הבלוג של אורי הייטנר

"שנתניהו יקים ממשלה צרה על טהרת הימין, עם השותפות הטבעיות, בלי עלה תאנה ובלי שעירים לעזאזל. שיתמודד... ונפגש בבחירות".

אמירה זו, בניסוח זה או אחר, נפוצה מאוד בימים שמאז הבחירות.

היא מתחברת היטב לאמירה אחרת, מן הקוטב הימני: "הגיע הזמן שסוף סוף נקים ממשלה לאומית אמתית, שסוף סוף נשלוט ללא מורא, נחוקק חוקים שיבטאו את הרוב בעם ובכנסת... רק לא אחדות ...לא רו-צים אח-דות! לא רו-צים אח-דות! ".

לפני הבחירות כתבתי מאמר על "הקוהרנטים", הפלקטים, אנשי השחור לבן, ה"הם או אנחנו". המסרים הללו מתאימים להם מאוד. לשיטתם, הציבור מחולק באופן דיכוטומי לגוש הימין וגוש השמאל. גוש הימין מייצג את נתניהו וברוך מרזל ומה שביניהם. גוש השמאל מייצג את הרצוג וחנין זועבי ומה שביניהם. זו גישה המסרבת להכיר בספקטרום. אין צבעים, אין גוונים יש שחור ולבן, אנחנו או הם.

אומרים "הקוהרנטים" מימין – ניצחנו בבחירות. עד היום גם כשניצחנו בבחירות לא שלטנו באמת. הגיע הזמן להקים קואליציה קוהרנטית, טהורה, לטהר את בית המשפט, לטהר את האקדמיה, לטהר את התקשורת וליצור כאן שלטון ללא מיצרים.

"הקוהרנטים" משמאל היו מאוד רוצים לומר זאת, אולם מה לעשות, הם הפסידו. והמסר שלהם הוא המסר של לנין – ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב. כיוון שיש רק ימין ושמאל, והשמאל הוא הטוב המוחלט והימין הוא הרע המוחלט, הדרך היחידה להכריח את העם לבחור בטוב, היא שיהיה לו ממש רע. ניסינו לשכנע את העם שממש רע לו. כל שעה הצפנו עוד כתבה ב-ynet שתסביר לעם כמה הוא סובל. אך הציבור מטומטם ולוקה בתסמונת האישה המוכה וחוזר להצביע למי שפוגע בו. איך זה יכול להיות שאחרי 38 שנים הציבור עוד לא מבין כמה רע לו? פשוט מאוד, כיוון שראשי הימין המתוחכמים לקחו תמיד "עלה תאנה" שעצר אותם מלהחריב את המדינה והתוצאה היא הנצחת שלטונו. הפעם, הימין לא יקבל "חבל הצלה". הפעם נאפשר לו להרוס הכל, ומההריסות – נִיבָּנה.

****

הטעות הגדולה היא בעצם תפיסת העולם הזאת. בחוסר אחריות משוועת ליהג נתניהו ערב הבחירות על התהום שאינה ניתנת לגישור בין הליכוד למחנ"צ. אולם האמת היא שהרצוג ונתניהו קרובים בעמדותיהם זה לזה אלף מונים מאשר נתניהו למרזל והרצוג לזועבי. האמת היא שאין חלוקה של שמאל וימין, אלא יש רצף של עמדות והשקפות בנושאים מדיניים וחברתיים וציבור רחב המצוי לאורך הרצף, ולעתים אותם אנשים נמצאים במקומות שונים על קווי הרצף בנושאים שונים. תוצאות הבחירות לכנסת נותנות ביטוי לרצף הזה. משטר קואליציוני אינו משטר דיכוטומי, שבו צד אחד לוקח הכל והצד השני אינו לוקח כלום. משטר קואליציוני וכנסת ייצוגית הם פתח למו"מ בין נציגי הציבור, להקמת קואליציה הנותנת ביטוי לציבורים שונים, שבסופו קמה ממשלה המבטאת חלקים מהציבור וחלקים אחרים משרתים את העם באופוזיציה. אין זה משחק סכום אפס.

אכן, כל ראשי הממשלה מהליכוד שאפו להקים ממשלות עם גורמים שאינם חלק מ"גוש הימין" ולא אחת העדיפו גורמים שאינם חלק מן הגוש על פני גורמים בתוך הגוש. אולם לא כיוון שהם חיפשו "חבל הצלה" ולא "עלה תאנה", אלא מאותה הסיבה שבעטיה כל ראשי הממשלה ממפלגת העבודה לדורותיה נקטו בדיוק באותה דרך. אף ראש ממשלה אינו רוצה להיות כבול בידי קיצונים, ללא יכולת תמרון פרגמטית. כל ראש ממשלה שואף לכך שהוא יהיה הציר של הממשלה, ולא הקיצון שבה. עמדת הציר, מאפשרת לו ליצור קואליציות אד-הוק בתוך הממשלה, כדי שיוכל לממש את רצונו. כך נהנה ראש הממשלה מתמיכת לבני ולפיד בדרכו השקולה והזהירה במלחמת "צוק איתן", ולא היה תלוי בליברמן ובנט שדרשו דרך אחרת בניהול המלחמה. וכך הוא יכול היה לשתף פעולה עם ליברמן ובנט כשרצה לקדם בניה בירושלים, בלי להיות תלוי בלבני ולפיד. כך נהגו כל ראשי הממשלה בישראל, ללא יוצא מן הכלל.

כאשר דוד בן גוריון הקים את הממשלה הראשונה, הוא לא צירף את מפ"ם (המאוחדת, שכללה גם את אחדות העבודה). מפ"ם הייתה המפלגה האחות, השותפה הטבעית, כללה את הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, את תנועות הנוער החלוציות. ובן גוריון ביכר עליהם את החזית הדתית המאוחדת, שכללה את המפלגות שהרכיבו לימים את המפד"ל ואת המפלגות שהרכיבו לימים את יהדות התורה. גם את הרשימה הספרדית, המסורתית, הוא צירף לקואליציה, והעדיף גם אותה על מפ"ם, שותפתו מן האגף השמאלי של תנועת העבודה. כך נהג גם בממשלה השניה והשלישית. בממשלה הרביעית, ללא החרדים אך עם הציונות הדתית, הוא עדין סירב לצרף את מפ"ם, וצירף את יריביו מן המחנה האזרחי – הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית בליכוד.

