הבלוג של אורי הייטנר

ב-18 במרץ כמעט זרחה השמש על מדינת ישראל. כמעט הודחה דיקטטורת החושך שהחריבה את המדינה, המיטה חרם בינלאומי על ישראל ודרדרה אותה למדינת עולם שלישית נחשלת; כמעט קמנו לשחר של יום חדש של שלום קוסמי, כלכלה משגשגת, אוויר צח וחופש אין סופי. כמעט. הכל בגלל יאיר גרבוז. הוא אשם. הוא אשם. הוא אשם. אותו נוקיע אל עמוד הקלון.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" ט"ז).

וכיפר בעדו ובעד ביתו. יש שעיר, יש את מי להאשים. וכשיש לנו את מי להאשים, אנו את נפשנו הצלנו. יש שעיר לעזאזל, ואת הנפש ניתן להציל מפני הדבר הקשה לה ביותר – חשבון נפש.

בראיון לאילה חסון ברשת ב' למחרת הבחירות, הקדיש הרצוג מקום רב לגינויו של יאיר גרבוז, השעיר לעזאזל. פוסט שקראתי בפייסבוק אמר: "בני הזוג נתניהו צריכים לשלוח זר פרחים ענק ליאיר גרבוז". הרי זה ברור, המשפט האומלל של יאיר גרבוז, העביר עשרה מנדטים לליכוד והעניק לנתניהו את השלטון. באמת?!

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה? העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי. אלא שלא כאן שורש הבעיה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו.

דבריו של גרבוז לא נאמרו במעמד של גדולי ישראל, אולם הם נאמרו מעל הבמה המרכזית בעצרת המרכזית של מפלגת "רק לא ביבי", ורבבות משתתפיה לא מיחו בידו, לא שיסו את דבריו בקריאות בוז, לא הורידו אותו בבושת פנים מן הבמה. כי האמת היא שהשעיר לעזאזל ביטא אותם, את אמונתם.

יאיר גרבוז לא התמודד על ראשות הממשלה, אפילו לא על מקום בכנסת. ולא הוא הגדיר בשידור חי, בפריימטיים בטלוויזיה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". מערכת הבחירות הזאת לא הייתה תחרות לגיטימית בין שתי מפלגות על השלטון במדינה דמוקרטית, אלא מערכה להורדת הזבל. ומי שנתן את הטון, לא היה יאיר גרבוז.

אם יש מישהו שצריך לקבל זר פרחים ענק מבני הזוג נתניהו, אין זה יאיר גרבוז אלא נוני מוזס. לא אמן מן הפריפריה שאמר דבר שטות בעצרת, אלא טייקון, איל תקשורת, אחד האנשים החזקים במדינה, שניהל במשך מספר שנים את הקמפיין של להוריד את הזבל, ורתם אליו את שליטתו הריכוזית בלמעלה מ-50% מהתקשורת בישראל. כל מי שפתח בכל שעה ביממה את ynet קרא תיאור של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון ונחשף למסע  דמוניזציה אישי חסר תקדים כלפי ראש הממשלה. שטיפת המוח הזאת אמורה הייתה למחוק את תודעת ההמון, לשתול בתוכו שנאה ובוז כלפי נתניהו ולתכנת אותו לעשות את הדבר הנכון בקלפי.

זה היה כל כך קיצוני, כל כך מכוער, כל כך אכזרי, כל כך אישי, כל כך ממוקד, כל כך שקרי, כל כך מתנשא – שקהל הקוראים אטם את אוזניו ואת עיניו, וגם כשפה ושם נאמר איזה דבר של טעם, אנשים כבר לא היו מוכנים לשמוע. תגובת הנגד הייתה בקלפי.

בבוקר שלמחרת הבחירות זה נמשך. אותה התנשאות, אותה פלגנות, אותה לעומתיות. אותה אי הבנה מדוע הציבור לא הבין מה עליו לעשות ולמה הוא לא הוריד את הזבל כפי שאמרנו לו. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הציבור הוא עדר שאינו מבין מה טוב לו והוא מצביע נגד האינטרס של עצמו, כי זאת "הצבעה שבטית". אין ברירה, צריך להחליף את העם.

לא, לא צריך להחליף את העם. צריך להחליף דיסקט.

אבל למה? לא צריך. הרי יש שעיר לעזאזל.  

*"על השבוע"

בספר הצ'יזבטים הפלמ"חי המיתולוגי "ילקוט הכזבים", מסופר על מורדוך הדייג, שלקח פעם את חבריו לשיט לילי בכינרת. כטוב ליבם עליהם התחילו לצחוק עליו ואמרו: "...אין לך אופי, נראה אותך זורק את פנס הלוקס לים!''. מורדוך התעצבן, וכדי להוכיח להם, זרק לבסוף את הלוקס למים. "נו, מה תגידו עכשיו?" שאל. השיבו לו החבר'ה: "אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך...".

