הבלוג של אורי הייטנר

וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

****

במסכת מגילה מסופר על רבי יוסי, שהצטער כל  ימיו על שלא הצליח להבין את הפסוק: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כ"ח כ"ט). אמר: וכי מה אכפת לו לעיוור אם יום הוא, או אם לילה, שהרי בכל מקרה איננו רואה. עד שיום אחד בא מעשה לידיו, ופגש באישון לילה ובאפילה עיוור אחד, שהיה מהלך בדרך ופנס בידו. אמר רבי יוסי לעיוור: "בני, למה לך פנס?" אמר לו העיוור: "כל זמן שהפנס הזה בידי, רואים אותי בני אדם ומצילים אותי מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך".

כשאני קורא את המדרש הזה, השאלה הראשונה העולה במוחי היא – מיהו העיוור בסיפור הזה, רבי יוסי או ה"עיוור אחד". ברור מי עיוור פיסי. אבל מבחינה מוסרית, העיוור הוא רבי יוסי. רבי יוסי עיוור למצוקות הזולת, אינו מסוגל להיכנס לראשו של האחר, של החלש. יש כאן ביקורת חברתית על מנהיגות מנותקת, מסוגרת, אליטה הספונה בדל"ת אמות מגדל השן האקדמי של בית המדרש, מייגעת את מוחה בסוגיות תיאורטיות של פירוש פסוק זה או אחר, מבלי להבין את הפסוק לעומקו, כמאפשר להבין את מצוקתו של החלש, של הנכה, של העיוור. מנהיגות אמִתית היא זו, שצערה הוא צער החלשים בחברה, ולא צער מיופייף על אי הבנת פסוק; סוגיה המעניינת רק את מי שנמצא בין כותלי בית המדרש. מנהיגות אמִתית מתבטאת במחויבות חברתית, באכפתיות לחברה ולמצוקותיה. מנהיגות אמִתית מחויבת "להציל את העיוור מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". מנהיגות כזאת, תייגע את מוחה במאמצים אמִתיים לפתור את הבעיות החברתיות.

****

"אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה, י"ב ע"ב).

מיהם אותם צדיקים לעתיד לבוא, שיזכו ואור הגנוז שמור להם?

ניתן להתייחס לכך בפאסיביות – בבוא הגאולה יהיו הצדיקים שיזכו לכך. היהדות היא תרבות אקטיבית, הדורשת מן האדם לנהוג בצדיקות, ולכן ראוי כל יהודי לראות עצמו כמי שבמעשיו, בהתנהגותו ובאורח חייו עשוי לקרב את הגאולה.

"שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז שבתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם" (מרטין בובר, "האור הגנוז").

מדרש חסידים זה של מרטין בובר, מחזיר אותנו לסיפור על רבי יוסי והעיוור. האור הגנוז חבוי בתורה, אך הוא לא יתגלה מלימוד תורה לשמה, אלא במופת אורח חייהם, של המחויבים לערכיה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. ואולי, ה"אור" גנוז בתוך המילה "אורח", ללמדנו שאורח החיים שלנו הוא שעשוי לגלותו, אם נהיה ראויים לכך (ואותיות המילה "אור" גנוזות גם במילה "ראוי"). רבי יוסי היה גדול בתורה, כל ימיו הצטער על פסוק שלא הצליח לפרשו, אך כל עוד לא יצא החוצה מבית המדרש, לראות לאדם העיוור "את הלבן שבעיניים", לא הצליח לפרש את הפסוק. רק כאשר פגש את המצוקה האמתית, רק אז נפתרה הסוגיה. רק אז הצליח במשימת ביאור הפסוק. רק אז נגלה לו ה"אור" שבפסוק, הגנוז גם במילה "ביאור".