כמוהו בדיוק נהג גם משה שרת בשתי הממשלות שהקים. רק בממשלה השביעית, אף היא בראשות בן גוריון, צורפו מפ"ם ואחדות העבודה לממשלה, אך ב"ג לא ויתר בשום אופן על המפד"ל, למרות שיכול להקים קואליציה בלעדיה. בין מפא"י ולימים המערך לבין המפד"ל הייתה ברית היסטורית, עד עליית הליכוד לשלטון ולעתים אף עם אגו"י החרדית. מפ"ם הייתה לעתים בממשלה ולרוב באופוזיציה. רפ"י שפרשה ממפא"י הייתה באופוזיציה. והמפד"ל – תמיד חלק מהממשלה.

ערב מלחמת ששת הימים הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי (ממשלות אחדות בלשון ימינו) וגח"ל (גוש חירות ליברלים – הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלה בראשות אשכול. הסיבה לכך הייתה תקופת החירום, אך לאחר מות אשכול, גולדה שבה והקימה ממשלת אחדות וכך היא עשתה גם אחרי ניצחונה בבחירות 1969. באותן הבחירות זכה המערך בראשותה ב-56 מנדטים והיא ממש לא הייתה זקוקה לגח"ל לצורך הרכבת ממשלתה, אך היא העדיפה ממשלה כזאת. גם לאחר פרישת גח"ל מן הממשלה, עדין היא כללה את המפד"ל.

כשרבין הקים את ממשלתו הראשונה, הוא לא הגיע להסכמות עם המפד"ל והקים ממשלה צרה בהשתתפות רצ, אך ללא מוקד (לימים ממרכיבי של"י ובהמשך הגלגולים חלק ממרצ) וכמובן ללא רק"ח (גלגולה הקודם של חד"ש). הוא לא שקט ולא נח עד שבחיזור נמרץ שכנע את המפד"ל להצטרף לממשלתו, תוך ויתור על רצ.

ביום המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, קרא בגין למערך להצטרף לממשלת אחדות בראשותו, למרות שהיה לו רוב של מה שקרוי היום "גוש ימין חרדים". ימים אחדים לאחר בחירתו הציע את תפקיד שר החוץ למשה דיין מן המערך. אפשר לבקר את המוסריות של הצעד הזה, אך אין ספק שמטרתו הייתה לצרף גורמים מתונים, מרכזיים, לממשלתו. הוא רצה מאוד בהצטרפותה של ד"ש, שהייתה מפלגת מרכז, או בלשון ימינו מרכז-שמאל, ומשלא הצליח בכך, שמר להם תיקים בממשלה והמשיך לחזר אחריהם עד שהתרצו והצטרפו לממשלה.

בניגוד למיתוס על הליכוד המחפש עלה תאנה, הממשלה הראשונה בתולדות המדינה שהייתה ממשלה צרה, על טהרת "השותפים הטבעיים", הייתה ממשלתו השניה של בגין. ממשלת האחדות של שמיר ופרס ב-1984 נכפתה על הצדדים בידי המציאות, כיוון שאף צד לא יכול להקים ממשלה לבדו. אולם ב-1988 שב שמיר והקים ממשלת אחדות ללא החרדים וללא "התחיה" למרות שיכול להקים ממשלה בהשתתפותם, כי לא רצה להיות תלוי בקיצוניותם ובעיקר בדרישות החרדים בענייני דת וכיוון שהיה מאמין גדול בממשלות אחדות (שבניגוד למיתוס, אינן ממשלות שיתוק, אלא דווקא ממשלות שתפקדו היטב). רק אחרי התרגיל המסריח ופרישת מפלגת העבודה, נאלץ שמיר להקים ממשלה צרה.

כשרבין עלה לשלטון בפעם השניה, אף הוא לא רצה ממשלה צרה. הצטרפות המפלגות הערביות לקואליציה כלל לא עלתה על דעתו. הוא התעקש על הצטרפות ש"ס והמשיך להילחם עליה מול המערכת המשפטית שדרשה את פיטוריו או התפטרותו של אריה דרעי בשל פרשיות השחיתות עליהם נחקר. בהקמת הממשלה הוא רצה מאוד בצירופן של צומת והמפד"ל, אך הדבר לא הסתייע (למיטב הכרתי כיוון שמנהל המו"מ מטעמו, חיים רמון, תמרן כך את הדברים במזיד). אך לאורך כל תקופת כהונתו שוב ושוב ניסה לצרפן, ולבסוף הצליח לצרף את פורשי צומת בראשות גונן שגב.

ממשלת נתניהו הראשונה הייתה ממשלת ימין-מרכז, שלצד מפלגות ימין וחרדים כללה את מפלגות המרכז "הדרך השלישית" ו"ישראל בעליה" של שרנסקי. ואילו אהוד ברק החל להקים את הקואליציה עוד טרם הבחירות, כאשר צירף לרשימתו - "ישראל אחת" את "גשר" של דוד לוי. כשהקים את ממשלתו, הקפיד ברק לצרף אליה את מפלגת המרכז, ש"ס, המפד"ל ו"ישראל בעליה". שרון, שהחליף אותו, הקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, מפלגת המרכז ו"גשר". גם לממשלה השניה שהקים צירף את מפלגת העבודה. ואילו אולמרט לא להקים ממשלת שמאל עם השותפות הטבעיות, אלא צירף את ש"ס, "ישראל ביתנו" והגמלאים, בעוד מרצ נשארה בחוץ. ונתניהו צירף לממשלותיו את מפלגת העבודה, בהמשך את "קדימה" בראשות מופז ובממשלה שאחריה את "התנועה" ו"יש עתיד".

האם כל ראשי הממשלה, מבן גוריון ועד נתניהו, היו כל כך טיפשים? כולם טעו, כולם לא הבינו פוליטיקה, כולם לא רצו משילות, כולם לא רצו ממשלה "קוהרנטית"? אולי, במעט צניעות, ניתן להם קרדיט שהם הבינו שהם ראשי ממשלת ישראל, ולא ראשי "ממשלת הימין" ולא "ממשלת השמאל". הם לא רצו "עלה תאנה" ולא "חבל הצלה". הם רצו ממשלה רחבה, עם בסיס ציבורי איתן, שאינה תלויה במיעוט הקיצוני הכובל את ידיה.

****

הממשלה הבאה לא תהיה ממשלת ימין – חרדים, כיוון שאין להם יחד 61 ח"כים. היא תכלול לפחות את מפלגת המרכז "כולנו". אני שמח על בחירתי ב"כולנו", שתהיה גורם שקול, ממתן ומאזן בממשלה. אולם אני מקווה שהיא לא תהיה יחידה.

