבעיקרים, שבזכותו שמר העם היהודי על קיומו בתנאי גלות בלתי אפשריים לאורך עשרות דורות: "כל ישראל ערבים זה בזה".

 

****

 

שני לוחמי חיל הים, אברהם "אמלה" יסעור ויעקב "יק" כהנוב, נפלו בשבי המצרי חודש אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע ראווה של שיט בסירה עם דגל ישראל בתעלת סואץ. הם הצטרפו לשמונת חיילי צה"ל שנפלו בשבי במלחמה עצמה.

 

בצמרת הביטחונית הישראלית, התגלעה מחלוקת קשה בין שר הביטחון משה דיין לבין ראש המוסד מאיר עמית בנוגע לחילופי השבויים עם מצרים. דיין רצה בעסקה מיידית שבה ישוחררו 5,000 השבויים המצריים תמורת עשרת השבויים הישראליים. עמית דרש לעמוד על כך שיחד עם חיילינו ישוחררו גם אסירי "הפרשה" (יהודים אזרחי מצרים שישבו בכלא מאמצע שנות ה-50 בשל השתתפותם ברשת ריגול וחבלה, שהמודיעין הישראלי הפעיל במצרים), גם אם העמידה על דרישה זו תדחה את העסקה.

 

ראש הממשלה אשכול, החליט לתת למוסד שלושה שבועות לקדם את עמדתו. במהלך שלושת השבועות, העביר המוסד את השאלה, באמצעות "הצלב האדום", לשבויים עצמם. מספר השבוי אמל'ה: "לא היו הרבה דיבורים והצבענו צ'יק צ'ק... תשעה בעד לחכות לאנשי 'הפרשה', והעשירי לא ממש התנגד אלא הביע הסתייגות". מי מאריך לעצמו את השבי? סיפר השבוי יק: "שחרור אסירי 'הפרשה' היה משימה לאומית". אמל'ה: "אמנם היינו שבויים, אבל עדיין ישראלים ועדיין חיילים. לא?"

 

אבא של יק, שהיה ידידו של מאיר עמית, העביר לו מסר שהמשפחות אינן לוחצות לשחרר את בניהן. ההתעקשות עזרה, ויחד עם שבויי המלחמה שוחררו גם אסירי "הפרשה".

 

זוהי הישראליות במלוא הדרה. זו היהדות במלוא תפארתה. "כל ישראל ערבים זה בזה" – זה בעיניי הערך הנעלה ביותר ביהדות; ערך הערבות ההדדית. אין המדובר כאן באחוות לוחמים בקרב ולא ברעות שנקשרה בין השבויים בכלאם. הייתה זו פשוט ערבות הדדית בין יהודים – כל ישראל ערבים זה בזה.

 

****

 

אבא קובנר (1918-1987), היה דמות מופת - פרטיזן, לוחם, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה, כותב הכרוז "אל נהיה כצאן לטבח", שחשף לראשונה את מהותה של תכנית ההשמדה הנאצית, מנהיג ארגון הנקם אחרי המלחמה שתכנן הרג המוני בגרמנים, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, משורר דגול – חתן פרס ישראל לשירה, מייסד בית התפוצות, חבר קיבוץ עין החורש ומהדמויות המרכזיות ביצירה היהודית התרבותית בתנועה הקיבוצית.

 

כתב אבא קובנר בספרו "על הגשר הצר": "בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף ל'מניין'. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.

 

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד ממנין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא 'העובר לפני התיבה' – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם להוויה, אל המילים שבאו עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור".

 

איזו הגדרה מדויקת ויפה לרעיון הערבות ההדדית: "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה". אכן, כדבריו של אבא קובנר, "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות".

 

"אין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי", כותב אבא קובנר. התנועה שבה התחנך, היא תנועת "השומר הצעיר". קובנר הנהיג את התנועה בוילנה, תחילה בגלוי ואח"כ במחתרת. כן, "השומר הצעיר", התנועה הסוציאליסטית, החילונית ביותר שבין תנועות הנוער הציוניות – ואבא קובנר רואה את ערך השותפות במניין כערך המרכזי שבה. ובוודאי, שזה הערך המרכזי בקיבוץ.