אותו עיוור פקח את עיניו של רבי יוסי. הוא, בפנס שלו, האיר לו את הדרך, כאומר: אם עד עכשיו היית מלא בעצמך, מה שהטריד את מנוחתך היה העובדה שאתה לא מצליח להבין פסוק מסוים, הרי אם תלך בדרך אותה אני מאיר לך, תבין באמת את התורה – תורת אמת, שמשמעותה היא תביעה לאורח חיים של סולידריות וצדק חברתי.

****

האם תתכן מנהיגות אחרת?

בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית ג', ז') מסופר: "שאול זכה למלכות, מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים, במבואות האפלים". זקנו = סבו. ולפי המדרש, סבו של שאול נקרא, בזכות מעשיו, "נר". נר, שהיה גם אביו של שר צבאו של שאול, אבנר בן נר. סבו של שאול, ומן הסתם מרמז המדרש על כך שהגֶנים הללו מצויים גם אצל שאול עצמו, האיר את הדרך לרבים. יש בכך כפל משמעות – האיר את הדרך במובן הרוחני. האיר את הדרך במובן הפיסי, סייע לעיוורים ולחלשים למצוא את דרכם, ולהיזהר מן "המבואות האפלים", "מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". זאת מנהיגות אמת.

****

והמנהיגות של ימינו, של מדינת ישראל? קשה לחשוד בנתניהו, בהרצוג, בלבני, בלפיד ובחבריהם, שכל חייהם הם מצטערים בניסיון לפרש פסוק מהתורה. אבל האם הם ערים למצוקות שבחברה הישראלית? האם הם מחויבים לחברה ולפתרון בעיותיה? או שמא גם הם עסוקים בעצמם, בקריירה שלהם, ספונים בדל"ת אמות של שררה? אותם מנהיגים שכל כולם מרוכזים בעצמם. מנהיג שעצמו ממלא את כולו, איך יישארו לו מרץ, אנרגיה וזמן למצוקות החברה, לצרכי הכלל?

****

המנהיגות שהקימה את המדינה; המנהיגות של היישוב טרם הקמת המדינה ושל המדינה בשנותיה הראשונות, היתה מנהיגות מזן אחר. נוטים להציג את המנהיגות ההיא, ככזאת שבלהט המשימתיות של המהפכה הציונית לא ראתה את הפרט, את האנשים עצמם. ההיסטוריונים החדשים מאשימים את המנהיגות הזאת, שהיא התייחסה לאנשים כאל שמן

בגלגלי המהפכה. אבל האמת היא, שאותה מנהיגות הקימה חברה סולידרית ומוסדות של סולידריות חברתית, כמו ההסתדרות הכללית, קופת חולים, חברת העובדים, בנק הפועלים (כשעוד היה בנק של העמֵלים ולא של העמַלות) וכמובן – צורות ההתיישבות השונות שנועדו לבנות חברת מופת של ערבות הדדית, החל בשכונות הפועלים, דרך המושב ומעל לכל -  הקיבוץ, הערבות ההדדית בהתגלמותה.

אותה מנהיגות ביקשה את האור הגנוז והאמינה שבאורח חייה היא מגלה אותו. דוד בן גוריון האמין שמדינת ישראל, שתושתת על חזון הצדק והשלום של נביאי ישראל, תהיה אור לגויים.

בשירו "הנס של הלב האמיץ", הציב המשורר אהרון זאב, קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל, אלטרנטיבה ליהדות שציפתה לנס. שירו מתחיל במילים השאולות מתפילת "על הניסים" של חנוכה: "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים והנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה", אך מיד הוא משנה כיוון. הניסים "שנעשו בידי אנוש / הנס של הלב האמיץ / הפלא של רוח האדם" וכו'. מהבית השני השיר מולחן, ומוכר כ"אנו נושאים לפידים" (שנגינתו מלווה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות). זאב מתאר את האנשים הצמאים לאור, אך מבינים שהוא לא יגיע בדרך נס, אלא הם יביאו אותו במעשיהם. הוא קורא לאותם אנשים להצטרף אליהם, אל ההנהגה המחויבת לגלות את האור הגנוז. "ומי אשר לב לו / הצמא לאור / יישא את עיניו ולבו אלינו / לאור / ויבוא!" ומדוע "אנו", מצליחים, נצליח, לגלות את האור? כיוון שאיננו מצפים לנס. איננו אומרים ש"יהיה בסדר". אנו מחויבים לחצוב בסלע עד דם כדי לגלות את האור הגנוז. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו // נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!"