נזכרתי בסיפור הזה לנוכח הביקורת שנמתחה על נתניהו בנושא האיראני, מצד מי שעמדו בראש המזהירים והמאיימים מפני ההשלכות החמורות של תקיפה ישראלית באיראן. נתניהו נהג כעצתם ולא הורה לתקוף את הכור האיראני, ולקראת הבחירות הם סנטו בו על כך שלא העז לתקוף.

יתכן שהעתיד יוכיח שההימנעות מתקיפת איראן תהיה בכיה לדורות. אך הצגת הדברים הזאת עושה עוול לנתניהו, ולאופן שבו הוביל לאורך השנים את ההתמודדות עם סכנת הגרעין האיראני.

****

החלטתו של בגין להפציץ את הכור העיראקי, למרות כל האזהרות וההפחדות (פרס: "אם נתקוף את הכור ישראל תהיה בודדה כערער בערבה") הייתה אחת ההחלטות האמיצות והנכונות של מנהיג כלשהו בתולדות מדינת ישראל. למעט פרס, אין כמעט מי שאינו מודה בכך היום.

דוקטרינת בגין, על פיה ישראל לא תאפשר לאויבותיה להצטייד בנשק גרעיני, הדריכה גם את ראש הממשלה אולמרט שהורה על תקיפת הכור הסורי.

איראן, שלמדה את לקח התקיפה בעיראק, יצרה מציאות קשה לתקיפה, כמו פיזור יכולותיה הגרעיניות במספר רב של מוקדים ועוד. היכולת להשמיד את הכורים באיראן קשה הרבה יותר. אולם עקרונית, דוקטרינת בגין נכונה, ומן הראוי לאמץ אותה כאבן יסוד בביטחונה הלאומי של ישראל.

איראן היא בירת הקנאות האסלמית הג'יהאדיסטית, בירת הטרור האסלמי, מדינה החותרת בגלוי להשמדתה של ישראל ומהווה סכנה לשלום העולם כולו. נשק גרעיני בידי איראן עלול להיות סיוט לאזור ולעולם גם אם לא יעשה בו שימוש בפועל, וכשמדובר במשטר מן הסוג של איראן, הנחת העבודה חייבת להיות שאם יופיע נשק גרעיני איראני במערכה הראשונה, הוא יירה במערכה השלישית. איראן הציבה בראש האסטרטגיה שלה את חזון הפיכתה למעצמה גרעינית, וברור שאין לה כל עניין בגרעין לצרכי שלום. איראן מנהלת מסע הונאה רבתי של העולם, בדרכה למימוש מטרתה.

לכן, האסטרטגיה הישראלית חייבת להציב במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות, את מניעת גרעונה של איראן.

****

בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון הפועל נגד הגרעין האיראני. החל בכך יצחק שמיר, המשיך יצחק רבין וכך גם כל ראשי הממשלות שבאו אחריהם. אולם נתניהו העלה את הנושא לראש סדר היום יותר מאחרים.

האסטרטגיה של נתניהו הייתה העלאת סוגיית הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי, בשילוב של מסע הסברתי ותקשורתי גלוי, לחץ מדיני בצינורות הדיפלומטיים והליכה על הסף באיום מוחשי בפעולה ישראלית. המטרה היא להפעיל לחץ על העולם, החושש ממתקפה ישראלית על איראן, על מנת שיפעל, בהנהגת ארה"ב, נגד גרעונה של איראן. העדיפות אינה לפעולה צבאית אלא מדינית, באמצעות סנקציות חריפות שתפגענה קשה בכלכלת איראן עד כדי סכנה לקיומו של המשטר, ותביא את איראן אל שולחן המו"מ ובכך לסכל את תכנית הגרעין בדרכים דיפלומטיות.

הצלחתו של נתניהו מרשימה. הוא הצליח להעלות את הנושא האיראני לראש סדר היום העולמי, אף שהיו גורמים רבי עוצמה בפוליטיקה העולמית שהיו מעוניינים מאוד בהשתקת הנושא. הוא הצליח לסחוף את העולם למשטר סנקציות חריף על איראן (אם כי מעט מדי ולאט מדי). משטר הסנקציות פגע בכלכלה האיראנית באופן משמעותי והפך לאיום על המשטר. הוא הביא את איראן אל שולחן הדיונים.

משטר הסנקציות עורר בקרב העם האיראני תחושות של מחאה וזעם נגד המשטר. הדבר חייב את חמינאי לאשר את מועמדותו של רוחאני, המזוהה עם קו פרגמטי יותר משל אחדמיניג'אד לתפקיד הנשיא. רוחאני, בברכתו של חמינאי, הביא את איראן לשולחן המו"מ. האסטרטגיה של נתניהו נחלה הצלחה גדולה.