 

הקיבוץ מבוסס על הערבות ההדדית. לא בכדי, הקיבוץ הוא יצירה יהודית. אין הוא יצירה יהודית רק כיוון שיהודים יצרו אותו, אלא כיוון שהוא מבוסס על ערכי הליבה של היהדות, ובראשם – הערבות ההדדית. ודוק – הערבות היא הדדית. זו הערבות של הכלל לפרט, אך לא פחות מכך זו גם המחויבות והאחריות של הפרט לכלל, ולכל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו.

 

מי שכופר בערבות ההדדית, מי שמנוכר לעמו ולמדינתו – כופר בעיקר. מי שכופר בסולידריות הלאומית והחברתית נקרא רשע.

 

****

 

ההגדה עושה לנו הנחות. "אחד רשע", היא מספרת. אבל הפסוק עצמו מציג תמונה רחבה יותר: "וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לא ברשע אחד מדובר, אלא ברשעים רבים: "יאמרו... בניכם". והם קיימים עד היום.

 

מיהם הבנים הרשעים של ימינו? מי שמוציאים את עצמם מן הכלל, אינם נושאים יחד עם העם את המשא של קיומו ושואלים בניכור, לעתים בזלזול: "מה העבודה הזאת לכם?".

 

למשל, עריקי 8200. שעה שחיילי צה"ל מחרפים נפשם על הגנת אזרחי ישראל, יושבת קבוצה של חיילים, שאפילו לא נדרשת מהם הקרבה ואין הם מסכנים את חייהם ושלמות גופם, ומחליטה שהיא מחוץ למשחק. הם קוראים לעצמם בכל מיני שמות חיבה כמו "סרבנים" ואפילו "סרבני מצפון". מה מצפוני בדיוק בעריקה ממלחמה על הקיום? איזה מצפון בדיוק גורם לאנשים להשתמט ממלחמה, שאחיהם מוסרים בה את חייהם כדי לאפשר לכולנו חיים? הם לא בעסק. לא נעים להם להאזין בטלפון למחבל. נכון, אולי ההאזנה הזאת תציל חייו של ילד. אבל הם אנינים. זאת פגיעה בפרטיות... שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת. והם, נקיים, יתראיינו ויקבלו כותרות ועמודי שער. העבודה הזאת אינה להם. ולפי שהוציאו את עצמם מן הכלל – כפרו בעיקר. אילו היו שם, לא היו נגאלים.

 

מי עוד? אלה שבשעה שאחיהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי לאפשר את קיום הקולקטיב שלנו, אינם מתביישים לזנב בהם, לכנות אותם "נאצים", "פושעי מלחמה", "הרעים לטיס" וכו'. רשעים. אף אתה הקהה את שיניהם.

 

כאלה הם גם אנשי מחאת המילקי. "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". הדגש הוא על "גם אם אדמתי בוערת". איננו ישראלים על תנאי, איננו אזרחים על תנאי. כישראלים, נאבק כאן למען חברה טובה יותר, צודקת יותר. להפנות עורף לחברה הישראלית, לנטוש את העם, את המדינה, את החברה, את המולדת בעבור מילקי קצת יותר זול... ודווקא, להכעיס, לארץ המרצחים, מכל המקומות בעולם? זאת הפגנה נפסדת של ניכור, של הפניית עורף לסולידריות הישראלית. "לכם, ולא לו". ולפי שהוציאו עצמם מן הכלל, כפרו בעיקר.

 

גם החרדים המשתמטים מצה"ל הם הבן הרשע. "גזירת הגיוס" הם מכנים, ללא בושה, את הציפיה מהם להיות חלק מן ההגנה על קיום העם והמדינה, שיטלו חלק ב"כל ישראל ערבין זה בזה". גם הם מוציאים את עצמם מן הכלל וכופרים בעיקר. כופרים בשם התורה.