ויהי אור! זאב חוזר לבריאת העולם. המעשה הראשון של הקב"ה הוא בריאת האור. איזה אור? האור הגנוז, אותו הוא מחביא מאתנו מאז דור המבול. זאב ובני דורו, מאמינים שבידיהם המפתח לגלות את האור הזה.

****

המשורר אברהם שלונסקי, איש העליה השלישית ומאנשי הרוח המובהקים של תנועת העבודה, ראה אף הוא את מעשה החלוצים כחיפוש אחר האור הגנוז. בשיר שבת במחזור השירים "בגלבוע", הוא כותב: "כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה / ומי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא יצק השמן לאורה". שבעת הקנים במנורת בית המקדש, משולים בעיניו לשבעת ימות השבוע. ביהדות של הגולה הוא ראה יהדות של שבת בלבד; יהדות תלושה, של רוח ללא חומר, ללא מעשה. הוא האמין שחבריו והוא יוצרים יהדות שיש בה גם ששת ימי מעשה, שגם הם מקודשים, גם הם משולים למנורת בית המקדש. ומי ראוי לצקת את השמן לאורה של מנורת בית המקדש? מי אשר הדליק המנורה בנפש, כלומר אותם חלוצים עליהם כותב שלונסקי, בגוף ראשון, את השיר כולו. ביציקת השמן במנורה, מציג שלונסקי את החלוצים ככוהנים וכלוויים של ימינו. ובמה הם זכו לכך? "הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך / על גגות על כבישים על חולות בארצי / הן ידך ריבוני זו שפכה". בניין הארץ, בניין חברת המופת, משול למזמורי הלוויים. הם, החלוצים, החילונים (לכאורה?) הם ידו של האלוהים. הם מביאי הגאולה.

****

בפברואר 1966 קיבל עמוס עוז את פרס חולון לספרות. בעת נאום קבלת הפרס, סיפר עוז את הסיפור הבא:

"יש בלונדון ימים עכורים שבהם העיר נעטפת חושך מלוכלך, שהוא תערובת פיח, ערפל ועשן, ושום איש אינו מעז לצאת מביתו: אפילו לאור פנס חזק לא תוכל לראות את קצות אצבעותיך מול עיניך. והנה, ביום כזה נקרא אדם אחד בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים שבסוף העיר. פתח האיש את הדלת ויצא ועמד בחושך העבה וקרא בקול, אולי תבוא עזרה. ואין מכונית נוסעת ואין עובר ושב. פתאום נחה יד זרה על כתפו ואיש, שאת פניו הסתיר החושך, אמר לו: 'אני אוביל אותך'. ואכן, הוליך הזר את האב הדואג מקצה העיר ועד קצה אל מחוז חפצו בלי היסוס, ורק כפעם בפעם אמר בביטחון: 'כאן שמאלה'. 'כאן מדרגות'. 'כאן שיפוע'. כשהגיעו אל פתח בית החולים, שאל האיש את הזר המכוסה חושך, איך מסוגל הוא לעבור ולפלס דרך בתוך האפילה הזאת. 'החושך והערפל', אמר הזר, 'אינם נוגעים בי, מפני שאני עיוור'".

