הבלוג של אורי הייטנר

* שני פוסטים שפרסם כתב הטלוויזיה המוכשר עמית סגל יום אחרי יום בדף הפייסבוק שלו, בשני נושאים שונים לגמרי, עוסקים בעיניי באותו עניין ונושאים מסר אחד.

פוסט אחד עסק בסרטון ההסתה של ועד מתיישבי השומרון, ובו טען סגל שמכל הסרטונים שהוציא "המחנה הציוני", זה היחיד האפקטיבי, היחיד שאכן משרת אותו.

הפוסט השני היה קטע מתוך דברי ההספד שנשא בהלווייתו של אורי אורבך. בהספדו, סיפר עמית סגל על ההשפעה של אורבך עליו ועל בני דורו, כתלמיד המדבר על מורהו לחיים, על מי שפרץ לדורו ולו את הדרך לתקשורת הישראלית וחנך אותם בהשתלבותם המוצלחת בתוכה.

אסכם בלשוני את המורשת האורבכית (אוף, איך אורי היה מצטמרר מהצירוף "מורשת" לשמו) של "הטובים לתקשורת": די להתבכיינות, די להתקרבנות, די להסתגרות. הפסיקו ליילל 'שתו לי אכלו לי, סותמים את פי, חוסמים אותי, לא מקשיבים לי'. פשוט, הפשילו שרוולים והתחילו לעבוד. אזרו אומץ, קפצו למים, השתלבו בחיי התקשורת, התרבות והאמנות. הביאו אליה את הכישרון שלכם, את המסר שלכם, את הדעות שלכם, את הייחוד שלכם. איש לא יחסום אתכם. אתם רוצים להשפיע? רק כשחקנים על המגרש. לא כצופים המיידים חפצים למגרש.

הפוסט של עמית סגל על סרטון הנאצה, לא התייחס אליו במישור הערכי, המוסרי, אלא במישור הטקטי. המסר שלו היה פשוט – הקיצוניות הזאת, השנאה הזאת, ההסתה הזאת, משיגה תוצאות הפוכות ומשרתת את היריב.

האנטיתזה של תשדיר ועד מתיישבי השומרון אינו מאמרי ההסתה של ספי רכלבסקי ב"הארץ". זו בדיוק אותה תזה. האנטי תזה של שניהם זו "המילה האחרונה".

מי שעקב ב-17 שנות שידור התכנית הנפלאה הזאת אחרי השינוי האטי אך העקבי בדעותיהם הפוליטיות של אברי גלעד ועירית לינור, יבין שהדרך להשפיע על מישהו, אינה לגדף אותו ולהכות אותו, אלא לשוחח אתו שיחה גלויה, מלב אל לב, משכל לשכל, בכבוד, בהגינות, בפתיחות ובהקשבה. האנטיתזה של ועד מתלהמי השומרון הם אורי אורבך, ג'קי לוי וקובי אריאלי.  

* פעם אחת בחיי הצבעתי למפלגה דתית. זה היה בבחירות 2009. הצבעתי ל"הבית היהודי" בראשות הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ (שהתמודדה בנפרד מ"האיחוד הלאומי"). היו להצבעתי סיבות שונות. חלקן נגטיביות (לא הייתה לי אלטרנטיבה טובה יותר) וחלקן פוזיטיביות. אולם אחת הסיבות המרכזיות, הייתה תמיכה אישית במספר 3 ברשימה, אורי אורבך.

* פשע שנאה. במטה הבחירות של "המחנה הציוני" נדונה הצפת המדינה בשלטי חוצות נבזיים, ובהם בנט והרוצח יגאל עמיר מוצגים כשותפים. זו אחת ממודעות ההסתה השפלות והבזויות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המנוולים חסרי המצפון שהציעו את הזוועה הזאת, מציגים מאות אלפי ישראלים כשותפים לרצח ראש הממשלה, וממקדים זאת באדם אחד, נפתלי בנט. האנשים האלה גרועים יותר ממפיצי סרט ההסתה של ועד מתיישבי השומרון.

אמנם הוחלט לא להציב את הכתובת על הקיר, אבל עצם קיומו של דיון כזה, הוא כמו דיון "תיאורטי" על דין רודף. ובאורח פלא, "יד נעלמה" טרחה להדליף את הסקיצה ולהפיץ אותה באינטרנט. בסופו של דבר הפצה ויראלית ברשת הרבה יותר חסכנית מקמפיין חוצות.

זה לא חופש הביטוי. זו הסתה נוראית והתרת דמו של נפתלי בנט.

* חשוב לציין, שפשעי שנאה מהסוג הזה הם חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות הנוראית הזאת. גם "הבית היהודי" חתום על פשעי שנאה, כמו הסרטון שהציג את מועמד "המחנה הציוני" יוסי יונה כחמאסניק ועוד. משהו נורא קורה כאן, ועל הרוב הדומם, להפסיק לשתוק ולאפשר לפנאטים לכבוש את המרחב הציבורי.

* מודעת ההסתה הזאת, היא המשך למסע הביריוני המאורגן של פיצוץ אסיפות הבחירות של "הבית היהודי". מדובר בהתנקשות בדמוקרטיה הישראלית. על המשטרה לחקור מי הגורמים העומדים מאחורי המעשים.  

