הבלוג של אורי הייטנר

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שאין לי מפלגה, אין לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות. הסיבה לכך אחת – אין מפלגה המשקפת ומייצגת את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי...

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער "התחיה" עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער "התחיה", לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילות בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת "התחיה", ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. "צומת" ו"התחיה" התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של "כך" לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי ש"התחיה", ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת "השידרה הכפולה" שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של 25 שנים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

1996 - הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי "הדרך השלישית", בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו ו"הדרך השלישית". נתניהו הפתיע וניצח ו"הדרך השלישית" קיבלה 4 מנדטים.

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות "הדרך השלישית" לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת "הדרך השלישית" מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של "הדרך השלישית" עם "ישראל בעליה" (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי ב"דרך השלישית" הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי ל"הדרך השלישית", אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו. שמחתי מאוד על ניצחונו.

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. "הדרך השלישית" כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי ב"ישראל בעליה", מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת "הדרך השלישית".

"ישראל בעליה" נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של "הדרך השלישית", וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן "ישראל בעליה" קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה ל"קדימה" לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות, אח"כ התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי ב"תפנית" בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותומך בחלק ניכר מעמדותיו. הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

לצערי, "תפנית" לא עברה את אחוז החסימה.

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי ל"בית היהודי", בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

אך "הבית היהודי", ללא "האיחוד הלאומי", הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי ב"בית היהודי" את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת "הבית היהודי" תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה - לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת, מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

אני חייב לציין – המחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

אני שולל גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות אני רואה כגחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

אני תומך בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה חסרת אחריות, ומעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. אני רואה בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו החלטתי לתמוך ב"כולנו" – כמפלגה המשדרת אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. אני תומך במסר החברתי שהוא מייצג, אף שאני חולק עליו בכמה סוגיות יסוד (ובראשם הפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). אני רואה בו את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, ומאמין ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. אני מאמין שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושוללים את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של "כולנו" ניצי.

אני מאמין ש"כולנו" תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות הקיימות, החלטתי לבחור הפעם ב"כולנו".

****

רק פעמיים הצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה. 

* "חדשות בן עזר"

* איני מסכים כמעט עם אף מילה בדבריו של מאיר דגן. אני רחוק מאוד מדעותיו הן בנושא האיראני והן בנושא הפלשתינאי. אף שאיני מחסידי נתניהו, איני מקבל גם את ביקורתו הגורפת על נתניהו.

עם זאת, אני מתקומם נגד הדה-קרדיטיזציה והדה-לגיטימציה שעושים לו בעקבות הדברים, מחיפוש מניעים זרים, כלכליים וכו' כמה שעומד מאחורי ביקורתו, כמו הטענה שעמדותיו נובעות מכך שכהונתו כראש המוסד לא הוארכה.

מעטים האנשים שתרמו תרומה גדולה לביטחון המדינה כמאיר דגן ואנשים שגילו אומץ רב כל כך כמוהו. אין בכך כדי להצדיק את עמדותיו ולא להעניק לו חסינות מפני ביקורת, אך הוא בהחלט ראוי ליחס מכבד ולא להצגתו כאויב הציבור.

מצער מאוד שהשיח הציבורי בישראל, משני צדי המתרס, מתאפיין בשנאה והתלהמות, ובגישה לפיה מאחר וכל האמת אצלי, מי שחושב אחרת ממני בהכרח נגוע במניעים זרים. זהו שיח הרסני לחברה הישראלית.

* הכרתי את מאיר דגן, כאשר הוא התייצב לתמוך במאבקנו על הגולן, לאחר שחרורו מצה"ל. עמדתו הייתה חד משמעית נגד הנסיגה והוא סייע לנו בהסברה. עמדתו נומקה הן בנימוקים ביטחוניים והן בנימוקים ציוניים התיישבותיים.

דגן דגל בעמדות ניציות לא רק בנושא הגולן, אלא בכל הנושאים. זכותו לשנות את דעתו, אך כאשר כל הנתונים מעידים על צדקת הגישה הניצית, הן בעקבות התפרקות מדינות הלאום הערביות ועליית האסלאם הקנאי, הן בעקבות התוצאות המרות של הנסיגות באוסלו ובהתנתקות והן בעקבות דחייתן של כל ההצעות הפשרניות ביותר בידי הפלשתינאים, מוזר שדווקא מי שבתפקידו אמור היה לראות היטב ומקרוב את המציאות, מגיע למסקנות המנותקות מהן.

על כך ראוי להתווכח אתו, וחבל שיש מי שממירים את הוויכוח הענייני בהכפשות.

* הלקח המרכזי ממחדל מלחמת יום הכיפורים, הוא שראשי המודיעין הישראלי הם בני אדם, לא אלים. וכבני אדם, הם עלולים לטעות. וכאשר מנהיגים מתייחסים אל דבריהם כאל דברי אלוהים חיים – הם עלולים להיגרר ולגרור את מדינת ישראל לטעות נוראית. כך היה במלחמת יום הכיפורים. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולמרבה הצער גם לא הפעם האחרונה שהם טעו ובגדול; שהם לא הבינו את המזרח התיכון.

הטעות המודיעינית במלחמת יום הכיפורים, היא כאין וכאפס לעומת הקונספציה ההזויה של אורי שגיא, ראש אמ"ן, בנושא הסורי (שלמרבה המזל לא התממשה, אחרת מחירה היה כבד לאין ערוך ממחיר מחדל יום הכיפורים). שגיא פִנטז שחל שינוי אסטרטגי בסוריה, שאסד חותר לשלום עם ישראל, ששלום כזה יחזיק מעמד, שהשלום הזה הוא האינטרס הישראלי, ומה שמפריד בינינו לבין השלום הזה הוא הגולן. לכן, ישראל חייבת לסגת מהגולן. רבים ובהם מנהיגים אימצו את הקונספציה. אילו חלילה פעלנו על פי הקונספציה שלו, היום צפון מזרח הכינרת, רבע משטח האגם, היה בשליטת דאעש, עם האפשרות להרעיל את מימיה.

אני מכבד מאוד את מאיר דגן, מטובי הלוחמים והמפקדים בצה"ל ובמוסד ומהאמיצים שבהם. ראוי להקשיב לו, אך בספקנות, בעיניים פקוחות. למיטב הכרתי, הוא טועה טעות חמורה, הן בעמדתו בנושא האיראני והן – בנושא הפלשתינאי. צר לי לקבוע זאת, אך עמדותיו פשוט מנותקות מן המציאות.

הלקח המרכזי ממלחמת יום הכיפורים, הוא שהמנהיגות האזרחית אינה חייבת ללכת שבי אחרי עמדות מערכת הביטחון. אם אזרחי ישראל בחרו בנתניהו לראשות הממשלה, הם בחרו בו כדי לקבוע את המדיניות, לא כדי לפעול על פי מדיניות שקבעו ראשי קהיליית המודיעין.

ובנושא האיראני, נתניהו דווקא קיבל את המדיניות עליה המליצו ראשי קהיליית המודיעין בראשות דגן ונמנע מפעולה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראני. אני מקווה מאוד שהחלטה זו לא תתברר בדיעבד כבכיה לדורות.