 

****

 

מרגע שנחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, גל של סולידריות והזדהות שטף את החברה הישראלית כולה. ערך הערבות ההדדית איחד אומה שלמה באכפתיות ודאגה לשלושה מבניה שנחטפו ונרצחו. הערבות ההדדית, הסולידריות, הרעות, האכפתיות נמשכו לאורך כל מלחמת "צוק איתן" – הן בקרב הלוחמים, הן בקרב תושבי הדרום והן בקרב החברה הישראלית כולה. הסמל לתחושה הזאת הייתה ההשתתפות ההמונית בהלוויותיהם של חיילים בודדים שעלו לישראל, התגייסו לצה"ל ונפלו במערכה. אריאל הורביץ היטיב לתאר זאת בשירו הנפלא "עשרים אלף איש".

 

אבל היו גם בנים רשעים. 

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 25/3/2015 19:56   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, סרבנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.3.15


* הנשיא אובמה נחוש להגיע להסכם מינכן 2 עם איראן. התקפותיו הבוטות על נתניהו נועדו לגרום לו להוריד פרופיל במאבק לסיכול ההסכם.

 

* אובמה אומר בציניות שהוא מאמין לנתניהו שלא תקום בזמן כהונתו מדינה פלשתינאית. זה נכון, אך מה הסיבה לכך? הוא יודע היטב שהפלשתינאים הכשילו את שיחות קרי. הוא יודע היטב שהם פוצצו את המו"מ. הוא יודע היטב שהם אינם מוכנים לסיים את הסכסוך ולכן אינם מוכנים להסיר את הסיבה האחת והיחידה לסכסוך – סירובם להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת.

 

האם כאשר ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית בקווי 49' שבירתה ירושלים, הפלשתינאים נענו? במדיניותו, אובמה מחזק את הסרבנות הפלשתינאית. כאשר הוא רומז שייתן את ידו להסכם כפוי, איזה סיכוי יש שהפלשתינאים יחזרו לשולחן המו"מ? שיזוזו כהוא זה מעמדתם הסרבנית?

 

אם נתניהו יבטיח לאובמה לא לעמוד בדרכו, במשימתו ההיסטורית לפייס בכל מחיר את איראן, כל זעמו וכל תוקפנותו של אובמה יירגעו באחת. אסור לנתניהו לעשות כן.

 

יש לחפש נתיבות לנשיא אובמה, לשקם את היחסים עמו, אולם לא על חשבון האינטרסים הקיומיים החיוניים לישראל.

 

* די טבעי והגיוני, שמי שמנסה בכל מחיר לפייס את האויב הקיומי של אמריקה, שמנהיגיו רואים בארה"ב את השטן הגדול ומובילים את ההמון לזעוק "מוות לאמריקה", מפנה עורף לבעלת בריתו הנאמנה ביותר בעולם.

 

* וכדאי לזכור שבעוד שנתיים הוא לא כבר לא יהיה נשיא ארה"ב.

 

* בלי קשר לגינויו של אובמה, הדברים שאמר נתניהו ביום הבחירות על הצבעת הערבים היו נואלים ונקלים, ובעיקר אינם הולמים ראש ממשלה. איני יודע אם זה מקל על חומרת הדברים או אף מקצין את חומרתם, אולם ברור שנתניהו אינו מאמין ואינו חושב את הדברים שאמר – הייתה זו דמגוגיה צינית לצרכי בחירות.

 

* התנצלותו של נתניהו הייתה המעשה הנכון והמתבקש (ואני מודה שהוא אף הפתיע אותי לטובה). מצד שני, זו הוכחה לציניות שבדבריו בבחירות. ודאי שהמטרה שלו לא הייתה לפגוע בערבים, אלא לדרבן מצביעים. אלא שכדי לדרבן מצביעים הוא פגע במגזר שלם ונהג באופן שאינו הולם ראש ממשלה, פוגע בחברה הישראלית ומבייש את מדינת ישראל.

 

* "אי קבלת ההתנצלות" מצד הרשימה הערבית המשותפת, נשמעה כמו "שלא יגמר לעולם". ברור שהפוליטיקה הלאומנית הערבית נבנית מאמירות מסוג אמירתו של נתניהו.

 

* לדעתי, ההתבטאות האומללה של נתניהו בבחירות לא הוסיפה לו אפילו חצי מנדט.

 

* מן הראוי שנתניהו, בנאום ההכתרה ובראיונות לתקשורת (בהנחה שהוא למד את לקח ההימנעות מראיונות), יבטא מחויבות מוחלטת לעקרונות מגילת העצמאות אודות שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין. שיבטא מחויבות עמוקה לזכויותיו המלאות של המיעוט הערבי. שיתחייב לקדם גם את השוויון המעשי של המיעוט הערבי.