חבל שראשי "הבית היהודי" מזדרזים להאשים את "המחנה הציוני", ללא כל הוכחה. אני מאמין שידם לא במעל, ומדובר בגורמי "שמאל" קיצוני, אנרכיסטי.

* החלטת בג"ץ לאשר את מועמדותם של מרזועבי לכנסת עוררה בי רגשות מעורבים.

מצד אחד, לא טוב שהקנאים הלאומנים הגזענים הללו שמחים. עד מתי רשעים יעלוזו?

אני גם ממש לא שבע רצון מהנוכחות הצפויה בכנסת של הרוע הגזעני המזוקק הזה.

מצד שני, אנחנו יכולים להתגאות בחופש הביטוי ובפתיחות של הדמוקרטיה הישראלית, המסוגלת להכיל אפילו את הזוועה הזאת.

* מסר חשוב של בית המשפט, הוא ההתייחסות האחידה למרזועבי, ולאתגר שהם מציבים בפני הדמוקרטיה הישראלית. הן שמונת שופטי הרוב והן השופט רובינשטיין בעמדת היחיד שלו, לא עשו הפרדה מלאכותית בין הדבקים. אילו נהגו אחרת, זו הייתה החלטה בלתי סבירה וחסרת היגיון.

* הריטואל של פסילת מועמדים בידי ועדת הבחירות המרכזי ופסילת הפסילה בידי בית המשפט העליון מיצה את עצמו. יש להפקיע את הסמכות הזאת מוועדת הבחירות המרכזית. אין זה מן הראוי שגוף פוליטי המורכב מנציגי המפלגות ידון ויחליט על זכות ההתמודדות של מפלגות אחרות או מועמדים מטעמן. לשם כך יש בית משפט עליון בישראל.

יתכן שיש לחדד את החוק, אך רק גוף שיפוטי כבית המשפט העליון ראוי לסמכות הקיצונית של פסילת רשימות ומועמדים, על פי חוק.

* בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו להזכיר לעצמנו תדיר, שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר. וכך, בכל צומת של התלבטות, האם לנקוט בדרך מאבק זו או אחרת, הקפדנו לזכור שהמטרה אינה עצם המאבק, אלא התוצאה. המטרה אינה לבטא את הזעם שלנו, אלא לשכנע את דעת הקהל. כך, השכלנו לבחור באסטרטגיה שהוכיחה את עצמה, הביאה לניצחוננו במאבק והצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

אני מזכיר זאת על רקע שאלת נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים. האם נתניהו שואל את עצמו את השאלה הזאת? המטרה – סיכול הסכם מינכן 2 שאובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, רוקם עם איראן, שתהפוך אותה למעצמת סף גרעינית. האם הנאום משרת את המטרה הזאת? זו השאלה היחידה, האחת והיחידה, שצריכה להנחות אותו. הרי הנאום אינו מטרה, אלא אמצעי.

התגובה ההיסטרית של אובמה, מעידה על כך שהנאום הזה מלחיץ אותו, שהוא חש שהנאום עלול לאיים על היכולת להעביר את ההסכם במערכת הפוליטית האמריקאית ובציבור האמריקאי. מכאן, שמלכתחילה היה זה רעיון נכון. עימות עם ארה"ב אינו דבר טוב, אולם לעתים הוא הכרחי, כאשר מדובר, כמו בסיכול ההסכם הנורא הזה, באינטרס לאומי מובהק של ישראל. אולם במצב שנוצר, בעקבות התגובה של אובמה שנבנתה במידה רבה מהמסע הנואל של האופוזיציה בישראל נגד נתניהו בנושא הזה, האפקט של הנאום עלול להיות שלילי, ולהזיק יותר מאשר להועיל.

כבר לפני שבועות אחדים כתבתי שראוי שנתניהו ימצא סולם לרדת מן העץ. ככל שהזמן חולף, יהיה קשה יותר למצוא את הסולם הזה. אולי אפילו מאוחר מדי.  

* נהג נתפס נוהג בצורה מסוכנת. לתדהמת השוטרים, הם מצאו ספר גמרא מונח על ההגה. הוא נהג ולמד בעת ובעונה אחת וסיכן את חיי הנוסעים בכביש. הנהג נעצר.

האם ניתן לומר שהוא נעצר בעוון לימוד תורה?

הוא נעצר בשל נהיגה עבריינית ומסוכנת.

זו המקבילה לטענה הדמגוגית לפיה יש למחוק את הסעיף הפלילי בחוק הגיוס, כדי לא להכניס לכלא יהודים בעוון לימוד תורה. הם לא יכנסו לכלא כיוון שלמדו תורה, אלא כיוון שהשתמטו וערקו מצה"ל.

* יש טיעונים רציניים נגד הסעיף הפלילי, כמו הצורך לפתור את בעיית ההשתמטות בהדרגה, בהידברות; שבדרך כוחנית משיגים תוצאה הפוכה. יש בזה משהו. שווה לדון על כך. אבל הטיעון הדמגוגי על שליחה לכלא באשמת לימוד תורה, הוא בלתי נסבל.