אלא שכאן הדברים השתבשו. במקום לנהל מו"מ על פירוקה של איראן מכל יכולותיה הגרעיניות ועצירת התכנית, אובמה בחר בדרך פייסנית, של הסכם בכל מחיר. וכך, האופציה הדיפלומטית, המועדפת, הפכה לאיום הגדול ביותר – היא עומדת להפוך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

בדיעבד, ההצלחה הגדולה של אסטרטגיית נתניהו, עלולה להיות הגורם המכשיר את גרעונה של איראן. הנשיא אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, עלול להמיט על העולם אסון.

****

האם נתניהו שגה כאשר נמנע מתקיפת איראן?

אחריותו העליונה של ראש ממשלת ישראל היא למנוע את התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. אם המטרה לא תושג, ניתן יהיה לתלות בנתניהו, בדיעבד, את הקולר, כמי שנמנע מפעולה צבאית.

אולם קשה מאוד להאשים את נתניהו. מעבר לעובדה שמדובר במנהיג זהיר מאוד בהפעלת כוח, במקרה הזה היו סיבות טובות להימנעות.

כל הצמרת הביטחונית התנגדה בתוקף לפעולה צבאית ואף דאגה להדליף את התנגדותה ולהציג אותה כמעשה טירוף. קשה וכמעט בלתי אפשרי למנהיג, להחליט על פעולה צבאית כזאת, שעלולה להביא לתגובה של ירי אלפי טילים לעבר ישראל בעת ובעונה אחת מאיראן, לבנון ועזה, כאשר הצמרת הביטחונית מתנגדת לכך.

במערכת הפוליטית והתקשורתית נערך מסע הפחדה נורא ואיום מפני תקיפת איראן ומשמעותה.

ארה"ב והעולם התנגדו בכל תוקף לפעולה כזאת.

בסיטואציה כזאת, התקפה הייתה כמעט בלתי אפשרית. בוודאי שנתניהו, שכלל לא רצה בהתקפה, אלא רק ביצירת הרתעה באמצעות הליכה על הסף, בחר לא להפעיל את צה"ל. אולם אותה ביקורת והתנגדות פומביים חיבלו קשות באסטרטגיית ההליכה על הסף ובכך פגעו פגיעה של ממש בהרתעה הישראלית ובביטחון ישראל.

כעת, כאשר ארה"ב ניצבת על סף הסכם כניעה לאיראן, חובתו של ראש הממשלה לפעול לסיכול ההסכם, גם במחיר עימות עם הממשל האמריקאי. נאומו בפני בתי הנבחרים היה צעד הכרחי, וראוי היה לגיבוי מקיר אל קיר, אלא שלמרבה הצער שיקולים אלקטורליים ציניים הביאו לא רק להתנגדות לצעד, אלא להשחרת פניו של ראש הממשלה בעקבות הצעד ושיתוף פעולה עם מאמציו של אובמה, הנחוש להגיע להסכם, לחבל בשליחות נתניהו.

טוב עשה נתניהו שנשא את נאומו וטוב עשה ששב והחזיר את האופציה הצבאית אל הזירה. יש לקוות שהוא הצליח להשפיע וההסכם יסוכל. אני מקווה מאוד שישראל נערכת ליום שאחרי – לחפש כל דרך לחבל בהסכם, אם ייחתם, חלילה.

****

האופציה הצבאית תמיד הייתה הפתרון האחרון, פתרון האין ברירה. אם ייחתם הסכם מינכן 2, היכולת לממש אותה תפגע מאוד. אולם האיום בפעולה חייב לחזור למרכז השיח המדיני, כדי להשפיע על המערב.

יש לקוות שלא איחרנו את המועד; שהעובדה שלא השמדנו את הגרעין האיראני לא תהיה בכיה לדורות. 

אחוז החסימה – רף הכניסה לכנסת הועלה ל-3.25%, כלומר ארבעה ח"כים, לצורך חיזוק המשילות. התפרקות הממשלה הוכיחה שחוסר משילות אינה נובעת מסיעות קטנות דווקא, אלא מתרבות פוליטית. התוצאה הישירה של ההחלטה הייתה הקמת הרשימה הערבית המאוחדת. הדוחף העיקרי להעלאת אחוז החסימה, אביגדור ליברמן, התקשה לחצות את אחוז החסימה המוגבה.

אלי אוחנה – כוכב העבר של הכדורגל הישראלי, מסמלי בית"ר ירושלים, שבנט רצה לשריין לו מקום בעשיריה הפותחת של "הבית היהודי", אך נתקל בהתנגדות חריפה, שהביאה את אוחנה לחזור בו ולפרוש. מטרתו של בנט הייתה למשוך קולות מזרחים מסורתיים מקרב מצביעי הליכוד. ההתנגדות בקרב "הבית היהודי" גרמה להאשמות נגד המפלגה כגזענית. יש הרואים בפרשה את הסיבה לאובדן מנדטים רבים לבית היהודי.

אריאל לישראל אום אל פחם לפלשתין – הסלוגן החדש לתכנית הישנה של ליברמן: חילופי שטחים ואוכלוסיות.

