הבלוג של אורי הייטנר

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". 

מה פירוש לא שמעו? הוא דיבר ודיבר והם פשוט לא שמעו? יש להם יהלומים באוזניים? אולי הם לא הקשיבו?

לא. הם פשוט לא רצו לשמוע. הייתה זו אי הקשבה אקטיבית מאוד. לא זו בלבד שהם לא רצו לשמוע, הם גם גידפו ולעגו וכעסו ודיברו סרה במשה.

הנה כמה מן האמירות שנאמרו לעברו.

הביטוי הפופולרי ביותר היה – מטורף. על כך נוספו פנטזיונר, מגלומן, קיצוני, מסוכן, משיח שקר.

הוא מסכן אותנו, אמרו על משה. הוא מעורר אנטישמיות. בגללו יאשימו אותנו בנאמנות כפולה. פרנסי הקהילה אמרו עליו שהוא "מסכן ממש" את ביטחונם, שכן בשל פעילותו יוטל צל על הפטריוטיות המצרית שלהם. הם גינו את חזונו של משה כ"תעתוע דמיון שנולד בנסיבות מדאיבות ואשר ייעלם ברגע שישתנו הנסיבות". "מוטב שלא יחטט בבעיות יהודיות בפומבי", אמרו כנגדו, "שמא יתנו נשק בידי האנטישמים". טענו נגדו שהוא "עושה רעש", הוא ממציא הזדמנות לעיתונות האנטישמית להפיח כזבים, הוא מזלזל בכל הצנוע והמעשי ולהוט אחר הגרנדיוזי והשאפתני.

אחרים הזהירו שעצם הדוקטרינה של משה שבני ישראל הם עם, היא "כפירה בשליחותה המוסרית של היהדות, בחינת אור לגויים". בני ישראל האורתודוכסים טענו כלפיו שהוא מפר את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים. הם הזכירו לו שבברית בן הבתרים נאמר לאברהם שבניו יעבדו את מצרים 400 שנה ומה הוא קופייץ. הם טענו שהוא עלול לעורר מאוויים שלא ידעו שבעה, לערער את מוסרות הדת וסמכות המוסדות והמנהיגים המסורתיים ולהמיט שואה על תמימי הנפש הנמשכים אחריו. לעומת זאת, בני ישראל הרפורמים טענו כלפיו ששאיפתו להעלות את העם לארץ כנען לכבוש אותה ולהקים בה מדינה "סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות נפש את המולדת שאליה הם משתייכים ולפעול לטובתה בכל לבם ובכל מאודם". ואת ייעודנו הקדוש הזה, הם טענו, אנו מגשימים היטב כעבדים במצרים.

ומה עוד? "יהדות ולאומיות הן דרתי דסתרי"... אחרים האשימו אותו שהוא זורע פירוד בעם. שתכניותיו האוטופיות מסוכנות.

וישמע משה את כל הדברים האלה, וינף את מטהו ויקרא בקול גדול: אם תרצו – אין זו אגדה!

 * 929

מכל המשאים והמתנים עם סוריה על נסיגה מהגולן, המסוכן ביותר היה המו"מ שניהל אהוד ברק. ברק היה נחוש להגיע להסכם, והשליך עליו את כל יהבו. הוא היה ממוקד מטרה כטיל מונחה מדויק. שום נושא אחר (כולל המו"מ עם הפלשתינאים, לבנון, כלכלה וכו') לא העסיק אותו באותה תקופה, ואי אפשר היה להזיז אותו כמלוא הנימה מן המטרה אליה היה מבויית. הוא היה הקרוב ביותר מכל ראשי הממשלה להשגת ההסכם. בסופו של דבר הוא הציע לחאפז אסד הצעה קיצונית ומרחיקת לכת, שאי אפשר לסרב לה. הוא הציע לו נסיגה מכל הגולן, אך לא עד הגבול הבינלאומי, אלא בעצם יותר מאשר מכל הגולן – גם מאזורים שסוריה כבשה מישראל בשנות החמישים, כמו חמת גדר, רמת בניאס ועוד. הוא הציע למסור לידיו את הגולן ריק מיהודים, אחרי חורבן כל מפעל ההתיישבות הישראלי בגולן.