* מצער מאוד שראש הממשלה משתמש באמירה הדמגוגית הזאת, בתרצו את התחייבותו לחרדים למחוק את הסעיף הפלילי. היה מכובד הרבה יותר, אילו אמר את האמת: אני זקוק להם לקואליציה ולהמלצתם בפני הנשיא, ואין לי ברירה אלא להיכנע לתנאי שלהם.

* למה נתניהו ממקד את הביקורת בציפי לבני? מאותה הסיבה ש"המחנה הציוני" מחביא אותה. הסקרים הבהירו שהיא החוליה האלקטורלית החלשה של "המחנה הציוני".

* לאחר 82 שנים פוענחה תעלומת רצח ארלוזורוב.

החשוד המרכזי – מני נפתלי.

* והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הוחלט להוציא את נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט מקברו, כדי שיקים מחדש את ועדת אגרנט, שתטיל את האחריות למחדל יום הכיפורים על מני נפתלי.

* דומני שאין טעם להסביר עד כמה נואלת תגובתו ההיסטרית של נתניהו על דו"ח המבקר – בריחה מאחריות והטלתה במני נפתלי. למה מיותרת? כיוון שרק חסידים שוטים מוחלטים של נתניהו אינם מבינים זאת בעצמם, ואת החסידים השוטים שום דברי היגיון לא ישכנעו.

* במאמרו השבועי ב"ידיעות אחרונות" הציג יועז הנדל הודעה חלופית, שראוי היה שנתניהו יישא בעקבות דו"ח המבקר, ובה הוא נוטל אחריות אישית מלאה על כל הליקויים והתקלות, מתחייב ליישם אותן ומציע לחזור לדון בסוגיות הלאומיות המרכזיות במערכת הבחירות. אילו נשא נתניהו נאום כזה, לא זו בלבד שהדבר היה ראוי מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא גם היה הרבה יותר טוב בעבורו, מבחינת מיצובו כמנהיג ואף מן הבחינה האלקטורלית.

יועז הנדל היה יועץ ראש הממשלה, ומהר מאוד נפלט משם. לא במקרה, כנראה.

* כאזרח משלם מסים, כולי נפעם ונרגש מזהירות היתר שבה נוהגת משפחת נתניהו בכספי. ובכן, אני מאשר לכם, משפחה יקרה, הוצאה של שקלים אחדים לתיקון הידית בדלת, לטיוח וצביעה של הפינה המתקלפת ולשפריץ של "זזקל" בצירי הדלת החורקת.  

* "פרס ישראל צריך לייצג את כל חלקי העם". וואלה. אז יש לי רעיון. נקפיא את פרסי ישראל עד אחרי הבחירות, ואז נחלק אותם בהתאם לתוצאות הבחירות, על פי מפתח מפלגתי. למשל, 10% לנציגי הרשימה הערבית המאוחדת, 8-9% לנציגי "יש עתיד" וכו'. שמעתי שלכחלון יש מועמד מצוין לפרס ישראל בכימיה ושלמרצ יש מועמדת מעולה לפרס ישראל בארכיאולוגיה ימית. ונשאלת השאלה - לאור העלאת אחוז החסימה ל-3.25% - אם מפלגה מסוימת תקבל 3.2% בבחירות - האם יהיה לה ייצוג בין מקבלי הפרסים למרות שלא עברה את אחוז החסימה? דילמה.

* אורי משגב השתלח במילים בוטות ברמטכ"ל היוצא בני גנץ וברמטכ"ל הנכנס אייזנקוט, על שביום החילופים הם עלו לכותל המערבי. דוגמיות מהרפש שהטיל בהם: "מיליציה פונדמנטליסטית... הכפפת האינטרסים של המדינה לאלוהי צבאות... סכנה... סגידה לאבני הקודש" וכו' וכו' ממיטב ארסנל הבליסטראות שלו.

הכותל אינו רק סמל דתי. הכותל הוא סמל לאומי, ותמיד הוא היה כזה. הוא היה סמל בעבור הציונות הדתית והחילונית, הימנית והשמאלית. מאז ומתמיד, למעט 19 השנים שבהם היה הכותל בשבי הירדנים, שם נערכו ההשבעות של חיילי צה"ל ושם נערך טקס הפתיחה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי, נשות הכותל מיקדו שם את מאבקם נגד הדרת הנשים מהסמל הלאומי החשוב כל כך.

דווקא בשל היותו סמל לאומי, הביקור בו עורר את זעמו של משגב, הסולד מכל דבר לאומי.

על אנשים מסוגו של אורי משגב כתב יוסי גמזו בשירו "הכותל": "יש אנשים עם לב של אבן". והוסיף: "יש אבנים עם לב אדם".

* האם פרסום תמונה של בני גנץ במדי אס.אס. היא הסתה? התשובה על שאלה זו ברורה. אבל מאמר של גדעון לוי ב"הארץ" נגד גנץ, למחרת סיום תפקידו, הוא הסתה חמורה לאין ערוך. המנוול לא חסך במילות שנאה והסתה נגד הרמטכ"ל, הציג אותו כפושע מלחמה האחראי למעשי רצח המוניים ולרצח המוני של ילדים וקרא להעמיד אותו לדין בהאג.