ביביהו – כינוי מכוער מחצה המורעל של סילבי קשת, אותו הדביקה לנתניהו בקדנציה הראשונה שלו, ומשמש השראה לטיעונים רציניים ועמוקים כמו "שקרניהו", "פחדניהו" וכן הלאה.

ביביסיטר – סרטון ויראלי של הליכוד, ובו נתניהו מככב כבייביסיטר.

ביוקרטיה – (שלטון החיים?), בירוקרטיה בלשון האחים גולדשטיין.

בית ראש הממשלה – האתר השנוי ביותר במחלוקת במערכת הבחירות, שאופן ניהולו עמד במשך ימים רבים בראש מהדורות החדשות וכותרות העיתונים, הוא בית ראש הממשלה בירושלים וגם הדירה הפרטית של משפחת נתניהו בקיסריה.

בלורית – תמצית דמותו של יאיר לפיד על פי נאום בכנסת של קודמו בתפקיד, נטול הבלורית, יובל שטייניץ.

בני – הכוכב האמתי של מערכת הבחירות, ע"פ התשדיר של ערוץ 2, לעידוד ההצבעה.

בקבוקים – הסוגיה הרת העולם שעמדה במרכז סדר היום בבחירות 2015: לאן הלך הכסף מפיקדונות בקבוקי המחזור בבית ראש הממשלה?

גלאמין, משה – סטייליסט שערך סרטון מעורר חמלה על תנאי המגורים הירודים בבית ראש הממשלה, באחד הרגעים הפאתטיים והגרוטסקיים של מערכת הבחירות.

דגן, מאיר – ראש המוסד לשעבר, סמל ההתנגדות לנתניהו והנואם המרכזי בעצרת נגד נתניהו בכיכר רבין.

דו"ח הדיור – דו"ח של מבקר המדינה, שבועות ספורים טרם הבחירות, על מחדלי הממשלה בהתמודדות עם משבר הדיור בישראל.

דו"ח המבקר – בדיוק חודש לפני הבחירות, פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על הוצאות מעונות ראש הממשלה, מעון השרד והמעון הפרטי. באווירת הבחירות אי אפשר היה לקיים דיון רציני על הדו"ח, שהפך להתנצחות בחירות גרידא, כשאוהדי כל צד התחפרו בעמדתם בעקבותיו.

די כבר – צמד המילים ש"ארץ נהדרת" הדביקה לבנט.

דף מסרים – הפוליטיקאים המדברים אתנו בתקשורת לפני בחירות (ואולי לא רק לפני בחירות), הם בסך הכל קריינים, המדקלמים דף מסרים יומי שמנחה אותם מה לומר.

האחים גולדשטיין – האתנחתא הקומית של הבחירות. צמד הליצנים, ראשי מפלגת הכלכלה.

החיים עצמם – התחמקותו האטומה, המנוכרת, המגושמת והמביכה של נתניהו מתגובה עניינית על דו"ח הדיור, והפניה החדה לסוגיה האיראנית. אחד הגולים העצמיים הגדולים שלו.

הם או אנחנו – סיסמת הבחירות המשותפת לליכוד ולמחנה הציוני.

המחנה הציוני – שמה של הרשימה המאוחדת למפלגת העבודה ו"התנועה". תגובה בהפוך על הפוך להאשמות לפיהן בהתנגדות לחוק הלאום זנחו המפלגות הללו את הציונות. השם הניב תגובות נגד שהתמקדו במועמדים פוסט ציונים ברשימת "המחנה", ועורר התנגדות בקרב ערביי ישראל ובהם חברי מפלגת העבודה הערבים ומסע זינוב מצד "הארץ".

המתנחל – תכניתו המצוינת של חנוך דאום בערוץ 10. בכל תכנית הוא התנחל ליומיים אצל אחד ממנהיגי המפלגות. תכנית הסאטירה הטובה, המקורית, היצירתית והמצחיקה ביותר בישראל.

המקום ה-11 – המקום שיועד לשריון הבכיר בליכוד ובמחנה הציוני. בליכוד מוקם שם בני בגין ובמחנה הלאומי פרופ' מנואל טרכטנברג.

הסלמה בצפון – סיכול ממוקד של מערך טרור איראני – חיזבללאי נגד אזרחי ישראל בגולן, באמצעות חיסול בכירי ההתארגנות בקונייטרה, נערך בעיצומה של מערכת הבחירות ותפס את הכותרות למשך שבועיים, שכללו שני פיגועי תגמול של חיזבאללה. "המחנה הציוני" נהג כלפי הנושא באחריות וממלכתיות וגיבה את כוחות הביטחון, תחת הסיסמה הפטריוטית "בנושא המלחמה בטרור אין אופוזיציה וקואליציה". בקרב מרצ, "הארץ" והשמאל הקיצוני הממשלה הואשמה בהסלמה מכוונת משיקולים אלקטורליים. בימין הקיצוני תקפו את הממשלה על "ההכלה" - תגובתה המתונה לפיגוע התגמול של חיזבאללה ברג'אר.