 

* המלצה לנתניהו. מרכז מורשת מנחם בגין הוציא לאור לאחרונה שלוש חוברות מעניינות מהגותו של מנחם בגין. נושאי החוברות: א. הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית. ב. הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית.  ג. חרות האדם. יואיל נתניהו להקדיש מעט מזמנו כדי לקרוא את החוברות ולשנן אותן. כדאי שיקרא מה כתב ואמר בגין על שוויון הזכויות המלא לערביי ישראל, החל מדברים שנשא ביום הקמת המדינה ועד יומו האחרון. שיקרא את נאומיו חוצבי הלהבות נגד הממשל הצבאי ובעד ביטולו. שיקרא את קריאתו למצות את הדין עם הדרג הבכיר ביותר שנתן את ההוראה שהביאה לטבח בכפר קאסם. שיקרא איך תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שמיד עם הקמתה פתחה את שעריה לערבים, דרוזים וצ'רקסים ובמקביל בגין דיבר בזכות הקמתה של מפלגה ערבית עצמאית. שיקרא על קריאתו של בגין למנות שופט ערבי לבית המשפט העליון.

 

בגין לא המציא את הרעיונות הללו. הוא טען בכל הזדמנות שזאת התורה שחבריו והוא למדו ממורם ורבם זאב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני". נתניהו גדל בבית רוויזיוניסטי, על ברכי תנועת ז'בוטינסקי. אבל הוא התבלבל. לפתע, המטרה – השלטון, מקדשת את כל האמצעים, כולל הסתה גזענית (שאני בטוח שהיא מנוגדת לאמונתו הבסיסית). מצער מאוד, שממכלול משנתו של ז'בוטינסקי, נתניהו מאמץ בעיקר את השורה "אלוהים לשלטון בחרתנו".

 

* אמיר אורן ב"הארץ" ואחרים קראו להעמיד את נתניהו לדין על הסתה בעקבות דבריו ביום הבחירות. כתבתי מה דעתי על המשמעות הציבורית והערכית של דבריו, אבל אפילו מיותר להסביר עד כמה מופרך כל ניסיון להדביק לדברים "הסתה" במובנה הפלילי. אלה שאומרים זאת, הם מי שמסרבים לקבל את הכרעת הבוחר וחושבים שמצאו פטנט לסכל את ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל בקלפי. אני מציע להם ללכת לשיעורי היסוד באזרחות, ללמוד א"ב של דמוקרטיה.

 

* ברשתות החברתיות אנשים מתחרים ביניהם בפנטזיה איך ניתן היה למנוע את האסון. הנה דוגמית: " אם כאן הייתה חוקה כמו שצריך- נתניהו היה נעצר /מואשם מיד בהסתה גזענית". משום מה, נמחקה לכותב שורת ההמשך, ולכן אני משלים: "הוא היה נעצר מיד, עובר משפט שדה של 2 דקות ועומד מול כיתת יורים בכיכר העיר. אח"כ היינו מקימים מחנות ריכוז למיליונים שבחרו בו".

 

* האו"ם עורך סקר עולמי תקופתי, המשווה את תחושות האזרחים במדינות השונות – מדד האושר. בסקרים הללו, באופן עקבי, ישראל היא בין המדינות המובילות. על אף המלחמות, על אף הרקטות, למרות פיגועי הטרור, אזרחי ישראל מאושרים יותר מאזרחי מדינות אחרות, טוב להם, הם גאים במדינתם ואיכות חייהם גבוהה.

 

האם יש קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות? הישראלים המרוצים מחייהם חלוקים ביניהם בהשקפות העולם, בעמדות אודות מה שנכון לעתידה של ישראל בסוגיות המדיניות והכלכליות השונות. יש בניהם מעריצים מושבעים של נתניהו יחד עם שונאיו המושבעים וכל מה שבאמצע. יש בהם מצביעים לכל המפלגות. מבחינה זאת, אין קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות.