חופש הביטוי אינו חופש ההסתה. לאחרונה נחצו כאן הרבה קווים אדומים. הדמוקרטיה חייבת להתגונן בפני התופעות החמורות הללו.

אין המדובר באיזה טוקבקיסט מופרע ולא בסרטון ויראלי של איזו קבוצה הזויה. מדובר בעיתון מרכזי בישראל, שהוא העיתון הישראלי הנפוץ ביותר בחו"ל. די! יש לשים קץ להשתוללות הזאת ולהתרת הדם הזאת.

* בשנים הראשונות של "ישראל היום", כתבו בו כבעלי טור דעה רבים ממחנה ה"שמאל" ובהם שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, יהושע סובול, עוזי ברעם, מוריה שלומות ועוד. למרבה הצער, רובם הפסיקו, כנראה בשל קושי לעמוד בלחץ החברתי של המיליה שלהם. עוזי ברעם כתב במשך שנים בעיתון, ומהיום שבו פרש והחל לפרסם ב"הארץ", יש לו אובססיה לתקוף את "ישראל היום", מה שמצטייר כמו ניסיון נואש לטהר את נפשו החוטאת בפני האינקוויזיציה.

בניגוד אליהם, יוסי ביילין ממשיך לכתוב בדבקות ב"ישראל היום", מאמר גדול על פני עמוד שלם בגיליון ערב שבת ועוד מאמר בשבוע במדור הדעות.

למה הוא עושה זאת? הרי הוא יכול לקבל כל במה שירצה. אני רואה שלושה הסברים אפשריים להחלטתו. א. זה העיתון רב התפוצה ביותר, וכמי שחשוב לו להשפיע על דעת הקהל, זו במה מתאימה בעבורו. ב. דווקא כיוון שהעיתון נוטה "ימינה", וסביר להניח שכך גם רבים מקוראיו, חשוב לו לפנות דווקא לקהל הזה ולנסות להשפיע על עמדותיו ולהציג לו עמדה שונה מהקו המוביל של העיתון, כפי שעושים משה ארנס וישראל הראל ב"הארץ".

ג. לדעתי יש לכך סיבה נוספת. הוא רוצה להעביר מסר נגד המלחמה המלוכלכת ב"ישראל היום", שהגיעה לשפל חסר תקדים ב"חוק ישראל היום", האנטי-דמוקרטי הזכור לשמצה (ושהוא היה חתום על גילוי דעת של אנשי רוח הגונים מן ה"שמאל", שיצאו נגדו). הוא רוצה להעביר מסר לחבריו ואולי גם לעצמו, שאין הוא חלק מן העדר הדורסני, אלא הוא אינדיווידואליסט הנאמן לעצמו ולמצפונו ומוכן ללכת נגד הזרם. הוא ראוי על כך לשבח.

* יוסי ביילין היה ונשאר איש מרצ, הוא תומך במרצ וכמדומני הוא גם בין סוגרי רשימתה לכנסת. המסר שלו יוני קיצוני, כפי שהיה מאז ומתמיד. עם זאת, הדגשים שלו שונים משל זהבה גלאון; פחות הלהג על אקיבוש ודקלום סיסמאות אופנתיות של "זכויות האדם" ויותר מסר מדיני יוני של שלום, חלוקת הארץ והבטחת הרוב היהודי במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. המסר המדיני שלו מדגיש את העניין הציוני, ואת אמונתו שדרכו המדינית משרתת את הערכים הציוניים. המאמרים שלו שונים לחלוטין ממאמריו של יוסי שריד ב"הארץ", הנוטפים ניכור, מרירות, נרגנות, שנאה, בוז ויהירות.

מרבית מאמריו מציגים את המסר המדיני היוני ומתפלמסים בתקיפות עם דרכו של נתניהו ודרכה של הממשלה. אולם לעתים הוא מתפלמס עם השמאל הרדיקאלי, הפוסט והאנטי ציוני, היוצא נגד המדינה היהודית. לאחרונה הוא פרסם שני מאמרים כאלה, האחד נגד אברום בורג שיצא נגד הציונות והמדינה היהודית בהצטרפו לחד"ש והשני, השבוע, נגד גדעון לוי שפרסם עוד מאמר אנטי ציוני.

* דרכו המדינית של יוסי ביילין רחוקה מאוד מדרכי. אין כמעט עניין עליו אנו מסכימים. אך הלוואי שהייתי מוצא במחנה שלו עוד אנשים הראויים כמוהו להערכה.

* הייחוד של הסופה האחרונה, הוא הפריסה הרחבה של השלג, במקומות שלא ראו שלג מאז 1992, הזכורה לטוב. אולם בקיבוץ אורטל, ביתי, זאת סופה ממוצעת, הרבה פחות מהמערכת הראשונה, של ינואר. הייחוד באורטל, הוא שזו מערכת השלישית השנה. שלוש מערכות שלג בחורף אחד - זו תופעה נדירה.

* ביד הלשון

בראיון לרינה מצליח בערוץ 2, אמר יצחק הרצוג: "אני מתכוון לנצח את הבחירות ואני אנצח את הבחירות".

הבנתי. יש התמודדות בינו לבין הבחירות, והוא ינצח את הבחירות. עובדה, זה מה שהוא אמר.