* בכל מערכות הבחירות הייתה לי הערכה ברורה מי ינצח, ולמעט בחירות 1996 תמיד דייקתי. זו הפעם הראשונה, שבה שבוע לפני הבחירות אין לי כל הערכה ואף תוצאה לא תפתיע אותי.

* פוליטיקה היא אמנות האפשרי ובבחירות אנו בוחרים בין אלטרנטיבות. לעתים אנו בוחרים באלטרנטיבה שאנו מזדהים אתה. לעתים אנו בוחרים ברע במיעוטו, בעינינו. אבל תמיד כדאי שנצביע בעיניים פקוחות ולא נהפוך לחסידים שוטים של מי שאנו בוחרים בהם.

אני יכול להבין ולקבל אמירה, של מי שמצביע בעד הרצוג למרות זכות השתיקה, כיוון שהוא תומך בדרכו הפוליטית ומעדיף אותו על האלטרנטיבה. איני יכול להבין ולקבל את מי שמדקלם את תירוציו המביכים בנושא זכות השתיקה.

אני יכול להבין ולקבל אמירה, של מי שמצביע בעד נתניהו למרות החשיפות על ויתוריו המפליגים במו"מ עם הפלשתינאים ובמו"מ עם אסד, כי הוא עדיף על האלטרנטיבות, או כיוון שהוא עומד על כמה עקרונות חיוניים, או כיוון שהוא מעריך את יכולת התמרון של נתניהו במו"מ ומאמין שזו טקטיקה שנועדה לא לוותר מצד אחד, ולמנוע עימות עם ארה"ב והעולם מצד שני. כל אלה טענות לגיטימיות ורציניות. אך איני יכול להבין ולקבל את מי שמדקלם את הכחשותיו המביכות של נתניהו ואת הצגת העובדות כקונספירציה של נוני מוזס.

* זלמן ארן, מי שהיה שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם שהוא הולך אחרי בן גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם הוא פוקח עין תורנית כדי לוודא שעיניו של ב"ג אינן עצומות.

* במשך שנים רבות, "ידיעות אחרונות" ושלוחותיו הובילו את תרבות הסגידה לעושר ולעשירים, הערצת הטייקונים וכל אותן רעות חולות שהן בין הגורמים המרכזיים לפערים ולעוולות החברתיים. ולכן, הפוזה של מגן החלשים והחותר לצדק שבה מתהדרים העיתון ושלוחותיו, אינה אמינה. זהו שימוש ציני וצבוע במצוקות בחברה הישראלית, למטרותיו הפוליטיות והעסקיות של המו"ל.

* המהפכן, הטרוריסט ורוצח ההמונים צ'ה גווארה הוא הוכחה ליחס ההפוך הקיים, לעתים, בין מי ש"אוהבים את האנושות" למי שאוהבים בני אדם. בגל"צ דווח על כך שבמכללות הפיצו תאי סטודנטים של המחנה הציוני את תמונתו של גווארה. מה כל כך ציוני במי שהגדיר את ישראל של טרם מלחמת ששת הימים מדינה אימפריאליסטית, שלל את קיומה ותמך באויביה?

אני שותף להערכת הכתב בגל"צ שייחס את העיוות הזה בעיקר לבורות. גווארה הפך לסמל סקס החורג מאישיותו האמתית ודרכו האמתית. אך השימוש בו כסמל מבטא סנטימנט מסוים, והוא ממש לא סנטימנט של קונסטרוקטיביות ציונית. זו אש זרה המלחכת בשולי המחנה הציוני ומחייבת את מנהיגיו למהר ולכבותה, בטרם תתפשט פנימה.

* אילו ניתן היה להצביע בשני פתקים, את הפתק השני הייתי נותן ל"ובזכותן" - חרדיות מחוללות שינוי. אני אוהב מאוד את מה שהן מייצגות ואת השינוי שהן שואפות לחולל. הן מבטאות קול חשוב מאוד לחברה הישראלית.

* נתניהו עלה על סירטון.

* תקציר אירועי השבוע האחרון: סרטון של הליכוד המשווה עובדי מדינה למחבלי חמאס. נאום הסתה של "איש רוח" בהפגנת רבבות בכיכר, בו הוא מסית נגד ציבור גדול בישראל, בז לו ומתנשא עליו והקהל אינו מוריד אותו בקריאות בוז מהדוכן. עיתונאי מבזה אלמנת צה"ל בביריונות מילולית גסת רוח. מחזאי משווה מפלגה גדולה וחשובה בישראל לנאצים.

תרועות הסיום של מערכת בחירות דוחה ומכוערת, שאקורד הפתיחה שלה היה מופע אימים של מועמדת לראשות הממשלה, שבעיניה התמודדות דמוקרטית בין מפלגות על השלטון היא "הורדת הזבל".

שיגמר כבר.

* בתגובת נגד לדברי הבלע של יאיר גרבוז, החל גל יציאה מן הארון של מאמינים בקמעות. איני מאמין בקמעות, איני מנשק מזוזות, איני משתטח על קברי צדיקים. אין זו דרכי ביהדות. אולם אני מכבד את הציבור הנוהג אחרת ממני, וסולד מן ההתנשאות והשיסוי, הפחד מן האחר וההפחדה מפניו ומחרחור מדנים בין קבוצות בחברה הישראלית, מטעמי בחירות.

* איני יודע אם הוריו של משה כחלון "מנשקים קמעות", אבל ברור לי שהם הציבור עליו התנשא יאיר גרבוז בדברי הבלע שלו. עובדה זו מחזקת את תמיכתי בו.

* כתומך ב"כולנו" אני אמור להתקומם על כך שנתניהו מתהדר במהפכת הסלולר בתעמולת הבחירות של הליכוד, אבל אני דווקא מקבל זאת בחיוב רב. בדיוק מאותה הסיבה שאני שולל את התנערותו של נתניהו מאחריות למחדלים וכישלונות וגלגולם כלפי מטה, אני מחייב את ניכוס ההצלחות, כי זו תפיסת האחריות שבה אני דוגל. ראש הממשלה נושא באחריות להחלטות ולמעשים של ממשלתו, לטוב ולרע. אין אחריות זו מפחיתה מאחריותם של השרים להצלחות וכישלונות בתחומי אחריותם.

* משום מה, נתניהו אינו מונה ברשימת הישגיו את ועדת ששינסקי, שחוללה את רפורמת התמלוגים במשק הגז, שבעיניי היא התמורה החברתית החשובה ביותר בתקופת שלטונו. כנראה שהחיבור ההדוק שלו לטייקונים גורמת לו להצניע את מה שעלול להכעיס אותם.

* מיד לאחר נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, כתבה רווית הכט פשקוויל שטנה ב"הארץ", ובו גינתה, בין השאר, את אלי ויזל שנכח בנאום, וכינתה אותו בעזות מצח "בובת סמרטוטים מהשואה". דברי הבלע הללו היו רק קדימון למאמר רווי שנאה, ממוקד כולו באלי ויזל, שכתב כעבור ימים אחדים רוגל אלפר.