מערכת הבחירות המכוערת שעברנו פצעה את החברה הישראלית, ולמרבה הצער בימים שאחרי הבחירות נמשכת המגמה ההרסנית. מדובר בפגיעה חמורה בחברה הישראלית, המסוכנת יותר מכל איום ביטחוני או כלכלי. הקמת ממשלת אחדות נחוצה כדי לאחות את הקרע. ואם לא אחדות, לפחות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה.

יש לקוות שהתנצלותו של נתניהו על דברי הבלע שלו נגד ערביי ישראל מסמלת את רצונו לבלום את דהרתו חסרת האחריות ימינה בימים שקדמו לבחירות, וחתירתו למרכז אחראי.

* "חדשות בן עזר"

* הדבר הראוי ביותר, הטוב והמיטיב עם מדינת ישראל, הוא הקמת ממשלת אחדות, שתאחה את שברי החברה הישראלית, אחרי מערכת הבחירות המכוערת הזאת ותתמודד יחד, עם האתגרים הביטחוניים והחברתיים שעומדים בפנינו.

לצערי, נראה לי ששני הצדדים אינם הולכים לכיוון הזה. דומני שגם קריאתו של הנשיא ריבלין לא תגרום לשני הצדדים לנהוג באחריות. הלוואי ואתבדה.

* אם לא ממשלת אחדות, אני מקווה שהממשלה תכלול בתוכה גם את "יש עתיד", שלצד "כולנו" יהיו גורם ממתן ומאזן בממשלה. הראשון שצריך לשאוף לכך הוא בנימין נתניהו.

* רוב מצביעי "יש עתיד" לא רצו בהמשך שלטונו של נתניהו והעדיפו שהמחנ"צ ינצח בבחירות. אולם לא בכדי, הם לא בחרו במחנ"צ אלא ב"יש עתיד". הם בחרו ב"יש עתיד", שמנהיגו הקפיד לסרב בעקשנות לומר שלא יצטרף לממשלת נתניהו. הם בחרו ב"יש עתיד", שמנהיגו הקפיד לא לציין על מי הוא ימליץ לנשיא. הם בחרו ב"יש עתיד" שהקפידה לציין שאינה חלק מגוש השמאל אלא היא מפלגת מרכז. הם נתנו ליאיר לפיד מנדט ברור לשאת ולתת על הצטרפות לכל קואליציה. ומאחר והליכוד ונתניהו ניצחו, הצטרפות לפיד לממשלה תבטא את רצון בוחריו.

* לנוכח מערכת הבחירות הלעומתית ורוויית השנאה מצד שני הצדדים, בחרתי ב"כולנו" כגורם שפוי ומאוזן, שיהווה גורם ממתן ומאזן בכל ממשלה שתיבחר. אני מקווה שאכן "כולנו", כמפלגת מרכז, שקיום הקואליציה תלוי בה, תנהג באחריות ולא תיתן ידה להשתוללות נוסח הצהרות הרהב של יריב לוין על שלטון ללא מיצרים ושבירת הקודים הממלכתיים.

* בעקבות נאום הניצחון של נתניהו, ברכתי על התחייבותו לשים דגש על נושא הרווחה, להוריד את יוקר המחיה ולפתור את משבר הדיור. ציינתי שהדבר מעיד על שינוי כיוון בדרכו.

התגובה האוטומטית שקיבלתי הייתה "אתה עוד מאמין לו?"

ובכן, גישתי תמיד היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". ראשית, ברכתי על הצהרת הכוונות. טוב שזו הבטחתו וטוב שהוא השמיע אותה גם אחרי הבחירות. כפי שאיני קונה אף הבטחה של פוליטיקאי כאמת מוחלטת, כך איני פוסל מראש את נכונותו לקיימה.

אני אופטימי בנושא זה, בעיקר בזכות ההישג של "כולנו", שבלעדיה לא תהיה ממשלה. "כולנו" תיתן את הטון בנושא החברתי – כלכלי וקרוב לוודאי שכחלון יהיה שר האוצר.

אני שמח שבחרתי ב"כולנו", אך גם כלפי כחלון ו"כולנו" גישתי היא "מעשיכם יקרבוכם, מעשיכם ירחיקוכם".

* להערכתי, נתניהו ירצה מאוד לעצב, בקדנציה הרביעית, את האופן בו ייחרט בהיסטוריה. לכן, תהיה לו מוטיבציה לחולל שינוי כלכלי חברתי אמתי, ולשם כך עליו לשנות את דרכו.

המבחן הראשון יהיה מילוי התחייבותו למנות את משה כחלון לתפקיד שר האוצר. אין ראוי מכחלון לתפקיד, בזכות מחויבותו לשבור את שלטון הטייקונים הריכוזי בכלכלת ישראל ובעיקר את מונופול הבנקים המסחריים. אני מקווה שנתניהו, המחובר לטייקונים, לא יפריע לו. אם הוא לא יפריע, כפי שהוא לא הפריע לו ברפורמת הסלולר, הוא יוכל בצדק לזקוף לזכותו את ההצלחות.

* יוסי ביילין ב"ישראל היום", עקיבא אלדר ב"הארץ" ומאמר המערכת של "הארץ" קראו לכחלון להמליץ על הרצוג לנשיא ולמנוע את הקמת ממשלת נתניהו. למה? יש דרך יותר פשוטה ליישם בכל מחיר את אידיאולוגיית "רקלוביבי" – הפיכה צבאית.

* המנדט ש"כולנו" ביקשה וקיבלה מן הבוחר, היה להצטרף לממשלה שאזרחי ישראל יבחרו כדי להוביל בה את התחום החברתי כלכלי, על פי רעיונותיה. אזרחי ישראל בחרו בליכוד ובנתניהו, ואני בטוח שכמוני – 99% ממצביעי "כולנו" רוצים בהצטרפותה לממשלה, ויראו באי הצטרפותה מעילה באמון.

* במאמרו ב"הארץ" הזכיר עקיבא אלדר שבמצע המדיני של "כולנו" נאמר שעל ישראל לשמר את ההישגים הדיפלומטיים והמדיניים מן העבר ובראשם מסמך בוש. מסמך בוש מדבר על הקמת מדינה פלשתינאית. זה נכון. אך הוא גם מדבר על גבולות בני הגנה – שם קוד לריבונות ישראל על בקעת הירדן, והכרה בשינויים הדמוגרפיים שנוצרו ביהודה ושומרון במשך השנים – שם קוד לריבונות ישראל על גושי ההתיישבות. והוא בשום אופן לא הזכיר חילופי שטחים. אני משוכנע שנתניהו חותם בשתי ידיו על המסמך הזה.