זה לא רק הרצוג. הביטוי העילג הזה מקובל בשיח הפוליטי והתקשורתי. הוא מקובל גם בשיח הספורטיבי - "אנחנו ננצח את המשחק" והביטחוני -"אנו ננצח את המלחמה".

וכמובן, נכון לדבר על ניצחון על היריב בבחירות ובמשחק ועל האויב במלחמה.

* "חדשות בן עזר"

"אנחנו או הם" או "הם או אנחנו" – זו הבחירה המוצעת לציבור במערכת הבחירות הזאת. דווקא הבחירות המיותרות הללו, שמלכתחילה לא הייתה להן הצדקה, הפכו למסע הקצנה, התלהמות, שנאה, פלגנות והסתה משני הצדדים, כפי שלא ידענו מאז בחירות 1981. כאילו אין מחר, מציג כל צד את יריבו כאויב האומה, כסכנה למדינה, כמי שאם ינצח יהיה כאן חורבן. שני הצדדים פוגעים בדמוקרטיה ובחברה הישראלית בהתלהמותם, ויוצרים שבר לאומי שקשה לאחותו. חצי שנה לאחר שהעם כולו (למעט שוליים הזויים בשני הקצוות) התאחד במלחמת "צוק איתן" והישראליות היפה באה לידי ביטוי במלוא הדרה – איזה יֶצֶר הרס עצמי, שכנראה קיים בתוכנו, והמערכת הפוליטית והתקשורתית מלבה אותו, עסוק בהשחתת שיטתית של כל חלקה טובה בישראליות.  

הקרע הזה הוא היום הבעיה מספר 1 של החברה הישראלית; יותר מכל איום חיצוני ואף מן הבעיות הכלכליות. חברה מרוסקת לא תוכל להתמודד עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים.

בבחירות הקרובות אבחר במפלגה המציבה אלטרנטיבה לקיטוב ולשנאה. באופן סמלי, שְׁמָהּ של המפלגה הוא אנטיתזה לסיסמאות ה"הם או אנחנו" – "כולנו". אני בוחר במפלגה שאינה מזוהמת משנאה ואינה מזהמת בהסתה. אבחר במפלגה שאינה שייכת לאף אחד משני גושי השנאה, לאף אחד משני המחנות המקצינים והולכים ויוצרים שבר לאומי. אבחר במפלגה שאינה מציגה אף יריב פוליטי כאויב האומה, שאינה עוסקת בפסילות, ושסביר להניח שתהיה שותפה בכירה ומשפיעה בכל ממשלה ותשמש בה גורם מאזן וממתן. ואולי היא אף תהיה הגשר לממשלת אחדות לאומית, שהיא בעיניי התשובה הטובה ביותר לאתגרים בפניהם ניצבת ישראל, והדרך הראויה לאיחוי הקרע.

המפלגה היחידה בה הייתי חבר ופעיל ושותף להנהגתה, הייתה "הדרך השלישית". גם היא הציבה דרך של שביל הזהב מול הדרכים הקיצוניות. "הדרך השלישית" הייתה עוף מוזר, בכך שמצד אחד הייתה מפלגה אידיאולוגית מובהקת, ובכך דמתה יותר למפלגות הקיצוניות משמאל ומימין, ומצד שני הייתה מפלגת מרכז כיוון שהדרך שהציעה הייתה דרך הביניים בין הליכוד והימין לבין מפלגת העבודה והשמאל. למרבה הצער, "הדרך השלישית" לא האריכה ימים. לעומת זאת, לפניה ואחריה היו מפלגות מרכז חסרות טעם וצבע, חפות מדרך, שהציבו במרכז את הכּוֹכָבוּת של הנהגתן – ד"ש, מפלגת המרכז, קדימה, יש עתיד ועוד. כל אותן מפלגות הנחילו אכזבה. אולם הצלחתן האלקטורלית מעידה על הוואקום הקיים בציבוריות הישראלית, ועל כמיהה לדרך שפויה, מתונה ומרכזית, המבינה שהפשטנות בקצוות אינה נותנת מענה הולם למציאות מורכבת. אין בידי ערובה ש"כולנו" לא תתגלה כעוד אחת ממפלגות האווירה הללו, אך החלטתי לתת לה הזדמנות. החלטתי זאת באין אלטרנטיבה אחרת. אך גם בזכות מספר גורמים הנותנים לי סיבה להאמין בה.

"כולנו" משלבת נטיה ניצית בתחומי החוץ והביטחון עם מסר של צדק חברתי וכלכלי, ובכך היא הולמת את הנטיות האידיאולוגיות שלי.

אני מברך על כך שהדגש של "כולנו" הוא על הסוגיה החברתית כלכלית, ועל מחויבות לשינוי חברתי. איני סבור שהסוגיה המדינית חשובה פחות מהסוגיה החברתית, אולם אני מודע לכך שהמחלוקת העזה בתחום המדיני, הקורעת את העם, וההתמקדות בה מעצימה את הקרע, היא מחלוקת סרק, שכן אין לנו פרטנר לשלום המוכן להצעה ישראלית כלשהי. מאחר ואין אופציה להסדר מדיני בעתיד הנראה לעין, יש למצוא דרכים לנהל את הסכסוך בשום שכל, אך עיקר המיקוד צריך להיות בתחום שכולו באחריותנו, והוא התחום החברתי כלכלי.