אך כאשר הנשיא קלינטון עלה לרגל לפגישה עם אסד בז'נבה, כדי למסור לו את ההצעה ההיסטורית של ברק, אסד דחה את הצעתו על הסף. הוא דחה אותה, כיוון שברק התעקש על רצועונת של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת. ואסד דרש את כל השטחים עליהם השתלטה סוריה תוך הפרת הסכמי שביתת הנשק מ-1949, כולל חופה הצפון מזרחי של הכינרת, מעין גב עד שפך הירדן.

לעולם לא נדע, מה היה קורה אילו ברק הציע נסיגה גם מחוף הכינרת. האם אסד היה מקבל את ההצעה או היה מוצא תירוץ אחר לדחות אותה כדי להימנע מהסכם עם ישראל. אך דבר אחד ניתן לקבוע – ברק ידע ברמה גבוהה של ודאות, שאסד ידחה את הצעתו. מה גרם לברק, שהיה כה נחוש להגיע להסכם, להתעקש על חוף הכינרת?

לזכותו ייאמר, ואני יכול להעיד על כך ממקור ראשון, שבפגישה שקיים ברק עם הנהגת ועד יישובי הגולן מיד לאחר היבחרו, הוא אמר לנו שיש לו קו אדום אחד בלבד: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת", כלשונו.

ואף על פי כן, אני משוכנע, שאחרי כל ויתוריו הוא היה מוותר גם על הקו האדום הזה, אלמלא הבין שהוא עומד להיכשל במשאל העם. בספרו של רביב דרוקר "חרקירי", הוא מתאר כיצד ברק היה מכור לסקרים, ואף ניסה באמצעותם להנדס את דעת הקהל. בכל סקר וסקר, לא היה רוב להסכם המתגבש, גם כאשר הוכנסו לתוכו "דובדבנים"; הישגים של ההסכם כמו ביטול שירות המילואים, קיצור השירות הצבאי, יכולת להיכנס לרכב ולנסוע לאירופה וכו'. ברק הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם והבין שאם יפסיד במשאל העם יתקשה להמשיך בתפקידו, ולכן הכניס עז, שידע שיביא לפיצוץ המו"מ.

אנו, ועד יישובי הגולן, ניצחנו במאבק על הגולן. עמדתנו הייתה חד משמעית – הגולן כולו בריבונות ישראל. מעולם לא השמענו עמדה אחרת. אך השכלנו, בכל פעם שיצאה מפינו המילה "נסיגה", לציין "נסיגה מהגולן עד הכינרת". חשוב היה לנו ליצור בתודעת הציבור את התובנה, שמדובר בנסיגה מחוף הכינרת. התודעה הזאת חלחלה לדעת הקהל.

אילו אסד היה מקבל את ההצעה, סביר להניח שברק היה מציג את "הישגו" הגדול – הכינרת כולה בידינו. הוא היה מעמת את ההישג הזה, עם האיומים והאזהרות שלנו, כדי לפגוע באמינותנו. אבל בסופו של דבר, עמידתו על שלמות הכינרת, גרמה לאסד להפסיק את המו"מ. כך ניצלה מדינת ישראל מאסון לאומי – הסכם על נסיגה מהגולן.

****

אני מוצא דמיון רב בין המו"מ ההוא, לבין המו"מ שמנהל אובמה עם איראן, על הסכם בנושא הגרעין. כמו ברק אהוד, גם ברק אובמה נחוש וממוקד מטרה, והמטרה שלו היא הסכם עם איראן, בכל מחיר.