* אחד המהלכים הציניים והנפסדים במערכת הבחירות, היה צירוף הכהניסט ברוך מרזל ל"יחד" של אלי ישי. אלי ישי רחוק מאוד מכהניזם. אבל כדי לקבל את מאגר הקולות הכהניסטי, בניסיון לעבור את אחוז החסימה, הוא נתן הכשר לתועבה. העובדה ש"יחד" לא עברה את אחוז החסימה והכהניסט לא יטמא את הכנסת, היא אחת התוצאות החשובות והמשמחות של הבחירות.

* לאחר הודעתה של זהבה גלאון שהיא לוקחת אחריות לתבוסה ומתפטרת, פרסמתי בפייסבוק פוסט, ובו הבעתי הערכה לצעדה הציבורי הראוי.

מסתבר, שבדומה לאריה דרעי, היא זרקה מפתחות קשורות בגומיה.

שלושה ימים טרם הבחירות אמרה בראיון לרינה מצליח שאם מרצ תקבל פחות מששה מנדטים זה יהיה כישלון והיא תישא באחריות כפי שהיא דורשת מאחרים. ולפתע, חמשה מנדטים הם הצלחה גדולה.

* הסיבה העיקרית לכישלון של מרצ, היא העובדה שמפלגת העבודה אימצה (כבר בשנת 2000, בימי ברק) את דרכה של מרצ, ובכך ייתרה אותה.

אני מקווה שחשבון הנפש של מפלגת העבודה יביא אותה להכרה, שלעולם לא תחזור לשלטון אם לא תחזור קודם לעצמה, לדרכה. או אז, יהיה מקום למרצ במערכת הפוליטית. אם לא, אין כל סיבה שמרצ לא תתמזג במפלגת העבודה.

* למרצ כמעט היה הסכם עודפים עם "הארץ".

* בני ציפר ניתח ב"הארץ" את הצבעת חבריו לקרטל הלאומנות הערבית: "שעמום, אופנתיות, התפנקות ורגשי אשם. ...היתה זו הצבעה ביזארית". והוא היטיב לסכם: "החשק שלהם לתת את קולם לרשימה המשותפת גדל כי ניתנה להם הזדמנות לפנטז על כך שהם יוכלו להתגבר על הפערים התרבותיים שביניהם לבין אותם ערבים הומופובים ופוליגמים באמצעות זה ששניהם ייאבקו שכם לצד שכם נגד האויב הציוני. מה שהם אינם מביאים בחשבון הוא שהאויב הציוני הוא אולי הם עצמם".

* אחד היעדים הראויים לממשלה החדשה הוא קידום המגזר הערבי ופיתוחו. המסר הלאומני של ההצבעה ההמונית לרשימה הלאומנית, מחייב את המדינה לחשבון נפש, ביחסה למיעוט הערבי. המיעוט הערבי נהנה מכל זכויות האזרח הפוליטיות, ובכך הוא שונה מכל ערביי המזרח התיכון, אך אין די בכך. יש צורך בהשקעה בתשתיות ובחינוך, בעידוד יציאת נשים לעבודה וכד'. זו מחויבות המדינה לאזרחיה.

* ליברמן אינו ראוי לתפקיד שר הביטחון. במלחמת "צוק איתן" הוא חתר תחת ראש הממשלה ושר הביטחון, בעודו מכהן כחבר הממשלה וקבינט המלחמה, כשר החוץ של מדינה במלחמה. אדם כזה אינו ראוי להיות שר הביטחון. גישתו הביטחונית היא כוח ללא שכל, ומה שאינו הולך בכוח ילך בכסח. אחרי חיסול מורנייה-ג'וניור וצמרת התארגנות איראן-חיזבאללה בקונייטרה, ישראל הכילה, בתבונה ובאחריות, את פיגוע חיזבאללה ברג'אר והגיבה במתינות, כדי לא לפגוע בהישג וכדי לא להיגרר למלחמה מיותרת. ליברמן, בעודו שר החוץ בממשלה, ניסה לחמם ולהוביל לתגובה חסרת אחריות. אדם כזה אינו ראוי להיות שר הביטחון. יתכן מאוד שכשר הביטחון, כשהאחריות תהיה עליו הוא ינהג אחרת. נכון, כשר הביטחון הוא כפוף לראש הממשלה, ונתניהו זהיר מאוד (לעתים זהיר מדי) בהפעלת הכוח. אך אסור לקחת סיכונים. האיש פשוט אינו ראוי.

אין גם כל סיבה פוליטית להיענות לדרישתו. עצם הדרישה הזאת, מצד ראש מפלגה קטנה בת ששה ח"כים, עזת מצח כמעט כמו סחיטת הסכם הרוטציה בידי ציפי לבני. יש לישראל שר ביטחון טוב, בוגי יעלון, ועליו להישאר בתפקידו.

* אריה דרעי אינו ראוי להיות שר הפנים. הוא אינו ראוי להיות שר ואף לא ח"כ, אך היותו ח"כ היא עובדה וכוחו הפוליטי מחייב את מינויו כשר. אלה תוצאות הבחירות וזה מחיר הדמוקרטיה. אבל אין כל סיבה להחזיר אותו לזירת הפשע – עמדת הכוח בה נהג ללא רסן וביצע את מעשי השחיתות העברייניים שלו. להחזיר את דרעי למשרד הפנים, זה כמו להחזיר את משה קצב לנשיאות או את אולמרט לראשות הממשלה (אחרי ש"יחזירו את חובם לחברה", כמובן).

* אורלי לוי אבוקסיס היא האדם המתאים ביותר לתפקיד שרת הרווחה. כח"כית היא הייתה לוחמת ומחוקקת חברתית נחושה, מסורה, מקצועית ואכפתיות. האכפתיות החברתית שלה היא אמתית, לא טרנדית. והכל היא עושה בנועם הליכות, ברוח טובה ונהנית מהערכה ואהדה של כל קצוות הכנסת. אני בטוח שהיא תהיה שרת רווחה מצוינת. אמנם היא נציגת "ישראל ביתנו", אך כמי שתמך ב"כולנו", מבחינתי היא תהיה שרה נוספת של הסיעה בה בחרתי, כי היא מייצגת אותה השקפת עולם.

* את שר התחבורה ישראל כץ יש להשאיר כיתה, בעוון הצטיינות יתר. כץ מחולל מהפכה רבתי בתשתית התחבורתית של ישראל, ובכך מחולל שינוי חברתי משמעותי המקרב מאוד את הפריפריה למרכז. חשוב שהוא ימשיך להוביל בהצלחה את מפעל חייו.