בתום נאומו חזר עמוס עוז למשל העיוור בליל הערפל הלונדוני. הוא אמר שיש ימים שבהם דווקא "העיוור והמזנב בנחשלים, איש של מילים... הוא יכול לאחוז בידם של המעשים ולהגיד: הנה, כך. או: זהירות תהום. או: לעצור". עוז התכוון לסופרים כמורי דרך. איני סבור שכישרון ספרותי הוא ערובה למוסריות, לרגישות חברתית או לשיקול דעת פוליטי נכון. אך אני מאמין שיש מקום לאנשי מופת שידעו לפלס דרך באפילה, להצביע על הכיוון הנכון ולהאיר את הדרך הראויה.

****

למנהיגות שהובילה את מעשה בניין הארץ, לא היה צבא, לא היתה משטרה, לא היו בתי משפט. אך היא היתה אוטוריטה אמתית ליישוב, והציבור הלך אחריה, הלך לאורה. מדוע? הציבור האמין שהמנהיגות הזו מחויבת באמת לחברה ולחזונה. הציבור האמין שזו מנהיגות היודעת לגלות את האור.

איך יכול יצחק טבנקין, להניע אלפים רבים ליישב את האזורים הקשים ביותר, המסוכנים ביותר, להקים קיבוץ בכל פינה בארץ, לצאת לשליחות ההעפלה, הפלמ"ח ושאר המשימות הלאומיות שבני הקיבוץ המאוחד נרתמו אליהם?

אולי יסביר זאת הסיפור הבא, מפיו של ישראל גלילי: "אני זוכר ליל חורף, רוח, התריסים נוקשים זה בזה, הגשם ממשמש ובא. חשכה מוחלטת. והנה, פנס, אדם עם פנס. זה היה יצחק טבנקין. 'לאן?', שאלתי. 'אני מחפש אדם', ענה לי טבנקין, 'אני מחפש מגע אדם'".

* 929

בשנת 1995 הדליף ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בנאום מעל דוכן הכנסת את מסמך שטאובר – נייר מטה שהוכן לקראת פגישה של הרמטכ"ל אמנון שחק עם עמיתו הסורי. תוכן המסמך היה עמדות ישראל בנושא סידורי הביטחון אחרי נסיגה מלאה מהגולן. באותה שעה הכחישה הממשלה את נכונותה לנסיגה מלאה, וטענה שהיא מוכנה ל"נסיגה בגולן, לא מהגולן". המסמך הוכיח, לכאורה, שהממשלה מסתירה מן הציבור את כוונתה האמתית.

ביקורת חריפה נמתחה על נתניהו, בעיקר עקב הדלפת מסמך מסווג, אך לגופו של עניין נאמר, שבסך הכל מדובר ב"נון פייפר", במסמך העוסק בשאלה היפותטית, שאין בו נכונות לנסיגה מלאה, אלא הצגה עקרונית של דרישות הביטחון של ישראל אם וכאשר תעלה הסוגיה ועוד. נתניהו, בצדק, לא קיבל את ההסבר הזה. "נון פייפר" כזה מלמד על כוונות, מקדים את השלב הבא במו"מ וסופו להיהפך לפייפר.

בדיעבד, שנים אחדות מאוחר יותר, התברר שלא זו בלבד שה"נון פייפר" גילה את העמדה האמתית של הממשלה, אלא שכבר ב-1993 הסכים רבין, עקרונית, לנסיגה מלאה. ההסכמה הייתה במסגרת "הפיקדון". פרשת "הפיקדון" ממחישה את הדינמיקה של מו"מ וויתורים, ולכן כדאי מאוד ללמוד ממנה.

בביקור של רבין בארה"ב באוגוסט 1993, הוא הסכים לראשונה למה שעד אז התנגד לו – קבלת העיקרון של נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67. אולם לא הייתה זו הצעה רשמית לסורים. רבין הציג את העמדה הזאת לאמריקאים כפיקדון – הוא הציג שורה של שאלות לאסד, בנוגע למהות השלום והסדר הביטחון והתיר לאמריקאים להציג את הפיקדון לאסד רק אם ישיב בחיוב על שאלותיו. הוא הקפיד לציין שהפיקדון אינו עמדה רשמית במו"מ אלא "הנחה", במובן של אמירה היפותטית. הוא עמד בתוקף על הסודיות המוחלטת של המהלך. הוא גם הזכיר שהוא עומד על כך שהנושא יובא למשאל עם בישראל.