הסתרה – עם כניסתו של ראובן אדלר לניהול מערכת הבחירות של המחנ"צ, ציפי לבני והרוטציה הוסתרו. מי שרצה לראות את ציפי לבני, היה צריך לצפות בתשדירי הליכוד או לדפדף ב"ישראל היום".

וי 15 – ניצחון 2015. עמותה שקמה לסייע למפלגות השמאל בבחירות. הליכוד האשים את "המחנה הציוני" בשימוש בלתי חוקי בעמותה לגיוס משאבים בניגוד לחוק הבחירות וחזר בו מהאשמותיו בבית המשפט.

ויתורים – האיום של נתניהו מפני תוצאות ניצחון של "ציפי ובוז'י" – ויתורים מפליגים לפלשתינאים. שבוע וחצי לפני הבחירות, חשף נחום ברנע את ויתוריו של נתניהו במו"מ.

זובור – כינוי שהודבק לפגישה של נתניהו עם יאיר לפיד, בה הציב בפניו דרישות אולטימטיביות, ערב החלטתו לפטרו מהתפקיד.

זכות השתיקה – זכות שהתקשורת לקחה לעצמה, להשתיק את סוגיית שתיקתו של הרצוג בחקירות הפליליות על תפקידו בפרשת עמותות ברק.

חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי. המחלוקת על החוק עמדה במרכז המשבר הקואליציוני שהביא לפירוק הממשלה.

חוק ישראל היום – הצעת חוק שנועדה לאסור על הפצת עיתון יומי בחינם. התפרשה כהתרסה אישית נגד נתניהו, ואיחדה את האופוזיציה עם כל ראשי סיעות הקואליציה, על אף שהיועץ המשפטי לממשלה ושופטי בית המשפט העליון בדימוס הבהירו שהחוק אינו חוקתי ולא יעמוד במבחן בג"ץ.

ימין קיצוני – כל מה שאינו ציפי לבני, בפיה של ציפי לבני. למשל – ציפי לבני עד לפני שנים אחדות. למשל – שרה ואיתן לבני ז"ל.

כולנו – שם רשימתו של משה כחלון, שלגמרי במקרה מורכבת מאותיות שמו של ראש הרשימה (למעט חי"ת).

כיכר רבין – לאחר היעדרות בת שני עשורים, בישורת האחרונה לקראת הבחירות קמה לתחיה תופעת עצרות העם הגדולות בכיכר, בעצרות של שני הגושים. כנראה שלציבור נמאס מהליצנות הרדודה של אינסטנט סרטונים ויראליים ברשת.

כלכלת בחירות – מספר החלטות חברתיות כלכליות המשפרות את מצב האזרחים, שקיבל נתניהו, אף שהן מנוגדות לדרכו המסורתית, הוגדרו בידי מתנגדיו ככלכלת בחירות. למשל – מע"מ אפס על פירות וירקות, העלאת שכר המינימום ועוד.

כפר כנא – אחד הסחרירים המבישים במערכת הבחירות, הייתה ניסיון מגושם של שני עיתונאים לפגוע בתדמיתו של בנט, בטענה שכקצין צעיר ב-1996 דיבר בהיסטריה בקשר ובכך גרם לתקלה המבצעית שהביאה למותם של 100 חפים בפשע בכפר כנא שבלבנון, בירי שגוי של צה"ל במבצע "ענבי זעם". מהר מאוד התברר הסחריר כקשקוש.

לא מתנצל – סלוגן של בנט. אגב, מה עושים ב"בית היהודי" ביום הכיפורים?

לא פינית, לא עשית – אחת מסיסמאות התעמולה של נתניהו, הדוחה את טענות יריביו לפיו לא עשה דבר כראש הממשלה, בטענה שבעבורם רק נסיגה ופינוי יישובים תחשב לעשיה.

לאפסן את האגו – ביטוי פופולרי מאוד בקרב הפוליטיקאים, המתהדרים בענוונותם המפורסמת.

הניתוח של הרצוג לצעד של ציפי לבני ושלו, בהסכם הרוטציה. לגבי עצמו הוא צודק, במקרה הזה. אבל ... לבני?!

לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי ומגיבורי תשדירי התעמולה של הליכוד והמחנ"צ.

לחיצת יד – אחד מרגעי השפל והחרפה בבחירות – סירובו של המועמד הכהניסט ברשימת "יחד" ללחוץ את ידי יו"ר ועדת הבחירות סלים ג'ובראן, בשל היותו ערבי. כדי לא להסתכן בעבירה על החוק נגד גזענות, הקריץ מרזל איזה תירוץ כלשהו לאי לחיצת היד.

לירות בנגמ"ש – ביטוי פופולרי בין הפוליטיקאים לבטא מאבקים פנים מחנאיים. במקום לירות מן הנגמ"ש החוצה, לעבר היריב, יורים זה על זה.