את כל שנאת ישראל שבו, את כל האוטואנטישמיות שמפעפעת בו, את כל אובססיית גימוד השואה שלו, את כל תסביכיו כיהודי-בעל-כורחו, הטיח אלפר, בפרץ חסר-רסן של שנאה, באלי ויזל.

אלי ויזל בן ה-86, סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, הוא אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נושא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. בנימוקים להענקת פרס נובל לויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". לאורך כל השנים, אלי ויזל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות.

עד כאן הכל בסדר. אלא שכהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. והוא תמך ותומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים הוא משמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן. וזה כבר לא כל כך בסדר. ולכן, לאורך שנים גורמים אנטישמיים ואנטי ישראליים, כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו, סונטים בו וסולדים ממנו. אורי אבנרי, למשל, כבר בשנות ה-80 הדביק לו את התואר "שואן".

בעקבות תמיכתו בנאום נתניהו והתייצבותו לנאום בקונגרס, יצא נגדו רוגל אלפר במאמר נורא ואיום, חצוף ויהיר. הכותרת, שהיא גם שורת הסיום והמחץ של המאמר היא "אלי ויזל, צא מחיינו!" כלומר, אלפר היוצא נגד כל קריאה בגנות מעורבות ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים במימון פעילות פוליטית בישראל, יוצא לפתע חוצץ נגד זכותו של ויזל להתערב בנעשה בישראל, או בזכותו כאזרח ארה"ב להתערב בעמדת ארה"ב כלפי ישראל. 

אלפר לא חסך בסופרלטיבים כדי להשפיל את אלי ויזל. "במודעות עצמית גלויה, טווסית ומתנאה קמעה, כסימן ההיכר של האייקון שטיפחת לעצמך", זו דוגמית אחת.

לרוגל אלפר יש תסביך בנושא השואה. אין שבוע שבו אין הוא כותב על "דת השואה", "פסטיבל השואה" וכו'. יש משהו כפייתי בעיסוקו בנושא. הוא דומה למכחישי השואה; אלה שהשואה מפריעה לאנטישמיות שלהם ולכן הם מכחישים אותה. השואה מפריעה לאוטו-אנטישמיות של אלפר ולכן הוא מגחיך ומגמד אותה. "כל הג'אז השואתי הזה", הגדיר אלפר את נוכחותו הסמלית של ויזל בנאום. את תשואות חברי הקונגרס לאיש הרוח הנערץ עליהם הוא הגדיר "אוטומטיות", שיש בהן "קלות בלתי נסבלת", כהגדרתו.

וכאן באה התקפת המחץ, המבטאת את השקפת עולמו של אלפר. "מה עשית שם, אלי ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה. לא מדובר בבעיה שלך". הרי אין דבר המעורר את סלידתו של אלפר כמו היותו בן לעם היהודי. ואם יש סולידריות יהודית, אם יש זיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל, אם יש ברית ייעוד או לפחות ברית גורל בין היהודים בארץ ובגולה, הרי שיש עם יהודי, ומדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והגרוע מכל – רוגל אלפר הוא חלק מן העם היהודי. אין דבר שהוא מואס בו יותר מאשר עובדת היותו חלק מן העם היהודי, ואין מי שמזכיר לו את העובדה הזאת יותר מאלי ויזל. ולכן, את כל אובססיית השנאה העצמית החולנית שלו, הוא מטיח בחוצפה באלי ויזל, ומגדיר אותו "חוצפן".

אלפר אינו רואה את עצמו ואת אלי ויזל כחלק מאותו עם. ההשתייכות שלו אחרת. "אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים וחרדים". הפלשתינאים, כלומר ערביי ישראל, הם שותפיו הטבעיים. הם "העם" שלו. וכדי להיות קוהרנטי הוא מוכן לסבול גם את החרדים החיים כאן, בפרט שהקיצונים שבהם הנם אנטי ציונים כמותו.

* אני סבור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכל או לא כלום". אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. אלפר כביכול קורא לויזל לעלות לישראל, אך הוא עושה זאת כדי לבוז לו, כדי לסנוט בו, כדי להשפיל אותו, כדי לסתום את פיו. כדי לומר לו שזה בסדר שהוא נאבק נגד עוולות בבוסניה, באפריקה ובדרום אמריקה, אבל עליו לסתום את פיו כאשר מדובר בעוולות נגד יהודים ונגד מדינת היהודים.

לפני חודשים אחדים אלפר כתב על כוונתו "להגר", כלומר לרדת מן הארץ. על פי הדרישה מויזל - מרגע ירידתו יהיה עליו לסתום את הפה בנוגע לישראל. אז אולי באמת הגיע הזמן שיקיים את הבטחתו, ובכך יקיים גם את הבטחת הנביא: "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". דיבוק – צא!

* מדי יום מתפרסם ב"הארץ" לפחות מאמר אחד של תמיכה בקרטל הלאומנות הערבית. למגינת לבה של מרצ, שעה שהיא נאבקת על עצם הישרדותה הפוליטי, העיתון הפונה למצביעיה הפוטנציאליים מגויס להעביר אותם לרשימה הערבית.

ביום ראשון היה זה תורו של גדעון לוי, שהציג אותה כאלטרנטיבה היחידה להפרתאייד ואקיבוש, ולכן "חייבים להצביע" בעבורה. היא היחידה שמבטאת שינוי אמתי ולא "החלפת ביבי בבוז'י". היא היחידה המהווה אלטרנטיבה ל"עוולות הציונות" ולהונאה של "יהודית ודמוקרטית".

במילים אחרות – גדעון לוי וחבריו אינם רואים בבחירות התמודדות על השלטון בישראל, או בחירות שנועדו להשפיע על דרכה של המדינה, אלא הזדמנות לקדם מהפיכה רדיקלית של החלפתה של ישראל בתופעה חלופית. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ובעיניהם זו הונאה. בעיניהם, מדינת לאום עשויה להיות דמוקרטית אם היא מדינת הלאום הבריטי, הצרפתי, האיטלקי, הגרמני וכן הלאה, אולי בעיניהם העיוורות גם מדינות הלאום הערביות הן דמוקרטיות. מדינת לאום יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית. למה? כי הם גזענים. כי הם אוטו-אנטישמים. וכיוון שישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית, והם הרי דמוקרטים דגולים, הם נגד קיומה של מדינה יהודית. הצבעתם היא הצבעה חתרנית נגד קיומה של המדינה היהודית, נגד קיומה של מדינת ישראל. אולי הם מוכנים לכך שהמדינה שתקום תחת מדינת ישראל תיקרא "ישראל", אך כבר אמר מחמד ברכֶּה, המנהיג היוצא של חד"ש, בראיון ל"הארץ" לפני חודשים אחדים, שהוא נגד השם ישראל למדינה.

מדינת ישראל היא מדינה ציונית. היא קמה כמימוש הרעיון הציוני ולמען הגשמת הציונות. אולם בעיני גדעון לוי ושכמותו הציונות היא עוול, ולכן אין מקום מתחת השמים למדינה הזאת. צריך להחליף אותה במשהו אחר. ההצבעה הרדיקלית למפלגה הלאומנית הערבית מסמנת בעיניהם את האלטרנטיבה הזאת.