השקפת עולמו הכלכלית של כחלון אינה השקפת עולמי. השקפתי נוטה לסוציאליזם הרבה יותר מן הגישה של "כולנו". אולם האמת היא שהמחלוקת הזאת היא בעיקר תיאורטית. בפועל, האיום האמתי על החברה והמשק הישראלי, הוא הטייקוניזם, כלומר אותו סוג חזירי של קפיטליזם קיצוני, שאינו מציב במרכז את התחרות החופשית ההוגנת, שקיומה והגינותה מותנים ברגולציה חזקה ובכך שהמדינה תהיה שופט אסרטיבי בתחרות. הקפיטליזם הטייקוניסטי מציב את היעלמות המדינה מן המגרש הכלכלי. משמעות הדבר, שאין תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל דרוויניסטי של מלחמת הישרדות נצחית, בה כל דאלים גבר, בעל המאה הוא בעל הדעה, החזק אוכל את החלש ולאף אחד אסור להתערב ולפגוע בחופש שלו לטרוף, ובחופש של החלש להיטרף.

הטייקוניזם אינו מנוגד רק לסוציאליזם, אלא גם לקפיטליזם הנאור. מי שמאמין באמת בכלכלה חופשית, בתחרות הוגנת לטובת האזרח והצרכן, יתנגד לטייקוניזם לא פחות מסוציאל דמוקרט, המאמין במעורבות ממשלתית בכלכלה, ככלי להגשמת חזון של מדינת רווחה. משה כחלון הוא נושא הדגל של המלחמה במונופוליזם ובקרטליזם הטייקוניסטי. הוא הוכיח זאת בגדול ברפורמת הסלולר החשובה שהנהיג, תוך גילוי כושר עמידה ונחישות יוצאי דופן מול האיומים והלחצים הדרקוניים של הטייקונים. כחלון מחויב למאבק בתופעת הטייקוניזם. שמעתי לאחרונה הרצאה שלו, שבה הציג את מחויבותו הגדולה ביותר למלחמה במונופולים הללו. הוא אמר שמונופול פרטי הוא הרבה יותר מסוכן ואכזרי ממונופול לאומי (שגם לו הוא מתנגד) ושהריכוזיות החמורה ביותר והמאיימת ביותר על המשק הישראלי, היא הריכוזיות בידי קומץ משפחות הון. בראש ובראשונה, הציב כיעד וכמחויבות לפעולה במערכת הפוליטית, ובמיוחד אם יהיה שר האוצר, את פירוק קרטל הבנקים המסחריים. זהו יעד ראוי לשבח. אני חייב לציין, שהסכמה שלי עמו אינה בכל התחומים, ואני שולל את אחד הדגלים שהוא מניף – הפרטת רשות מקרקעי ישראל.

כחלון הציב ברשימתו אנשי מעשה מובהקים המחויבים לעשיה חברתית, כמו ד"ר יפעת שאשא ביטון מקריית שמונה ורחל עזריה מירושלים. בולט במיוחד אלי אלאלוף, מי שעמד לאורך שנים בראש קרן רש"י שחוללה עשיה חברתית מהותית ומשמעותית ביותר ולאחרונה עמד בראש ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. במצע "כולנו" המפלגה מתחייבת לאמץ את הדו"ח במלואו.

מצע?! כן, "כולנו" פרסמה מצע חברתי כלכלי. קראתי אותו והזדהיתי עם חלק ניכר מן הרעיונות שעלו בו. מדובר באחריות אקטיבית לצמצום הפערים באמצעות אימוץ ומימוש המלצות ו' אלאלוף, בהשקעה גדולה בחינוך ובתקצוב דיפרנציאלי של החינוך, על פי מצב הרשות המקומית ומצב בית הספר, כך שהמדינה תקצה הרבה יותר למוחלשים, ותקטין את הפער החברתי, את העוול החברתי. החינוך הוא התשובה העיקרית לעוני ולפערים, והשקעה דיפרנציאלית גדולה בחינוך, היא צעד חשוב מאין כמותו. המצע מחויב לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית, מתוך תקציבים ציבוריים, וניתוק הזיקה הבלתי מוסרית בין בריאות ומצב כלכלי, בין אריכות ימים ועושר. המצע מדבר על מחויבות המדינה, בתקציב המדינה, להבטיח ביטחון תזונתי לכל אזרח ולכל ילד. המצע מדבר על הורדת עלויות הדיור באמצעות הגדלה משמעותית של מלאי הדיור הציבוריות, בין השאר ברכישת דירות ע"י המדינה והוזלת מחירי הדירות שיירכשו, למנוע ריכוזי עוני ולהבטיח תמהיל חברתי מאוזן יותר. אלו באמת דוגמיות אחדות, המצביעות על הכיוונים של "כולנו". המקור התקציבי למימוש היעדים הללו הוא הרפורמות להגדלת התחרותיות במשק, מלחמה נחושה ונחרצת בהון השחור וצעדים נוספים ש"כולנו" מציעה. אני מאמין שאלה הכיוונים הרצויים למדינת ישראל.