* בני בגין הוא האיש הראוי לתפקיד שר המשפטים. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, אך מוטב שהדיון בהן יעשה כאשר שר המשפטים הוא אדם המכבד את בית המשפט ואת השופטים ואת רעיונות שלטון החוק ועליונות המשפט ולא מישהו הרואה בבג"ץ אויב שיש להילחם בו. מינוי זה עשוי לאותת שנתניהו אינו מתכוון להקצין כפי שעשה במערכת הבחירות אלא לבחור בכיוון מרכזי, ממלכתי ואחראי.

* אני קורא ושומע את ההפחדות מן האסון הצפוי למדינת ישראל בעקבות הכרעת העם, ומבין שמחנה ה"שמאל" מתעקש לא ללמוד מטעויותיו, לא לעשות חשבון נפש ולהמשיך בדרך שגרמה לתבוסתו.

* הלקח של "הארץ" מכישלון מסע ההפחדה, הוא להמשיך במסע ההפחדה.

* אחרי בחירות המהפך ב-77' הודבקה ליצחק בן אהרון האמירה שצריך להחליף את העם. זאת אגדה אורבנית, הוא לא אמר זאת. מאז, הביטוי הזה מודבק בסרקאזם לביטויים של חוסר כבוד להכרעת הבוחר. והיום, למחרת הבחירות, יש ביטויים רבים העונים על ההגדרה. הגדיל לעשות גדעון לוי, במאמר תחת הכותרת "להחליף את העם", שבה הוא כותב ברצינות שזה הפתרון היחיד. מעניין, רק בשבוע שעבר הוא כתב שאין הבדל בין ביבי ובוז'י וקרטל הלאומנות הערבית הוא האלטרנטיבה היחידה. מן הסתם, כך הוא היה כותב אילו הרצוג ניצח.

האמת היא שלוי מזמן החליף את העם. הצבעתו למפלגה הלאומנית הערבית היא בסך הכל ביטוי אלקטורלי להחלפת העם שלו. כבר מזמן הוא לאומן אנטי ישראלי קיצוני.

* מה שבן אהרון אמר בליל המהפך, היה שאין הוא מכבד את הכרעת העם, במובן שהוא מקבל את התוצאה אך אינו נותן לה כבוד. ניתן להבין זאת כתגובת הלם של מי שקיבל בשורה קשה שלא העלה אותה על דעתו, והגיב בספונטניות בשידור חי. אבל יוסי שריד לא יצא מן ההלם גם לאחר 38 שנים, ובמאמר ב"הארץ" כתב "אני מקבל את התוצאות, אך איני מכבד אותן". לגבי ה"אני מקבל" הוא הסביר "וכי יש לי ברירה?" כלומר, אילו היו בידיו אמצעים, הוא היה מבטל את התוצאות. משמעות דבריו, היא שהשלטון שנבחר הוא אולי  לגאלי אך לא לגיטימי. דה לגיטימציה לשלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, מבטאת רוח טוטליטארית, אנטי דמוקרטית. מי שאינו מכבד את הכרעת העם, אינו מכבד את העם. ושריד אומר זאת בפירוש. מי שהצביע אחרת ממנו אינו העם שלו, או כהגדרתו "שתי מדינות לשני עמים".

* במקום חשבון נפש אמתי של ה"שמאל" והתקשורת, אני קורא את ההיפך מחשבון נפש; את האמירות שהכיוון היה נכון, אך לא מספיק. היה צורך ביותר שנאה, יותר הסתה, יותר שטיפת מוח, יותר תוקפנות. הגדיל לנסח זאת בן כספית ב"מעריב". הוא עושה את חשבון הנפש של התקשורת והמסקנה שלו הייתה שאסור היה לתקשורת לאפשר לנתניהו להתראיין בה לקראת הבחירות. זאת הדמוקרטיה נוסח בן כספית – על התקשורת להתגייס ולסתום את פיו של ראש הממשלה.

* בליל שבת התראיינה מרב מיכאלי ביומן בערוץ הראשון, ואמרה שהאופוזיציה היא מקום מצוין ללמוד ולתקן. וזה נכון. אלא שהיא אינה מבינה שהיא הבעיה ולא חלק מן הפתרון. ואיני מדבר עליה אישית אלא אידיאולוגית.

* מי שמצביע על הכיוון הנכון של חשבון הנפש הוא פרופ' אמנון רובינשטיין. בראיון ל"קול ישראל" הוא אמר שעל המחנה הציוני להתנתק לחלוטין מן הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ובלי להזכיר שמות הוא הזכיר את הצגת "התקווה" כהמנון גזעני, אמירות נגד שירות בצה"ל וכד'.

* כך כתבה אלונה קמחי בעקבות תוצאות הבחירות:

"לכל עם יש את השילטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אותכם מעצמכם".

מי שרוצה להבין מה קרה כאן בבחירות, כדאי שיקרא שוב ושוב את דברי הבלע (כולל ה'אותכם' העילג).

* בבחירות 2006 קיבל הליכוד 12 מנדטים בלבד. בבחירות 1999 הליכוד קיבל 19 מנדטים. נתונים אלה מפריכים את התאוריה הנפוצה מאז הבחירות על "ההצבעה השבטית" של מצביעי הליכוד. הטענה הזאת מתנשאת, ומבטאת חוסר כבוד לבחירה החופשית התבונית של אזרחים במדינה דמוקרטית למפלגה יריבה, ומציגה אותה כהצבעה אוטומטית, רגשית.

לכל מפלגה יש עוגן מוצק של מצביעים שבטיים, כאלה שהיחס שלהם למפלגה הוא כשל אוהדים לקבוצת כדורגל. אני מכיר זאת היטב, מהצבעתם של חברי קיבוצים רבים בגולן למפלגת העבודה בתקופה שהיא הובילה מדיניות של נסיגה מהגולן (ולא אחזור על התירוצים המביכים). אולם הרוב הגדול של המצביעים אינם כאלה.

* אני מציע לא להתרגש מן ההפחדות מפני עתיד היחסים עם ארה"ב בעקבות תוצאות הבחירות. הידידות בין המדינות איתנה, והדמוקרטיה האמריקאית מכבדת את הדמוקרטיה הישראלית ואת תוצאות הבחירות. מה שמאיים על היחסים אינו תוצאות הבחירות בישראל, אלא ההסכם הנרקם בין ארה"ב לאיראן. אם חלילה ייחתם ההסכם, ארה"ב תצא מגדרה כדי לפצות את ישראל ו"לפנק" אותה. אם לא ייחתם הסכם ואובמה יחוש שהסיבה לכך היא המסע של נתניהו לסיכולו, יהיה משבר זמני ביחסים. מבין שתי האפשרויות הללו, הראשונה הרבה יותר מסוכנת לישראל.