ומה קרה? אסד לא השיב, בוודאי לא בחיוב, בוודאי לא את התשובות להן רבין ציפה. אך בניגוד להתחייבות האמריקאית, מזכיר המדינה כריסטופר העביר את הפיקדון לאסד. רבין זעם, הוא ראה במעשהו של כריסטופר, בצדק, מעילה באמון. אך לא היה לו להלין אלא על עצמו. מילה שיצאה מן הפה – קשה לקחת אותה בחזרה. מילה שנכתבה והועברה לצד אחר, קשה לחזור ממנה. כך היה ברבים מן המשאים והמתנים של ישראל עם שכנותיה.

מרגע שהסורים קיבלו את הפיקדון מידי האמריקאים, היה כמעט בלתי אפשרי להציג עמדה פשרנית פחות. האמירה ההיפותטית הייתה לעמדה רשמית.

על רקע הסיפור ההיסטורי הזה, אני בוחן את פרשת המו"מ שניהל בלונדון באוגוסט 2013 נציגו של נתניהו יצחק מולכו עם הנציג הבלתי רשמי של אבו מאזן חוסיין אגהה, שפרטיו נחשפו בכתבה של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", סמוך לבחירות. במסמך הסכים מולכו לוויתורים מרחיקי לכת, קבלת העיקרון של הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ונסיגה ישראלית לקווי 49' עם חילופי שטחים, וויתורים מרחיקי לכת גם בעמדת ישראל בנוגע לירושלים ובקעת הירדן. פרטים דומים נחשפו כחצי שנה קודם לכן בידי ברק רביד בנוגע למו"מ על מסמך קרי ב-2014.

בתגובה אמרו נתניהו ואנשיו, שכלל אין המדובר במו"מ, ואין זו עמדה ישראלית, אלא מדובר בגיבוש נייר עמדות אמריקאי שיהווה בסיס למו"מ ושני הצדדים יכולים להתנגד לכתוב בו,  ומכאן שברנע שקרן. אכן, ברנע לא הזכיר שמדובר בגיבוש נייר העמדה האמריקאי, אך הוא כתב שהמסמך נועד להיות בסיס לשיחות. ראוי היה שיזכיר, שהמסמך נועד להיות מסמך אמריקאי שיהווה בסיס לשיחות. אך אין זה הבדל מהותי.

אם המדובר בנייר אמריקאי, למה ניסחו אותו שליחיהם של מנהיגי ישראל והפלשתינאים? לְמה נועד הנייר האמריקאי הזה?

ארה"ב היא המתווך במו"מ. ארה"ב כמעצמה, אינה רואה את עצמה רק כמנחה דיון שבו כל צד יציג את עמדתו, הפערים יהיו גדולים והמו"מ יתפוצץ מיד. היא רוצה להגיש נייר הסכמות כללי, שיהיה בסיס למו"מ. כדי שנייר ההסכמות יהיה אפקטיבי, המתווך בונה אותו עם נציגי שני הצדדים. כמובן שהמסמך אינו הסכם רשמי, אך הוא קובע את מסגרת העמדות, שעל פרטיהן יתקיים המו"מ האפקטיבי. כמובן שבמו"מ יוכל כל צד להסתייג מפרטים אלה או אחרים במסמך. אך ברור שהצדדים לא יוכלו להתנגד לעקרונות המסמך, שנציגיהם ניסחו. כלומר, כאשר נציגו של ראש הממשלה חתם על מסמך כזה, לא יכול לבוא ראש הממשלה למו"מ ולטעון שהוא מתנגד לכל נסיגה. הוא יכול להתמקח על הפרטים. הפרטים הם חשובים. כל פרט קטן עלול להביא לכישלון המו"מ. אבל אם ייחתם הסכם, הוא יהיה לפי העקרונות שגובשו מראש.