מגרבצים – איילת שקד לסתיו שפיר, בשיחת בנות אופיינית: "אתם מגרבצים ואנחנו עושים".

מוזס, נוני – ראש החץ בתעמולה ארסית, אישית, ממוקדת נגד נתניהו, והצגתה של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון.

מועצת חכמי התורה – המוסד העליון של ש"ס, גוף הרבנים המקבל את ההחלטות ובוחר את המנהיג ורשימת הח"כים. הגרסה המזרחית למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. עד מותו של הרב עובדיה יוסף, הוא היה מועצת החכמים, ושאר החכמים היו קישוט. לאחר מותו התהפכו היוצרות, כאשר הדרג הפוליטי הכפוף למועצת החכמים, קרי אריה דרעי, מינה את מועצת החכמים בראשות הרב שלום כהן. בלשון הש"סניקים: "המועצת".

מושחתים נמאסתם – סיסמת המאבק של התנועה לשינוי שיטת הממשל אחרי התרגיל המסריח של שנת 1990, מוחזרה בצורה קצת מגושמת בקמפיין של יאיר לפיד.

מכתב התפטרות – לאחר פרסום הקלטת הלוהטת עם דברי הרב עובדיה נגד דרעי, כתב דרעי מכתב התפטרות, לא לפני שווידא שכבר נוסח מכתב של מועצת חכמי התורה, הגוזר עליו לחזור בו.

מנותק – הכינוי שהדביק יאיר לפיד לנתניהו, בנאום התגובה לפיטוריו.

מע"מ 0 – תכניתו של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד להוזלת הדיור. הבייבי של לפיד ובבת עינו. נאחז בה בעקשנות אף שכל הכלכלנים התנגדו לה. נתניהו הצביע בעדה, אף שלא האמין בה, מתוך אילוץ קואליציוני, אך יצא נגדה כשהחליט לפרק את הממשלה. אחרי פיטורי לפיד, נתניהו הציג תכנית מע"מ 0 למוצרי מזון בסיסיים, אותה דחה זמן קצר קודם לכן, כאשר עמיר פרץ הציע אותה.

מפלגות אווירה – כינוי לעג גורף למפלגות המרכז מד"ש ועד "קדימה" שקמו ונעלמו. "יש עתיד" ו"כולנו" מוצגות בידי מפלגות השמאל והימין כמפלגות אווירה נוספות שתתנדפנה במהרה.

מצב האומה – תכנית סאטירית בערוץ השני, מזוהה עם הקצה השמאלי של המפה. לקראת הבחירות אירחה את ראשי המפלגות לחלקה האחרון של התכנית. אירחה את מופע האימים של ציפי לבני, שכינתה את נתניהו "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט" וסיננה קוסאמק עסיסי. על סף סיום העונה עברה התוכנית לערוץ 10, שם היא נקראת "גב האומה".

מרזועבי – ברוך מרזל וחנין זועבי, הקצוות המטורפים של שולי השיח – נציגי הלאומנות הגזענית של ערבים ויהודים, המאתגרים את חופש הביטוי בישראל. עמדו במוקד ריטואל הפסילה, בבחירות 2015.

מרכז-שמאל – שמאל.

מרן – הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו אשתקד. ש"ס ו"יחד" אוחזים בו וכל אחת טוענת: כולו שלי.

משטרת הקיטורים – ההברקה בתשדירי ועדת הבחירות המרכזית, לעידוד ההצבעה בכנסת. חל איסור על מי שלא הצביע, לקטר בארבע השנים הבאות. או השנתיים. או... עזוב...

נאום בתי הנבחרים – נאום שנשא נתניהו שבועיים לפני הבחירות בפני בתי הנבחרים בארה"ב בנושא סוגיית הגרעין האיראני. הנאום תואם ללא ידיעתו של נשיא ארה"ב וגרם למשבר דיפלומטי ולמשבר אישי בין רוה"מ ונשיא ארה"ב. האופוזיציה האשימה שמטרת הנאום הייתה להשפיע על הבחירות בישראל, בשיתוף פעולה עם ידידיו הרפובליקאים של נתניהו. תומכיו ראו בו שליחות לאומית; משא היסטורי לסיכול איום קיומי על ישראל.

נאום הצ'חצ'חים 2 – הכינוי שהודבק לנאום מתנשא של האמן יאיר גרבוז בעצרת להחלפת נתניהו בכיכר רבין, בו לעג ל"מנשקי קמעות ועובדי אלילים", השתלח בהם וטען שהם "משתלטים על המדינה". הכינוי מרמז לדודו טופז, מנחה עצרת הבחירות המרכזית של המערך ב-1981, בה הגדיר את מצביעי הליכוד כצ'חצ'חים, וגרם נזק כבד למפלגתו, שהפסידה בבחירות. 