* תמונת המצב במו"מ עם איראן – דווקא אירופה, ובעיקר צרפת, מגלה אחריות ולא נסחפת ברוח הפייסנית, הצ'מברליינית, של הסכם בכל מחיר, אותה מובילים אובמה וקרי.

* סופית – הבדיקות הוכיחו שערפאת לא מת כתוצאה מהרעלה.

סופית – אף ערבי בעולם לא יפסיק להאמין ולהיות בטוח שהמוסד הרעיל אותו.

... אולי בעצם עדיף ככה.

* בפסח ימלאו שבעים שנה לחגיגת העומר בקיבוץ רמת יוחנן; אחת מיצירות המופת היהודיות – ציוניות החשובות ביותר שנוצרו בארץ ישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. את המסכת יצרו חברי הקיבוץ - המשורר, הפזמונאי, המוסיקאי וגיבור התרבות (במובן העמוק של המושג) מתתיהו שלם והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין.

לרגל התאריך העגול ולקראת חג הפסח, ערך הקיבוץ, בשיתוף עם מספר גורמים, כנס בן יומיים – "תפארת חג", העוסק ביצירת החג של שני היוצרים הדגולים, שבנוסף לטקס העומר יצרו גם טקסי ביכורים, חג המים בסוכות וחג הגז, טקסי כלולות ועוד. אני השתתפתי ביום הראשון של הכנס, שהוקדש למתתיהו שלם.

* הופתעתי לטובה מהקהל הרב מאוד שהשתתף בכנס. רובו – ותיקי הקיבוצים. אני חש קרבה רבה מאוד לאנשים האלה. לצדם אני תמיד חש בבית. אך אני חש גם זרות מסוימת. האירוע היה יומיים אחרי הבחירות, ופגשתי אנשים באבל. ואילו אני – איני שותף באבלם. הם מכירים אותי ואת עמדותיי הפוליטיות, אותן אני מבטא, בין השאר, בעיתונות הקיבוצית ובתנועה הקיבוצית כבר שלושה עשורים, ולא קל להם אתי. אבל בתוך תוכי אני יודע, שדווקא אני נאמן לערכי תנועת העבודה, דווקא בכך שאיני דבק במפלגת העבודה. ודומני שאין ביטוי ברור לכך יותר משיריו של מתתיהו שלם; שירי אהבת ארץ ישראל, דבקות באדמת המולדת, הזיקה לתנ"ך כתשתית חיינו וקיומנו בארץ. האם מירב מיכאלי ויוסי יונה הם נושאי הדגלים הללו?

* יצירתו של מתתיהו שלם מסמלת בעבורי את המסר ההפוך למסרי הקיטוב, השסע והשנאה שבאו לידי ביטוי במערכת הבחירות. יצירתו משלבת את תרבות המזרח עם תרבות המערב ובכך הוא הקדים את זמנו (לא בכדי, יוצרים ואמנים האמונים על השילוב הזה, חוזרים היום ליצירתו – יאיר דלאל, ר' חיים לוק ופרופ' מיכאל וולפה שנשא את ההרצאה המרתקת ביותר בכנס). היא משלבת את החדשנות הציונית החילונית עם הזיקה העמוקה למורשת היהדות על רבדיה השונים ובראשם התנ"ך. בעבורי הוא דמות מופת.

* גולת הכותרת של הכנס היה מופע זמר, מחול וקריאה מיצירת מתתיהו שלם, כולו על טהרת החברים הכישרוניים של רמת יוחנן.

* חיים באר הוא הסופר האהוב עליי ביותר. קראתי לראשונה את רומן הביכורים שלו "נוצות" בהיותי נער בכיתה י'. באר התגורר במרחק בתים אחדים מביתי. נהג ללכת ברחוב לבוש מכנסי ג'ינס ובטלדרס ג'ינס ועדין כיפה סרוגה לראשו, ואני התביישתי לגשת אליו, להציג את עצמי ולספר לו עד כמה אהבתי את ספרו.

במשך השנים קראתי את מדורו "זיכרונותיו של תולעת ספרים" ב"דבר" ואת כל ספריו. את כולם אהבתי מאוד, ומעל כולם את יצירת המופת האוטוביוגרפית שלו – "חבלים".

רק שלושים שנה מאוחר יותר הכרתי את חיים אישית, כשהיה מורה שלי בלימודי התואר השני ביהדות. ארבעה קורסים למדתי אצלו. חיים באר הוא המורה הטוב ביותר שהיה לי. מורה נפלא ואדם מאוד אנושי ונעים.

* את צירוף המילים "ארון הספרים היהודי" חיים באר המציא. הוא עצמו ארון ספרים יהודי מהלך. כל שורה בספריו מתכתבת עם אוצר התרבות היהודית. עובדה זו, ועמה - העברית העשירה, ההומור המיוחד, היצירתיות והדבקות באמת הפנימית שלו, הם העושים אותו לסופר דגול.

* במלאת לו שבעים, נערכה לכבוד חיים באר קבלת שבת יפה ומרגשת במועדון "צוותא". הזמנתי כרטיס חודש מראש, וכך זכיתי להיות בין המאות שהצליחו להשתתף באירוע. נהניתי מאוד.

וכמו יום קודם לכן, בכנס על מתתיהו שלם, מצאתי את עצמי בין אבלים, באווירת תשעה באב של מוצאי הבחירות. "נציג הימין" כינה אותי חיים באר כשנפגשנו. חיים יודע שאיני איש ימין. אך חוששני שהוא צדק – בין המאות באולם "צוותא", יתכן שאני הייתי "נציג הימין".

אין קלקול גדול יותר בחברה הישראלית, מאשר המציאות שבה אירוע תרבותי מכנס אולם על טהרת אנשי "שמאל" או על טהרת אנשי "ימין". ואם יש נושא שאני מאוד רוצה להשפיע עליו בפעילותי הציבורית והחינוכית ובכתיבתי, הוא תיקון הקלקול הזה.  

* ביד הלשון

* בראיון ל"קול ישראל" אמר ח"כ הרב גפני: איך אמרו חז"ל? "אל יתהלל חוגר כמפתח".

אולם לא חז"ל אמרו זאת. הפסוק הזה לקוח מן המקרא. הייתה זו תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.

מה שבטוח, הוא שהפסוק הזה אקטואלי מאוד השבוע.

* לאילה זמרוני – הכתב לא דיבר על סָבַיו של מאיר דגן אלא על סָבִיו, במובן סָבוֹ, הסבא שלו, בלשון יחיד. וזאת, כאמור, טעות.