במאמרו, מציג גדעון לוי את הפנטזיה שלו. הרשימה הלאומנית הערבית תהיה השלישית בגודלה. נתניהו והרצוג יקימו ממשלת אחדות, הרי אין ביניהן כל הבדל בעיניו (כל היהודים אותו דבר). המפלגה הלאומנית הערבית תהיה מפלגת האופוזיציה הראשית, וכך תהיה סוף סוף בפרלמנט של מדינת ישראל אלטרנטיבה למדינת ישראל.

* ושוב, כדאי להזכיר, שאם מדינת ישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא גם לא תהיה דמוקרטית. המדינה הלא יהודית הזאת, שמטרתה הראשית תהיה הצפת הארץ במיליוני "פליטים" פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה", תהיה במהרה מדינה ערבית נוספת, שתהיה דמוקרטית בדיוק כמו שאר המדינות הערביות במזרח התיכון. 

* וביום שני – הפתעה. לא בכל יום מפרסם "הארץ" מאמר של מרצה באוניברסיטת אריאל, המגדיר עצמו כ"ימני" וכאיש "המחנה הלאומי". אבל כאשר מדובר באיתן אורקיבי, שהסביר מדוע הוא יצביע בעד הרשימה הערבית, הוא אורח הכבוד של מדור דעות. לא, חבל שאשחק את מקשי המקלדת שלי, בניסיון להסביר את המהלך הפתלתל והעקום בו הוא הסביר את הצבעתו ההזויה.

* מי ששלחו ילד בן עשר לרצוח שבוי, ומי שהפכו את ילדי עזה למגן אנושי, הן שתי שלוחות של אותה מפלצת.

* ביד הלשון

מרכז מורשת מנחם בגין מוציא לאור סדרת חוברות המביאות את הגותו של בגין בנושאים שונים. לאחרונה יצאו שלוש חוברות, בנושאים: הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית, הפרדת הרשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית וחרות האדם.

קשה שלא להתפעל מעומק הגותו, מכושרו הרטורי הנדיר וגם מן השפה העברית השגורה על פיו. שפתו עשירה ומדויקת וניכר עד כמה הוא אוהב אותה, נהנה לפלרטט אתה. בגין נהג לשבץ בנאומיו ובמאמריו ביטויים וציטוטים לועזיים, באנגלית, צרפתית ובעיקר לטינית, ולא אחת דומה שהוא מתהדר בשליטתו בהן. אך כאשר הוא עושה זאת הוא ממהר לתרגמם לשפת עבר.

אהבתו לשפה העברית מתבטאת גם בהמצאת מונחים שונים בעברית. שנים מצאו חן בעיניי במיוחד: מאומיות ומהומיות.

מאומיות הייתה הצעתו למונח העברי לניהיליזם. באין חזון יפרע עם ובאין אידיאולוגיה לא נשאר מאומה. ולכן ניהיליזם הוא מאומיות.

מהומיות, לעומת זאת, היא גרסתו העברית לאנרכיזם. האידיאולוגיה של התנגדות לשלטון ולמדינה, היא מתכון למהומות ולניהול החברה באמצעות מהומות. 

* "חדשות בן עזר"

* כותרת העל באתר "הארץ", מעל כל פשקווילי השטנה לנתניהו ולמאבק נגד הגרעין האיראני, הוא "יום השואה". ניסיון להגחיך את נתניהו, אך למעשה המשך המהלך שאותו מוביל אורי משגב - גימוד השואה והגחכתה, ציורה של ישראל כנאצית ומלחמת חורמה נגד הפקת הלקח מן השואה, כיוון שהפקת הלקח מן השואה היא הציונות, שבעיני דבוקת שוקן היא תועבה.

* פשקוויל בלע מאוס נגד נאום נתניהו, כתבה רווית הכט ב"הארץ". את הנאום היא כינתה "נאום", האשימה אותו כ"גזעני" ו"איסלמופובי", כמובן האשימה אותו ואת מדינת ישראל בפשעי מלחמה והרג המוני, את נתניהו היא הגדירה כ"חייל צייתן של איל הון רפובליקאי הנלחם בשלטון הדמוקרטי", את ארה"ב היא גינתה על תמיכתה בישראל וכו'.

הקטע הדוחה ביותר בפשקוויל הנאצה, הוא האופן בה היא תיארה את חתן פרס נובל, איש הרוח הדגול, ניצול השואה אלי ויזל: "בובת סמרטוטים מהשואה", כמתחרה באורי משגב בהגחכת השואה וגימודה.

והדבר החמור ביותר – "הארץ" לא העלה את פשקוויל השטנה במדור הדעות, אלא ככותרת הראשית (!) של האתר, בשעות שלאחר הנאום.

* באופן חד פעמי, רווית הכט כתבה (במאמר אחר) משפט נכון: "מרזל ודומיו עושים שירות דווקא לשמאל".  

* חמי שלו היה פרשן מדיני ב"ישראל היום" ועבר להיות פרשן מדיני ב"הארץ". וזה בסדר גמור. מה שלא בסדר, הוא שברגע שהפך מפרשן מדיני ב"ישראל היום" לפרשן מדינית ב"הארץ", דעותיו השתנו מיד, מדעותיו של מו"ל "ישראל היום" לדעותיו מו"ל "הארץ". ונשאלת השאלה: האם עמדותיו הן העמדות שהביע ב"ישראל היום" וב"הארץ" הוא משמיע את קול אדוניו? האם עמדותיו הן העמדות שהוא מביע ב"הארץ" וב"ישראל היום" הוא השמיע את קול אדוניו? או שמא כלל אין לו דעות, והוא רק יודע להשמיע את קול אדוניו? כלומר, שכפרשן, ההתמחות שלו היא להיות הפרשן של מחשבות הבוס.

* בגיליון שבת של "הארץ" חמי שלו כתב מאמר ממש אנטישמי ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", על המלחמה שתפרוץ אם נתניהו יצליח לשכנע את הקונגרס לסכל את ההסכם עם איראן. תהיה זו מלחמה באשמת היהודים, ככתוב בפרוטוקול ג' של "הפרוטוקולים של זקני ציון". תהיה זו הוכחה לכוח היהודי השולט בעולם, עם הלובי היהודי ו"המיליארדר היהודי" וכו'. לא. חמי שלו לא כתב בדיוק כך. הוא הזהיר, שהאנטישמים יראו בנאום ביבי הוכחה לכך, ושהם – לא הוא, חלילה - יאמרו זאת. כלומר, הוא מראש מאשים אותנו באנטישמיות שתופנה כלפינו, אם לא ייחתם הסכם שמסכן אותנו. המסקנה היא כמובן שהאסון הגדול ביותר הוא שלא ייחתם אותו הסכם, המקבע את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

לכן הוא גם חוזר על הטענה שנתניהו לא הציע אלטרנטיבה. כלומר, הוא טוען שנתניהו כן הציע אלטרנטיבה, אך היא לא ממשית, כי האיראנים אינם מוכנים לה. זו גישה של הסכם בכל מחיר. למען הסכם בכל מחיר, חייבים להציע הצעה שאיראן תסכים לה. ואיראן תסכים רק להצעות שישרתו את מטרת העל שלה – להיות מעצמה עם נשק גרעיני.