כמו במערכות קודמות – כל מערכות הבחירות בעידן שאחרי "הדרך השלישית", גם בחירתי ב"כולנו" אינה בלב שלם ועם לא מעט לבטים. אך כך היה גם, למשל, בתמיכתי במפלגת העבודה בבחירות הקודמות ובמפלגות אחרות במערכות שקדמו לה. מבין כל האפשרויות הניצבות בפניי, ובעיקר כאלטרנטיבה לשבר של "אנחנו או הם" – "כולנו" היא הבחירה שלי.  

* "שווים"

אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, אלא שחיתות.

זו שחיתות, גם אם החשדות לפלילים, שהועברו לבדיקת היועץ המשפטי, לא יעלו דבר. הנושאים שהוצגו בדו"ח המבקר, אינם נגועים בפלילים. אך זו השחתת המידות הציבוריות.

הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה, בשם קדושת "הריסון התקציבי" והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, הופכים אותו לבלתי ראוי להנהגה לאומית.

השחיתות המוסרית של נתניהו, עם כל חומרתה, אינה ניצבת במישור אחד עם השחיתות העבריינית של הרצוג. הרצוג שמר כאחרון העבריינים על זכות השתיקה, כדי לחלץ עצמו מעונש על עבריינות פלילית מאפיוזית של הקמת עמותות קש כדי לעבור באמצעותן על החוק, בבחירות 1999.

איך החברה הישראלית הידרדרה למצב, שבו אין היא משכילה להעמיד אנשים ישרי דרך ונקיי כפיים הראויים למנהיגות, כמועמדים לראשות הממשלה?

מדוע אנו כה מקלים ראש בשחיתות?

אני רואה שני קלקולים יסודיים בחברה הישראלית, שהם הגורם לתופעה – אתרוגיזם ופליליזם.

האתרוגיזם הוא הנכונות שלנו להעלים עין ולסלוח לשחיתות של אנשים מתוך המחנה הפוליטי שלנו. שדר הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' סיפר לאחר ההתנתקות שחבריו והוא בתקשורת עטפו את שרון כאתרוג וגוננו עליו, כדי לא לקלקל את המהלך שהוביל. אך זה לא רק שרון, זו לא רק התקשורת. זהו קלקול יסודי בחברה הישראלית. במקום שהראשונים שיצאו נגד מנהיג מושחת, יהיו בוחריו, אנשי מחנהו ומפלגתו, אלה שנתנו בו את אמונם והוא מעל בו, אצלנו המחנה מתגייס להגן על "המושחת שלנו" ולתקוף את "המושחת שלהם". כלומר, השחיתות, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה. השאלה אינה האם אתה מושחת או ישר, אלא האם אתה "משלנו" או "לא משלנו".

היטיב לבטא זאת הרצוג בראיון משותף של ציפי לבני ושלו ליעקב אילון בערוץ הראשון. אילון הקריא תגובה קשה וחריפה של ציפי לבני על זכות השתיקה של הרצוג, שאמרה לפני כ-15 שנים. תגובתו של הרצוג הייתה: "זה לגיטימי לחלוטין. היא הייתה אז באופוזיציה ותפקידה היה לתקוף". במשפט זה הוא תאר את המשחק הפוליטי הצבוע בנושא השחיתות. במשחק הזה, תפקידו של השלטון להיות מושחת. תפקידה של האופוזיציה לתקוף את השחיתות של השלטון. כיוון שלבני הייתה באופוזיציה היא מילאה את משימתה, תקפה את השלטון וזה בסדר. בכך העיד הרצוג על חבריו ועליו התוקפים את נתניהו. הם אופוזיציה, ולכן הם תוקפים אותו על שחיתותו. אם הם יעלו לשלטון, יהיה תורם להיות מושחתים, האופוזיציה תשחק את המשחק ותתקוף אותם וחוזר חלילה. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש.

הביטוי הבוטה ביותר של התופעה הוא העיתון "ידיעות אחרונות". עיתון זה שימש כעיתון הבית של אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות המדינה, ונתן לו גיבוי מוחלט, אפילו אחרי הרשעתו. הוא המשיך לראות בו את האיש הראוי להנהיג את המדינה. לעומת זאת, מאחר והיום העיתון הוא בעיקר אופוזיציה לנתניהו, הוא אוחז פתאום באמות מידה טהרניות מאין כמותן ומצליף ביועץ המשפטי לממשלה ובמבקר המדינה על הרפיסות שהם מגלים, כביכול, בטיפולם בנתניהו.

האתרוגיזם הוא המדמנה שבה צומחת השחיתות. כאשר כל מנהיג יודע שהתנהגותו לא תפגע ביחס של תומכיו אליו, אין לו עכבות.

הפליליזם, שהוא תופעת משנה של המשפטיזם, הוא הורדת רף הציפיות שלנו ממנהיגינו, לסף הנמוך של העבירה הפלילית.

מן הראוי שהציפיה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו עבריינים פליליים. יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות לגמרי מאלו שמייצגים מנהיגינו. טוהר מידות, נקיון כפיים, ענווה, הצנע לכת, דוגמה אישית, הם ערכים שהנם יסוד מוסד בתפיסת המנהיגות הראויה.