נאום השקופים – נאומו של דרעי בכנס ש"ס, עם שובו מגלות ממושכת ומיוסרת בת שבועיים. חזר שוב ושוב על "השקופים" – השכבות המוחלשות.

נפתלי, מני – לשעבר אב הבית של מעון ראש הממשלה, ומאז האשם בכל שערוריות הבית, במחדל יום הכיפורים וברצח ארלוזורוב. האשם תמיד.

נתניהו מאוחדת – הבטחת הבחירות המעניינת ביותר, הייתה התחייבותו של יצחק הרצוג, במיני עימות עם נתניהו בהנחיית רינה מצליח, ש"אנחנו נשמור על נתניהו מאוחדת". כל כך קשה לו להתחייב על שמירת ירושלים מאוחדת?

סער, גדעון – השר הפורש של הליכוד, שהלחיץ את נתניהו במשך שבוע, באיתותי התמודדות נגדו בפריימריז של הליכוד, שלוו בסקרים מחמיאים. לא פחות מכך, הוא הלחיץ את השותפים לקמפיין "רק לא ביבי". סמוך לבחירות הצטרף למסע הבחירות של הליכוד.

סרטון הוועדים – סרטון בוטה של הליכוד, בהשתתפות נתניהו, שהציג בגאווה את "נפגעי נתניהו" - העובדים ברשות הנמלים וברשות השידור ו... מחבלי חמאס. גול עצמי שעורר סערה ואילץ את הליכוד ואת נתניהו אישית להתנצל.

סרטונים ויראליים – הלהיט התעמולתי של בחירות 2015 הוא הפקת סרטוני תעמולה והפצתם באינטרנט וברשתות החברתיות. הסרטונים הם הומוריסטיים ולרוב השחקנים המלוהקים בהם הם מנהיגי המפלגות עצמן. הוביל בנט שפתח את המסע בסרטון ההיפסטר ה"לא מתנצל" וסרטונים נוספים ובהם סרטון הסתה נגד מועמד "המחנה הציוני" יוסי יונה שהוצג בו כמחבל חמאסניק. הליכוד הפיק סרטונים בכיכובו של נתניהו בגן ילדים וכבייביסיטר. מרצ הפיצה סרטון שבו מנהיגיה רוקדים בחתונה. הסרטונים הופצו בהיקפים גדולים מאוד, וקיבלו חשיפה גם בתקשורת ההמונים.

עימות – כבכל מערכות הבחירות ב-16 השנים האחרונות, ראש הממשלה, כקודמיו, סירב להתייצב לעימות טלוויזיוני. ערוצי הטלוויזיה וחובבי הז'אנר הסתפקו בעימות לעניים, בין ראשי המפלגות שאינן מתמודדות על השלטון.

עלאת שכר החיילים – מעיקרי המצע של האחים גולדשטיין.

פוטש – טענתו של נתניהו לפיה לפיד ניסה להקים ממשלה חלופית עם החרדים. טענה הנגועה במידה הגונה של פרנויה. בשל מופרכותה זכתה לכינוי "פוטש בננה".

פיטורין – מערכת הבחירות נפתחה בפיטורי השרים לפיד ולבני בידי נתניהו.

פייגלינים – קבוצה מאורגנת של פעילי ימין רדיקלי, בהנהגת משה פייגלין, תחת הכותרת "מנהיגות יהודית", ניסתה לבצע השתלטות עוינת על הליכוד בשנים האחרונות, אף שאנשיה אינם מעלים על דעתם להצביע לליכוד. בפריימריז של הליכוד, תבונת ההמון טיאטאה אותם אל מחוץ לליכוד.

פסילה – ריטואל קבוע מידי בחירות, בו ועדת הבחירות המרכזית פוסלת מועמדות של מפלגות או מועמדים קיצונים, מעניקים פרסום ופופולריות לנפסלים ולדורשי הפסילה, מתוך ידיעה שהנפסלים יעתרו לבג"ץ ועתירתם תתקבל.

פראייר – מי שמצביע נתניהו, על פי צעירי "המחנה הציוני".

פרגמטי – הגדרתו של ליברמן החדש, בפיו של ליברמן.

פרנויה – הגדרה מקובלת לחשדנות היתר של נתניהו, שהביאה אותו למהלך של פירוק ממשלתו.

פרס ישראל – פרשה שהסעירה את מערכת הבחירות – התערבות פוליטית של נתניהו, בתפקידו כמ"מ שר החינוך, בהרכב ועדת השיפוט לפרס ישראל בחקר הספרות ובקולנוע. הוא הדיח את הפרופסורים הירשפלד והולצמן, צעד שהביא להתפטרות שאר חברי הוועדה ולהודעה של מועמדים לפרס שהם מושכים את מועמדותם. נתניהו קיבל את המלצת היועה"מ וחזר בו.

פרשת 443 – הכינוי שהדביק אביגדור ליברמן לפרשת "ישראל ביתנו". יחידת להב 443 היא סיירת מטכ"ל של המלחמה בשחיתות ובתור שכזאת היא סדין אדום בעיני ליברמן. טענתו היא שהחקירה היא רדיפה פוליטית.