* מתוך מאמר של אורי אבנרי ב"הארץ": "ההכרעה היא בין שתי מדינות שונות — המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית, שעליה חולם הימין הקיצוני ואותה הוא מקדם יום יום ושעה שעה, או המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית, שעליה חלמו הרצל וז'בוטינסקי, ויצמן ובן־גוריון. לא פחות". אני ערכתי בעבר מחקר אקדמי מקיף על אורי אבנרי וקראתי אלפי מאמרים שלו משנות החמישים והשישים. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כחלופה למשטר בן גוריון. הוא טען שההכרעה היא בין שתי מדינות שונות: המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית שעליה חולמים בן גוריון ומפא"י לבין המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית שעליה חלם "הנוער העברי", שהוא היה מייצגו האולטימטיבי. פתאום אבנרי נהיה בן גוריוניסט... אגב, בן גוריון נלחם באורי אבנרי ובעיתונו, באמצעות השב"כ, כפי שהיום לא היה עולה על דעתו של שלטון כלשהו. הוא גם התכוון להוציאו מחוץ לחוק ולאסור את אבנרי על פי תקנות שעת החירום, ומי שמנע זאת היה ראש האופוזיציה מנחם בגין.

* שלמה זנד, יוצר ערימות הזבל ("ספרים") של הכחשת העם היהודי וארץ ישראל, מטיף במאמר ב"הארץ" לתמוך בבחירות ברשימה הערבית המשותפת. אין זה פלא שמי ששולל את הלאומיות היהודית תומך בלאומנות הערבית.

מיום ליום אני מתרשם, שהרשימה שתזכה לרוב בקרב כותבי המאמרים ב"הארץ" היא קרטל הלאומנות הערבית.

* לפני מספר שנים כתב שוקן מהו בעיניו הפתרון הסופי – נישואי תערובת עם ערביי ישראל. בינתיים העיתון שלו מוביל נישואי תערובת אלקטורליים עם קרטל הלאומנות של ערביי ישראל.

* במאמר ב"הארץ", יוסי קליין שב ושופך אש, גופרית ובעיקר זבל על מלחמת "צוק איתן". את נפילת 73 החללים הוא מגדיר "מוות מיותר", ומכנה אותו "מחדל 73". יש לו טענות אפילו למשפחות השכולות ששותקות.

אין כמעט יום מאז מלחמת המגן הזאת, מלחמת האין ברירה שאין צודקת ממנה, שלא מתפרסם ב"הארץ" לפחות מאמר אחד המתגולל במלחמת "צוק איתן". מבחינתם, זה היה בסדר גמור שתושבי הנגב המערבי ימשיכו לחטוף "טפטופים", העיקר שיהיה שקט ברח' שוקן.

ב-1955, אחרי ש"הארץ" התייצב בתקיפות נגד פעולת כינרת ותקף קשות את הממשלה, הגיב על כך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אני יודע שיש הבדל בין בעלי עיתון חשוב וסופריו – ובין דייגים בכינרת... אבל ממשלת ישראל חייבת להגן גם על חיי דייג פשוט".  

* טענת המתנגדים לפעולת כינרת, הייתה שצריך להכיל את הירי הסורי על דייגי הכינרת ויישובי הגליל והעמקים, כיוון שאלו רק "הטרדות קלות ערך". כתב על כך נתן אלתרמן ב"הטור השביעי": "נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, / תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים /

יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד, / אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים ... אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? / וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך... / הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.

רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, / יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה / בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. ... וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם / לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ / לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם / וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ... / רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת / אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת... / יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל / לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ... ".

* ynet קושש כל תגובה שלילית בארה"ב על נאומו של נתניהו, והאיר עליה בזרקור ענק, כמוצא שלל רב. אחת הכותרת היא ציטוט של פרשנית ב-CNN שהשוותה את הנאום לד"ר סטריינג'לאב. בסרט "ד"ר סטריינג'לאב או איך הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב את הפצצה", ד"ר סטריינג'לאב, אותו גילם פיטר סלרס (כאת שאר הדמויות המרכזיות בסרט), הוא מדען מטורף המצית מלחמה גרעינית. השוואה אליו של נתניהו, החותר למניעת מלחמה גרעינית, ולמניעת נשק גרעיני ממדינה מטורפת, ולמניעת מירוץ חימוש מטורף באיזור המסוכן ביותר בעולם, מוציאה שם רע לאורוויליאניות.

* בגיליון האחרון כתב אהוד בן עזר: "...ולעלובי החיים בתקשורת הישראלית שרק נגמר הנאום וכבר התחילו להשתין על נתניהו ולקבוע כי נכשל". ואני רק שאלה: האם רק כשנגמר הנאום הם התחילו להשתין? ומה הם עשו קודם?

* גם אם לא כל הפרטים בכתבה של נחום ברנע בנוגע לוויתורים של נתניהו מדויקים, אין ספק, שבאופן כללי זה היה הכיוון. דברים דומים, בנוגע למו"מ שניהל נתניהו עם קרי כעבור כשנתיים, כבר התפרסמו, למשל בכתבה גדולה של ברק רביד ב"הארץ" לפני חצי שנה, שלא הוכחשה.

הדבר מצביע על בעייתיות משני צדי המתרס הפוליטי. מצד נתניהו, התוקף את המחנ"צ על ויתוריהם, כאשר הוא ויתר כמותם. מצד המחנ"צ, המאשימים את נתניהו בהכשלת המו"מ ומציגים עצמם כמי שישיגו שלום והסדר עם הפלשתינאים, כאשר הם יודעים שהם משקרים - נתניהו הציע הצעות מרחיקות לכת באופן קיצוני, והן נדחו על הסף, כמו הצעות אולמרט, כמו הצעות ברק, כמו כל הצעה שהוגשה להם או תוגש להם, שלא תכלול הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים ("זכות" ה"שיבה").

* אפרופו מאמרו של נחום ברנע על הוויתורים של נתניהו, להלן דברים שכתבתי ב-1.11.14:

השוואה בין המו"מ שניהלו רבין ונתניהו עם הפלשתינאים מעידה על כך שנתניהו הרבה יותר פשרן וותרן מרבין. ההשוואה היא בין נאומו האחרון של רבין בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את מתווה תכניתו להסדר הקבע ואת הקווים האדומים שלו, לבין עמדותיו של נתניהו בדיונים על מסמך המסגרת במו"מ עם הפלשתינאים שנערך ב-2013, על פי התחקיר שערך הכתב המדיני של "הארץ" ברק רביד ופרסם במוסף המיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. כיוון שהאג'נדה של "הארץ" היא האשמת נתניהו בכישלון המו"מ והצגתו כסרבן, יש להניח שלא הייתה לרביד מגמה לייחס לנתניהו ויתורים שלא ויתר באמת, ולכן אני מייחס אמינות רבה להצגת עמדות נתניהו במאמרו.