 

הקשר הוא בפער בין המציאות המתוארת במדד האושר, לבין המציאות הבדויה שהופיעה בתקשורת המגויסת בבחירות, שהציגה את ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת, כאזור מוכה אסון, כארץ שתושביה הנם עם עבדים מזי רעב, חסרי קורת גג, המלקטים מזון מפחי האשפה, שמערכת הבריאות שלה היא מהמפגרות בין מדינות העולם השלישי. הפער בין התעמולה במסווה של מידע תקשורתי לבין החיים עצמם היה כל כך גדול ובוטה, שהוא גרם לאנשים להיאטם בפני כל דבר ביקורת, כולל ביקורת מוצדקת ועניינית שנבלעה בים התעמולה. היא גרמה לאנשים לתחושת אנטי קשה נגד מוליכי הקמפיין הזה, שגברה על הביקורת שיש להם על הממשלה ועל המדינה בנושאים השונים.

 

אפקט הזאב זאב היה כל כך מובהק במערכת הבחירות הזאת, והוא חזר כבומרנג בקלפי.

 

* הפער בין הסקרים לתוצאות הבחירות, בין האווירה הציבורית לתוצאות בקלפי וההפתעה החוזרת ונשנית כמעט מדי מערכת בחירות, מצביע על תופעה לא בריאה, שראוי לרדת לעומקה. הנה פתרון אפשרי חלקי. קיימת בחברה הישראלית אווירה הגורמת לחלק בלתי מבוטל מן הרוב להיות דומם, לא לנסות להתמודד עם הבוז, הלעג וההתנשאות, להנהן ולשתוק ולצאת מן הארון רק מאחורי הפרגוד ביום הבחירות.

 

* המועמד הרצוי לתפקיד שר החוץ הוא סילבן שלום. הוא שר עתיר ניסיון, חכם ומוכשר, מתון ולא מתלהם ויש לו היכולת לנהל היטב את התפקיד בתקופה מדינית לא פשוטה. רק מניעים אישיים קטנוניים של נתניהו יגרמו לו לבחור במועמד אחר.

 

* בכתבה ב"מעריב" נמסר שהרצוג מנסה להקים קואליציה חלופית ברוטציה עם כחלון. אני מקווה ומעריך שזה ברווז עיתונאי. נעזוב שיקולים מוסריים וקבלת דין הבוחר. אני פשוט מתקשה להאמין שהרצוג מטומטם להאמין שאחרי שהפסיד בבחירות יוכל לפתות את כחלון לרוטציה בממשלה בלתי אפשרית, שבה זהבה גלאון תשב עם שר הביטחון ליברמן ויאיר לפיד - עם שר הפנים דרעי. פשוט אבסורד.

 

ואם זה נכון, הרי סימן הוא שהרצוג הולך בדרכיו הקלוקלות והעקלקלות של שמעון פרס. אולי הוא עוד ממתין לקולות הימאים.

 

* המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי עטה על עצמו מסכה של נופת צופים ובמאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "ישראל מחכה לכחלון" קרא לכחלון לחבור להרצוג להקמת ממשלת "שמאל".

 

להלן תגובה שכתבתי למאמר: "בחרתי ב'כולנו', וקראתי להצביע ל'כולנו', ודומני שאני די מייצג את המצביע האופייני של 'כולנו'. תמכתי ב"כולנו" כמי שמשדר את הרעיון של 'כולנו' כאלטרנטיבה לרעיונות הפלגניים של 'אנחנו או הם'. בחרתי ב'כולנו' כמפלגה מתונה ושקולה, שתכבד את הכרעת הבוחר הישראלי ותשאף להיות בכל ממשלה שתיבחר, ותהיה בה גורם מתון וממתן. בחרתי באלטרנטיבה לשנאה ולהסתה שהייתה בשני הצדדים. אם אני צריך למצוא אדם שהוא בעיניי תמצית תרבות השנאה וההסתה, לאורך שנים, האיש הוא ספי רכלבסקי. ולכן, אני בטוח שאני מייצג 99.99% ממצביעי 'כולנו', כאשר אני דוחה את קריאתו של רכלבסקי בשאט נפש".