בתגובתו לנאום נתניהו, שלל אובמה את הדרישות שהעלה נתניהו כתנאי להסכם עם איראן, והסביר שאינן ריאליות, כי אין סיכוי שאיראן תקבל אותן. דברים אלה מעידים על מדיניותו – הסכם עם איראן בכל מחיר. בכל שנות הדיון העולמי על הדרך למנוע את התגרענותה של איראן, הייתה הסכמה שהדרך הרצויה היא הדיפלומטית. הסנקציות והאיום בפעולה צבאית היו אמצעי להושיב את איראן לשולחן המו"מ, כדי להגיע לפתרון דיפלומטי. אך הדיון היה על הדרך, לא על המטרה. המטרה הייתה הפסקת תכנית הגרעין האיראנית. כעת, אחרי שהסנקציות והאיום בפעולה הושיבו את איראן לשולחן המו"מ, נשכחה המטרה, ותחת הסכם שיגשים את המטרה, הפך ההסכם למטרה בפני עצמה. כדי להגיע לכך, יש להציע הצעות שתהיינה מקובלות על איראן. מאחר ומטרת העל של איראן היא הפיכתה למעצמת על גרעינית איסלמית, היא לא תסכים להסכם שיעצור אותה. וכך דוהר העולם להסכם שיְקָבֵּעַ את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות, תמורת הגבלות מסוימות במשך עשר שנים, שאינן אלא סמי הרדמה לעולם החופשי.

האם ניתן לסכל את ההסכם המסוכן הזה? אין אפשרות לשכנע את ברק אובמה לשנות את דרכו. אולם ניתן להרתיע אותו, הרתעה פוליטית. רק אם דעת הקהל האמריקאית תהיה נגד ההסכם ובתי הנבחרים יהיו נגד ההסכם, ניתן יהיה למנוע את ההסכם.

דעת הקהל לא יכולה לגרום לאובמה לדרוש לפתע את ביטול פרוייקט הגרעין האיראני. אולם דעת הקהל עשויה לגרום לו להעלות את סף הדרישות שלו מאיראן או לפחות לבלום את הידרדרותו על המדרון החלקלק של הכניעה לאיראן. דעת קהל שלילית נגד ההסכם, תוכל לסמן לאובמה את חוף הכינרת עליה יתעקש במו"מ עם איראן, כדי שאיראן תפוצץ את המו"מ. זו הדרך היחידה בה ניתן להציל את ישראל, את המזה"ת ואת האנושות מאסון.  

במצב הקיים, שבו אין דרך להשפיע על אובמה אלא דרך דעת הקהל ובתי הנבחרים, ישראל אינה יכולה להשתמט מהמאמץ להשפיע על דעת הקהל ובתי הנבחרים, כי העניין הוא בנפשה. ראש ממשלה ישראלי שלא יעשה כל מאמץ להשפיע על המערכת האמריקאית, כמו בנאומו של נתניהו בפני בתי הקונגרס, ימעל בתפקידו, ימעל באחריותו, ימעל במחויבותו העליונה לעתידה של ישראל.

****

התנהגותה של האופוזיציה, שמשיקולי בחירות בלבד לא התייצבה כראוי לצדו של ראש הממשלה במהלך החשוב הזה, תיזכר לדיראון עולם כקלונהּ.

אך גם נתניהו עשה שגיאות חמורות, ובראשן – החלטתו הפוחזת והנמהרת לפרק ללא כל סיבה אמתית את הממשלה ולגרור את מדינת ישראל לבחירות מיותרות, דווקא בעיתוי הקריטי הזה, כאשר כל מעיינינו צריכים להיות מופנים, באחדות לאומית מקיר לקיר, לסיכול סכנת ההסכם.

נאומו המצוין של נתניהו היה חשוב ביותר. אסור היה לו להימנע מן הניסיון לדחוף את האצבע בסכר ולהשפיע במקום שבו סיכויי ההשפעה הם הגדולים ביותר. אולם בסופו של דבר, יבחן הנאום במבחן התוצאה – האם הוא יצליח לסכל את ההסכם.