בנושא הגבולות, ניסח רבין את עמדתו במשפט נחרץ: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". כמובן שהוא לא סבר שיש לפצות על כך את הפלשתינאים בנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים"). נתניהו, לעומתו, הסכים לכך שהמו"מ יתנהל על בסיס נסיגה לקווי 1967 עם חילופי שטחים. עם זאת, הוא סרב בתוקף לפתוח מפות ולהציג את קווי הנסיגה המדויקים שהוא מציע.

בנושא בקעת הירדן רבין לא השאיר מקום לאי הבנות: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". פירוש האמירה, הוא שאין הוא מתכוון לכביש 90 ושוליו, אלא כפי שהסביר פעמים רבות, לשטח שעד כביש אלון, כלומר כולל מדבר יהודה והמורדות המזרחיים של השומרון. ואילו עמדתו של נתניהו במו"מ הייתה ותרנית לאין ערוך. "לצה"ל תהיה נוכחות לאורך נהר הירדן, כחלק ממשטר ביטחוני מיוחד שֶׁיְיוּסָד באזור". הנוכחות של צה"ל לאורך הנהר הוגדרה כזמנית, כאשר אורך התקופה יקבע במו"מ.

אפילו בנושא ה"פליטים" גילה נתניהו ותרנות, והסכים לנוסח שישראל תשקול חזרה של "פליטים" לפי עקרון "כל מקרה לגופו" ובאמצעות מנגנון מיוחד שאליו יפנו "פליטים" פלשתינאים כדי שישראל תבחן את בקשותיהם על בסיס אינדיבידואלי או הומניטארי. אגב, רביד מצטט בכיר ישראלי הטוען שבנושא הזה עמדתה של ציפי לבני הייתה קשוחה מעמדתו של נתניהו (אני מרשה לעצמי לנחש ש"הבכיר הישראלי" היא לבני).

לא זו בלבד שעמדותיו של רבין היו הרבה פחות פשרניות משל נתניהו, אני מאמין יותר בכושר העמידה שלו מאשר בזה של נתניהו. עם זאת, אין לי ספק שבסופו של דבר אבו מאזן היה דוחה כל הצעה, כפי שדחה את הצעת אולמרט.

* אי אפשר להשוות בין מתווה רבין להצעות נתניהו, בלי להבין את ההבדל בסיטואציות המדיניות.

בנאומו, רבין דן לראשונה במתווה הסדר הקבע, לקראת המו"מ שעמד להתחיל. הוא הציב את הקווים האדומים שלו במו"מ. אני מאמין, שגם אם הייתה חלה בהם שחיקה כלשהי, באופן כללי הוא היה עומד עליהם. אגב, רבין לא המציא אותם. הוא הציג את הדרך של מפלגת העבודה מאז 1967, בהתאמות אלו או אחרות למציאות בשטח. את המהפך המדיני הגדול ביותר בתולדות המדינה חולל אהוד ברק בקמפ-דיווייד. ברק, פחז כמים - בחוסר אחריות, בפזיזות, ביהירות, בשחצנות של "אני ואפסי עוד"; ללא כל החלטת ממשלה, ללא כל דיון בקבינט, על דעת עצמו, מחק את כל הקווים האדומים של ישראל, עקף משמאל את מרצ, והציע הצעות מטורפות, מתוך גישה משיחית של "אני מסיים בשבועיים מאה שנות סכסוך ישראלי ערבי". את המחיר כולנו משלמים עד היום. אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, הוא שכנע את קלינטון להפוך את הצעתו, "משופרת" לרעה, כ"מתווה קלינטון" ומיהר לקבל אותה וערפאת מיהר לדחות אותה. את האבן שהוא זרק, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. וכך, כל מי שעומד על אפס קצם של הקווים האדומים של רבין, נחשב "קיצוני". זאת המציאות שבה נתניהו מתמרן. הוא לא נמצא במציאות עמה התמודד רבין, אלא במציאות של פוסט ברק. זה ההבדל. האם במציאות הזאת הוא מתמרן נכון? על כך אפשר להתווכח. זה ממש לא פשוט. אך אין טעם להתכחש לכך שנתניהו הציע את מה שהוא הציע, כפי שעושים חסידיו השוטים, מאז פרסום מאמרו של ברנע.

* חסידיו השוטים של נתניהו, מריעים לו כאשר הוא עומד עמידה איתנה מול דרישות הפלשתינאים ותוקף את השמאל על ותרנותו, וכאשר נגלית בפניהם תמונה המוכיחה בעליל שנתניהו הציע ויתורים מפליגים, לא פחות מהרצוג ולבני, מיד משתחרר להם מצנח רזרבי וממנו קופצת בובה קשורה לקפיץ המדקלמת "נוני מוזס שקרן מזימה קוסנפירציה".

* כאשר רבין היה ראש הממשלה ופרס שר החוץ, סגן שר החוץ יוסי ביילין ניהל על דעת עצמו, מאחורי גבם ובלי ידיעתם, מו"מ פרטי עם אבו-מאזן, מס' 2 באש"ף וברש"פ, על מתווה להסדר הקבע. במו"מ ביילין דן על הנושאים שהיו טאבו בעיני רבין והציע הצעות מנוגדות לחלוטין לעמדות הממשלה.

רבין עמד על כך שבקעת הירדן "בפירוש הרחב ביותר של המושג" יהיה אזור ישראלי בהסכם הקבע, ועל כך השתית את עיקר אסטרטגיית "גבולות בני הגנה" בה דגל. ביילין הציע נסיגה מבקעת הירדן.

עקרון היסוד של רבין היה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", גם מטעמים עקרוניים – העובדה שהשטחים נכבשו במלחמת מגן צודקת ואין להעניק פרס לתוקפן. ביילין הציע "חילופי שטחים" – נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל תמורת סיפוח לישראל של גושי ההתיישבות המאוכלסים בצפיפות ביהודים. בכך הוא הכיר עקרונית בעיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ולכן בצורך לפצות את הפלשתינאים בשטח חלופי, תמורת אזורים שישראל לא תיסוג מהם.

בנושא ירושלים הציע ביילין רעיון יצירתי לא רע – הוספת אבו דיס לירושלים ואז נסיגה מאבו- דיס, הגדרתה כאל-קודס, ובכך שמירה על ירושלים השלמה בריבונות ישראל עם הכרה בינלאומית, תוך מתן מענה לפלשתינאים כהקמת בירתם בירושלים.

לביילין נקבעה פגישה עם רבין, בה התכוון להציג לו את מסמך ביילין-אבו מאזן, ב-6 בנובמבר 1995. בזכות יגאל עמיר, נחסכה מביילין בעיטה בתחת מרבין וגלגולו אחר כבוד מכל המדרגות.

ומדוע אני מזכיר פתאום את הפרשה הזאת?

הדבר החשוב ביותר במסמך ביילין–אבו מאזן הוא תוצאתו. אבו מאזן התכחש למסמך ולכל הוויתורים שבו, אך כל הוויתורים של ביילין הפכו לעובדה, לנקודת המוצא לוויתוריו הנוספים של אהוד ברק בקמפ-דיוויד.