 

* בראיון רדיו יהיר (ואופייני) אמרה ציפי לבני שהיא הוסיפה למפלגת העבודה 12 מנדטים. כלומר – 12 מנדטים הביאו הרצוג ושאר -118 המועמדים לכנסת וכן כל המסורת של מפלגת העבודה לתולדותיה, ועוד 12 מנדטים הביאה לבני.

 

הערכתי טיפה שונה. בלי ציפי לבני מפלגת העבודה הייתה מקבלת 24 מנדטים. ציפי לבני שניהלה מו"מ מקביל עם העבודה ו"יש עתיד" הייתה מצטרפת ל"יש עתיד", והם היו מקבלים 11 מנדטים. או שהייתה מצטרפת למרצ, והם היו מקבלים 5 מנדטים.

 

* במערכת הבחירות, ניסה המחנ"צ בכל דרך להעמיד את הנושא החברתי כלכלי בראש סדר היום והליכוד – את הנושא המדיני ביטחוני. הסיבה לכך, היא שהנושא החברתי כלכלי הוא עקב אכילס של הליכוד בעוד הנושא המדיני הנו עקב אכילס של המחנ"צ.

 

לנוכח קריאות במפלגת העבודה לחשבון נפש, שהן קריאות חשובות וראויות, כדאי להבין  שחשבון נפש אמתי מחייב בחינה של הדרך המדינית. אפשר ללעוג לעם ולחזור על המנטרה שנתניהו והליכוד "הפחידו" אותו. אבל קשה להתעלם מהתוצאות של אוסלו, של ההתנתקות, של התגובה הפלשתינאית על הצעות ברק ואולמרט. למה הציבור צריך לתמוך בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה? למה עליו לתת אמון במי שמציע לחזור עליה בלי לבחון אותה מחדש, תוך התעלמות מן הכישלון? למה הציבור צריך לתת מנדט למי שעוצם עיניים לנוכח התהליכים במזה"ת בשנים האחרונות, בלי לחשב מסלול מחדש?

 

אין מנוס מבחינה מחודשת של הדרך הזאת. יש להשתחרר מדוגמות ופרדיגמות ולא להיכבל אליהן. האם באמת ובתמים הברירה היחידה היא בין נסיגה מכל השטחים והפיכת גוש דן ל"עוטף יו"ש" לבין מדינה דו לאומית? הרי זו נבלה וזו טריפה והציבור אינו מוכן לא לזו ולא לזו. כל עוד לא הוצעה לציבור חלופה ראויה, הוא מעדיף את מי שאינו מוכר אשליות ומציע לעת עתה את "ניהול הסכסוך". ואכן, אם אלו החלופות היחידות, ניהול הסכסוך הוא האפשרות השפויה היחידה. אלא שאין זה פתרון לטווח רחוק.

 

אם רוצים לחפש פתרון אפשרי, אפילו אם הוא לטווח הארוך, ראוי לצאת מן הקופסה, ולחשוב על כיוונים אחרים לגמרי, קצת יותר יצירתיים וקצת פחות עבשים. למשל, הרחבת יריעת הפתרון באופן שיכלול גם את ירדן ומצרים ויאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה, ששני הצדדים יוכלו לחיות אתה, ולא דבקות בפתרון "שתי המדינות" בקווי 49', שאף צד אינו יכול לחיות אתו. ההתעקשות ללכת עם הראש בקיר בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה, והאשמת ישראל בכישלונה של הדרך, בניגוד לעובדות, אינה אלטרנטיבה.

 

* מרב מיכאלי התארחה ב"גב האומה" ואמרה שם: "אנחנו אף פעם לא 'החזרנו' יישובים. היחידים שעשו זאת הם הימין".

 

קודם כל היא צודקת. עם העובדות אין להתווכח. היחידים שעקרו יישובים היו בגין ושרון, מנהיגי הליכוד. אולם האם כוונתה שעקירת יישובים היא דבר שלילי ושגוי, שאין לחזור עליו? כי אז אלה דברים של טעם. או אולי, שעקירת יישובים היא דבר רצוי וחיובי ולכן היא ממליצה לתמוך בימין, כי רק הוא עוקר יישובים? כי אז יש היקש לוגי מעניין בדבריה. או שהיא סתם אמרה דברים בעלמא כדי לומר.