* "שישי בגולן"

ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת, לזכרו של השר נוויל צ'מברליין, עד חצי שנה קודם לכן ראש הממשלה, שמת ממחלת הסרטן. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין כמנהיג מפלגת השמרנים וכראש הממשלה, יריבו הגדול צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

ניכרים דברי אמת, והספדו של צ'רצ'יל היה הספד של אמת. צ'מברליין לא היה בוגד ולא אדם שוחר רע. הוא היה פטריוט בריטי, שכל חייו פעל למען ארצו, והסכם מינכן לא נבע מרצון לחזק את היטלר, אלא באמת ובתמים מתוך רגש נאצל של אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום. אלא שהתלהבותו לשלום בכל מחיר, סימאה את עיניו, וגרמה לו לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו. בנאומו המפורסם עם רדתו מהמטוס שהחזיר אותו ללונדון מטקס חתימת ההסכם במינכן, הוא תיאר את ההסכם "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה". צ'מברליין חזר לארצו כגיבור לאומי, שהציל את בריטניה ממלחמה נוראה, כמי שהביא שלום לארצו. והיטלר צחק כל הדרך לאושוויץ.

גם אובמה הוא מנהיג שוחר טוב. הוא פטריוט אמריקאי המאמין בכל לבו שהוא משרת את שלומה של ארצו ואת שלום העולם במדיניותו. הוא באמת ובתמים ידיד של ישראל, וראש הממשלה היטיב לתאר בנאומו בפני בתי הנבחרים את תמיכתו בישראל. מניעים אותו, כמו את צ'מברליין לפניו, אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, שהנם בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם. וכמו צ'מברליין, גם הוא שוגה לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו, אך גם הוא מרומה ונגזל בידי איש זדון. מדיניותו עלולה להוביל להסכם מינכן 2, שבו הוא יחזור לארה"ב כמנצח, עם הישג היסטורי, וחמינאי יצחק כל הדרך לפצצה.

בתגובתו לנאום נתניהו, שלל אובמה את הדרישות שהעלה נתניהו כתנאי להסכם עם איראן, והסביר שאינן ריאליות, כי אין סיכוי שאיראן תקבל אותן. דברים אלה מעידים על מדיניותו – הסכם עם איראן בכל מחיר. בכל השנים הארוכות של הדיון העולמי על הדרך למנוע את התגרענותה של איראן, הייתה הסכמה שהדרך הרצויה היא הדיפלומטית. הסנקציות והאיום בפעולה צבאית היו אמצעי להושיב את איראן לשולחן המו"מ, כדי להגיע לפתרון דיפלומטי. אך הדיון היה על הדרך, לא על המטרה. המטרה הייתה הפסקת תכנית הגרעין האיראנית. כעת, אחרי שהסנקציות והאיום בפעולה הושיבו את איראן לשולחן המו"מ, נשכחה המטרה, ותחת הסכם שיגשים את המטרה, הפך ההסכם למטרה בפני עצמה. כדי להגיע לכך, יש להציע הצעות שתהיינה מקובלות על איראן. מאחר ומטרת העל של איראן היא הפיכתה למעצמת על גרעינית איסלמית, היא לא תסכים להסכם שיעצור אותה. וכך דוהר העולם להסכם שיְקָבֵּעַ את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות, תמורת הגבלות מסוימות במשך עשר שנים, שאינן אלא סמי הרדמה לעולם החופשי.

את נאומו, עם שובו ממינכן, סיים צ'מברליין: "אני מאמין כי זהו שלום בדורנו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים".

הסכנה הגדולה היום לשלום העולם ולשלומה של ישראל, היא אותה שנת ישרים. היו לי ספקות, טרם נאומו של ראש הממשלה, אם זה הצעד הנכון, אולם בדיעבד אני משוכנע שטוב שהדברים נאמרו. מול ניסיונות ההרדמה של אובמה, השולח אותנו לישון שנת ישרים, נאומו של נתניהו היה שעון מעורר. 

* "ישראל היום"