פרשת "ישראל ביתנו" – בעיצומה של מערכת הבחירות הפכה לגלויה חקירה חשאית ממושכת אודות מעשי שחיתות רבי זרועות של ראשי "ישראל ביתנו" ופאינה קירשנבאום בראשם.

ציונות – הבחירות החזירו לאופנה את המילה ציונות. האם גם את התוכן? הגורם לכך היה העימות בנושא חוק הלאום, שהיה מהגורמים למשבר שהביא להקדמת הבחירות והועצם כאשר האיחוד של "העבודה" ו"התנועה" הגדיר עצמו "המחנה הציוני", ופתח דיון ציבורי על השאלה מיהו ציוני.

קול אחד – אחד מרשת של עשרות עמותות ארגוני שמאל, שלום וזכויות אדם, בכינויים מכינויים שונים, הפועלים לאורך כל השנה, ולטענת הליכוד התגייסו באופן בלתי חוקי לתעמולת הבחירות של "המחנה הציוני" ומרצ.

קולו של הרצוג – אחת מסוגיות הליבה של מערכת הבחירות.

קירשנבאום, פאינה – סגנית שר הפנים, החשודה המרכזית בפרשת "ישראל ביתנו", שנאלצה לפרוש מן החיים הפוליטיים.

רוטציה – ברטרו של 30 שנה, החליטו הרצוג ולבני על רוטציה, עם הקמת הרשימה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה", במקרה שינצחו בבחירות. אלא שבניגוד לרוטציה בין שמיר לפרס, כאן אין המדובר בפשרה בין שתי המפלגות היריבות, שאף אחת לא יכלה להקים ממשלה צרה, אלא בחלוקה בתוך רשימה אחת. הסכם הרוטציה הוא תוצאת השילוב בין האובססיה של לבני לראשות הממשלה, חוסר הבושה שלה וכישרון הסחטנות שלה, עם חולשתו של הרצוג. רוטציה? יש שראו בה מוטציה.

במשך שבועות הכל דיברו על כך שהרוטציה היא נזק. שעות אחדות לפני פתיחת הקלפיות, גם לבני הבינה שאין מנוס משימת קץ לפארסה. זה היה מאוחר מדי.

רק לא ביבי – האידיאולוגיה של מפלגות מרכז שמאל.

רשימות חיסול – דילים בפריימריז, שנועדו לדחוק את רגליהם של בכירים במפלגות, בידי מתנגדיהם. למרות השמועות, בליכוד ובמפלגת העבודה רשימות החיסול כשלו.

שבתרבות – תכניות ראיונות פומביים בערים השונות בשבתות. הפוליטיקאים, בעיקר בתקופת הבחירות, מרבים להשתתף בתכניות ולהציף בהכרזותיהם את כותרות השבת.

שומרי הסף – כינוי למבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, שאמורים להיות שומרי הסף של שלטון החוק. לטענת האופוזיציה וכלי התקשורת, הם נכשלו בתפקידם ומרחו את החקירות הנוגעות להתנהלות ראש הממשלה, משפחתו וביתו.

שיעור בצניעות – מה שקיבל נפתלי בנט מפרשת אלי אוחנה, על פי עדותו.

שיקום – הצעתו הנדיבה של יאיר לפיד לאסיר המשוחרר אריה דרעי.

שכר מינימום – ראש הממשלה החליט להעלות את שכר המינימום במגזר הציבורי, והחלטתו הואשמה ככלכלת בחירות.

שקופים – השכבות המוחלשות, בתעמולת ש"ס.

שרה נתניהו – אשת ראש הממשלה ומוקד הביקורת נגדו. דמות בעייתית, שהיחס אליה נע בין רחמים עליה ועל בעלה לבין שנאה וניצול חולשותיה לחגיגת בחירות סרת טעם.

שריונים – במפלגות שבהן התקיימו פריימריז, ניתנה למנהיגים סמכות לשריין מספר מקומות עבור אישים בולטים, בעלי משמעות ומושכי קולות, שייחסך מהם הצורך לכתת רגליים אחרי המתפקדים בפריימריז. בשלב מסוים רעיון השריון הפך את פניו, כאשר המנהיגים פתחו בזאר של חיפוש דוגמניות צמרת, שדרני צמרת, כדורגלני צמרת וכד'.

תכל'ס – סיסמת מלחמת המאסף של ליברמן על תדמיתו כמנהיג של מעשים והחלטות ולא של דיבורים. לא כל כך עזרה לו.

תשדירי הבחירות – לב מערכות הבחירות וההצגה הטובה בעיר בשנות ה-70 וה-80. היום – סרח עודף שדוף רייטינג לתעמולה באינטרנט.

* הלקסיקון הסופי יוצג לאחר הרכבת הממשלה

* "חדשות בן עזר"