 

* אחרי נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים כתבתי, שבבחירות 1981 – יותר משבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי, פרס הפסיד בשל התנגדותו הבוטה להפצצה.

 

* "לא היה קורה כלום אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם", אמר הפרופסור הגזען האוטו-אנטישמי אמיר חצרוני לבת שיחו אמירה בוזגלו בשידור ב"הבוקר של רשת". מה הפלא? מדובר באדם שהצביע לקרטל הלאומנות הערבית, שמבחינתה ההורים של כולנו היו אמורים להירקב בגלויותיהם.

 

* בעקבות התפרעותו של הבהמה הנ"ל בשידור, הוא סיפר בדף הפייסבוק שלו שהוא הוזמן להשתתף ב"האח הגדול VIP" והציעו לו כסף גדול. אם הוא לא משקר, זו חרפה.

 

* הפרובוקציה הגזענית של חצרוני ותעמולת ה"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, הם שני צדדים של אותו מטבע – מלחמת המאסף של הגלות, המנסה לעכב את הניצחון הבלתי נמנע של חזון קיבוץ הגלויות.

 

* בנאום קורי העכביש המפורסם של נסראללה, בבינת ג'בייל, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, הוא אמר: "תנו לפלאשמורה לחזור לאתיופיה ולרוסים היהודיים לחזור לרוסיה". קצת מזכיר את דבריו של חצרוני, לא?

 

* גינוי הפרובוקציה של חצרוני אינו מקיר אל קיר. עלית קרפ ב"הארץ" יצאה נגד הסגנון, אך הביעה תמיכה בהתנגדותו לחוק השבות ולמדינה היהודית. אופייני.

 

* ואילו אמילי מואטי כתבה ב"הארץ" שנתניהו ומרזל הם היינו הך. מואטי הייתה יועצת התקשורת של קרטל הלאומנות הערבית, המפלגה אותה הריץ "הארץ". מבחינת הלאומנות הערבית בלאו הכי כל היהודים אותו הדבר.

 

* אני שמח על החלטתו של ראש העיר צפת אילן שוחט לוותר על מקומו בכנסת, מטעם "ישראל ביתנו". שוחט ויתר כדי לאפשר את המשך כהונתו של ח"כ אילטוב. אני שמח על כך, לא בגלל אילטוב אלא בגלל העיר צפת. שוחט הוא ראש עיר מצוין, המעלה עיר שהייתה נחשלת, מבירא עמיקתא על דרך המלך. מן הראוי שישלים לפחות את הקדנציה הנוכחית. לאחר מכן, הוא בהחלט ראוי לתרום לחברה הישראלית ברמה הלאומית.

 

* "ניאנדרטלים מזוינים", "בבונים", "לא מפותחים", "הקדנציה הנוכחית תנוצל היטב להמשך רדידות החינוך והגדלת הפערים הכלכליים. ניתוח תוצאות הבחירות, מוכיח כי כך הימין שומר על כוחו", "לא מבינים מה טוב להם". הנה חמש סיבות למה הליכוד ינצח גם בבחירות הבאות.

 

והנה עוד חמש סיבות: התנשאות, יהירות, שחצנות, גזענות, העדר מודעות עצמית.

 

* הרוצח יגאל עמיר עתר לבית המשפט בדרישה שיוחזר לו מכשיר DVD שנלקח ממנו. על סמך ניסיון העבר, אין זה מן הנמנע שגם הפעם בית המשפט יקבל את עתירתו. יש כאן קונפליקט מובנה בין המדינה והפרט. מבחינת המדינה, מבחינת הכלל, מדובר בפושע שהמיט על מדינת ישראל את אחד האסונות הגדולים בתולדותיה; שהתנקש בדמוקרטיה ושלושת הכדורים שירה לגבו של ראש הממשלה נורו לגבו של כל אזרח בישראל. אולם מבחינת בית המשפט, מדובר באסיר הראוי לזכויות האדם ולהגנת החוק מפני רשויות השלטון. המתח הזה בין אינטרס הכלל וההגנה על הפרט, הוא מתח מובנה בחברה דמוקרטית, ואף שלבי נוטה לאינטרס הכלל, אף שיש בו מידה רבה של נקמנות, אני מאושר לחיות במדינת חוק וסומך על בית המשפט, שיקבל החלטה מאוזנת.