* "חדשות בן עזר"

מתוך ספרו של מוקי צור "חצי חליל":

בן 49 החלטתי להיות מטפלת. שם המקצוע לא במקרה נבחר בלשון נקבה. מטפלת קראתי לעצמי. ביקשתי לעבוד בבית ילדים עם ילדים בני 7 ו-8. עליי להודות כי השנתיים שעבדתי עם הילדים היו מן החשובות בחיי. היום אני מודע יותר למניעיי לבחור בעבודה זו, אולם ברור שמה שהיה נהיר לי אז אינטואיטיבית והיום מתנסח בעזרת מה שלמדתי מאז על עצמי ועל הסובב אותי, רק מטשטש את עדותי.  

כשנכנסתי לראשונה לבית הילדים בתפקידי החדש ניגשה אליי אחת הילדות ואמרה: "מוקי, זה לא יצליח".

"מה לא ילך?"

"שתהיה מטפל שלנו".

"למה?"

"כי אתה זקן".

לאנשי החינוך בעין גב יש נשק לא קונוונציונלי לטפל במבוכת המחנך:

"ילדים! לים כנרת!"

עד שמתארגנים, עד שהולכים, יש לך זמן לחשוב מה עושים. כך צעדנו עם הילדים לשפת הים, בעוד אני מהרהר ביני לביני כיצד עליי להגיב.

כשהגענו לשפת הים שאלתי את הילדה: "מה אמרת?"

"אמרתי שזה לא ילך שתהיה מטפל שלנו. אתה זקן".

"איך את יודעת?"

"תסתכל על עצמך! השערות, הקמטים".

באותו זמן פרחה ידידותי עם החלוצים הוותיקים, שכבר היו זקנים.

"את יודעת? יש לי חבר בן 99!"

"ובן כמה אתה?"

"בן 49".

"99, 49 זה אותו דבר!"

אספתי את הילדים ושאלתי אותם מה זה להיות זקן.

אחד הילדים ענה כמוצא שלל רב: "זקן זה מי שיודע הכול".

לתומי סברתי שהגעתי אל הניצחון, אבל ילדה אחרת אמרה בטון שקט להפליא: "זקן זה מי שהולך כל פעם יותר לאט עד שהוא מת".

****

הסיפור המקסים זה הוא דוגמית מייצגת של הספר, ספרו של מוקי צור "חצי חליל".

מוקי צור הוציא ספר אוטוביוגרפי. הדבר האחרון שניתן לומר על מוקי, הוא "רק על עצמי לספר ידעתי". נכון יותר להגדיר אותו "חיים של אחרים". כל חייו הוא עוסק בחיים של אחרים – בספרי ביוגרפיות, במאמרים והרצאות על החלוצים, אנשי העליה השניה והשלישית, ראשוני התנועה הקיבוצית; אנשים מן השורה, חברי מעגלי ההנהגה השונים, אמנים ואנשי רוח. והנה, הוא מוציא ספר על עצמו.

זו אינה אוטוביוגרפיה מסודרת – נולדתי בתאריך זה וזה ומשם ואילך סיפור חייו עד היום. זה יותר לקט סיפורים, שיותר משהם מספרים את סיפורו – דרך סיפוריו הוא מעביר מסרים ותובנות, מספר על ה"אנחנו" ועל אחרים יותר מאשר על עצמו. ועל עצמו הוא כותב בהרבה הומור ואירוניה עצמית, ובצניעות האופיינית לו כל כך. ולפעמים קשה להבין את הפער בין הדמות לבין הישגיה.

מוקי מספר, למשל, על כך שבחברה של לוחמים וחקלאים הוא היה ממש לא יוצלח כלוחם וחקלאי ומספר סיפורים, בהומור מהול בעצב, המתארים זאת. מה שהוא אינו מסביר, איך בחברה שמעמידה בראש את הלוחמים והחקלאים, דווקא מי שנושא על גבו את הכישלון בשני אלה, נבחר בהיותו בן גרעין צעיר בן עשרים, על ידי קיבוץ של בני ארבעים +, לתפקיד מזכיר הקיבוץ, להוביל ולהנהיג אותו. ואך הוא נבחר שוב בפעם השניה ובפעם השלישית. אך כזה הוא מוקי – להסביר את הצלחותיו ואת מנהיגותו הוא אינו רוצה ואינו יכול. הוא מספר סיפור, ואנחנו מוזמנים להסיק את המסקנות.

והסיפורים מקסימים, מעוררי מחשבה, משובבי נפש – מילדותו בירושלים והמצור על ירושלים, והשנים בארגנטינה, כבנו של השגריר הראשון של מדינת ישראל הצעירה, דרך נעוריו בתנועת הנוער וחייו בקיבוץ עין גב, תפקידיו הציבוריים והחינוכיים, פעילותו כהיסטוריון והמפגש המיוחד והמרגש שלו עם החלוצים, בשנותיהם האחרונות ועד תפקיד מזכיר התק"ם.

*****

מוקי שירת כמזכיר התק"ם בשיא המשבר של התנועה הקיבוצית, והתמודדותו עם המשבר היא פרק משמעותי בספר. אנו, קיבוצי הגולן, התמודדנו באותן שנים עם משבר אחר – איום הנסיגה מהגולן. כאשר קיבוצי התנועה התמודדו עם המשבר הכלכלי, הדמוגרפי והאידיאולוגי החריף, גם אנו חשנו אותו, אך היינו שקועים במאבק על עצם קיומנו.

בתפקידו כמזכיר, נאלץ מוקי להתמודד עם האיום על קיומם של שמונה קיבוצים בתנועתו ועוד שני קיבוצים של התנועה האחות, שממשלות מפלגת העבודה איימו לעקור אותם.

בניגוד למזכירים כאריק רייכמן ונתן טל שהפנו לנו עורף ותמכו בנסיגה מהגולן ולמזכיר כדובי הלמן שהביע התנגדות לנסיגה (אך בעיקר כעמדתו האישית ולא כעמדה תנועתית), מוקי פסח על שתי הסעיפים. הוא שמר על קשר חם עם הקיבוצים, הרבה לבקר אצלנו. אני זוכר אותו מעודד את קיבוץ אורטל כאשר בחרנו להימנע מכל תכניות מגירה למקרה של נסיגה. אבל הוא נמנע לאורך כל התקופה להביע התנגדות לנסיגה או תמיכה בה. אני זוכר ראיון שלו ב"מבט" (עדין הערוץ היחיד) שבו הוא מתפתל בהסברים שאנחנו בעד השלום ובעד יישובינו, וחיים יבין אינו מצליח לחלץ ממנו אמירה של תמיכה או התנגדות לנסיגה.