בשיטה הזו נהג אבו-מאזן גם במו"מ עם נתניהו, אותו תיאר נחום ברנע במאמרו. אם ננקה את המאמר מן הגידופים שהכותב הרעיף על נתניהו, שהסיבה היחידה להם היא שהכותב אינו יכול לכתוב בלי לגדף את נתניהו – היה כאן מו"מ שבו מולכו ניהל בתום לב מו"מ מטעם נתניהו, בעוד אבו מאזן שלח את אנהא לנתניהו כפיתיון לסחוט ממנו ויתורים, בעוד הוא מתכחש לכל הוויתורים שהציג אנהא.

כך הוא נהג בכל דרכו לאורך כל השנים. ואין מי שיודעת זאת טוב יותר מציפי לבני, שניהלה את המו"מ עם הפלשתינאים מטעם ממשלות אולמרט ונתניהו. כאשר היא מציגה מצג של סיכוי להסכם עם הפלשתינאים אם המחנ"צ ינצח בבחירות, היא יודעת בעליל שזהו מצג שווא.  

* מדוע, בעצם, אינך מצביע לנתניהו, שואלים אותי אנשים בעקבות תמיכתי במהלכים משמעותיים שהוא מוביל, כמו פעולתו לסיכול ההסכם עם איראן. את התשובה לשאלה זו, נתן נתניהו עצמו, בסרטון המשווה עובדים בישראל למחבלי חמאס. זה לא נושא שולי, זה לא עניין של סגנון, אין זה חוסר טעם טוב. זה עניין מהותי הרבה יותר, של ראש ממשלה המשסה ומסית נגד בני עמו, ולא כמעידה חד פעמית. העובדה שהוא עצמו משמש יעד ומוקד להסתה ודמוניזציה, אינה מקלה מחומרת חוסר האחריות הלאומי שהוא משדר. נכון, אני מבכר אותו על יריביו, שאת דרכם אני שולל, ואת חוסר האחריות הלאומי בהתנהגותם בנושא נאום נתניהו אני מגנה. אך לתת את קולי לנתניהו? איני רוצה ואיני מסוגל.

* אני מתנגד והתנגדתי תמיד לעונש מוות למחבלים. אני שולל עקרונית את עונש המוות, וסבור שאך לכבודה של ישראל היא העובדה, שזולת המקרה החריג של אייכמן, לא היו בה עונשי מוות. מחבל שנעצר, צריך לעמוד לדין ולהיענש על פי החוק הישראלי ומי שרצח צריך לרצות מאסר עולם (ואני מתנגד לשחרור מחבלים בעסקות חליפין, ובוודאי לשחרור רוצחים).

ההיסטוריה בכל העולם הוכיחה שעונש מוות אינו מרתיע טרור אלא דווקא מדרבן אותו. בוודאי שהוא לא ירתיע מחבלים מתאבדים, והמחבלים הרוצחים רובם מבצעים פיגועי התאבדות, או פיגועי הקרבה (לא התאבדות, אך כאלה שסיכוייהם לצאת מהם בחיים אפסי).

עונש מוות למחבל ימקד את עיני כל העולם בו ויגרום ללחץ אדיר על ישראל לא לבצע את גזר הדין. אם הוא יבוצע, הנזק יהיה חמור והנדון יהיה גיבור לאומי ומודל להזדהות וחיקוי. אם הוא לא יבוצע, ישראל תושפל וגם אז המחבל יהיה גיבור לאומי.

מכל כיוון שנבחן את הרעיון הזה, הוא רעיון רע.

ליברמן אדם חכם ומנוסה, והוא יודע שהרעיון של גזר דין מוות למחבלים הוא רעיון סרק, אך אין זה מפריע לו להפריח אותו כסיסמת בחירות.

ובכלל איני מתלהב ממפלגות שהסיסמה שלהן מתחילה במילה "מוות".

* אין ספק ש"ישראל היום" מבצע תעמולה נגד "המחנה הציוני". עובדה, מידי יום מתפרסמות בו תמונות של ציפי לבני, שאותה "המחנה הציוני" מסתיר.

* בתגובה לביקורת שכתבתי נגד החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזי השופט ג'ובראן להשהות בחמש דקות את שידור נאומו של ראש הממשלה, קיבלתי כצפוי תגובה גזענית (להפתעתי – רק אחת) בנוגע ללאומיותו של השופט.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדלי דת, גזע ומין, כפי שהתחייבה במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל בכל מערכות החיים היא מטרה לאומית של המדינה היהודית, ובכלל זה השתלבותם במערכת המשפט. שופטים ערבים בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט, הם רק לכבודה של המדינה היהודית.

כשופט ישראלי, קיבל ג'ובראן החלטה אומללה, הראויה לביקורת, ולכן ביקרתי אותה. כמובן שאני שולל גם את הגזענות ההפוכה, על פיה אין לבקר החלטות של שופט ערבי, בשל היותו ערבי. ביקורתי על החלטתו, אינה פוגמת בכבוד שאני רוחש לו, בהיותו שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל.

* השבוע התקיים בבית המשפט העליון קדימון לדיון שיתקיים בו, אם הכנסת הבאה תקבל את "חוק ישראל היום". עו"ד בן מאיר עתר לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לסגור את "ישראל היום" כיוון שהוא מהווה "תעמולת בחירות אסורה". עתירתו נדחתה מכל וכל בפסק דין מפורט ומנומק של יו"ר הוועדה השופט ג'ובראן, שאף השית עליו הוצאות בסך 20,000 ₪. בן מאיר עתר לבג"ץ נגד ו' הבחירות המרכזית. בראשית הישיבה רמזה נשיאת בית המשפט מרים נאור לעותר, שהוא מבזבז את זמנו של בית המשפט, אך הוא הלך עם הראש בקיר והתעקש להרצות את גיבוביו, תוך התעלמות מן הרמזים של השופטים. רק לאחר שעה ארוכה הוא הבין לאן נושבת הרוח ומשך את עתירתו.

ביטול חוק של הכנסת הוא כמובן צעד הרבה יותר בעייתי וקשה מדחיית עתירה. אולם אם יתקבל החוק, שהיועץ המשפטי לממשלה ונשיאת מועצת העיתונות השופטת דליה דורנר הגדירו אותו כבלתי חוקתי, אין לי ספק שבג"ץ יפסול אותו. בג"ץ אמון על חופש הביטוי, לטעמי יש מקרים שהוא מרחיק לכת בהעדפת חופש הביטוי על פני ערכים אחרים. ברור שבמקרה הזה, החוק יבוטל.

* לעתים קרובות מצטטים את אמרתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר ביצע במלואה, ללא כחל וסרק, את בג"ץ אלון מורה, שחייב אותו לעקור את היישוב ממקומו המקורי, החלטה שכאבה לא מאוד.

חצי שנה קודם להחלטה זו, שהייתה נקודתית ליישוב אחד במקום מסוים, שנבנה על קרקע פרטית, קיבל הרכב מורחב של בג"ץ החלטה עקרונית, תקדימית, שאישרה את חוקיות ההתנחלויות. מן הראוי, שאלה המעלים שוב ושוב גרא עם טענת הכזב ש"ההתנחלויות אינן חוקיות", יאמצו את הכלל של בגין, "יש שופטים בירושלים". הם יכולים להתנגד פוליטית להתנחלויות, וזו עמדה לגיטימית לחלוטין, אולם טענת חוסר החוקיות היא שקר וקריאת תגר על החלטת בית המשפט העליון.