 

* אגב, זאת עמדתי גם בנוגע למחבלים אסירים, בניגוד לקלישאה הפופוליסטית על הכלא כ"בית הבראה". אני נגד עסקאות שחרור מחבלים, אך אני בעד יחס הומאני והוגן לכל אסיר, גם אם הוא מחבל. רק במקרה אחד חשבתי שיש לשלול מן המחבלים האסירים את כל ההטבות – כשראיתי בכך אמצעי לחץ על חמאס שהחזיק את גלעד שליט ולא אִפשר לו אפילו להיפגש עם נציגי הצלב האדום.

 

* אהוד בן עזר תמה איך זה שאולמרט מוגדר פושע ואילו דרעי הוא ח"כ ויחזור להיות שר. ממה נפשך? אם אתה טוען שאולמרט אינו פושע, הרי גם דרעי אינו פושע, ואז מה הבעיה בכך שהוא שר? אם אתה רואה בעיה בכך שדרעי הוא שר כי הוא פושע, הרי שגם לשיטתך אולמרט פושע. הן מדובר בדיוק באותן עבירות ובאותה התנהלות מאפיוזית.

 

כמו דרעי, גם אולמרט ירצה את עונשו בכלא כמה שנים טובות ולאחר מכן תהיה לו תקופת קלון. אני מקווה שבניגוד לדרעי, החברה לא תחשוב שהדרך לשקם אותו היא החזרתו להנהגה.

 

* עורך עיתון שבו אני כותב טור שבועי פנה אליי, וביקש שאכתוב טור נוסף. "אתה כל כך פורה, לא צריכה להיות לך בעיה". אבל הייתה בעיה קטנה: "אי אפשר שהקורא יפתח את העיתון ויראה רק אורי הייטנר אורי הייטנר", ולכן הוא ביקש שאכתוב את המאמר השני בפסבדונים – שם עט. "גדולי הסופרים, המשוררים והעיתונאים כתבו כך, ואין בכך כל בעיה".

 

אולם אצלי מדובר בעיקרון בל יעבור: אני נוטל אחריות מלאה על כל מילה היוצאת תחת מקלדתי. ואין לקיחת אחריות כאשר מסתתרים מאחורי שם אחר.

 

* רק פעם אחת פרסמתי מאמר בחתימה אחרת. לפני עשרים שנה, כשבני הבכור נולד, חתמתי על מאמרי השבועי בעלון הקיבוץ "אבו עמוס".

 

* ביד הלשון

 

שאל אותי קורא על ההבדל בין נחשל ונכשל.

 

נכשל הוא פועל, נחשל הוא תואר. שם העצם של נכשל הוא כישלון, של נחשל הוא נחשלות.

 

ההבדל הוא במשמעות המילים, וניתן להציג זאת על פי ההפכים שלהם. נכשל הוא היפוכו של הצליח (כישלון הוא היפוכה של הצלחה). נחשל הוא היפוכו של מתקדם (נחשלות היא היפוכה של קדמה).

 

נחשל פירושו מפגר, מי שאינו מגיע לרמת ההתקדמות של אחרים, של סביבתו, של העולם. נכשל הוא מי שחווה אי הצלחה, מי שלא עמד ביעד או מטרה שהציב לעצמו או שהסביבה הציבה לו.

 

מלבד הדמיון בצליל בין המילים, יש גם קשר הגיוני, בין נחשלות לאי הצלחה.

 

ויש גם קשר אקטואלי – מי שנכשלו בשטיפת מוחו של הציבור בהצגתה של ישראל כמדינה נחשלת, מתרצים את כישלונם בבחירות בנחשלות של העם (הנאנדרטלי–מזוין שמשתטח על מזוזות ומנשק קברי צדיקים ולוקה בתסמונת האישה המוכה).

 

המקור הקדום של המילה הוא בתיאור ההתנפלות של העמלקים דווקא על הנחשלים בין בני ישראל לאחר יציאת מצרים, כלומר דווקא על החלשים שהשתרכו מאחור ולא יכלו להחזיר מלחמה שערה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/3/2015 00:35   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, סיפורים, פוליטיקה, ציונות, תרבות, תקשורת  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)