אנו התאכזבנו מאוד. עלינו להקים את קיבוצינו בגולן כדי להגשים את ההשקפה הציונית התיישבותית של התנועה הקיבוצית, וברגע שאנו זקוקים כל כך לתנועה שתעמוד לצדנו במאבק, שאינו רק על קיומנו אלא גם על הערכים שבשמם עלינו – לא היה בה האומץ לצאת נגד "המפלגה". ואולי זה היה עניין של אומץ, אלא פשוט רבים מאוד בתנועה תמכו בנסיגה ובעקירה. הכעס והאכזבה שלנו התמקדו במזכיר התנועה, מוקי צור (עם כל חיבתנו והערכתנו אליו).

עניין אותי מאוד מה מוקי יכתוב על כך בספר, איך הוא יתאר את הדילמה, איך הוא יסביר את הדרך בה נקט. למרבה האכזבה, הנושא אינו מוזכר אפילו במילה. האם סוגיה כה מרכזית לנו, הייתה כה שולית למוקי בתפקידו, עד כדי כך שלא מצא לנכון אפילו להזכיר אותה בספרו האוטוביוגרפי? או שמא גם היום, אחרי עשרים שנה ומעלה, הוא מתקשה לנסח את האמירה שלו?

*****

אולם ניתן למצוא בספר אמירות הנוגעות לגולן, שמהן ניתן להבין לפחות את הסנטימנט של מוקי להתיישבות בגולן, כחבר קיבוץ עין גב. ראוי לציין, שקיבוץ עין גב קם כחלוץ היישובים ב"קדמת כנרת", כלומר ממזרח לכנרת, מתוך תפיסה וחזון של חלוצי ההתיישבות בגולן, ועל כך כתבו מייסדי הקיבוץ בכתביהם. במשך כעשר שנים הם היו יישוב יהודי בודד בתוך אזור התיישבות ערבי, שהקשר שלו עם היישוב היהודי הוא באמצעות סירות. במלחמת העצמאות עמד הקיבוץ בגבורה, הדף שלוש התקפות של צבא סוריה והיה הקיבוץ היחיד שחבריו לא רק הגנו על יישובם אלא אף כבשו שטח מחוץ לקיבוץ – את הסוסיתא. בשנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים עין גב היה יישוב ספר, שספג לא מעט אש מסוריה. בתקופת המאבק, אחד הפעילים המרכזיים שלנו היה תא"ל (מיל') עוזי קרן, חבר עין גב. אבל חברי הקיבוץ לא התגייסו למעננו, נהפוך הוא. אני זוכר שיחת קיבוץ שבה עוזי ואני ניסינו לגייס את חברי הקיבוץ, ללא הצלחה.

שני סיפורים מביא מוקי בספרו הנוגעים לגולן. האחד הוא מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אדריכל נוף שהוזמן בידי מוקי לתכנן מחדש את פני הקיבוץ, הסביר כתובנה ראשונה, שיש לפתוח את הנוף, לעקור עצים שממש חסמו את הנוף הנשקף מהקיבוץ. כאשר הרעיון סופר לחברים, הוא עורר פחדים והתנגדויות. "היו שכמעט צעקו: 'אבל אם תכרתו את העצים, יראו אותנו!' פתאום התברר לי כי במשך השנים ניטעו כאן עצים כמטריות: כדי שהסורים שישבו על הרי הגולן לא יראו את הקיבוץ. מי שטיפס לרמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים נוכח שלמרות העצים, הסורים ראו משם את כל מה שהתרחש בחצר. כל עגלת ילדים, כל פרדה וכל כבשה. אולם חברי עין גב הבטיחו לעצמם שהעצים מסתירים. חברי טרח להסביר שכבר אין תותחים על ההר וכי אין יותר צורך לפחד אך הם בשלהם: אם תגזמו, נתגלה".

הסיפור השני הוא מהתקופה בה מוקי היה מזכיר התק"ם. כאמור, הייתה זו תקופה של חרדה לעתיד הקיבוץ. החרדה שלנו הייתה מאיום הנסיגה. החרדה במרחבי התנועה הייתה מתוצאות המשבר. "עד כמה שלטה החרדה להמשך קיומו של הקיבוץ בימים ההם אפשר להבין מתוך מה שאירע לי. באחד השבועות הראשונים לכניסתי לתפקיד ניגש אליי זוג ותיק מחברי עין גב ואמר בחשש עמוק: 'זהו? אתה מתחיל לחסל את הקיבוצים?' שאלתי: 'ממה אתם מסיקים זאת?' וכך הסבירו: 'מעלינו יושב קיבוץ, כפר חרוב. פעם הייתה זו עמדה סורית. מדי לילה בחצות היו החיילים הסורים מכבים את האורות. והנה, במקום זה קם קיבוץ כפר חרוב. מאז שהקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע לא מכבים בו בחצות את האורות. כל לילה בחצות אנחנו יוצאים מביתנו לראות האם האורות בכפר חרוב עדין דולקים ודבר זה נותן לנו תחושת ביטחון. אבל בלילות האחרונים אין אורות בכפר חרוב. אז תגיד את האמת, חיסלת את הקיבוץ?'

התברר כי בכפר חרוב הייתה הפסקת חשמל. שלחתי מברק. ביקשתי מאנשי כפר חרוב שיתקנו את החשמל כדי שחבריי הוותיקים יוכלו לישון בשקט. יחד עם זאת חשתי היטב עד כמה עמוקה החרדה ורב החשש'".

הסיפור המיוחד הזה מסביר את החשש של ותיקי עין גב מהתחסלות התנועה, אך גם מעקירת יישובי הגולן שהייתה על הפרק. איני חושב שיש עדיפות כלשהי לקיומו של קיבוץ עין גב על קיומו וזכות קיומו של כפר חרוב. אולם הסיפור מעיד עד כמה קיומו של כפר חרוב חיוני גם לקיומו של עין גב. את זה לא הבינה התנועה הקיבוצית ואף לא מוקי צור – שהמאבק על כפר חרוב ועל אורטל הוא הקרב על עין גב ודגניה, לא רק כיישובי ספר אם תהיה חלילה נסיגה, אלא בעיקר כי השבר המוסרי שבעקירת היישובים ללא התנגדות התנועה – משמעותו היא אובדן התוקף המוסרי לקיומו של כל קיבוץ וקיבוץ.

****

אני ממליץ בחום על ספרו של מוקי. ספר מקסים.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל ו"שווים".