לכן, התנערותו של נתניהו מן המסמך בעקבות הפרסום, אינה רצינית ואי אפשר לקבל אותה. המסמך הזה מפרט את הוויתורים להם נכון נתניהו. המסמך הזה מנבא את הוויתורים להם הוא יסכים גם בעתיד.

יתכן שכל הוויתורים של נתניהו הם ויתורים טקטיים, שנועדו לגלגל את הכדור לצד השני, על מנת שהפלשתינאים יהיו אומרי הלאו, ובכך להימנע מבידוד מדיני ומשבר ביחסים עם ארה"ב. ואכן, מי שדחה את הוויתורים, הן של נתניהו והן של ברק ואולמרט היו הפלשתינאים. אפשר לומר על הוויתורים של נתניהו שהם לא היו ויתורים אמתיים, ועובדה שלא נסוגונו בעקבותיהם מאף גרגר חול. זה נכון, אך כך היה גם בעקבות הוויתורים של ברק ואולמרט. הסיבה לכך היא שהפלשתינאים אינם מוכנים לוותר על "זכות" השיבה.

אולם אילו הפלשתינאים הבריזו והיו מוכנים להסכם על בסיס הנייר הזה? מה היה קורה אז? נתניהו היה בולע את המילים שאמר? הוא יכול היה לחזור בו לגמרי מן ההסכמות? מדינאי חייב בגמישות מסוימת, אך הוא חייב לעמוד על עקרונותיו הבסיסיים ולא לזוז מהם. בדיוק כפי שהפלשתינאים אינם זזים מעקרונותיהם.

ראש ממשלה צריך לחשוב קדימה, גם על המשמעות התקדימית של הסכמותיו, במו"מ עתידי שינהלו יורשיו.

****

 כאשר נדרש רבי אמנון ממגנצא, לו מיוחס הפיוט "ונתנה תוקף", להמיר את דתו, הוא ביקש מן ההגמון שלושה ימים להרהר בדבר. הוא לא חזר כעבור שלושה ימים, ולבו ייסר אותו על כך שהעלה על דל שפתיו את עצם האפשרות של המרת הדת. כשהובא בכוח לפני ההגמון, ביקש לקצוב בעצמו את עונשו. "ויען רבי אמנון: אכן, אדוני, אני משפטי, כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך - דינה לחתכה. כי חפץ רבי אמנון לקדש את השם עבור הדיבור אשר דיבר בפה".  

רבי אמנון ממגנצא לא היה פוליטיקאי ולא מדינאי, ומדינאי מחויב ביתר גמישות ומשחק פרגמטי. אך יש דברים שאין אומרים בע"פ ואין מעלים על הכתב. כשמדובר בעקרונות היסוד, אי אפשר לשחק בהם. ומי שאינו מוכן באמת לוותר על עקרונותיו, אל יכתוב מסמכים שבהם הוא ויתר עליהם. הליכה על הסף היא הימור מסוכן הטומן בחובו נפילה לתהום.

איני איש של "אף שעל". אני תומך בוויתורים על חלקי א"י כדי להבטיח מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק. אך אני שולל מכל וכל ויתורים גורפים ומסוכנים מן הסוג שהופיע במסמך שהודלף.

אם העמדות שהופיעו במסמך מבטאים על דרכו של נתניהו, עליו לומר זאת בפומבי. אם לא – אל יחתום על הסכמים כאלה. 

* "שישי בגולן"

מישהו ראה לאחרונה את ציפי לבני? האמת? כן. היא נמצאת בשידורי התעמולה של ... הליכוד. הליכוד מרבה להציגה בתשדיריו. נציגי הליכוד המתראיינים מרבים להזכיר את הצירוף "ציפי ובוז'י" ולעתים אף "שוכחים" את הרצוג. הם עושים זאת בדיוק מאותה סיבה שהמחנ"צ מקפיד להסתיר את לבני. הן הליכוד והן המחנ"צ קוראים אותם הסקרים, והסקרים הם חד משמעיים – ציפי לבני היא נטל אלקטורלי.