היום, הציבור אינו דורש ממנהיגיו נורמות גבוהות וכלל אינו מצפה מהם לשמש דוגמה ומופת. כל מה שאנו דורשים ממנהיג, הוא לא להיות עבריין פלילי. מבקר המדינה פרסם דו"ח קשה ביותר על נורמות ההתנהגות של ראש הממשלה. במקום שנתניהו יקום כמנהיג וייקח אחריות, הוא שולח פרקליטים, כי הכל משפטי. והמסר המרכזי שלהם הוא שאין כל דבר פלילי בדו"ח. כלומר, מה שאינו פלילי, הוא כשר. מסריח, אבל כשר.

וכאשר אולמרט זוכה מחמת הספק בפרשת טלנסקי, הוא יצא בחגיגות ניצחון והשתלח בפרקליטות ובגורמי האכיפה. בפסק הדין נאמרו דברים קשים מאוד שהצביעו על שחיתות חמורה. בפסק הדין נאמר בפירוש שאולמרט קיבל מעטפות עתירות מזומנים. אבל כיוון שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שהוא היה מודע לדברים, הוא זוכה מחמת הספק. בחברה מתוקנת, זיכוי כזה היה גורם למנהיג לא להציג עוד את פניו בציבור. אך אולמרט הזחוח יצא מבית המשפט כמנצח. הרי כל שאנו דורשים ממנהיגנו הוא לעמוד בסף הפלילי. ואם הוא זוכה מחמת הספק, הרי שהוא לא הורשע. ואם הוא לא הורשע, הוא ראוי להנהיג. נכון, מבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. אולם מבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, מה שהתגלה, אלה דברים שאסור לקבלם.

הוא הדין בזכות השתיקה של הרצוג. זכות השתיקה ניתנת לחשוד כדי לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם הוא ידבר, הוא יפליל את עצמו. מכאן, שמי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו מה להסתיר. הוא אולי יצליח להימלט מעונש ומבחינה פלילית אף לא יוגש נגדו כתב אישום. אולם ברור שמבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, הוא בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, לא כל שכן, מי ששמר על זכות השתיקה כאשר היה איש ציבור (הרצוג היה אז מזכיר הממשלה), אינו ראוי להיות איש ציבור, לא כל שכן מנהיג ציבור ובוודאי לא ראש הממשלה.

עוד ביטוי לקלקול הפליליסטי הוא "הטלת הקלון". יש בכלל ספק בקלונו של איש ציבור עבריין? האם בכלל צריך להכריז על קלון? אצלנו, אפילו הקלון כבר אינו עניין ציבורי או מוסרי, אלא משפטי. בית המשפט קובע האם יש קלון במעשיו של איש ציבור עבריין. ואם בית המשפט לא "הטיל עליו קלון", אין בו קלון והוא ראוי לחזור להנהגה. חיים רמון הורשע בעבירת מין, ואומה שלמה ציפתה בכיליון עיניים שבית המשפט יפסוק בעבורה האם יש או אין קלון באיש ציבור עבריין מין. וכשלא הוטל עליו קלון, הוא שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

ביטוי נוסף ממכבסת המילים הפליליסטית, הוא "החזיר את חובו לחברה". אריה דרעי ריצה את עונשו, ישב בכלא, השלים את "תקופת" הקלון ומרגע זה הוא ראוי להנהיג ציבור, עם חותמת הכשרות של בד"ץ בית יוסף. "אבל הוא החזיר את חובו לחברה, הוא לא יכול לחזור לחיים נורמליים?" אכן, הוא החזיר את חובו לחברה. לכן הוא אדם חופשי, מרגע שסיים לרצות את עונשו. זה הופך אותו ראוי להנהיג ציבור?

השופט דן כהן הורשע בקבלת שוחד (אגב, גם המונח "קבלת שוחד" הוא מכובס. אדם אינו מקבל שוחד, הוא לוקח שוחד. זה מעשה אקטיבי, ולא כמו במערכון של הגשש "שים לי חמש לירות בכיס, אבל שלא ארגיש, יען כי אינני מתעסק עם כסף"). האם אחרי שירצה את עונשו, נקבל אותו כשופט? למה לא? הרי הוא החזיר את חובו לחברה. מה, הוא צריך להיענש פעמיים?

דן כהן לא יחזור לכס השיפוט. אבל דרעי חזר להנהיג, ואולי גם אולמרט יחזור להנהיג, כי אין לנו ציפיות מוסריות ממנהיג, אלא רק משפטיות – פליליות. ואם הוא החזיר את חובו לחברה, או לא הוטל עליו קלון, או הוא שמר על זכות השתיקה ולכן יצא נקי, או יצא זכאי מחמת הספק, או מבקר המדינה כתב עליו ביקורת חמורה אך לא פלילית – שמלה לך, קצין תהיה לנו.

האתרוגיזם והפליליזם אינם קלקולים של המנהיגים. הם אינם קלקולים של המערכת הפוליטית. הם קלקולים שלנו, של החברה הישראלית. אנחנו נותנים למנהיגינו אשראי לשחיתות. 

* "שישי בגולן"