בנאום בכנסת לאחר ההחלטה (20.3.79), העלה בגין על נס את הפסיקה, ואמר שאילו ההחלטה הייתה הפוכה, ממשלתו הייתה מכבדת אותה (כפי שאכן הוכיח כעבור חצי שנה). כדאי לקרוא את תגובות ח"כי השמאל הקיצוני מאיר פעיל, שולמית אלוני ואורי אבנרי, בקריאות ביניים, ולבחון האם הם נהגו על פי הכלל של עליונות המשפט, כבוד לבית המשפט העליון ו"יש שופטים בירושלים". ח"כ מאיר פעיל קרא שלוש פעמים שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא פסק דין פוליטי. ח"כ שולמית אלוני אמרה אף היא שפסק הדין פוליטי. כאשר העירו לפעיל שהוא מבזה את בית המשפט ועובר בכך על החוק, קראה שולמית אלוני שלשם כך יש לח"כים חסינות. בגין: "לפני דקות מספר קרה דבר חמור מאוד. חבר כנסת, בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה חמורה ביותר בבית משפט בישראל. בית המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל... אדוני היושב ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל פה לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית המשפט בישראל. אנחנו כולנו חייבים בכבודו של בית המשפט בישראל. שמעני, אילו בית המשפט העליון היה מקבל פסק דין הפוך, הממשלה הייתה מבצעת אותו... זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי לפגוע בבית משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו".

* אילו בית המשפט העליון היה מקבל החלטה בעד או נגד ההתנחלויות, זו אכן הייתה החלטה פוליטית והתערבות בנושא לא לו. ההחלטה לא הביעה דעה על צדקת המדיניות, אלא על החוקיות שלה. לשם כך קיים בית המשפט העליון. ומי שטענו שההחלטה פוליטית, הם אלה שרצו החלטה פוליטית – שבית המשפט יקבל החלטה חסרת שחר מבחינה משפטית, על פיה ההתנחלויות אינן חוקיות, כלומר הם רצו שבית המשפט יהיה כלי שרת בידיהם לקידום עמדתם הפוליטית.

* פורים שמח! היה לי פורים שמח במיוחד, כיוון שצפיתי עם בתי הקטנה ב"עוץ לי גוץ", בתיאטרון הקאמרי. בתי נהנתה מאוד. אני יותר.

גדלתי על "עוץ לי גוץ", המחזמר הנפלא של אברהם שלונסקי בלחנו של דובי זלצר. השנה מלאו למחזמר 50 שנה. צפיתי בו כילד קטן, בכיכובם של השחקנים המקוריים, ובהם – אברהם חלפי, אריק לביא, שושיק שני, יוסי ידין, יוסי גרבר וזאב רווח. את תקליט הוויניל של המחזמר חרשתי רצוא ושוב כל שנות ילדותי, יותר מכל תקליט אחר, ועד היום אני זוכר אותו על פה. גם הילדים שלי גדלו על "עוץ לי גוץ", וגם הבנים הגדולים שלי ראו אותה. בפורים השתא גם אני עשיתי זאת, לראשונה מאז ילדותי הרחוקה.

החוויה הייתה נפלאה. התרגשתי ונהניתי. המשחק של השחקנים הנוכחיים, ובהם רמי ברוך, שלמה וישינסקי, אלינור אהרון, יוסי טולדו ואחרים, היה יוצא מן הכלל וכך גם התפאורה.

לקראת ההצגה, קראתי שוב את המחזה. התפעלתי לראות, איך בהוראות הבימוי שלונסקי ליהק את הקריאות הספונטניות של הילדים בקהל, ואכן, גם היום, כעבור 50 שנה, הילדים הצטרפו וצעקו את הדברים הנכונים במקומות הנכונים בדיוק על פי הליהוק, כאילו קראו את ההוראות. "לכי, את מכוערת!" הם השיבו לחצרונית כששאלה אם היא יפה, וכו' וכו'.

* לצערי, רוח הפוליטיקלי קורקט הגיעה גם ל"עוץ לי גוץ לי". השורה "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" הפכה ל"אישה ילדה שם שלישיה".

* ביד הלשון

אברהם שלונסקי כתב את "עוץ לי גוץ לי" במשלב לשוני גבוה מאוד, רווי בציטוטים ממקורות ישראל והלצות לשוניות המתכתבות עמם.

זו הייתה דרכו בכתיבתו לילדים, מאז היצירה הראשונה (שאף עליה גדלתי) "עלילות מיקי מהו". כאשר כתב את "עלילות מיקי מהו", ההוצאה לא רצתה לפרסמו, כי איך ילדים יתחברו לשפה גבוהה כל כך? שלונסקי התעקש לא לשנות דבר, והספר זכה להצלחה רבתי. ו"עוץ לי גוץ לי" – על אחת כמה וכמה.

וגם היום, 50 שנה לאחר העלאת המחזמר לראשונה על הבמה, כאשר הילדים ניזונים מדייט שפה, דלה ורדודה, הם ישבו כמהופנטים מן ההצגה ומן השפה. אולי הם לא ידעו לשייך את הביטויים למגילת אסתר או למגילת איכה, והם לבטח אינם מורגלים לביטויים כמו "לצחוק יתנני ושנינה", "יישר חילך, חותני כאח לי, / שהתוודית בלי כחד / על פשעך בעוד מועד", "מהחל ועד כלה" או "מדוע שוב שתי עינך כמבוע, / ובזיו פניך – האימה?" אך עובדה, הם הבינו, הם התחברו, הם נהנו, שרו, צעקו. הם נהנו לפסוע בנתיבי העברית (מי אמר "ישראלית-שמישראלית?") במיטבה. ואילו גדלו על שפה יותר עשירה ויפה, והכירו טוב יותר את מקורותינו, היו נהנים שבעתיים.

אתייחס לשני ביטויים. האחד – אֻכְלוּס. המשרת שר: "מיד אצא רכוב על סוס / לרשום שמות של כל אֻכְלוּס". על פי מילון אבן שושן – אֻכְלוּס, הוא מילה נרדפת לאוכלוסיה, לאוכלוסין. אולם כיוון שהריבוי Xין הוא הגרסה הארמית לXים, כלומר לשון רבים, אם אנו מדברים על ציבור כאוכלוסין, הרי אדם אחד הוא אֻכְלוּס. ביטוי מקסים ששלונסקי המציא.

עוד אהבתי את השימוש שלו ב"יוצא דופן". מתוך שיר העצה: "אתמול ברפת עין חרוש / נולדה פרה שאין לה ראש / - וזה מפריע לה להיות פרה כיתר הפרות? / לא, אדרבא, הן כבר שמעו / איך היא פועה אפילו 'מו' / - בלי ראש?! ובכן, באיזה אופן / ה'מו' יוצא לה? – יוצא דופן". איזה יופי!

 ומהו יוצא דופן? "יוצא דופן" פירושו – חריג. ומה הקשר ללידה של חריג? מקור הביטוי הוא חז"לי, ופירושו – מי שלא נולד לידה רגילה, אלא הוצא מדופן הבטן בניתוח.  

* "חדשות בן עזר"