אפשר לאהוב זאת או לא. אפשר להתווכח האם העוינות כלפיה מוצדקת. אבל שבוע לפני הבחירות, אין למפלגות זמן לניתוחים. בשעה זו המפלגות ממוקדות מטרה. הן מציגות את מה שמועיל להן ומסתירות את מה שפוגע בהן. המחנ"צ מסתיר את ציפי לבני הפוגעת בו. הליכוד מציג את ציפי לבני, כדי להזכיר לציבור מיהי ומהי עסקת החבילה של ה"אנחנו", בסיסמה, שאף היא הוסתרה, "אנחנו או הוא".

ניתן להבין את רצונה של מפלגה להבליט את מי ואת מה שישרת אותה בבחירות ולהצניע את מי ומה שעלול לפגוע בה. אולם האינטרס הציבורי מחייב אותה לשקיפות ויושרה. יש הבדל בין הבלטת מועמדים פופולריים והסתרת מועמדים בעייתיים ברשימה לכנסת, לבין הסתרת מועמד לראשות הממשלה.  

בבחירות לכנסת העשרים, שתי מפלגות מתמודדות על השלטון – הליכוד והמחנ"צ. מועמד הליכוד הוא נתניהו. למחנ"צ שני מועמדים ברוטציה – הרצוג ולבני. אם הליכוד ינצח, ראש הממשלה יהיה נתניהו. אם המחנ"צ ינצח, יהיו שני ראשי ממשלה – הרצוג במחצית הראשונה של הכהונה ולבני במחצית השניה. המצג כאילו הבחירות הן בין נתניהו להרצוג הוא מצג שווא. מצג שווא בנושא כה קריטי, כמו מיהם המועמדים לראשות הממשלה, הוא מעשה בלתי ציבורי ובלתי ראוי. זו תעמולה הראויה לגנאי.

הסתרתה של ציפי לבני נועדה להסתיר לא רק את לבני עצמה, אלא גם את בעיית המנהיגות וכושר העמידה של הרצוג. אין כל הסבר מניח את הדעת, לכניעה המחפירה של הרצוג לציפי לבני שאיימה עליו באקדח ריק. רוטציה, כשלעצמה, היא רעיון רע, כיוון שהיא פוגעת ברצף השלטוני, ביציבות הפוליטית ובמשילות. ניתן להבין אותה בסיטואציה של הקמת ממשלת האחדות ב-1984, כאשר לאף צד לא הייתה יכולת להרכיב ממשלה. בסיטואציה הזאת, הדרך היחידה להימנע מבחירות חוזרות הייתה ממשלת אחדות, והדרך היחידה להסכים על ממשלת האחדות הייתה רוטציה. אולם כאשר מפלגה מתמודדת על השלטון ומציעה רוטציה בין ראשיה, היא מבטאת אי אמון במנהיג שלה.

לבני ניהלה מו"מ כאשר בכל הסקרים היא לא עברה את אחוז החסימה. במצב נורמלי, אילו היה משוריין לה מקום בעשיריה הראשונה, היא הייתה צריכה להיות מרוצה. בעזות מצח, תוך ניהול מו"מ מקביל עם הרצוג ולפיד, היא העלתה דרישה משוללת כל יסוד הגיוני – רוטציה בראשות הממשלה. למה? מסיבה אחת בלבד. היא רוצה, ממש רוצה, כל כך כל כך רוצה להיות ראש הממשלה. והרצוג, בהחלטה אומללה, נכנע לגחמה הזאת. הבלטתם של לבני והרוטציה, מאירה בזרקור ענק על העדר חוט השדרה המנהיגותי של הרצוג.

ראוי הציבור ליחס קצת יותר מכבד, ממי שמבקשים ממנו אמון. 

* "ישראל היום"